ארבעה סוגי מנהיגות בפרשת יוסף

תוכן עניינים

כלל הפרשיות הללו הם סימנים על מנהיגות פנימית בתוך עם ישראל, מי בראש מי למעלה ומי למטה. יש י"ב שבטים שכל אחד בגופו מייצג את דרכי השבט שיוצא ממנו. ועיקר הסיפורים שלהם פנימיים בינם לבין עצמם לא בינם לאומות.

ארבעה שבטים שונים מוצגים כאן כמיועדים למלוך, וכולם מלכו בישראל באופנים שונים בהמשך ההיסטוריה. וצריך להתבונן באופי המנהיגות של כל אחד מהם למה זה עלה וזה ירד. והם: ראובן, לוי, יהודה, ויוסף.

ראובן הוא הבכור ליעקב ולאה והבכור כרונולוגית. היה ראוי לו אם כן להנהיג מצד זה. אבל כמו ביעקב ועשו וכמו בפרץ וזרח וכמו במנשה ואפרים, הבכור הטבעי יש לו גם דווקא חסרון מצד שהוא חושב את עצמו לבכור טבעי ולוקח הכל בכוח, ועל כך אמר יעקב פחז כמים אל תותר. החטא של ראובן עם בלהה הוא שהוא חושב שמכח היותו בכור כבר ישלוט עכשיו בבית אביו וממילא גם בפילגשות אביו, כמו שרואים אצל אבשלום, ובפרט שהיא שפחת רחל והוא הבכור לגביה. כן להלן הצטרפו בני ראובן אל קרח ועוררו על ההנהגה של בני לוי.

כשלון המנהיגות של ראובן רואים בפרשת יוסף, ראובן שומע ואומר לא נכנו נפש וכו' למען הציל אותו מידם. הוא חושב שמה שהאחים עושים אינו נכון אבל אין לו אומץ להגיד להם את דעתו, אז הוא משחק כאילו הוא עמהם אבל מייעץ להם לפי דעתם לא להרגו, וממליץ להשליך בבור ויוסף ימות ממילא. הוא חושב שיוסף יהיה שם וישיבו אל אביו אבל וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו וכו'. כולם הבינו שנכשלו פה, ראובן היה אמור לשמור על יוסף ולא הצליח, ולמעשה חזרו לתוכנית הראשונה שלהם לומר חיה רעה אכלתהו ועצתו של ראובן לא הועילה כלום.

לכן גם בשלב הבא באותו סיפור כאשר ביקש יוסף לראות את בנימין, ואמר ראובן את שני בני תמית וכו', לא סמך יעקב עליו, הרי כבר פעם אחת חשבו שהוא לקח אחריות וראו מה עלה בידו.

אפשר לומר החיסרון של ראובן שהוא חושב לקחת את מקום אביו ולחקות אותו מבלי לחשוב שהוא צריך לחדש לבד מה ששייך למצבו. זה נקרא בכור שוטה. אפשר להראות שעצתו זו של ראובן להשליך את יוסף בבור ולשוב לקחתו דומה לעצתה של סבתא רבקה ליעקב, שכאשר ראתה חמת עשו על יעקב יעצה לו להסתתר בבית לבן עד שוב חמת אחיך, ושלחתי ולקחתיך משם. אמנם כבר שם לא עבדה עצה זו ולעולם לא שלחה רבקה לקחתו משם ולא שבה חמת אחיו אלא הלך לקראתו בארבע מאות איש. (חז"ל אמרו ששלחה את דבורה ומתה בדרך, עכ"פ נכשלה העצה) ולא ניצל יעקב עד שאזר אומץ ללחום עם עשו ולפייסו בעצמו.

חייב להיות קשר גם לענין בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם בעבר הירדן, וצל"ע.

לוי אע"פ שהוא הכהן בכל המשך איננו נזכר בפני עצמו בסיפור השבטים, ודבר זה אומר דרשוני. המעשה היחיד שנזכר ללוי הוא סיפור שמעון ולוי בשכם, ודבר זה בוודאי שורש לזמן הנהגת בני לוי בפועל דהיינו החשמונאים, וכמבואר בספרי החשמונאים שדרשו מקרא זה הכזונה יעשה את אחותינו לעורר קנאותם להינקם מן היוונים שגזרו על בנותיהם. כלומר למעשה המלוכה של לוי נקשרה בהתעוררות אלימה מצד עצמם לא מירושת אבותם. גם ציווי משה לבני לוי שנחשב מקור לכהונתם חגרו איש חרבו וכו' הוא כך. יש לבני לוי שורש במה שנקרא קנאות דהיינו התעוררות עצמאית לחגור חרב ולקחת את המלוכה לידים. אמנם קדושת לוי עצמו לגבי עבודה שאינו שייך דווקא להנהגה איננו נרמז בזה וצריך עיון בזה עוד. גם בסיפור יוסף אינו נזכר אבל חז"ל הבינו שגם שם שמעון ולוי הם יוזמי האלימות.

יהודה הוא זה שיורש את המנהיגות אחר שראובן נכשל. ודבר זה נראה כבר בסיפור יוסף פעמיים. אמנם אפשר לומר מה שמאפיין הנהגתו של יהודה שקשה לייחס הצלחתו אל עצמו. תמיד הוא עושה דברים שנראים אימפולסיביים אבל בסוף מתברר שדווקא כך יוצא הכי טוב. למעשה כאשר יהודה מולך ה' הוא המולך דרכו ויהודה בסדר עם זה.

שרשו של דבר בפרשת יוסף, כאשר בא יהודה אחר עצתו של ראובן ואמר עצה דומה מאד עם סברא דומה מאד, אבל עצתו היתה למכור את יוסף לישמעאלים וכך נעשה. אבל בסופו של דבר דווקא עצה זו התאימה לכל התוכנית ולמחיה נשלח יוסף לפניהם. בדיוק אותו דבר קרה לו שוב כאשר לקח ערבות על בנימין ויעקב הסכים אליו, ובאותו זמן דווקא עצה זו לא עבדה ונפלו לעלילת יוסף עם הגביע, אך זה דווקא גרם להתגלות יוסף אליהם וכל המשך הסיפור.

גם סיפור יהודה ותמר הנסמך לכאן יש לו קו דומה, כאשר יהודה מתאהב בבת אשה כנענית, ובניה אינם מוצלחים בהתחלה, ואז הוא בא על זונה בלתי ידועה, ומצוה לשרוף את כלתו, אבל מתברר בסוף שהכל בעלילה בכדי שיוליד את פרץ וזרח מתמר.

יוסף בסיפור יוסף כמו מייצג את ישראל עצמם עליו, אבל הוא גם מנהיג בפני עצמו אבל עיקר הקו שלו זה המתנה להצלחת ה' שהוא צופה הדורות מראש. הפסוק ואביו שמר את הדבר מייצג את עיקר הגישה של יוסף עצמו, שלא צריך לעשות דבר אלא לחכות כי בסוף יצליח ה' את דרכו. זה מתייחס גם לאריכות הזמן של ה' שסדר הזמנים שלו ארוכה מכל מידות בני אדם ולכן לא צריך לעשות דבר לקרב את הקץ אלא לחכות אליו. ולכן גם יוסף אינו מתפלל הוא לעולם לא נמצא במצוקה הכל תמיד רק שאלה של זמן.