באר לחי ראי

תוכן עניינים

הפרשה הזו, כמו הרבה פרשיות בראשית, מגיעה בסופה אל ציון והסבר שם מקום בארץ ישראל. 'על כן קרא למקום באר לחי ראי'. כמה פרשיות יש שנקל לפרשם כאילו כל עיקר הסיפור לא בא אלא לתת הסבר למקום מסוים ולשם המקום (סיפור אטיולוגי). דוגמת חלום יעקב בבית אל, שהוא מקום המקדש, ובוודאי דבר גדול כמו מקום המקדש צריך הוא להסבר למה הוא במקום הזה דווקא ומה תחילת סיפורו, והמענה לכך בסיפור הוא שבאותו המקום נגלה השם ליעקב, ואף אמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה והוא בית אלהים ושער השמים.

אך במקומות כמו כאן אין העניין מתיישב כן. שהרי הסיפור נראה הרבה יותר חשוב וגדול מן המקום והסבר שמו. הרי גם אם היה באר לחי ראי פעם עיר או מקום חשוב, עדיין לא נראה שהוא חשוב עד כדי כך שיהא כל סיפור התגלות המלאך להגר והבטחתו על גוי ישמעאל כדבר נלווה בלבד אל שם המקום, ומי נתלה במי קטן בגדול או גדול בקטן. ועדיין אנו רואים שהפסוק מצא לנכון לציין לנו את שם המקום והסברו מן הסיפור הזה, וצריך להתבונן בכך.

***

הסתכלות יותר מפרה ורחבה תשתמש בהמשגה של ספר יצירה שנברא העולם בעולם שנה ונפש. כל דבר בעולמנו מתקיים בשלשה רבדים, רובד הזמן (שנה), רובד המרחב (עולם), ורובד האדם (נפש). כל סיפור יש לו מי, מה, מתי. כך כל חלק בתורה יש לו את מושגיו ומה שהוא מלמד אותו, יש לו את הזמן שבו קרה, ויש לו את המקום שבו הוא קרה.

ההסתכלות הזאת אומרת שהמקום הוא לא כמין תנאי נלווה לסיפור, שהרי היה במקום מסוים. אבל המקום בעצמו נושא את כל אופי הסיפור, כאשר מסתכלים עליו מן המבט של המרחב. גם הזמן של הסיפור נושא בעצמו את כל הסיפור, לפי אופי המבט של זמן. לא תמיד כל ההיבטים שווים, לפעמים החלק הזה ניכר יותר ולפעמים החלק האחר, אבל תמיד מתקיימים שלשתם ויש לכל אחד מהם דרך עצמאי להגיע אל נקודת הסיפור.

הרי הזמן של שבת אינו תאריך שביתת הבריאה בלבד, אבל כאשר אנו מקדשים את היום השביעי אנו מראים בדרך הזמן עצמו את השביתה. הרי מקום המקדש אינו אתר הבניה של בית המקדש בלבד, אבל יש בעצמו דרך המרחב את האופי של מקום המקודש, ולפיכך 'קדושתם אע"פ שהם שוממים", שאין ביטול הבנין מבטל את המרחב עצמו. ובדיוק כך גם הסיפור נושא בעצמו את כל אופי הענין בדרך שלו, גם אם נראה שזה ענין התלוי במקום דווקא, ולכן 'ואהי להם למקדש מעט', כל מקום שבו לומדים תורה יש בו את קדושת המקדש, אלא שהוא נתפס מצד הלימוד ולא מצד המרחב.

במילים אחרות, לכל דבר חשוב שקרה יש זכר שנשאר ממנו, שגם אחרי שהמאורע הסתיים נשאר הזכר עומד ומכריז לנצח את מסרו. 'זכר עשה לנפלאותיו'. הרי אנו קוראים את הסיפור הזה שוב, זה זכר אחד, שבו אנו שומעים ומשיגים את הסיפור בשפת הסיפור והזכר האנושי.  הרי אנו הולכים באותו מקום, אנו שומעים ומשיגים את הסיפור בשפת המקום, שיש בו מעלה על הסיפור שכן המקום חי גם כאשר הקול דומם. הרי אנו מציינים את הזמן בשנה שבו קרה דבר, שומעים אנחנו את הדבר בשפת הזמן, שלה אופי משלה.

***

הגר זכתה כאן לראיית אל, שהוא מעלה עליונה ונפלאה. ויש להתבונן כיצד הגיעה אליה התגלות זו ומה סגולה היה בה מול שאר התגלויות. היא לא הגיעה אליה בדרך תפלה אבל בדרך לחצה מתוך צרתה. כאשר עינה אותה שרה וברחה מפניה לא היה בידה כח להתפלל או להתגונן בעד זכויותיה. במר ליבה לא מצאה אלא להגיד 'ישפוט ה' ביני וביניך'. שזו סגנון פנייתו של כל חלש המפסיד מול החזק ממנו, 'השם כבר ישפוט אותנו'. הסובטקסט הוא, אבל אני לא יכול להביא אותך אל משפט, גם אם אגש אל המשפט האנושי יצדיקו אותך. היא זורקת את לחצה כלפי מעלה. היא גם לא יכולה להתפלל, ואולי אף לא ידעה כיצד להתפלל, הרי היתה שפחה קטנה.

ופתאום מלאך השם מוצא אותה, היא לא מצאה את המלאך אבל המלאך מצא אותה. מתוך לחצה מצא אותה. הבטיח לה ודיבר על ליבה. אף המלאך לא יכול להושיע אותה מצרת גבירתה, לא הגיע כאן המלאך להפוך סדרי בראשית, אבל הבטיח לה סוף גדול וטוב, גם אם לעת עתה אין לה ברירה –  שובי אל גברתך והתעני תחת ידה. אבל דעי כי שמע השם את עניך.

אמרה הגר הגם הלום ראיתי אחרי רואי, חידוש לי הדבר שגם במצב זה ראיתי. ותקרא שם המקום באר לחי רואי.  מאותו הרגע נקבע אותו הבאר לציון ולמקום לכל מי שנמצא במצב שבו אינו יכול להושיע את עצמו, ואף מלאך השם לא יכול להושיע אותו, היו הולכים שם לשתוק או להתפלל ולגעת באותה ראיה שראתה הגר.

***

[כבר באותו הדור מוצאים אנחנו את יצחק שם, ככתוב (להלן כד, סב) ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, ויצא יצחק לשוח בשדה. היה יצחק באותו העת בצער גדול, אימו מתה עליו, ולא מצא לו אשה. אף לא נמצא מילה בכתוב לתאר את צער יצחק, אף לא היה בידו לעזור את עצמו שכן היה אסור עליו לצאת מן הארץ ולחפש זיווגו. ומה עשה הלך באר לחי רואי, משם נגלה אליו אותו האל ומשם מצא את רבקה ויביאה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם אחרי אמו.]