נר שלישי דחנוכה תש"פ – ויהי ביום כלות משה

תוכן עניינים

"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". כמה עלינו לעמוד על הרגע הזה, על היום הזה, ועל שמחתו העצומה. הלא כמה חיכו וכמה טירחות טרחו עד שהגיעו אל היום הזה. נדבו את נדבות המשכן, אספו אותם, בנו את המשכן ואת כל כליו עד שסיימום "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד", הביאו את כל המשכן אל משה, משח משה את המשכן ואת כליו וקידש אותו, והנה המשכן עומד על עמדו גמור ומקודש. רגע זה הוא הרגע של היום השמיני, שנזכר כאן לציון היום בלבד, והמילה הזו "ביום כלות משה" כוללת בתוכה את כל העומק הצפון בסיום זה. הוא אפילו לא באמת יום אחד בזמן, הלא שבעת ימים ארכו המילואים שבהם "וימשח ויקדש אותו", כמפורש באותו פרשה. אבל הפסוק הזה בא לבטא שכל זה הוא רגע אחד "יום" אחד, שכולל בתוכו את הכל, נקודת ההשלמה, כל שבעת ימים שבהם מושח ומזה דם ומקים וחוזר ומקים ומקדש וחוזר ומקדש הם הכל סובבים להגיע אל נקודה זאת. יום כלות משה.

נקודה זאת היא רגע אור החנוכה בעצמו, שהוא שמחת והארת הסיום הזה. רגע הסיום. רגע המנוחה. רגע המתנה. וזהו הנקודה שאותו קרבו הנשיאים לבטא את גודל רוחב שמחתו כל אחד ביומו ובקרבנו. כבר עמדו רז"ל במדרש פסיקתא רבתי שכלות זה הוא הוא כלות העולם כולו בראשונה, ככתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ממש כמו שטרח הקב"ה ששת ימים לעשות את השמים ואת הארץ כל אחד ביומו עד שהגיעה נקודת הסיום ביום השביעי, והכל היה מוכן ומושלם, ברך את יום השבת ויקדשהו. אמרו זו חנוכה ראשונה, חנוכת שמים וארץ.

נקודה זו אפשר לכנותה שמחת הסיום. וכאשר סיים משה ללמוד את התורה כולה מפי הקב"ה בארבעים יום שעמד עם ה' בהר, ערכו מסיבת סיום, "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים" (שמות לא, יח). הרגע הזה הוא הרגע שבו קיבל משה את התורה בידיו, אשר אל רגע כליון זה חיכו כל ארבעים יום. אמרו חז"ל (ומובא ברש"י שם) ככלתו כתיב חסר, שניתנה לו תורה ככלה לחתן, שמתחילה היה משה לומד ושוכח, עד שניתנה לו במתנה (מדרש שם). כמו שהיה משה מקים את המשכן וחוזר ומקימו שבעת ימי המילואים, עד שהגיעה רגע הסיום ונתנה לו במתנה, ביום כלות משה, ביום כלת משה.

***

משה רבינו בעצמו עמד על עצם נקודת הכלה הזו. וכך קראו בזוהר פסוק זה, כלת משה, שהשכינה היא כלתו של משה. כמו ויכלו של שבת שהוא כניסת הכלה לחופה. אבל כלה זו צריכה שושבינין, צריכה מתנות ופרסומים להודיע את דבריה, צריכה היא שבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך, כי העולם איננו כדאי לסבול את נקודת ויכלו השמים והארץ.

ולפי שלא נתפרשה פעם ראשונה כראוי, מה קרה לאותו רגע של ויתן אל משה ככלתו, "וירא העם כי בשש משה לבא וגו'". היה מה שהיה. נקרעה הכתובה שבה ניתן התורה למשה לוחות העדות. במילים אחרות, נתחללה השבת, בטלה אותה ויכלו השמים והארץ, שהיינו צריכים לראות את שמחת חנוכת השמים והארץ כולה כל יום, והיה העולם כולו מקדש ומשכן לה'. היינו צריכים משהו שיפרש לנו במה שונה חנוכה שניה זו, שהיא חנוכת בעלי תשובה לעומת חנוכה ראשונה, במה נתעלה כלות משה להקים את המשכן שלא יחזור אל הכשלון של וייתן אל משה ככלתו.

אמרו בפסיקתא למלך שכעס על מטרוניתא והוציאה מתוך פלטין שלה. לאחר זמן ביקש להחזירה, אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני. המלך בוודאי מוכן להחזיר את המטרוניתא. אבל היא איננה יכולה להסכים לחזרה זו. הבעל תשובה איננו מחפש לתקן את חטאו בלבד, גם אחרי שהקב"ה אומר שובו אלי ואני מכניסך שוב לפלטין שלו הוא איננו מסכים. הוא עוד תובע משהו נוסף מן המלך עצמו. הוא יודע שכשם שהיה לו חסרון וחולשה בפעם ראשונה כך יהיה לו בפעם שניה. הוא יודע ששורש החסרון הזה איננו נמצא בו הוא מצידו דווקא מסכים לעשות תשובה. אבל הוא כבר לא יקבל את המשחקים האלה. אומר הבעל תשובה לפני הקב"ה או שתעיד עלי שלא אשוב עוד לכסלה או שאני לא נכנס. השיבני ה' אליך ואחר כך ונשובה. לא ככה מחזירים את האשה הראשונה להיות כבראשונה, צריך עוד להוסיף לה מתנה חשובה שיהא האחרון גדול מן הראשון.

"באתי לגני אחותי כלה", כדבריך כן הוא, לא תהא חנוכה שניה זו כחנוכה ראשונה, אך אעשה בה כדבריך. הפעם יהיה הסדר כפי הסדר שתסדר אתה. "ויקריבו נשיאי ישראל". מפרש הפסיקתא, שבתחילה היה הקב"ה מקבל מתנו מלמעלה, שנאמר "וירח ה' את ריח הניחוח", ועכשיו הוא מקבל מלמטה. פירושו עד יום הקמת המשכן היו כל הקרבנות והתפלות פונות אל השמים. אף הדיבור אל משה בשמים היה שירדו שמים על הר סיני. והיה ה' מריח את ריח הקרבנות מלמעלה מן השמים ושומע שם תפלות. מכאן ואילך הוסיף הקב"ה למטרוניתא שלא יגור עוד בשמים אלא בארץ. וישמע את התפלות ויריח את הקרבנות וידבר את דברי התורה מתוך המשכן עצמו, ונועדתי לך שמה ודברתי אתך.

אפילו משה רבינו בעצמו לא היה ביכולתו לבטא את המהפכה הזו, כי סוף כל סוף משה משתייך אל השמים, דבוק הוא תמיד לאמת ה' והוא מרגיש בבית בלמדו אתו בשמים. תורת משה הוא תורה שבכתב הוא תורה מן השמים. את ירידת השכינה לארץ יבטאו הנשיאים, "הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים" שלא תאמר אלה חבורת נביאים שבאו מן המדבר. אלה הם נשיאי המטות שדאגו לצרכיהם ועמדו על פקודיהם. הם יביאו את קרבנם. "ויאמר ה' אל משה קח מאתם" אכן לא הגדתי לך, כי לא תוכל להכיל את הדבר הזה, עמדו הם על העצה הזו מעצמם, מן הארץ מלב חכמי ישראל מתורה שבעל פה, הם יביאו את חנוכת המזבח.

***

"אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי". פירש רש"י אכלתי קרבנות שאינם ראוים שחידשו נשיאים עם קרבנות שציוויתים. אכלתי קטורת נדבה עם קטורת חובה. קבלתי חטאת נדבה. "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" יאכלו איתי הכהנים, ישתו וישכרו איתי כל ישראל בזבחי החנוכה. וכך בחנוכה שלישית, בחזרה יותר עמוקה של אותו חזרה, אומר הקב"ה אכלתי זבחי תודה של חנוכה, שכנתי במנורת שפודים של חשמונאים, שתו ושכרו דודים במשתה זה, ישתו כל ישראל בסעודת החנוכה אע"פ שלא ציוויתים, את הכל אקבל באהבה וברצון מרוב שמחה, מרוב הסכמה אל המלכה לעשות כדבריה, "וישתו וישכרו עמו".

***

"והיו לעבוד את עבודת אהל מועד". אמרו בפסיקתא דבר נפלא. שהיה משה מתיירא ומה אם אחת מן העגלות נשברות או אחת מן הפרות מתות ונמצא קרבנן של נשיאים פסול. יש כאן שאלה עמוקה כי הנשיאים הביאו מתנה בלתי שגרתית. כי בשלמא קרבן או נדבה, שורפים את הקרבן או אוכלים אותו ואין הקרבן צריך להישאר לעולם. גם מי שמנדב כלי לבדק הבית ישתמשו בו עד שיתבלה או יאבד ואין בכך כלום. אבל שש עגלות צב שהביאו הנשיאים לא היו מתנה בלבד אבל חידשו בזה סדר עבודה שלם. כי עד שלא הביאו מתנה זו היה ההנחה שישאו כל הלויים את משא המשכן על כתפם. באו הנשיאים וחידשו הלכה, שישאו את המשכן על העגלות, לבד בני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. והיה משה חושש, בשלמא הלכה שירדה מלמעלה היא קיימת לעולם, אבל הלכה זו שחידשוהו בני אדם מדעתם מה יהא עליו, והלא אין אדם יכול לוודא שדבריו יהיו קיימים לעולם, ואם ימות שור אחד לא יוכלו להמשיך לקיים את המצוה בדרכם של נשיאים, ומה אם לא ימצאו שור להחליף אותו.

אמר הקב"ה, והיו לעבוד, נתן להם הויה שיהיו קיימות לעולם. ונחלקו חכמים בפסיקתא עד היכן היו קיימים, עד בנין בית המקדש או אף יותר מכך, עד שרבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות ולא הזהימו ולא הזקינו ולא הטריפו. אין המדרש הזה בא לומר דווקא ששוורים אלה ניתן להם חיים נצחיים. אבל חכמת הנשיאים שהכריעה דעתם להביא עגלות ניתן להם הוויה, כמצוות הדלקת נר חנוכה שקיימת לעולם, ואם יבוא איזה אונס או מכשול כבר תיקנו חכמים ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו, כי גם אם העגלה נשברת אין דעתם של חכמי ישראל אובדת לעולם ויתקנו תמיד כפי הראוי לאותו זמן. וכך מסיים המדרש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם העגלות שנדבקו במלאכת אהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהן דבוקים בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום.