כוונה לנר רביעי של חנוכה תשע"ז

תוכן עניינים

והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. כל אלה הם הבחנות פרטיות בעומק הנס שנעשה בשמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ודלקה שמונה ימים. וכאן צריך לדעת את סוד נס הנרות ומה יש לנו אתו שאנו הולכים איתו בהדלקת המנורה כל שנה ושנה כל ערב וערב מימי החנוכה.

והעניין, כי כמה סוגי אש ואור יש. יש אש שבידי אדם ויש אש שבידי שמים. אש שבידי אדם כאילו גנוב הוא איתו מעולם העליון. כסיפור מיתוס פרומתאוס. ומקבילהו במיתוס המדרשי איך הוציא אדם הראשון את האש במוצאי שבת. כלומר אחרי כל סיפור הבריאה האלהי ושבע פעמים ויהי ערב ויהי בוקר, והאור נשלט בידי היוצר והמאורות אשר תלה, בא האדם וגנב את סוד האש עד שיש לו עליו שליטה בעצמו. ובגניבה זו יש סכנות רבות מאחר והוא נתינת שלטון לאדם שלא במקומו. ולכן יש בכל אש האדם כח ההריסה שהוא אוכל ומכלה את מה ששורף, ונלווה אל כוח אורו וחמימותו כח הכילוי שבו.

צריך ללכת עוד שלב פנימה פה. כי האש שבידי אדם לבישול ולאור אינו אלא משל למה שמתחולל בנשמתו. כי הוי"ה מתגלה כאש אכלה אש, ונקראה השכינה אשא תכלא, אש תכלת האוכלת ומכלה את הכל. יש בעירה של שריפה המכלה את כל היצירה ומבערת אותו אל אש שורשו. וזהו תחילת מי שנגע אלהים בלבבו כי כולם צריכים לעבור דרך שער המלכות, ושם אש אוכלת שהוא מדליקה את האדם באש שאוכלת הכל ומבטלת לו כל רצון כל חפץ כל תשוקה כל אפשרות להתקיים בעולם הזה כאשר נגע בו הויה באש. וכל זה מאחר ונגע האדם באש השכינה כאילו גונב תחושת אלהות לתוך עולם תחתון, ומתוך זה נשרפת כל העולם שלו.

וזהו תחילת עבודת המזבח, אשר יש בעבודה זו סכנות רבות. כאשר אמרו חכמים שלא ניתן מזבח וקרבנות לישראל אלא נגד עבודה זרה, וסיפור אליהו באש שעל מזבחות הויה והבעל אות ומופת לכך, שאש המזבח אינו שם אלא במקום שיש מזבח לבעל. וכל המתחיל בעבודה דרך המזבח נוגע בו סכנת העבודת אלילים, וסכנת הכליון הגמור הנשפך מן המזבח. הרי ירבעם עומד על המזבח ומקטיר ובא אליו איש אלהים ויקרא על המזבח מזבח מזבח.. וזבח עליך את כהני הבמות ועצמות אדם ישרפו שם (מלכים א, יג) אש המזבח מסוגלת להרוס גם את המקריב עליה. ונאמר בעמוס ראיתי אדני נצב על המזבח והוא נבואת פורענות וכליון. עבודה זו במילים פשוטות מובילה לשריפה, burnout , כאשר השמן מתכלה ולא היה בו להדליק אלא יום אחד.

אבל יש אש שלמעלה עצמו היורד על המזבח, והוא האש המתייחד עם אש המנורה. וכדרך שביארנו בדרושים הקודמים, הוא נובע מכוח נבואת משה. אשר נבואתו הראשונה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. ואמרו במדרש רבה שם מכאן שאש שלמעלה שורפת ואינה מכלה. הוא אש הקשור לאור יום הראשון שאינו אור שבו כילוי וחורבן, אבל היא מאירה בלי כליון. וכאשר דלקה נר מבלי שמן אות הוא כי הדלקת המנורה מבחינת אש שלמעלה שאינה שורפת, ואינה מכלה את השמן שבה אבל דולקת שמונה ימים. (ויסוד זה איתא בישמח משה וספרים אחרים). ולכן נתייחדה מעשה המנורה למשה, וגם הוא נתקשה בה כלומר תמה עליה כאשר תמה בנבואתו הראשונה "מדוע לא יבער הסנה" שאלה זו היא אות הכניסה אל דעת הפנימיות שלמעלה מן אש תכלת לאש הנקרא אש שחורה, ובו מעשה המנורה.

ולכן יום ראשון מדליק אחת, ואותו אחת מכפילה את עצמה כאשר נשאלת השאלה מדוע לא יבער הסנה, ומשם ממשיכה אל שני, אבל אינה מכלה את הגוף ואת השמן שהרי אש שלמעלה אינה מכלה, שזהו ממש מעלין בקודש ואין מורידין. בית שמאי מצד העליון היו באים, ואמרו יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת אש תכלת והולך והוא מתמלא באש שחורה שהוא אש העליון שאין בו גוון שריפה, וכך גם אנחנו מקיימים את שיטת בית שמאי למתבונן בחללים החסרים שבמנורה, שהם אש שחורה, אור חשוך, שכל יום שמתארך בעירת הסנה מתרבה גם הסנה איננו אכל ומתרבה אש שאינו מכלה.

בנר הרביעי אנחנו בשיקול מעלה ומטה, סמכוני באשישות בשתי אשות אש היורדת מלמעלה ואש העולה מלמטה. פה נקודת האמצע שקולים היו משה ואהרן שקולים הם שמים וארץ שקול אש שחורה כאש תכלת, ובנקודה זו שבין החושך והאור מתהווה סוד סתרי הנס.

אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח. כי היה חנוכת המזבח וחנוכת המנורה. נגד חנוכת המנורה סעודות ושמחה, שכן אש המזבח אוכלת קרבנות ושורפת את המציאות. אבל אין עיקר ההלכה עליהם אלא על חנוכת המנורה, שביטלה בתוכה את חנוכת המזבח. שכן כל הקרבנות יהיו בטלים חוץ מתודה, כלומר חוץ מקרבן הבא על מלאות העולם ולא על שריפתו, על שובע ולא על רעב, כי אם להודות ולהלל, אז בעולם העתיד השורה במנורת חנוכה אגמור את חנוכת המזבח ותחת אש שורפת נגמרנה בשיר מזמור בשירים ותודות והילולים.