לכל פרשה ולכל סיפור יש תמונה שנשארת איתנו אחרי הסיפור, והוא כמו הריווח של אותו סיפור. כמו מי שמתחתן פעם אחת ויש בזה סיפור ותנועה, ונשאר ממנו טבעת נישואין שהוא החותם של התנועה, או הרושם של התנועה ההולכת ונעלמת לתוך החפץ הרשום, שנשאר גם אחרי שהתהליך חלף הלך לו. כמו שיש לילדים ספרים שהם מביאים מבית ספר ובכל פרשה נבחר משהו אחד שיש לו תמונה וחפץ ממשי שמציירים ועושים.
כאשר מדובר בתהליכים שקרו, או ביותר בנסיגות או חטאים, הרי למה נרצה לזכור את התהליך ואת התנועה, אבל גם מן החטא נוצרת תמונה, או רושם. ואותו רושם שהוא קבוע ונצחי לעומת התנועה החולפת, בהכרח יש בה את גאולת החטא ואת צורת ההסתכלות המתוקנת של אותו הסיפור, שכאשר עוברים על הסיפור בתהליך הזמן ונשקע התנועה כרוחות העוברות לרגעים ולא נשאר אלא הרושם הקבוע או המבט שצולמה בתמונה ואותו מבט הוא נחמד למראה ומראה דרך לאותו מקום נאצל שאליו אנו מתכוונים תמיד.
במילים אחרות נאמר בספרי קבלה כי כל דבר שבקדושה משאיר רושם נצחי בכל מקום שהיה, וגם אחרי שיש שבירה וחטא עדיין נשאר באותו מקום רושם, כמו קדושת ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא, גם אחרי שנחרב וגלתה שכינה. לעומת זאת דבר שבטומאה אינו משאיר רושם נצחי ואדרבה גם כאשר הוא קייים אינו נוגע למקום הרושם כי הוא רק כשמה קליפה או לבוש אל החפץ העצמי, והרושם טהור מלכתחילה. אלא שהרושם הנשאר מן החטא הוא אותיות הטוב הנמצאים בו שהצטרפו באותו צירוף וכאשר מסתלק צורת החטא נשאר הרושם החותם הטוב.
—
והנה זהו צורת המופיעה בתורה בסיפורי אבות כמה וכמה פעמים, איך מן מאורע שחלף הלך לו, נשאר שם של מקום על שמו, ובהתבוננות הזו אנו רואים איך ממירים אירועים חולפים בציר הזמן אל ציונים קבועים בציר המקום (כמו קביעת מקום המקדש בעקידה) ולעתים בצור הנפש (כמו סיפור גיד הנשה וסיפור בחירת הכהונה). ובכולם אנו רואים איך גם החלקים השליליים כמו נמחקים מן הזכר הנצחי ומומרים בצורה הולמת לעמוד בצורה נצחית.
וזה סוד “על כן יאמר היום בהר השם יראה” – ופירש רש”י “שאפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה”. ואיה האפר הלא נשרף איל במקומו. אלא שזה ממש פירוש על כן יאמר היום, כלומר מן אותו סיפור שהתרחש בהליך הזמן והזמני, לא היה מטרתו להקריב את יצחק, אך היתה מטרתו כמו מטרת כל הסיפורים לשכלל מזה תמונה ומראה קיימת, הויה יראה, ואותו מראה של עקידת יצחק איך הוא נראה כמו עפרו של יצחק הצבור ועומד, והוא הרושם העומד לנצח כמקום הנבחר למזבח ולהתגלות בהר ה’ יראה. וזה בנין אב לשאר המקומות שנאמר בהם כסגנון הזה. שאין מטרת הסיפורים אלא ליצור מהם מראות, חקוקות באבני המקום וחקוקות בציורי הסיפור הנמסר לדורות וחקוקות בשמות המקומות הנשארים קיימים, שישמשו מראה הויה יראה לראות וליראות.
וזה ביאור השם ציון, שמשמש בתנ”ך כשם לירושלים או מקום בתוכו ולעתים לכלל ארץ ישראל ולכלל המקום הנבחר לשכן שכינת עליון. כי ציון משמעותו רושם או חותם, וקביעת קדושת המקום פירושו החזקת הרושם או הציור. כלומר תחזוק הרושם שנשאר מן מאורע שחלף לו כמו הרוח, זהו הגדרת המקום הנבחר, וציון בעי דרישה שהוא חיזוק אותו ציור ותמונה קיימת בלב כדי שתישאר קדושת המקום מקום שקובע השראה לדורות שנזכר בו הכוח של המאורע.
[למי שרוצה, זה כמו object oriented programming. הרעיון של זכרון ושל ציון וקביעת מקום הוא שתחת להגדיר כל פעם את הפעולה, מה שדורש משאבים חדשים כל פעם, אנו מגדירים פעם אחת את הfunction, כמו בפעולת האבות או בסיפור מאורע שאירע פעם אחת, וכך אין אנו צריכים להתכוון כל פעם אל הפעולה אלא די להזכיר את האובייקט שנוצר בזכרון כמו חפץ קבוע ועומד וכך מקצרים את המאמץ הנדרש כל פעם ונוצר דבר קבוע שאפשר להשתמש בו כל זמן שהתוכנה חיה].
—
אם כן נחזור לפרשה זו, מפרשת המרגלים שהוא לכאורה המכשול הכי משמעותי בדרך אל ארץ ישראל שיכולה לשמש כמו ציור כללי של התכלית או המטרה של התורה בכלל, כל אחד כפי מדרגת אחיזתו או פירושו בו, שהוא העולם הבא או המבט הרוחני או הארץ ישראל כפשוטו, נשאר לנו ציור אחד לזכרון, ואת הציור הזה אנו יכולים לראות גם בציורי הילדים שחוזרם מבית הספר עם תמונת שמונת המרגלים נושאים אשכול אחד “וישאוהו במוט בשנים”, ובספר התורה עצמה, המספר את הרושם הנשאר מפרשת מרגלים “למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל”. יש לנו להסתכל בתמונה זו ולעיין בה מהו נחל אשכול ומה יש בתוכה שנשאר התמונה לדורות.
מה שצריך חיזוק הוא מן הסתם החלק היותר חשוב בכל דבר, ונאמר בציווי משה למרגלים והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ משמע הדבר צריך חיזוק ומשמע יש בכאן משהו מיוחד שעליו תלוים כל הסיפור. ואכן התחזקו והביאו מפרי הארץ והפסוק מציין והימים ימי ביכורי ענבים, מה שמכניס אותנו אל רוח מסוימת של פריחה והתחדשות האדמה, כמו ששר בשיר השירים “הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”. ומתפרש הדבר על זמן המרגלים. אשר מזה נתהווה אחרי זה בעיה שועלים קטנים מחבלים כרמים עד שיפוח היום ונסו הצללים.
והענין בפשטות הוא כמו שכתבנו שיש מקום ההווה ויש מקום העתיד, מקום ההווה כמו המדבר כמו ששת ימי המעשה, ומקום העתיד כמו שבת העולם הבא, ארץ עליונה הקיימת בצפיית הלב לזוכים לה. אבל צריך להיזהר שלא להבדיל ביניהם יותר מדי. כי חלוקה מוחלטת ביניהם משמעותו שאין קיום לעולם הבא. ודרך משל נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם הלא הקב”ה מקיים את כל התורה, ומפורש נאמר בתורה ביומו תתן שכרו. ואיך יאחר הקב”ה שכר מצווה ליום מחר. מוכרח מזה שאין הדבר כפשוטו אבל שכר מצווה ניתנת ביום עצמו, ומה שנאמר מחר לקבל שכרם הכוונה על הפלגת השכר שהוא באות רוחני לעומת המעשה שהוא בגשמי, אבל בוודאי הוא היום כלומר באותו קיום שאנו קיימים עכשיו. כי אחרת מה מקשר בין הגוף לנשמה או בין המעשה לשכר.
ואמר האריז”ל (שער הפסוקים כי תצא) ב’יומו ‘ת’תן ש’כרו ראשי תיבות שב”ת. ואומר כי לכל מצוה סגולה מיוחדת וסגולת קיום המצוה ביומו תתן שכרו שיזכה לתוספת נפש של שבת. אבל לפי הסברת הדברים הרי זה פשוט ממש, כי ביומו תתן שכרו הוא ממש הגדרת קיום תוספת נפש של שבת, שהוא מעין עולם הבא, ובה מתקיים שכר מצוה כלומר עליית השכר הרוחני בנשמת המקיים שעשה מצות בימות החול, והוא קיום השבת בתוך העולם הזה. ולא עוד אלא שגם השבת עצמו לא די בו שהרי הוא יום נפרד מששת ימי המעשה ועל כן מצות השבת זכור את יום השבת מחד בשבת לשבת, ונאמר טועמיה חיים זכו ופירשוה לטעום את תענוגי השבת בערב שבת, כי יש זליגה וטעימה וריגול של חיי עולם הבא לתוך חיי העולם הזה. ובוודאי הוא קשור לקיום ביומו תתן שכרו כפשוטו כי האדם צריך לאחד את העבודה ואת שכרה במובן הכי פשוט והלן שכר שכיר הוא גורם קלקול עיקרי בסדר הזה כמו ההזרה הקיימת בסדר שאין בה חיבור זה.
—
והנה זהו ימי ביכורי ענבים כלומר הבכרת היין, כי איתא מהו עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וענין זה שהיין העתידי הוא תענוג זיו השכינה הגמור, כיין ישן שמביא התרוממות נפש עמוקה. אבל יש ליין זה ביכורים כלומר הוא מתחיל טרם התחלתו, כאשר רק הניצנים נראו בארץ, וזה כמו בששת ימי בראשית עצמה כלומר תחילת סיפור העבודה, כבר מאז משומר היין הזה בענביו. ופירוש משומר כלומר שאין בו באמת את אותו תהליך יגיעה שאנו רואים אחרי המבול של נטיעת כרם ושמירת היין עד שיזקין ויהיה יין, אבל הוא משומר בענביו מן ששת ימי בראשית, שהיין מאוחד בענביו בביכוריו, ואין זקנתו פרודה מינקותו.
והוא נחל אשכול כלומר מעיין שנובע מאותו אשכול ענבים אחד המיוחד האחוד באחדותו, משם נובע נחל שמתפשט לכל ששת ימי המעשה, כמו נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד, מתפשט משם אשכול הנסחט ליין זה הארץ וזה פריה, כלומר פרי הארץ המראה אותנו את הארץ במקום שאנו בו.
וכאשר חטאו המרגלים ואמרו למה ה’ מביא אותנו וכו’ ענו יהושע וכלב ואמרו אם חפץ בנו הויה, אם נעשה מחפצו חפץ קבוע והביא אותנו אל הארץ הזאת הנוכחת. אשר היא זבת חלב ודבש נובעת ממנה פרי אל החיים. וכאשר כל זה לא הועיל והיה מה שהיה ניתן להם אחרי כן מצות נסכים לנסך מן אותו אשכול ענבים על המזבח שעל זה נדרש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך ויאמר הויה סלחתי כדבריך, ואמר ר נחמן ויאמר הויה סלחתי כדבריך ראשי תיבות כוס”י, כוס יין שעליו נאמר סלחתי, כי באותו נחל אשכול נובע מעיין חי שהוא סליחה ונשאר לנו תמונת אשכול ענבים כוס יין שמשקה מן הארץ את החיים שממלא כבוד השם את כל הארץ.
—
ויש כאן עוד הרבה לדייק ולהתבונן בפרטי הדברים, והמשווה את סיפור המרגלים להאשמת יוסף את אחיו מרגלים אתם וגניבת הגביע אשר נחש ינחש בו ימצא דרכים נפלאים הרבה לפתוח בו את העסק הזה בהקדמות אלה, ונאמר בפרשה ההיא כנים אנחנו לא היינו מרגלים, הרי היפך המרגלים הוא הכנות, אמתיים אנחנו לא באנו לראות ערות הארץ אלא לשבור אוכל, לקחת מפרי הארץ, ואחינו הקטן בנימין הוא העדות על כנות זו ובאמתחתו נמצא הגביע ודרכו נגלה יוסף לאחיו וישתו וישכרו עמו.
והנה מגיעה השבת וכאשר נקדש על היין בליל שבת ככניסה לקדש את השבת שהיא הארץ העליונה בכוס יין נישא נחל אשכול מאותו אשכול ענבים אחד ונישאוהו במוט ונביט בו בעין טובה ונאמר עליו דיבורים טובים ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, חפץ בנו הוי”ה והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו.