שיעור בענייני שבת זכור ופורים – חלק א’

נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים

—

א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן

רבותיי, ערב שבת “זכור”. אנחנו מחויבים – לפחות המנהג הוא לומר שמחויבים – מדאורייתא לקרוא פרשת זכור. אם כך, מחויבים גם מדאורייתא.

מה פירוש חיוב מדאורייתא? פירושו חיוב שעולה עד תפארת [המידה של אמת ותורה], חיבור שעולה עד תפארת. זהו הפירוש: כשאומרים שדבר הוא “דאורייתא”, אין הכוונה שמחויבים “יותר” – הרי מחויבים לעשות הכל, בין דאורייתא בין דרבנן. אלא “דאורייתא” פירושו לומר שעם המצווה הזו, עם הפעולה הזו, אפשר לגעת עד המדרגה שנקראת עולם התפארת. זהו פירוש דאורייתא.

לעומת זאת, דרבנן היינו ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. הוא נוגע רק נמוך יותר, בבחינת מידת המלכות והשכינה.

מחויבים לקרוא בשבת זכור את הפרשה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), קוראים אותה בתורה. פירוש הדבר שמחויבים מדאורייתא, זה נוגע בתורה עצמה.

צריך לחשוב, מה המשמעות של זה? הרי בכל פעם שקוראים בתורה זה דאורייתא? הרי זה דאורייתא, קוראים את התורה! מה יכול להיות “יותר” דאורייתא כשקוראים את התורה עצמה? השאלה היא:

* האם הפעולה היא פעולה שהיא גם פעולה דאורייתא?

* או שהפעולה היא שחכמים אומרים שיש לעשות דאורייתא, דהיינו שילמדו את התורה?

אבל התורה עצמה, ודאי מצוות תלמוד תורה, היא בוודאי מדאורייתא. על כך החילוק קצת קטן יותר לפי מה שאנו אומרים. אפילו לפי הסוברים שזכור הוא דאורייתא, החילוק קטן יותר, כי כל קריאת התורה היא דאורייתא, זו התורה עצמה. השאלה היא רק האם הזמן, האם החלות במקום ובזמן ובפרשה – האם זה מדאורייתא, או מדרבנן, או מנהג.

ב. מגילת אסתר: השאיפה להיות “תורה”

אותו דבר הוא אפילו כשקוראים מגילת אסתר. זהו הסוד שאנו לומדים, שלמגילת אסתר יש לימוד מהתורה שצריך לקרוא אותה, “סוף דבר הכל נשמע”. פירוש הדבר, שכל המחלוקת שהייתה “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע”א) – פירושה שאסתר רצתה, וזה מה שפעלו אסתר ומרדכי עם המגילה שלהם – שיהיה גם מדאורייתא.

שכשקוראים את המגילה, תהיה שם ה”תורה”. זה לא סתם דבר חדש, אפילו בבחינת נביאים וכתובים, שהיא מדרגה אחרת (נצח והוד). לא, זו המדרגה של תפארת. ובמקרא מגילה יש את המדרגה של תפארת, אפילו מדרגה גבוהה יותר. כפי שהאריז”ל מלמד תמיד, קריאת התורה, התורה נקראת מדרגת “אבא” [חכמה], יסוד אבא שנכנס לזעיר אנפין, וכאן [במגילה] זה אפילו יותר מגולה.

ג. סוד קריאת התורה: הכנסת חיות לכלים

טוב, אומר הוא, דיינו. שאם כך יש גם חיוב להתכוון, להתכונן לכוונות של העניין, לתוכן הדברים. מה עם האורייתא? מה זה באמת? המוחין, כן?

לומדים בכל פעם שעושים קריאת התורה. הסוד של קריאת התורה, כפי שכתוב ב”אוצרות חיים”, הוא:

* התורה כתובה בלי נקודות ובלי טעמים. בתורה אין נקודות וטעמים.

* כפי שרואים שאפשר אפילו לטעות; כתוב “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” או דומה, או “זֵכֶר עמלק” או “זָכָר עמלק” – כמו שיואב סבר (בבא בתרא כא ע”ב). הרי אין נקודות בתורה.

* הנקודות, זו מסורה, זו תורה שבעל פה, זו המסורה. אין זה חידוש. ודאי כשמשה רבינו נתן אותה כבר היו נקודות וטעמים, כפי שכתוב שזו הלכה למשה מסיני. אבל זה לא כתוב בספר התורה; הכלי שיש לנו, ה”חפצא של ספר תורה” הפיזי, אין בו נקודות וטעמים.

וכאן אומר האריז”ל, שזה רומז על כך שכל העולם אין בו טעם בזמנים אלו. כל העולם אין בו טעמים. העולם הוא בבחינת אותיות בלי נקודות וטעמים.

יש בו תגין [כתרים על האותיות]. תגין פירושם שיש רמז מסוים לטעם. כך אומר האריז”ל, סוד התגין, שפירושם כלים. ובכלים יש ניצוצות.

* כלים פירושם אותיות. העולם כולו כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).

* אבל בכלים יש לפעמים ניצוץ, זו נגיעה כלשהי, ניצוץ כלשהו, שאפשר לחשוב שכאן היה פעם אור, שכאן יהיה פעם אור. אבל כשלעצמו הוא אינו קיים. זה מה שאנו קוראים “על עשה ניצוצות”.

והפירוש הוא שצריך להעלות אותם. והסוד הוא: צריך להחזיר את הנקודות, את הטעמים, לתוך הכלים.

מכאן אומר האריז”ל: כשם שיהודי קורא בתורה, הוא מסתכל בספר תורה שאין בו נקודות ואין בו טעמים, והוא מכניס לתורה את הנקודות ואת הטעמים. זו הכוונה של מצוות קריאת ספר תורה: שמכניסים טעם לספר התורה.

ד. מעבדות לחירות: להחיות את העולם

זהו גם משל, זהו אותו דבר שעושים “קול החיים”. כל עבודת ה’ – עבודת ה’ פירושה להיות אדם, לחוות את העולם, כן? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.

1. מעבדות לחירות: זהו הפירוש, שהניצוץ ה”שבוי”, כן? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). מהו שבוי? זהו פוטנציאל להיות דבר טוב, שהוא “תקוע” באות, בכלים, הוא לא יכול לזוז. משחררים אותו, נותנים לו להתנהל כפי שהוא יודע.

2. ממוות לחיים: זהו הפירוש, שכבר מעלים לגמרי, מכניסים לגמרי נקודות וטעמים לתוך האותיות. זו שירה, כלומר זה חי, שרים אותו. “קריאתו זו היא הילולו”, זה נעשה שירה.

אם כך, הנקודה העיקרית, העבודה העיקרית של קריאת התורה – אפילו של שמיעת קריאת התורה, נאמר אותו דבר, לא מסתכלים פנימה אבל שומעים אותה כבר עם הטעם, עם הנקודה. באמת עיקר המצווה היא השמיעה, כן? הרי יש אחד שקורא, כולם שומעים, שומעים את קריאת התורה.

הפירוש הוא: ששומעים שבאותיות ובכלים שיש בעולם, יש גם טעם, יש גם נקודה, יש בזה גם מהלך, יש בזה גם הבנה. טעמים ונקודות, כל אחד מבין, אלו הם החיים.

* נקודות: התיקונים קוראים לזה “רוח החיה באופנים”. אלו הנקודות. הרוח שמניעה, כמו האנרגיה, החיות שמניעה את הגלגלים, שמניעה את השיניים, שמסובבת. על זה מסתובב העולם, מה שמניע את כל הדברים, אלו הנקודות. (נקודות היינו אור הבינה או אור החכמה).

* טעמים: זו רמה גבוהה עוד יותר של חיות. כן, טעמים פירושם שזה מחבר את כל הפסוק, יודעים איך הפסוק מתחלק, איך הוא עובד, נכנס הניגון, זו רמה גבוהה יותר. טעמים – נכנס הניגון, הטעם, ההרגשה, סוג החיות המדויק שיש כאן. זו עבודת הטעמים. (טעמים היינו אור החכמה או אור הכתר).

זה תלוי איך מתחילים לספור: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.

ה. מגילת אסתר: אורות חזקים בכלים חלשים

ולפעמים, כפי שאמרנו, יש מעין מגילת אסתר. ששם זה לא לגמרי [כך]. יש מדרגה של תורה שחסרה בה חיות מסוימת באותיות, כן?

דיני המגילה אינם לגמרי “מוצקים”, יש מחלוקת תנאים, כלומר יש חולשה בקדושה של המגילה עצמה. אנחנו מרגישים את זה למשל: נוגעים במגילה, לא נוגעים בספר תורה, אין לה אותה קדושה. הכתב, הקלף של המגילה – אמנם כתוב שצריכה קדושת ספר תורה, אבל אין לה אותו סוג קדושה. פירוש הדבר שהכלים חלשים יותר.

אבל הניגון של המגילה, והטעמים של המגילה, והנקודות של המגילה – לאף אחד אין הארה שהם חלשים יותר. הרי זו תורה שבעל פה, זהו אור החכמה, אור הכתר שטמון בזה. על כן ייתכן שזה מאיר חזק יותר. כל אחד אוהב את הניגון של המגילה הרבה יותר ממה שאוהבים את הניגון של קריאת התורה סתם.

כי זהו הפירוש, שהטעמים והנקודות מאירים חזק יותר. כפי שהאריז”ל מסביר במשל שלו, כאשר, כביכול, ה”יסוד אבא” פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – יוצא מהמלכות, מהכלים. יש סוג כזה של חיות, לא רק הניצוץ שיש בכלי, לא, החיות עצמה כל כך חזקה שהיא שוברת את הכלי.

לכן מתחפשים בפורים בכל מיני בגדים וכלים שונים שלא מתאימים כל כך. כלומר, האדם מאיר, חיות הנשמה, והכלי מתבטל. הוא לא “נתקע” בבקיטשע שלו, בשטריימל שלו, בגרביים הלבנות שלו – זה יוצא. ולכן לכלי אין טעם, אלא לניגון יש טעם.

ו. שבת זכור: המדרגה הגבוהה יותר של מחיית עמלק

וזו עבודת ה’, והעבודה המיוחדת של הדגשת החיות של פורים, חיות המן-עמלק. אנו אומרים שלפני פורים, מגילת אסתר היא הקיום של מה שממש צומח. לוקחים מגילה בלי כתב [כמו ספר תורה], אבל מגילה היא לא ספר תורה.

ולכן צריך לשמוע, שהקריאה של שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה הגבוהה יותר, המדרגה החזקה והברורה יותר של מקרא מגילה. כל אחד שמח מאוד במגילה, ובאים מחופשים, ומכים את המן. עוד עמוק יותר היא באמת הקריאה של זכור. לכן יש יהודים שכבר מתנהגים בשכרות בשבת זכור, ונוהגים להכות את המן כשאומרים “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.

זה בעצם אותו דבר, רק הפוך: כאן זה ממש בדאורייתא, וקוראים לזה דאורייתא ולזה דרבנן. אף שכן, יש חקירה אם מגילה היא מצווה דרבנן, אולי זכור דאורייתא, יוצא שזה חמור יותר מהמגילה עצמה. לא נראה לי כל כך נכון, אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה בשניהם עם שניהם.

* להלכה, המגן אברהם כבר אומר שאפשר לצאת ידי חובה עם קריאת התורה של פורים בבוקר.

* אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה מהמגילה עצמה את המצווה של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איני רואה למה צריך דווקא קריאת התורה.

אבל רואים כן את החילוק. הזכור הוא הדבר הדאורייתא, והוא מתרחש בשבת בבית הכנסת, שהיא קריאת תורה אמיתית – לא קריאת תורה פורימית כמו שקוראים את המגילה. זו קריאת תורה אמיתית, ושם, בתוך התורה שאין בה טעמים ונקודות, מוציאים את הטעמים והנקודות של הניגון של שבת זכור, של האור.

נראה כך, שצריך להיכנס לזה. המצווה היא אכן עם הניגון, אבל הניגון תמיד מוציא את הכוונה שמבינים, מה שיהודי מבין בליבו, בראשו, על הנושא. צריך אפוא להתעמק, להעמיק, לחשוב מה זה אומר.

ז. זכור כהכנת הלב

אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הנגלה, ההסבר הנגלה, שמעלה לרמה גבוהה יותר, המדרגות הנסתרות, מדרגות הקבלה.

אם כן, אתמול הסברנו איך הנושא של זכור הוא הכנת הלב. הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק.

יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת חרב ועונש, להעניש את עמלק שעשה את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). על כך צריך להתרגש. הרי אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זכור את רשעת עמלק”, לעורר את הציבור. המלך או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק, כפי שלמדנו.

שיעור ב: פנימיות עניין זכירת עמלק – מכעס לאהבה

תוכן: בחלק השני של השיעור נכנס הדובר למשמעות העמוקה יותר, הפנימית, של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. השיעור מציג חילוק יסודי בין ה”חיצוניות” של המצווה – שדורשת כעס ומלחמה כנגד הרשע – לבין ה”פנימיות” של המצווה, שבה אותם כוחות רוחניים מתהפכים לאהבת ישראל ודביקות בה’.

—

ח. חזרה – הכנת הלב של “זכור”

אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הן בנגלה, בהסבר הנגלה, שמעלה אותנו למדרגה גבוהה יותר, והן במדרגת הנסתרות, מדרגת הקבלה.

אתמול הסברנו איך הנושא של “זכור” הוא הכנת הלב. זו הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק. יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת שכר ועונש; מענישים את חיילי עמלק שעשו את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).

על כך צריך להתרגש. אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, לעורר את הציבור. המלך, או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק. כך למדנו בשם הרמב”ם, והסברנו את כל הסוגיה במהלך הזה.

ט. שתי רמות של התעוררות – כעס ואהבה

וכפי שלמדנו לפני שבועיים על נושא ה”דעת” – שהיא הכרעת השכל הרואה מהו ה”טוב” בכל מצב – הסברנו על כך שיש מדרגות שונות.

כך צריך לדבר כאן: בהתעוררות המידה – התעוררות הרגש שאנו לומדים שנדרשת כדי לקיים מחיית עמלק, וכל עשיית צדק ומשפט אמיתי צריכה הרגשה מסוימת של צדק, כן, הוא מתרגש כשיש עוולה – את אותה התעוררות-הרגשה אפשר גם קצת “לפשט”. במילים אחרות: להסביר במדרגה העמוקה יותר, במובן העמוק יותר של המילה, במובן העמוק יותר של העולם, מה זה אומר ומהו הסוד שבזה.

וזו הכוונה האמיתית: מי שלומד קבלה, בזוהר, בכל ספרי הקבלה וספרי החסידות – הם עוסקים במדרגה הזו. של מחיית עמלק, של זכירת מחיית עמלק, ושל מחיית עמלק עצמה.

אם כן, את זה אני רוצה קצת לדון. לכאורה צריך לדבר בזה עצמו בשתי רמות, שתי מדרגות של הנושא. ואני סבור שהרמה השנייה קלה יותר לדבר עליה; ברמה הראשונה נצטרך להתאמץ קצת ולחשוב עכשיו איך אפשר להוציא את זה.

י. מדוע דורש עמלק “זכירה” מיוחדת?

מה הכוונה? כוונתי כך. הסברנו שיש קושיה: מלחמת עמלק שונה ממלחמות אחרות.

* מלחמה רגילה אינה דורשת כל כך את ההתעוררות, ההתרגשות, התעוררות הכעס. למה? כי או שבא רשע והתחיל להילחם בך – נלחמים בחזרה, זו הגנה עצמית, לא צריך התעוררות מיוחדת לשם כך.

* או אם זו מלחמת כיבוש הארץ, או אם זו מלחמת רשות – בדרך כלל לא חסרה כל כך הזכירה.

מה שאין כן מלחמת עמלק, שהיא ממש מצווה, לא סתם מצווה, אלא מצווה של עשיית צדק – צריך להעניש את מי שעשה רע בעולם. זהו טבע האדם שהוא שוכח – “לֹא תִּשְׁכָּח”. כפי שהבאנו פעם, כתוב בתורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. כשכתוב בתורה “לא תשכח”, הכוונה לומר שהתורה מכירה בכך שאתה עתיד לשכוח. אחרת לא הייתה מצווה “לא תשכח”. “לא תשכח” פשוטו: אני יודע שאתה עתיד לשכוח, בבקשה אל תשכח. וזה דורש התעוררות חזקה יותר, הזכרה חזקה יותר.

יא. סוד הרמב”ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות

עכשיו, כשם שזה אמת בפשטות, אנו מבינים, הסברנו בפשטות – כך זה אמת גם במבט העמוק יותר. מהו המבט העמוק יותר, הכל תלוי: מהו אדם? כן? מהו צדיק ומהו רשע? או אפשר לקרוא לזה: מהו יהודי ומהו גוי.

“צדיקים ורשעים” – כשמוזכרים הרבה פעמים צדיק ורשע, הכוונה ליהודי או לגוי. ולהיפך, כשאומרים יהודי או גוי, הכוונה לאדם טוב ולאדם רע. זהו “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). ועמלק, הוא ה”אויס-מענטש” [ההיפך מאדם], הוא האומה הרעה, המושל, הדמות של אומה רעה.

ומהו הפירוש של טוב ורע? הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל ונמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.

אותו סוג של אורות, אם מדברים על זה ברמה גבוהה יותר, ברמה שבתית, ברמה של שבת זכור – זה יותר מלובש בכלים של תורה, יותר ברור בזוהר, ברמב”ן ובספר התורה – אז אותם דברים מגיעים לשלום.

זהו הסוד שהרמב”ן לומד, מביא מפורים לשלום, מחנוכה לשלום. כתוב שבחיצוניות צריך לעשות מלחמה, אבל כשמסובבים לפנימיות – אותם אורות מביאים שלום. ננסה להסביר את זה.

יב. פנימיות פירושה “בין יהודים לבין עצמם”

כמו שאנחנו אומרים, כשמדברים על פנימיות הכוונה – דרך אחת לומר פנימיות לעומת חיצוניות היא: במקום לדבר בין יהודים לגויים, מדברים בין יהודים לבין עצמם. זה יותר נוגע, בדרך כלל, יותר נוגע. רוב האנשים שאנחנו קשורים אליהם ועוסקים בענייניהם אינם גויים. כלומר, מי שעוסק במצוה של הצלת ישראל וכדומה מהגויים – הכי נמי; אבל עכשיו מדברים למעשה בינינו, ורוב זה בין יהודים. ושם מתחיל דבר חדש.

נבין מה מתחיל שם. במילים אחרות: בין יהודים הוא המקום, אם רוצים לומר את הרמה הפנימית של שבת זכור, של התעוררות הלב – מה שהרמב”ן אומר שצריך להיות כעס על עמלק – אותה התעוררות כעס על עמלק של שבת זכור פירושה אורות אהבת ישראל.

כך אני רוצה לומר, כך אני רוצה לומר חידוש יפה מאוד, צריך לשמוע. אותה רמה, אני אומר שוב, אותה רמה, אותה מדרגה ברוחניות שמעוררת – בעולם העשיה נאמר, הרמה הנמוכה – פירושה: כועסים על עמלק, שונאים אותו, מעוררים את הלב, הולכים לעשות מלחמה. אותו דבר בעולם היצירה או בעולם האצילות – אני אפילו לא יודע איזה עולם, רמה אחת גבוהה יותר – מעורר שיאהבו יהודי אחר.

יג. מהו אדם? (יושר ומשפט)

מדוע? כי הרי זה תלוי כשמבינים מהו הדעת, מהו הרעיון, מהו המחשבה שגורמת לאדם לכעוס כעס נורא על העוולה שעמלק עושה.

דהיינו, מהו הכעס כשאומרים שהוא רשע? פשט: אני סבור, זה באמת אישי, אני סבור שהוא אדם. לאדם יש בתוכו מידת המשפט, מידת הצדק. משפט פירושו במילים פשוטות מידת הצדק. הוא הולך נגד זה. הוא אולי אדם שבור, צריך להרוג אותו. אבל אדם כזה, זהו אדם פשוט. זה לא פשט טוב! הם אומרים עכשיו נגד הפשט של “אדם”.

“אדם” הוא סוג של צדק, ו”אויס-מענטש” [היפך האדם] הוא מי שלא הולך עם צדק. הוא כמו מחלה כוללת על השלום, הוא רשע, הוא “אויס-מענטש”, הוא חייב מיתה. לא כאדם יחיד, אלא ככלל הוא חייב מיתה. כי העוולה שהוא עושה אינה אישית, אלא כל החברה מראה שהיא אינה חברה ראויה. לזה יש משמעות… זה בנוי על הנמקה של מהו אדם, כיצד בני אדם צריכים להתנהג עם בני אדם אחרים; זה חלק מהדין של “מהו אדם”, וממילא מי שמתנהג אחרת חייב מיתה.

יד. מהו יהודי? (תפארת והודאה)

אבל מהו באמת אדם? מהו באמת יהודי? מהו באמת יהודי זה קצת שונה ממהו באמת אדם, או שזו עוד רמה אחת של מהו באמת אדם, שדיברנו עליה בשבועות האחרונים.

אדם הוא דבר שבוודאי הרמה הראשונה צריכה להיות צדק בין בני אדם, מלא להרוג אחד את השני סתם – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. טוב מאוד.

אבל למה כל העניין? למה?

* לגוי זה בשביל ימי החול. וליהודי זה בשביל שבת.

* ערך שיש לנו כנגד זה הוא חולי ופשוט. אבל בשבת לא קוראים את הזכר החולי [של פרשת כי תצא], לפעמים [של פרשת בשלח]. בשבת קוראים את הזכר השבתי של “כי תצא” הפשוט. [הערה: הדובר מחלק בין הזכור הפשוט של ימי החול לבין הזכור הגבוה יותר של שבת].

מה קוראים בזכר השבתי? ה”זכור” השבתי אומר כך: שהיהודים נוצרו להתאסף, כמו שכתוב ברמב”ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [והם אומרים:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.

יהודי, קיבוץ היהודים, לא נוצר רק כדי לשרוד. קיבוץ של גויים צריך לשרוד, צריכה להיות מדינה טובה לחיי העולם הזה, בשביל זה כבר נדרש צדק ומשפט. ליהודים יש גם את הרמה הזו, הרמה הראשונה.

אבל מהו קיבוץ של יהודים – מה שיהודים מתאספים בבית המדרש בשבת, באים לקריאת התורה – זה לא בא בשביל זה. למה הם באים? כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה, הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.

זהו הפירוש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים, אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של כביכול. זהו הפירוש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אנחנו…

שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית

(חלק 3)

נושא: הכוונה העמוקה של “זכור את עמלק” במדרגות הגבוהות יותר, ההבדל בין ביטול הקליפה למטה ולמעלה, וסוד “היש ה’ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.

—

טו. המדרגה השנייה – “להשתבח בתהילתך”

(למה באים יהודים לבית הכנסת?)

למה הם באים [היהודים לבית הכנסת]?

כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה. הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.

זהו הפירוש “כי הוא תהילתך והוא אלהיך” – אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים. אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של קודשא בריך הוא.

זהו הפירוש “ישראל אשר בך אתפאר”.

הגדלות שלנו, במה שאנחנו מחזיקים את עצמנו גדולים, היא בכך שנתנו קצת יותר מאחר, בכך שאנחנו “נקרא שמו עליו”.

זהו פירוש אחר לגמרי של “חברות בני אדם” [כפי שהוזכר קודם]. זוהי רמה אחרת לגמרי, “רמה 2”, הרמה של יהודים. ויהודים שבאים בשבת לבית הכנסת, זה מה שהם עושים.

מובן מאליו, בפורים הולכים למשלוח מנות גם בשביל הרמה הפשוטה, אבל בשבת לא באים לבית הכנסת בשביל זה – או לא *רק* בשביל זה – אלא בשביל ההנאה להיות קבוצה כזו של אנשים שאוהבים זה את זה בטוהר, ושמתנהגים בצדק ומשפט בטוהר. אנשים כאלה שיכולים לשבח את הקב”ה; אפשר לומר פסוקי דזמרה, אפשר לומר נשמת, אפשר לשמוע קריאת התורה – כל הדברים שעושים בשבת בבית הכנסת.

טז. שנאת עמלק במדרגה הרוחנית

עכשיו, כשמעוררים את ההבנה – בדיוק כמו שכשמעוררים את ההבנה של “מהו אדם ראוי” כועסים על מי שאינו ראוי – כשמעוררים את ההבנה, כועסים, מתעוררת כעס גדולה על מי שאינו ראוי.

למשל, עמלק בא ואומר לנו שלא נלך לבית הכנסת. כל כך הרבה עמלקים, קליפה כזו, גוי כזה (בחיצוניות), או יצר הרע כזה (בפנימיות) שלא מניח לנו להתאסף ולומר נשמת עם יהודים נוספים – כועסים עליו עוד יותר, כן? צריך לסלק אותו.

כל הספרים החסידיים מדברים על הנושא של “אוהבי ה’ שנאו רע”. וזה דבר עדין מאוד, ואני חושב שזה כל כך עדין שזה לא יוצא בתור שנאה כלל, כי מידת השנאה לא באמת קיימת כאן. שנאה פירושה שכועסים באמת על אדם בגשמיות.

אבל בואו נתבונן, ננסה לומר את ההתבוננות ולהראות מה כן יוצא מזה.

כשאדם מתבונן שאדם צריך להיות אדם, אי אפשר לחיות כך [כבהמה], וכל מי שנכנס למדרגה השנייה, הוא ממש כועס, עד כדי רציחה, על מי שלא רוצה להתנהג כך – מי שתופס תמיד את ראש השנה והורג אותם. בוודאי.

אותו דבר כשאדם מתבונן במהו אדם: אדם הוא דבר כזה שמשבח את הקב”ה, שנעשה חלק משבח הקב”ה. לא רק שהוא משבח את הקב”ה, הוא נעשה חלק משבח הקב”ה, “לשבחך”. אז הוא גם באותה דרך כועס עוד יותר על מי שנגד זה, על מי שאינו כך.

כך יוצאת המסקנה. ובאמת, כך כתוב בספרים, כך יוצא, שאם בא מישהו ומבין, הוא כועס כעס נורא.

אבל כל אחד מבין שזה קצת שונה. למה זה שונה? נסביר למה זה שונה.

יז. סוד ביטול הקליפה – להילחם או לבטל?

כי יש הבדל, כתוב ברמ”ק הסוד, יש הבדל בין ביטול הקליפה למטה לבין ביטול הקליפה למעלה.

* ביטול הקליפה למטה: צריך להתלבש באותם כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. כן, הוא בא בכוחו של פה, ואנחנו נשתמש באותו רעיון, נלך להרוג אותו בחרב. למה? כי הוא ב”עולם החרב”, צריך להרוג אותו בחרב, הוא עדיין בעולם החרב. כל זה כשמדברים ב”רמה 1″, בעולם הזה, במדרגה של עולם העשיה, של הצדיק הפשוט.

* ביטול הקליפה למעלה: אבל כשמדברים על מה שמבינים שאדם הוא דבר כזה ש”ישתבח שמו לעד” – זהו הפירוש של יהודי. ובוודאי לכאורה כועסים. אבל על מי כועסים? חשבו, אתם כועסים, על מי יש לכעוס? על יהודי אחר? יהודי הרי הוא “ישתבח שמו לעד”!

וזה תלוי: אם יש גוי – האמת היא שלא כועסים על הגוי גם כן. הגוי נעלם. היצר הרע – נאמר היצר הרע, הגוי הוא הגוי הגשמי, אבל היצר הרע נעלם, הוא בטל במציאות.

לכן כתוב ההבדל שמחיית עמלק היא ביטול במציאות, מה שאין כן מחיית שבעה עממין אינה בטלה כך, כן? יש הבדל. פשיטא שעל אומות אחרות אין אותה רמה של מחייה.

למה? כי כל אחד מבין שמחיית עמלק, כמו שהרמ”ק אומר, היא “ביטול הקליפה” – מראים שאין קליפה. לא שיש קליפה ונלחמים בה.

כי מהי קליפה? סברה. חשבת, כן, חשבת שאדם נברא כדי לחיות כאן ולאכול את שלוש הסעודות. לא! אדם נברא כדי לשיר את הזמירות ולשיר בשעת שלוש סעודות את הטעמים והנקודות, כדי לשמוע את התורות ולומר בשעת שלוש סעודות. זהו אדם.

אז איפה הלך עכשיו מי שאומר שאדם נברא כדי לזלול? איפה הוא? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין”? איפה הוא? יוצאים החוצה ופוגשים את הכלב?

אז כן, הפירוש אינו שיוצאים החוצה ופוגשים כמה כלבים מקולקלים שם. הכוונה לומר שזה לא קיים, והם ברמה כזו ומבינים שזהו העניין.

יח. נפקא מינה לבין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)

ומהי הנפקא מינה? שהיהודי, היהודי הרי הוא “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.

מה כתוב ברמב”ם גם אצל מצות נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” פירושו: כן, היהודי עשה לי עוול, הוא לא רצה להשאיל לי את הפטיש אתמול, אז הוא שקץ. מצד ההסתכלות הראשונה צריך באמת לכעוס עליו, זה אפילו מצוה, בסדר, צריך למחות.

אבל צריך הרי לחשוב: מהו יהודי? יהודי הוא משהו בשביל להשאיל פטישים? פטישים צריך להשאיל, למה לא? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את הקב”ה.

היהודי מפריע לי לשבח את הקב”ה? ה”חגבי דוד” מפריע? הוא גם לא מפריע. הוא מפריע רק למי שאין לו שכל, שחושב שלשבח את הקב”ה פירושו שצריך להרגיש טוב ולצעוק.

לשבח את הקב”ה פירושו: בכך שיש את העולם, בכך שאתה מבין שיש עולם והוא עובד, והקב”ה בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה.

זוהי העבודה הקשה. וכשמתבוננים, הקליפה מתבטלת. וממילא, שני יהודים שמפריעים לך – הוא לא מפריע לך.

כל ההתבוננות שדיברתי על לכעוס מאוד על עמלק בחיצוניות, גורמת שכאשר היהודי כביכול הוא בבחינת עמלק, הוא מפריע לך חלילה, הוא ב”עולם החיצונים” שלו. אתה תופס שזה לא מתחיל. מצד הנשמה, מצד ההסתכלות, הרע לא קיים. לא קיים.

זהו סוד מחיית עמלק של שבת מהרמה השנייה, הרמה האנושית.

אני מקווה שזה ברור מספיק. כלומר, חסר לי כאן דרך ברורה כיצד להוציא את זה. אני חושב שהוצאתי מספיק טוב להיום, אולי בשבת נבין טוב יותר.

יט. רמה 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה’ בקרבנו אם אין”)

עכשיו, אותו דבר הולכים הלאה חזרה ועוד רמה גבוהה יותר – קבלה. הרי כל דבר צריכים ללמוד מצד הנשמה (כלומר נשמות), וגם מצד האלקות, מצד הרמה של אלוקות. מהו כאן השורש, מה שאנחנו מבינים כאן, שאינו אנושי כלל.

ואת זה נלמד מהסוד שכתוב בזוהר הקדוש. פעמיים או שלוש פעמים מביא הזוהר את אותה מילה, האריז”ל מדבר על זה הרבה, וספרים חסידיים מביאים את זה הרבה.

הוא מביא שעמלק היה, מלחמת עמלק, המלחמה הראשונה הייתה אחרי שהיהודים אמרו “היש ה’ בקרבנו אם אין” – הנסיון של מסה ומריבה, שאמרו ברפידים שאין מים, והפסוק מסיים “על נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”, והפסוק הבא הוא “ויבא עמלק”, ממש הפסוק הבא.

ואני כבר עשרים וחמש דקות בתוך השיעור, אני לא צריך להאריך בזה כלל, אפשר להאריך מאוד רק על הנקודה הזו, אני רוצה רק להשלים את הנקודה השלישית, כיצד מתברר שכל זה תלוי בהשגת אלקות.

מה כוונתי לומר? הרי אנחנו אומרים שכל הרמות – הן הנקמה שצריכה להיות, הן האי-נקמה שהיא אותו דבר שיוצא מהתבוננות עמוקה יותר ממדרגת הנשמות – הכל תלוי בחוסר הבנה מסוים, משתלשל מחוסר הבנה מסוים של כיצד אלקות, כיצד הקב”ה פועל.

ואם מבינים את זה, אפשר לומר מלמטה למעלה: אם מבינים את האלוקות הנכונה שמשתלשלת למטה, הרי “וידעת היום”, ממילא גם נקמו בעמלק מאליו, וכן הלאה. או להיפך, קודם עושים את זה, ואחר כך עושים את הרמה הבאה, אחר כך מבינים שכל אלה הן באמת מדרגות של אלוקות.

כ. החקירה של “יש” ו”אין”

והזוהר, הזוהר אומר כך. הזוהר שואל קושיה, רבי אבא בזוהר שואל קושיה, הוא אומר: מה קורה כאן? מדברים על תינוקות? אני לא יודע, היא הולכת איתנו איתם?

הרמב”ן אומר “היש ה’ בקרבנו אם אין” פירושו: האם יש נביא? האם משה נביא אמיתי? זהו “היש ה’ בקרבנו”, האם יש אצלנו נביאים? כמו שרואים בפסוקים אחרים שהקב”ה שלנו פירושו נביאים.

שואלת הגמרא: אבל מה פירוש שלא ראו? עדיין לא היה מתן תורה, הייתה קריעת ים סוף, הייתה “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. מהו “היש ה’ בקרבנו אם אין”? אתמול הוא היה! זו קושיה טובה, אפשר להאריך בפשט ובסוד.

אומר הזוהר, אומר רבי אבא: לא, ודאי, הם לא שאלו שאלות שטותיות. הם לא התכוונו לומר האם הקב”ה קיים או שהקב”ה אינו קיים.

הם התכוונו לשאול חקירה עמוקה מאוד בקבלה, בפילוסופיה, בחקירות אלוקות. הם שאלו שאלה – כך מסביר הרמ”ק באדרות, האדרות מביאות את אותה תורה – האם הקב”ה עמם (ודאי שהקב”ה קיים, ודאי שהקב”ה מנהיג את העולם), אבל הם רצו לדעת האם הקב”ה מנהיג אותם עכשיו, או באופן כללי, מבחינת יש או מבחינת אין.

* בחינת יש: פירושו מדרגת חכמה – הרמ”ק אומר מדרגת חכמה, או כפי שהוא אומר, מדרגת זעיר אנפין.

* בחינת אין: פירושו מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.

מדוע נקרא זה “יש” וזה “אין”?

יש פירושו שאפשר לתפוס אותו. “יש מחשבה תפיסא ביה” במובן מסוים, מידה מסוימת, תואר מסוים. אפשר לומר על זה: הקב”ה הוא צדק ומשפט. כן, משפט הוא מידה שלו, הוא מתנהג בצדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – המידות שאנו מבינים. ומזה בא מה שאנו קוראים על פי קבלה “דרך הטבע”, זוהי ההנהגה הרגילה של העולם, שום דבר מיוחד.

אם אין – זוהי ההנהגה שלא אומרים עליה שום מילה. זה נקרא “שלילת התארים”, אומר הרמ”ק. כלומר, לא אומרים על זה, אין מילה לתאר את זה. רק העובדה שיש אלוקים – אפילו את זה אולי אי אפשר לומר לגמרי – רק מה שאין עליו שום מילה, זה גבוה מכל המילים. מה שמרגישים או יודעים באיזשהו אופן עדין שיש מציאות כזו.

האם זה מה שמנהיג אותם? את זה הם רצו לדעת.

כא. הפגם של ניסיון ופירוד

הוא שואל: אם כך, מה רוצים מהם? “ויבא עמלק”. מה רוצים מהם? הם שאלו שאלת קבלה טובה! מה, אסור ללמוד קבלה?

אז הוא אמר תירוץ נפלא. הוא אומר שני דברים:

1. הם עשו פירצה.

2. והם עשו בדרך ניסיון.

וצריך להבין שזה אותו דבר. במילים אחרות, מה שהוא מסביר הוא: היהודים, מדוע בא עמלק?

לא בגלל שהם שאלו שאלה טובה. זו שאלה טובה. אלא בגלל שהם עשו את זה לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון. הם בחנו. הוא אומר: הוא זה שהיה, שייתן לנו. אילו הם היו עושים את זה בחיבוב, לא הייתה שום בעיה.

עוד נקודה הוא אומר, שהם היו מפרידים.

זהו תמלול מעובד של החלק הרביעי של השיעור. הטקסט חולק לפרקים ופסקאות לקריאה נוחה יותר, עם שיפורי שפה הכרחיים, אך תוך שמירה על התוכן המלא של הדובר המקורי.

שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד’

נושא: הסתירה בין “יש” ו”אין”, והתירוץ של חביבות

—

כב. איזה אלוקים מנהיג אותנו? שניהם בבת אחת

איזה אלוקים מנהיג אותנו? כיצד הקב”ה מנהיג אותנו – בבחינת “יש” או בבחינת “אין”?

התירוץ הוא: למה לא שניהם? זה התירוץ. שניהם, שניהם בבת אחת.

אותו אלוקים שהוא למעלה מכל התארים, שהוא שלילת התארים [בחינת “אין”], הוא גם האלוקים שאומרים עליו “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, שאוהב כל יהודי ביותר. אותו אחד. אין שום חילוק, שום סתירה.

הקב”ה אומר שיש סתירה; הוא אומר שיש אלוקים כזה ואלוקים כזה, יש תפארת ויש עתיק. ושואלים אפילו את השאלות, שואלים את השאלות, הרי צריך לברר כיצד מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד כמו “גיבור מלחמה”. זו שאלה טובה.

אבל כששואלים את השאלה באופן שמתכוונים כאילו יש תשובה [של פירוד], כאילו יש פירוד – זו עצמה עמלקיות.

כג. הסוד של “כי יד על כס י-ה”

צריך גם לשמוע שה”ויבוא עמלק” אין פשוטו שזה עונש. זה לא עונש. עמלק, הוא זה [הפירוד]. זהו הסוד מדוע כתוב – מאוד מעניין – הפסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).

כולם מכירים את המדרש. וזה מאוד מעניין, הפסוק הוא פסוק קשה. זהו המקום היחיד, או המקום הראשון בתורה, שבו כתוב שלקב”ה יש כיסא (“כס”). “יד על כס י-ה”. זהו פסוק קשה. כל המפרשים כבר התייגעו בזה. לקב”ה יש כיסא? מה פירוש שהקב”ה יושב על כיסא? יש לו גוף? הוא יושב על כיסא? מה הפירוש? מה קורה כאן?

והמדרש אומר, או הגמרא אומרת, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. מה פירוש “אין השם שלם”? שאין אחדות של הי-ה והו-ה, כן? כך הם לומדים את זה. כלומר שהעתיק והז”א [זעיר אנפין], בחינת “אין” ובחינת “יש”, לא עובדים יחד, הם עובדים בסתירה.

אבל על פי האמת הם עובדים יחד. רק שאנשים לא תופסים שהם עובדים יחד, אנשים לא תופסים שבחינת “יש” ובחינת “אין” הולכים יחד. וממילא, זהו העמלק. ובגלל זה לא מבינים את הפסוק, לא מבינים.

השבועה פירושה: הכל אותו דבר. השבועה שהוא אומר “מלחמה לה’ בעמלק”, והעמלק עצמו, וה”אין השם שלם” – זה מה שיש. עמלק הוא הפירוש, זהו הפירוש של כל הדברים האלה במדרגה הגבוהה ביותר. הפירוש של זה הוא, שלפעמים יכול להיראות לאדם שיש פירוד בין עתיק לז”א, והתירוץ הוא שאין פירוד. אז נגמר עמלק, זהו השם השלם, “ומחה אזכר עמלק”.

כד. החיבור הבלתי מובן של “אין סוף” ו”חבר”

אז מה פירוש הדבר? מה זה בא להגיד? מה שהוא מתכוון הוא מאוד פשוט. מה שהוא מתכוון הוא, שהתחלנו בזה, שיש עולם של כלים, יש עולם שכל כלי צריך להיות עם צדק ומשפט, צריכה להיות כל אותה מדרגה ראשונה שלמדנו אתמול על מחיית עמלק – האלוקים שמנהיג את העולם. ולא רק זה, אלא מעל המדרגה השנייה שאמרנו שהכל הוא בחינת “שם שלם”, כן? כשהקב”ה עושה שלום. המטרה האמיתית של מלחמה בפנימיות היא שלום, לא שתהיה מלחמה ומריבה; המטרה האמיתית היא שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.

אבל נראית סתירה. אנשים לא מבינים שיש סתירה [לכאורה], אנשים לא מבינים ששני הדברים יכולים ללכת יחד. אנשים גם לא מבינים – אני לא מבין, אנשים, אנחנו גם לא מבינים כראוי. לא כאן מתחילה השאלה; כשחושבים קצת לעומק מבינים. אנחנו לא מבינים דבר הרבה יותר פשוט:

כיצד יתכן שהאין סוף, בחינת “אין” שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא זה שהוא החבר שלנו? זה דבר מדהים, מופלא.

אפשר לומר תירוצים מסוימים, אפשר לומר עכשיו גם לא סתם תירוצים שמתרצים ברגע את כל העניין, אבל אנחנו לא מבינים את זה. וכשאנחנו לא מבינים, יש לבד שתי דרכים, דרך נכונה להתייחס.

קודם כל, אנחנו לא מבינים את זה. ולמה אנחנו לא מבינים את זה? כי אנחנו לא במדרגה הזו, כי בעולם באמת יש פירוד מסוים, בחינה של עמלק. וככל שמבינים יותר גבוה, זה נגמר, זה נעשה אחדות, כל הדברים נעשים דבר אחד.

כה. זכור – לזכור את האחדות בחביבות

עכשיו, מה עושים כשלא מבינים? פורים עצמו הוא מצווה להבין מדוע יש סתירה כזו. מדוע יש סתירה כזו? עוד נראה, ברור שזו לא סתירה, זה אותו דבר. ממילא צריך לדעת לדבר בבהירות על הנושא של יאוש וקניין עבד, אפשר לדבר על זה בפורים. לגמרי אנחנו לא יכולים לדבר.

למה? מה עושים כשזה ערב פורים ולא מבינים את זה? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – כאן היא הזכירה. זוהי מצוות זכור על פי פנימיות. מצוות זכור על פי פנימיות היא: זכור ש”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, כמו זכור ושמור, אומר הרמ”ק. זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות הזו.

מה פירוש אל תעשה את הטעות? הרי אני רואה! למה מדברים על זה? כי יש ייאוש, יש כן בעיה שקשה להבין איך זה אותו דבר. על זה אומרת התורה: לך בחביבות.

מהו באמת החיבור? להלכה למעשה, באופן מעשי. בעומק, על פי קבלה, פילוסופיה, אפשר לתרץ בפעם אחרת. אבל כל יהודי הוא הרי מעשי. עבודה פירושה איך זה מעשי. איך מעשית כלל דעת שאין פירוד? מעשית זה כלל באהבה, בחיבה, בנעימות מסוימת, בהרמוניה מסוימת. זה קיים באנשים, זוהי מידה יותר מפעולה. זוהי מידה שהמידה עצמה מכניסה את כל ההשגות אלוקות.

וזה, אגיד לכם במילה אחת, גם דבר שמי שלומד, מי שמעיין בחקירות מסוג זה בקבלה, צריך תמיד לזכור, ואנסה לומר את זה.

כו. משל – שלושה גישות לסתירות (שני הרבנים)

יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות. אולי דיברנו במקומות אחרים על זה יותר. יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות, שהיא לא בחביבות. היא בניסיון, כלומר מבחן, בוא נראה אם זה באמת כך. “רגע, הרי יש עתיק, הרי יש זעיר אנפין, איך הם הולכים יחד? כן, כתוב בקבלה שאין סתירה, אבל מה הסתירה? בעבודה זו כן סתירה. בוא נדבר על זה, מה הבעיה כאן.”

אף אחד לא אומר שאין תירוץ. תירוץ פירושו שהעולם נברא באופן כזה שיש אחד שלא אכפת לו מהעולם. אבל כאן שני אנשים, אפשר לקרוא לזה אחד יותר במידה פשוטה או פחות במידה פשוטה, אבל זה לא… אני לא אוהב את המילה הזו. אקרא לזה יותר באהבה ופחות באהבה. יש אחד שהוא אוהב.

כמו המשל, נאמר משל גס ועב, משל גס, צריך לומר משלים גסים, משל מאוד גס:

יש לך יהודי שיש לו שני רבנים, או שיש לו אבא ואמא, ושני הרבנים הולכים בדרכים שונות, בשיטות שונות. כל אחד יש לו את הנקודה שלו שהוא מדגיש ביהדות, הדרך שלו איך הוא מבין דברים – שונה מאוד.

1. החוקר/המתנגד:

יש אחד שהוא מתנגד, הוא חוקר, הוא עומד מבחוץ, הוא עובד בניסיונות, הוא “נסו את ה’”. הוא אומר: “געוואלד! הרי ברור, זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך יחד.” ואותו אחד יכול להיות מבין גדול, פילוסוף טוב, בעל הבנה טובה.

2. הנאיבי:

אחר כך יש אחד נאיבי, הוא אומר: “הכל אותו דבר, הכל אחדות, כתוב ‘אחד יחיד ומיוחד’, אין לי מושג, הכל אותו דבר, זה סתם שטויות.” תורת האחדות לא יכולה להיות של נאיבי. אולי הנאיבי קצת יותר טוב ויש לו מעלה מסוימת על החכם, כי למעשה הוא לא מסוכסך עם אף אחד. זה אופן חיים, לא דרך של סכסוך. כשלומדים אותו, לא מרגישים מסוכסכים, מרגישים טוב. מי שרואה את שני סוגי הספרים יודע: כשלומדים את הסוג הראשון של ספר, מרגישים כל הזמן כעס; סוג שני של ספר, מרגישים טוב. זה שינוי, זה ראש הפוך. אה, אבל אנחנו רוצים להיות אחרת.

3. הסוג השלישי (הדרך הנכונה):

יש סוג שלישי של יהודי. הסוג השלישי של יהודי אומר: “אני עדיין לא יודע. אילו הייתי יודע לגמרי את התורה, שהמהות תהיה חקוקה ומובנת בבהירות – דיברנו ביום רביעי איך שכשמבינים דברים אמיתיים אפשר להבין את כל הסתירות – אני עדיין לא שם. חסרים לי יסודות מסוימים, חסרות לי הבנות, אני לא מבין. אבל מה שאני יודע הוא, שאני אוהב את שני היהודים האלה. אני אוהב אותם כך פשוט. אני אוהב לא רק אותם, אני אוהב את המחשבות שלהם. אני אוהב בגלל שאני תלמידם.”

אדם יכול להיות תלמיד של יותר מרב אחד, כן? כתוב בגמרות, לסוחר עדיף להיות תלמיד של יותר מרב אחד, מקבלים הבנה רחבה יותר. שני רבנים פירושו תמיד, אחד שונה מחברו, חייב להיות איזשהו חילוק מהשני. אבל אני אוהב את שניהם. אני כל כך אוהב את הסוג האחד, אני אוהב אותו.

כז. כוח החביבות כתירוץ

מה אני עושה? אני אוהב אותו. איך אפשר לאהוב? אני אוהב אותו, יש לי הערכה עצומה כלפיו, אני מרגיש משיכה למי שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא “מסתתר בשופריר חביון”, יש לי אהבה עצומה אליו.

יש לי גם אהבה עצומה לאלוקים האישי, למי שאפשר לדבר איתו, אפשר לומר לו בוקר טוב בבוקר וערב טוב בלילה, שאפשר לבקש ממנו כל דבר, שהוא איתך, “עמו אנכי בצרה”, ומי שעושה סדר בעולם, הוא עושה צדק ומשפט – אני אוהב גם את זה.

זו שאלה קשה, פילוסופית: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה’ בקרבנו אם אין” – זו שאלה קשה. אולי בפורים, אשתכר היטב, אלמד את כל ספרי הקבלה, כל ספרי הפילוסופיה, כל ספרי החקירה בבת אחת, אבין בבהירות את התירוץ, ויצא ספר חקירה יפה שיסביר, “יקירי ורעי”, אני יודע שכולכם תראו שהקושיה לא התחילה, אלה חילוקים פשוטים בין שתי הידיעות, אין בעיה.

אני עדיין לא שם, יש לי עוד כמה פורימים. אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד: אני אוהב את שניהם. אני אוהב את שניהם, “אבדו וחביבותא”, אני אוהב את שניהם. אני לא יכול לומר שהם מסוכסכים, צריך להבין, אין בעיה, נלמד ונבין, אבל אני אוהב את שניהם.

החביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, החביבות, זוהי החביבות של הספירות עצמן. באמת, דרך אחת לתאר את התירוץ היא לומר שה”יש” אוהב את ה”אין”, וה”אין” אוהב את ה”יש”. המדרגה של ספירה, הספירה של כתר והספירה של חכמה, הספירה של כתר והספירה של אריך אנפין וזעיר אנפין – הם אוהבים זה את זה. הם הרי אותו דבר, אפשר כבר לומר, אבל יש ביניהם אהבה. איך מפרשים את האהבה, אהבה היא דבר גשמי, בסדר, אבל זה תירוץ אחד.

בדיוק כמו שאתה יכול להבין שאדם יכול לאהוב שתי שיטות ששתיהן הוא אוהב, במובן מסוים, החביבות של הספירות היא התירוץ לקושיה, באמת. החביבות שיש לספירות בעולם התיקון, כן, הן אוהבות זו את זו, “אבער חביבותא תליא מילתא”.

ואותו דבר, אותו סוג חביבות שהוא יכול לחוש, זוהי גם מבט חדש עכשיו על מה שהוא לא מסוכסך עם חברו שצריך לנקום בו או לנטור לו. הוא אומר כן, אמת, אבל אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, הוא עדיין אדם.

אותה חביבות גם, כשזה יורד לגמרי, זה יורד עד החרב שהורגים בה את המן הרשע – הוא כל כך אוהב, כי כל אחד אומר “לשם אהבה” אין בזה שום קנאה, שום כעס על מי שפוגם באהבה. זו קנאה, כן, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. כך הוא כל כך אוהב אותה, מפריע לו נורא מאוד שמישהו הולך נגד זה.

פרק ה: המדרגה הגבוהה ביותר – “בעתיקא תליא מילתא”

חרב העתיקא

כשמדברים על החרב שהורגת את עמלק, זוהי חרב שנעים להסתכל עליה; היא לא מפחידה. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של תיקון, המדרגה הגבוהה ביותר של “בעתיקא תליא מילתא” [בעתיק – הספירה הגבוהה ביותר של כתר – הדבר תלוי], של שלוש סעודות [הסעודה השלישית של שבת, שהיא זמן רעוא דרעוין].

סיכום וסיום

אלו שלוש המדרגות של עמלק למעלה, שלוש המדרגות של עמלק – שתי המדרגות יותר ממה שדיברנו אתמול – שאפשר קצת להבין.

הם [הספרים הקדושים] אמרו הרבה מאוד דברים עמוקים, שכל דבר הוא סוגיה בפני עצמה, אבל אני מקווה שזה מספיק כדי לפתוח קצת את הראש להבין את הכוונה של שבת זכור.