(קטז) התורה מרמזת רמזים לדורש בה שידע איפה להכנס ולמצוא באר מים חיים. כמי שהטמין מתנה לחבירו וכיסה אותה בשמיכה והוא עובר שם עם חבירו ומלחש על אוזנו ומושך בשפת חלוקו לומר וכי אינך שם לב שהשמיכה פה אינה מסודרת. אין הוא מתכוון להטריד אותו על סידור השמיכה אלא למצוא לו תירוץ שירים אותו ויגלה את המתנה לבדו וישמח בהפתעתו. או בחורה שנוגעת לו לאדם ומרמזת לו רמזים וכי אינך שם לב לריח בושם שעלי או מה דעתל על הבגד החדש שלבשתי, אינה מחכה שיגיד לה דעתו על הריח או על בגד אבל מרמזת לו בעדינות תתקרב אלי תריח אותי תנשק אותי תגלה אותי, תפשוט את מלבושי ותשכב אותי.
כך אדם עובר על פרשה שכבר למד אותה עשרים פעמים ופתאום מפריעה לו שאלה אחת או מזדקרת בפניו מילה אחת. ואותה שאלה אין בה קושי הגיוני חדש וכבר דיברו בו כל המפרשים וכבר ידע לענות עליו עשרים תירוצים. אבל פתאום היא מפריעה לו והוא מרגיש שכל התשובות לא מתיישבות על דעתו. או פתאום מורגש לו כאילו אינו מבין אותו המילה, וכל התרגומים שיכול לתרגם אותו בהם אינם עונים על הענין. היודע להרגיש ברמיזות העדינות של התורה יודע שלא הקושי הוא המושך אותו אלא התורה היא שמעירה לו ומרמזת לו בחשיפת הקושי הזה לומר פה הטמנתי לך מתנה תפשפש בה ותעיין בה, תפשוט את מלבושיה ותתקרב אליה, והוא מתהלך סביבה מעלה אסוציאיות הולך לישון עם המילה עד שהוא מוצא את הגילוי שהתורה מעירה אותו אליה.