נר רביעי דחנוכה תש”פ – שש עגלות צב

תוכן עניינים

עוד מצוה עלינו להתבונן בסוד שש עגלות צב שהקריבו נשיאים לחנוכת המזבח כי עמקים הרבה גנוזים בו ונרמזו אלינו ועוד לא נדרשה פרשה זו כראוי בינינו. כאשר אמרנו שהבאתם חידוש הלכה על ידי נשיאים היו, עלינו להוסיף שאף לא בנבואה הגיעם מצוות מתנה זו, כאשר אמרו בפסיקתא (אות ח’) שדאג משה שמא נסתלקה ממנו רוח הקודש ושרתה על הנשיאים. אמר לו הקב”ה אילו מצווה היתה לך הייתי מצווה, אלא קח מאתכם, מהם היה הדבר. אם כן אף נבואה לא היתה כאן שנבואה זו היתה סותרת את נבואת משה שאליו ניתנו המצוות ובמיוחד מצוות המשכן שנעשה הכל על פיו. אבל היה כל עיקר התעוררות המתנה והבאתו מנדבת לב והשערת שכל הנשיאים עצמם. ולפיכך הוקדם שבט יששכר אחר שבט לוי שמהם יודעי בינה לעתים והם התחילו בעצה זו, כלומר עצה זו מראשם של חכמי ישראל הנשיאים יצא כדרך הכרעות הסנהדרין בכל דבר מופלא.

אמרו הנשיאים (פסיקתא שם), “אהל מועד שאתם עושים, פורח הוא באוויר? אלא עשו לו עגלות ותהיו טוענים אותו בהם”. והלא כל מעשה המשכן נאמר בו בדיוק “ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה’ את משה” לא פחות ולא יותר. ואף סדר משא המשכן נתפרש מפי הקב”ה באריכות בפרשת במדבר ונשא, הירהב בשר ודם לשנות סדרי עבודה ומשא ולחדש בה את דבר העגלות.

אך הנשיאים טענו שדבר זה מוכרח הוא מסברא, כעין טענת בצלאל שטען מסברת עצמו וכי אדם עושה כלים ואין לו בית לשים בהם אותם, כך טענו הנשיאים, וכי אהל מועד נישא ממקום למקום באוויר, הלא וודאי שהוא זקוק לעגלות שישא אותו בהם, ומה שלא נתפרש הדבר מפי הקב”ה הוא לפי שהדבר פשוט והוא כמו כלול בעצם הציווי לשאת את המשכן, שאי אפשר שיפרח באוויר, ובהכרח שבוודאי הוא על עגלות, והם שמעו במאמר ה’ מה שלא אמר בפירוש כלל אבל מכללא הוא נשמע.

ואכן ה’ הסכים אליהם וכך הסכים משה שדבריהם כלולים במצוות משא המשכן, עצמו, ומכך למד משה שלא לתת לבני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שראה משה שבמצוות כלי הקודש הארון והשולחן והמזבח פירש הקב”ה שישימו בהם בדים, ובמנורה וכלי שרת שישמו אותו בבגד וישמו על המוט, הבין משה שבכלים אלה כבר פורש סדר משאם והרי המוט נעשה הוא לשאת בו על הכתף, אם כן אין כוונת הקב”ה שישאו כלים אלה אלא בכתף. אבל בשאר המשכן שלא פורשו בו בדים לשאת אותו בהם הרי כלול בזה שישאום בעגלות שאי אפשר שיפרחו באוויר.

***

הוי אומר, הנשיאים הוסיפו שלא הארון והשולחן בלבד יש להם בדים לשאת אותם בהם, אלא גם המשכן כולו יש לו כלים שיסע בהם, והם שש עגלות צב. ולא עוד אלא שכלי הקודש צריכים לאדם שישא אותם בכתף, אבל המשכן עצמו נוסע הוא בכוח כלי הנסיעה עצמו, על ידי הפרות הנושאים את העגלות. ויש בתמונה זו חיות שאין במה שהיה טרם הביאו את עגלותיהם, שהעגלה חיה היא נוסעת עם הפרים, כלומר המשכן כולו יש בו חיות של מרכבה נוסעת והיא נוסעת בכח מתנות הנשיאים ממקום למקום, הלויים אינם נושאים אותה בעצמה ואינה פורחת באוויר אלא מביאים הם את המשכן אל העגלות.

מראה זה חזה יחזקאל וסיפרה אלינו. ונחשבה תמונת המרכבה אשר מסר להתגלות היותר נפלאה של הדמות העליונה. כאשר כל הנביאים עד ימיו תיארו את השכינה בדמות סטטית, וראה ישעיה את ה’ יושב על כסא. אמר יחזקאל יש לו גם מרכבה שעליו הכסא נוסעת. והמרכבה נישאת בידי ארבעה חיות שהם פרים הנושאים את העגלה. ולעגלה אופנים שאיתו היא נוסעת. וכלל המראה הנורא ההוא שאין איתנו יודע לצרף כל פרטיו, אבל זה ידענו שהוסיף לנו ידיעה נפלאה אודות גלגלי המרכבה וחיות הנושאות אותה. והנה הוספה זו הוא ממש הוספת הנשיאים על של משה, ולכבודה של חידוש זה נולדו להם שני עשר ימי חנוכה.

[ועתה ראה שלא לחינם חלק משה את שש העגלות לארבע ושתים שכך צריך לסדר המרכבה שכולה נוסעת על ארבע, עיקר המשכן צריכה לארבע עגלות נישאות על שמונה פרים, ויריעותיו לשתי עגלות נישאים על שמונה פרים, להראות את שורש ארבע שהוא שתים עשרה בהכפלתו פי שלש. ולפיכך חנוכה שלנו שמונה ימים בלבד הם שמונת הפרים של בני מררי, שהם נושאים את עיקר המשכן]

***

ופירוש הסוד לערכנו. בדי הארון והשולחן והמנורה רומזים אל דרכי אחיזת יד אדם בכלים אלה ועבודות אלה. כלומר כי כל דבר נעלה עומד הוא לעצמו. ועוד יש בו דרכי השגה ודיבור. דרך משל משלי שלמה שהם המשלים והאותיות שעל ידיהם יש לנו אחיזה בדברים הנעלים של החכמה. או כאמרם יש ידות לנדרים ולשבועות לקידושין. ידות הם הלשונות שאינם גוף הדבר אבל הם נותנים לנו יכולת לדבר עליהם, [היינו הכלים, ולפיכך התייחדו בדי ארון שלא יסורו ממנו שהם רומזים לכלים דאצילות שהם אלוהות]. כך יש לנו תורה ויש לנו דרכים לדבר על התורה במצוות קריאת התורה וסדריה ושיעוריה, ויש לנו שפע אלוהי שופעת ויש דרכים לדבר בה בתפלה על פרנסה או בהשתדלות אנושית. ויש לנו עבודת הקרבה עצמה ויש לה דרכים לאחוז בה ולדבר בה.

אך ישנו חלק רחב מאד של התורה דהיינו של המשכן דהיינו של צורת העולם כולו שבו אנחנו יושבים, שהוא נראה יורד אלינו מבלתי אחיזת יד. וגם משה איננו מספר לנו באיזה דרך אוחזים את המשכן ואיך מסיעים אותו ממקום למקום, ונראה לו אולי אכן יפרח באוויר. אבל הנשיאים ידעו שיש גם למשכן גלגלים, דהיינו עגלות ופרים, ואם לא נאמר לנו כיצד להסיעו הרי הוא מסיע את עצמו, ואם אינך רואה את הדרך הרי הדרך יותר ברורה ויבוא אליך מאליו.

דוגמה לדבר שנינו בפרק המוכר את הבית שהנותן מתנה בעין יפה נותן ואין הלוקח צריך לקחת לו דרך או לפרוח באוויר, כיון שהנותן מתנה בעין יפה נותן וודאי כלל בזה לתת גם את הדרך. ודאי המשכן מתנה טובה והתורה מתנה טובה והיא כוללת את דרכה, גם כאשר דרך זו נעלמה ואין אתנו יודע כיצד לבנות אותה, הוא כמו מסיע את עצמו.

***

מתוך כל הכלים הפנימיים התייחדה המנורה שאין לה בדים לשאת אותה בהם. אין זה מתאים למנורה שיהיו בה בדים ואין הדבר משתלב עם מהותה וצורתה. אבל המנורה היא כלי שמשרתת את כל המקדש. ואם לא התפרשו בה בדים אות הוא שהיא תסיע את עצמה לכל מקום שיצטרכו אליה. נעשתה המנורה לסמל ישראל בכל מקום שהם והדליקו בה נרות בכל מקום שהם, כמו הסיעה עצמה אליהם למקומם.