נר חמישי דחנוכה תש"פ – וישרנה הפרות

תוכן עניינים

חידושים הללו שחידשו נשיאים ביום כלות משה להקים את המשכן סכנה והעזה רבה היתה בהם, והלא בחידושם הראשון שחידשו לשאת את המשכן על גבי עגלות, בו ממש קרו שני אסונות בהמשך הזמן, כאשר הכה ה' באנשי בית שמש כאשר חזו בארון חוזרת משדה פלשתים על עגלה ושני פרות (שמואל א פרק ו) ושוב פרץ ה' בעזה כאשר נהג את ארון האלהים בעגלה חדשה בהעלאתו על ידי דוד (שמואל ב פרק ו). וטעם שניהם שווה באופן כללי שקדושת הארון הרגתם שלא נהגו בו בזהירות הנדרשת, ובוודאי לא מקרה הוא שבשני המקרים הללו על גבי העגלות נישאו.

כן קרבנם השני כללה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, אשר הלא על זה ממש נהרגו נדב ואביהוא באותו היום כאשר הכניסו איש מחתתו של קטורת ויצאה בהם אש ה' ושרפם, והנה הנשיאים הביאו קטורת אשר לא נצטוו בהם ונתקבלו בשמחה.

סיכון זה לא נכחד מן הנשיאים ומשה עצמם, אכן הנשיאים קיבלו על עצמם סכנה זו באמרם שחייבים הם להביא קרבנות אלה לחנוכת המזבח לתועלת הכלל. ועל כך אמר רש"י "הם נשיאי המטות", שהיו הם שוטרים עליהם במצרים, והיו מוכים עליהם ככתוב ויכו שוטרי בני ישראל. אלה אשר קיבלו על עצמם מכות בני ישראל תחתם במצרים, הם קיבלו על עצמם סכנת השריפה בקדושת השם, לכבודם של בני ישראל, ועל אשר היו הם נשיאי ישראל נתקבלו קרבנותיהם בשמחה.

***

כל זה היה 'ביום כלות משה'. רגע זה של כלות משה, הלא הוא גם הרגע של סיום מלאכת משה במעשה המשכן. ורגע זה כגודל שמחתו כך גודל סיכונו. כאשר הוא הכלל בכל ענייני העולם כגודל הריווח כך גודל הסיכון. פירושו של דבר יש כאן קו שבו נגמרת מעשה משה. אכן היא נגמרת בחסד ובהשלמה. אך סוף סוף היא נגמרת. היא כמעט כמו רגע מיתת משה. וכבר ראינו מה היה בפעם הראשונה כאשר ניתנו הלוחות אל משה ככלותו לדבר איתו. וירא העם כי בושש משה. הרגישו העם כי נגמרה מלאכת לימוד התורה של משה, ואמרו לעשות להם אלהים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. במקום זה של סיום מעשה משה צריכה העבודה להימסר להמשכו, ובזה המקום נגעה חטא העגל, שבעצמה לא היתה אלא נסיון היאחזות במעשה המרכבה אשר ראו בהר סיני, כאמרם שביקשו לשמוט שור שבמרכבה. זה חטא העגל הראשון, 'כעבות העגלה חטאה'.

באותו דבר נגעו גם נדב ואביהו, אשר גם עליהם כבר אמרו שהיתה שורש חטאם בנגיעתם במראה הר סיני, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. והנה גם המה הרגישו שיש ביום זה סיום על מעשי משה, אמרו "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור" ראו הם כי משה ואהרן עשו את כל מלאכת חייהם ונגמרה מלאכת המשכן, ונדחפו לעשות גם הם כמותם, הוא הדבר שקראו בנוסח אחר שהורו הלכה בפני רבם, ביקשו להיות משה במקום שידעו שנגמרה מלאכתו. ועל כך יצאה דינם לשריפה.

כך גם הנשיאים נגעו במקום זה של כלות משה, ואכן אמר משה וכי נעתקה נבואה מאיתי וניתנה להם, הלא אני התורה כולה והייתכן דבר שלא נצטוויתי בו, ואם תאמר נצטוו הם אם כן נגמרה נבואתי ונמסרה להם. אמר לו הקב"ה קח מאתם, מאתם היה הדבר. לא כאשר חשבת שיש כאן ערעור על נבואתך. נבואתך שלימה וטובה. אבל מהם ומשכלם בא משהו שאין ביכולתך לגעת בו, הם אינם לוקחים ממך דבר ואתה אינך לוקח מהם דבר אבל משלימים הם לעולם מה שאין בך.

***

[במילים אחרות הנושא הזה הוא נושא הטענה שנטענה על תקנות חכמים שהם עוברים על הכתוב בתורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, והנה הם מתקנים גזירות ותקנות. ראה ברמב"ם ובאריכות בתורת נביאים של מהרצ"ח. וכללות הענין איך שלא יהיו פרטיו שאכן חכמים מוסיפים וגורעים בתורה אך לא בכך הם מערערים על שלימותה, אדרבה מתוך הכרתם את שלימות התורה ככלה מכירים הם שהכלה הזאת צריכה קישוט ותיקון וסייג לפי רוחב דעתם ולפי העניינים המשתנים בעולם.

והוא גם הצורה הנכונה שבו צריכים להתייחס לכל רב, שכל מי שהוא רבי אמיתי יש לו מידה של שלימות 'כלות משה'. ולפיכך יש לגביו דין שלא תגרע ולא תסור והוא מתנהג בתוך דרכו בשלימות גמורה. ואסור לתלמיד להורות בפני רבו. אך דייקא מפני כך יש לתלמידים לדעת ששלימות זו שלמה היא בעצמה ויש לה סוף וגבול ככל דבר נברא ונאצל, ולפעמים יש מקומות שצריכים אליהם נשיאים ושרי חמישים ושרי עשרות, לא כחולק על הרב אלא כמוסיף עליו מה שאין ביכולותו. לענין מעשה הכל דקה מן הדקה וצריך שיקול דעת עמוק והכל לשם שמים.]

***

כאשר פועלת הוספה זו כראוי, אז לא די שאין הארון הורג את נושאיו אלא נושא אותם, עוד נוספת דבר חדש מפי התחתון הנושא אותו. הדבר הזה הוא השירה. שכן שירה היא תמיד מידתו של התחתון הנושא את העליון, הוא פעולת חיות וגלגלי המרכבה המשוררים ברעש גדול. ואילו העליון עצמו לא שייך בו מידה זו של שירה כי למי הוא משורר. אבל ההודיה ההלל והשירה הוא תכונת הוספת התחתון כשהוא נושא את העליון כעגלה.

לפיכך 'וירא את העגל ואת המחולות'. היו בעגל מחולות שירות ותשבחות, מה שלא מצינו במתן תורה עצמו. כי במקום זה היה חלק העגל. לפיכך למדו חז"ל את מצוות השירה בקרבנות מן התורה מן הכתוב "בכתף ישאו" (ערכין יא, א), אין ישאו אלא לשון שירה ככתוב "שאו זמרה". וראה עד היכן מגיעים דבריהם. כי אמרו (סוטה שם) כאשר אמר דוד "זמירות היו לי חקיך" אמר לו הקב"ה "זמירות קרית ליה? חייך שאתה טועה בדבר שאין תינוקות של בית רבן טועים בה", וטעה להביא את הארון בעגלה חדשה, ואפילו תינוקות יודעים את הכתוב "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". השירה הנכונה הוא שיר נושאי המשכן. אכן יש זמירות ויש זמירות. החושב שיש לו תפיסה גמורה בדברי תורה והם לו כזמירות, הוא נוגע בחטא קלות הדעת, ואז אינו יודע כיצד לשאת את הארון בכתף ונזקק לעגלה שישאנו עבורו.

וכאשר שלחו פלשתים את הארון, טענו אותו על העגלה, והלכה העגלה מאליו, כדין המרכבה שלמדנו למעלה, וכתיב "וישרנה הפרות", פירשו בזה (עבודה זרה כד, ב) שאמרו הפרות שירה, ומה שירה אמרו, אמר שם ריש לקיש, שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. כי בכח העגלה הנושאת את הארון וודאי שיר חדש שלא נאמרה עוד כי נפלאות עשה. שיר זה חשב דוד אף הוא לשיר בפני הארון והיה מכרכר ומפזז בכל עוז, אך פרץ ה' כי היה עליו לדעת כי בני קהת עצמם יכולים לשיר בפיהם כאשר יכולים הפרות לשיר, וכי ענין זה תלוי במבט הלב איך הוא, ובוודאי לא טעה דוד במקרא ממש אלא הוא חשב שאותו מצוה של בכתף ישאו אינו מצוה לדורות ואינו אלא בשעה שיש משכן ויש ארון, אבל כאן שאין משכן אלא ארון

(אף נדב ואביהו בענין השירה טעו, ולפיכך שתויי יין נכנסו כי אין אומרים שירה אלא על היין. )

***

אותם עגלות שנשאו את הארון משדה פלשתים, וודאי גלגולים היו של פרים שהביאו הנשיאים, (וראה לשונות הפסיקתא שהבאנו), ומכח יוזמת הנשיאים היה בהם כח ללכת מעצמם ולשורר את השירה שלהם. אך כאשר בא הארון אל שדה יהושע ושם אבן גדולה "ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה'" הוצרכו לזקק גם שירה זו להעלותה אל מעלת המשא בכתף. העלו את הפרות עצמם עולה לה' על גבי אותם העצים של העגלות שנשאו.

כך כאשר הוסיפו חכמים את הדלקת נרות חנוכה וקבעום ימים טובים בהלל והודיה, היו מהם שאמרו יש לפחות את מספר הנרות כל ערב, כנגד פרי החג. פרי חג אלה וודאי שורשם מן החג הראשון שהיה בעגל, וכנגדם מקריבים את פרי החג, אותם הפרות המשוררות בשירת החג. צריך למעטם ככל שעובר היום לזקקם הדק היטב עד שיורדים לאחד ביום האחרון להיות עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.