זוהר האזינו: מאמר ב – האזינו השמים

משה קרוב למלך וישעיה רחוק

א] האזינו השמים. רבי חייא אמר: זכאה חולקיה דמשה יתיר על כל בני עלמא. ת”ח כתיב (ישעיה א) שמעו שמים והאזיני ארץ כי יי’ דבר.  בישעיה דהוה רחיקא יתיר מן מלכא כתיב שמעו שמים והאזיני ארץ, משה דהוה קריב יתיר למלכא כתיב האזינו השמים, ותשמע הארץ וגו’.

משה דיבר מעצמו וישעיה כי י”י דיבר

ב] תאנא: בההוא שעתא דאמר ישעיה שמעו שמים והאזיני ארץ, כמה גרדיני טהירין אזדמנו לתברא רישיה, נפקא קלא ואמר מאן הוא דין דבעי לארעשא עלמין, עד דפתח ואמר לאו אנא ולאו דידי אלא כי יי’ דבר ולא אנא.

משה מה כתיב, האזינו השמים ואדברה, אנא ולאו אחרא, ואדברה בלא דחילו. ותשמע הארץ אמרי פי, ולא מאחרא. זכאה חולקיה.

האזינו השמים רומזים לשם

ג] א”ר אבא: באתוון גליפן דר’ אלעזר, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, הכא אתרמיזא שמא דקודשא עלאה.

משה דיבר על השמים הידועים וישעיה על שמים סתם

ד] ר’ יוסי אמר: תו מה בין משה לישעיהו. משה אמר האזינו השמים, השמים – אינון דאשתמודען, השמים דאקרון שמא דקב”ה. ותשמע הארץ – ההיא דאשתמודעא. ישעיהו כתיב שמעו שמים ולא השמים, והאזיני ארץ ולא הארץ.

ועם כל דא בעו לאענשא ליה עד דאמר כי יי’ דבר. ומשה אמר כולי האי וכתיב ואדברה, אמרי פי, האזינו השמים ואדברה וגו’

מקורות ומפרשים

משה וישעיה – ספרי דברים פסקא שו, רש”י ישעיה א, ב

השמים הידועים – רמב”ן דברים לב, א

אור יקר האזינו סימן א

זוהר האזינו: לדבר אל השמים והארץ

שמעו נא רבותי השמים והארץ

א] כל דרשה צריכה אל פתיחה המספר אל מי הוא פונה. דרכם של רוב בני אדם להתחיל שמעו נא רבותי, דעו חברי, וכדומה. משה רבינו כאשר קיבץ את כל ישראל ודיבר אליהם היה פותח “שמע ישראל”, “הסכת ושמע ישראל היום”, זה היה כמו שורת הכתובת של הדרשה, להודיעני אל מי הוא מופנה. פתיחה זו איננה הודעת דברים בעלמא שהרי הכל יודעים אל מי אתה מדבר מתוך ההקשר. אבל הוא פותח את אופן עומק הדרשה, הוא אומר ממי אל מי הוא מדבר, מאיזה לב לאיזה לב, מאיזה מקום ומדרגה נובעים דיבורים הללו ואל איזה מדרגה נפשית הם מכוונים. הפותח שמעו נא רבותי מבטא בכך שהוא מכבד את הציבור וקורא להם רבותיו ומתוך שהוא מכבד אותם מבקש שישמעו אליו. משה רבינו הפותח שמע ישראל מבטא בכך שישנה מדרגה שנקראת כללות ישראל ואל מדרגה זו הוא מכוון את דבריו, וכך אנחנו קוראים פעמיים ביום חלק מדרשה כזו ופותחים בה שמע ישראל, לומר שתכוון בישראל שבך לשמוע את דברי משה, עד שיתכוונו שומע ומשמיע.

ב] פעם אחת בסוף כל דרשותיו שהם ספר דברים, פתח משה בדרשה מיוחדת שקראה שירה. אל שירה זו הקדים הקדמה מפורטת המבאר באיזה אוזן יש לשומע אליה ובאיזה קול יש לדורשה. ובסיומה חזר שוב שימו לבבכם וגו’, למען נדע שאין דרשה זו כשאר דרשותיו שפתח בהם שמע ישראל. פתח בה לא פחות ולא יותר האזינו השמים ותשמע הארץ. ונפלאה ליבנו מה פשר כתובת יעד כזאת, ומי הם השמים והארץ שישמעו ויאזינו אל דבריו של משה, ומה נתייחדה שירה זו שהפנה אותה אל השמים ואל הארץ.

ג] עוד נביא אחד נשלח לישראל ופתח את נבואתו במה שסיים משה, חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’, שמעי שמים והאזיני ארץ כי הויה דיבר. אף הוא נהג כמשה והפנה את דרשתו אל השמים ואל הארץ, ובוודאי ממשה רבינו למד שכך כל הנביאים קיבלו את נבואותיהם מסיני והם תלמידי משה רבינו. עלינו להטות אוזן להדהוד זה שהדהד ישעיה הנביא את פתיחתו של משה, ושינה בה דברים, ומכך נעמוד יותר על פשר הפתיחה ומה בין משה לכל הנביאים וישעיה הנביא.

משה בשמים וישעיה בארץ

ד] כפי שלמדנו למעלה, שירת האזינו אינם דברי תורה פשוטים, אלה הם דברים שלא יכלו להיאמר בשום יום זולת יום מיתת משה. ולא אל היום הזה לבד כוונו כי אל כל הימים שיהיה משה מת ויבקשו בני ישראל את השירה הזאת למצוא בה עדות על מצבם ותורתם. אם כן ביותר עלינו ללמוד את צורת הפתיחה המופלאה הזאת שהתייחדה מכל שאר הפתיחות שבתורה ושבעולם ובוודאי עומדת היא על הייחוד של דברי התורה שהיא פתיחה אליהם. וכאשר למדנו כי שירת האזינו עומד על הקושיא הזו של מה נעשה במיתת משה ולא נמצא עוד איש במדרגתו, הרי בוודאי כי גם בפתיחה זו מתייחד מדרגת משה על שאר הנביאים, שהוא הדבר אשר הראה לנו משה ביום מיתתו ולא נמסר כל חייו ולפיכך לא עמדו כל התלמידים הנביאים על כך. אבל משה עצמו את סוד עצמו סיפר בשירה זו ופתחה כך. לפיכך נבחן דווקא כאן ההבחנה הגדולה שבין פתיחת משה לבין פתיחת תלמידו ישעיה. וכמה דיוקים דייקו חז”ל בהבדלים שביניהם אשר מהם יש לעמוד על שורש הסוד שמשה רוצה לספר בהאזינו שהוא עילויו על כל הימים והנביאים.

ה] דיוק ראשון דייקו בספרי, והוא התהפכות הלשונות. משה נתן האזנה לשמים ושמיעה לארץ וישעיה נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ. אמרו על כך כי האזנה הוא לשון האזנה מקרוב, כלשון הטיית אוזן לשמוע סוד מקרוב, ואילו שמיעה משמעו שמיעה מרחוק, כמו שכתוב שמועה מארץ מרחק. אם כן משה מדבר בקירבה אל השמים וישעיה מדבר בקרבה אל הארץ. אמרו משה היה קרוב אל השמים, שכן גר שם ארבעים יום וארבעים לילה, ולא עוד אלא שהוא יום מותו ועלייתו אל השמים, לכן דיבר אליה בלשון קרוב ואילו ישעיה היה קרוב אל הארץ לפיכך דיבר אליה בלשון קרוב ואל השמים היה צריך לצעוק למרחוק שישמעו.

ו] ענין זה לפי פשוטו מעט מוזר. אך הזוהר דורש אותו בלשונו ואומר “משה היה קרוב למלך”. החליף את השמים במלך. ועניינו כפי פירוש כל המפרשים לפי המבואר בזוהר להלן, כי השמים אינם רומזים אלא לשם הויה. וכך הוא בלשון חכמים ‘השמים’ הם כינוי אל הקב”ה היושב בשמים. ואילו הארץ אינו כינוי מפורש בלשון חכמים להקב”ה, אלא אם הקב”ה נרמז בישיבה בשמים הרי הארץ רומז אל בריותיו אשר על הארץ, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. אם כן משה היה קרוב יותר אל הקב”ה וישעיה היה קרוב יותר אל העולם.

ז] ומה ענין הקירבה הזו והשינוי הזה? האם הוא בסתם שמשה היה במדרגה יותר עליונה. על פי הזוהר גם הארץ אינה אלא כינוי אל השכינה השוכנת בארץ. אם כן אין החילוק שמשה קרוב לה’ וישעיה רחוק. כי וודאי כל הנביאים קרובים אל ה’. אבל החילוק הוא באיזה דרך הם מגיעים אליו ובאיזה אופן הם שומעים את קולו. משה השתמש באספקלריא המאירה, בספירת התפארת הנקרא שמים, היינו הבין את הקב”ה באופן שמיימי, באופן מופשט באופן של תורה בדברים כמות שהם. ישעיה ושאר הנביאים השתמשו באספקלריא שאינה מאירה, היינו בספירת המלכות הנקראת ארץ. היינו הבינו את הקב”ה כפי שהוא שוכן בארץ, מתוך כל האופנים שאפשר לחוש בהם את מציאות ה’ בארץ. ואין השינוי מצד ה’ אלא לפי האופן שהוא נרגש בו כך הוא נקרא בשמות אחרים. על פי הזוהר כאשר אתה אומר ארץ אין לך לכוון על הכלי של הארץ הגשמית כי למה זה מענין, אבל כל דבר בעולם יש בו תחושה אלוהית שונה, כאשר אתה גר בארץ עוסק בדרך ארץ יש לך תחושה מסוימת שנקרא שכינה. כאשר אתה גר בשמים עוסק בתורה בשבת יש לך תחושה אלוהית אחרת שנקרא הקב”ה. ובזה נתחלקו משה וישעיה שמשה היה קרוב יותר אל השמים וישעיה היה קרוב יותר אל הארץ. ולא שחסרה לאחד מהם הצד השני אדרבה שניהם הזכירו הן את השמים והן את הארץ כי הם כלולים זה בזה, אבל ההבדל הוא בכיוון. ישעיה התחיל מן הארץ ומשם הבין את השמים ואילו משה התחיל בשמים ומשם הבין את הארץ.

משה דיבר בשם עצמו וישעיה בשם ה’

ח] הזוהר העמיק עוד ומצא עוד הבדל גדול ושורשי בין דברי משה לדברי ישעיה. צייר התנא שבזוהר את הפסוק בישעיה בסיפורו השלם כך. כאשר קוראים אנחנו את ישעיה רואים אנחנו התחלה גדולה בומבסטית, שמעו שמים והאזיני ארץ! שזו בוודאי קריאה הזוקקת עוז רב, כי מי יוכל לקרוא אל השמים ואל הארץ רק המאמין שדבריו נוגעים אל כל השמים וכל הארץ. והרי רוב בני העולם אינם יכולים לקרוא אלא לעשרה שומעיהם. ואולם כאשר אנחנו קוראים הלאה בספר ישעיה נראה כאילו ישעיה נסוג מעט מן הבומבסטיות הזאת, והוא מצטנע, כי ה’ דיבר. מצייר הזוהר, כאשר ישעיה הנביא התחיל שמעי שמים וגו’, כמה ‘גרדיני טהירין’ (שומרים ברורים) התרגשו עליו וביקשו לשבור את ראשו! אמרו מי הוא זה שמבקש להרעיש שמים והארץ. מיד הצטדק ואמר לא אנכי עושה ומדבר אלא כי הויה דיבר, נחה דעתם. ואילו משה רבינו, לא די שאיננו מתנצל בסוף הפסוק כי ה’ הוא המדבר וקורא אל השמים ואל הארץ, אדרבה בפירוש הוא אומר האזינו השמים – ואדברה!  בגוף ראשון, אנכי משה אדברה. ותשמע הארץ – אמרי פי! לא דיבר פי ה’ אלא אמרי פי של משה. ולא התרגשו עליו ולא בלעוהו ולא שברו את ראשו, אשרי חלקו של משה.

ט] יש לנו לצייר את הענין הזה בפשטות. כל דרשן מן החכמים כשהוא פותח את דברי תוכחתו אינו פותח בשם עצמו אלא בשם משה, ‘כתוב בפסוק’, ולאחריו ‘איתא בגמרא’, וכדומה. בדומה אל ישעיה שאיננו מעיז לדבר בשם עצמו, צריך הוא לומר ‘כי ה’ דיבר’. כמי שאומר בימינו ‘שטייט אין פסוק’. משה רבינו לא היה פותח מעולם כתוב בפסוק שהלא הוא עצמו הפסוק היה. אדרבה הפסוקים הם רשימת דבריו של משה. זה עצמו הוא משמעות האספקלריא המאירה של משה שמשה אינו חוזר על דבר שכבר נאמר לפניו, משה אינו מדבר בשם ה’, משה עצמו מדבר ודברו הוא שכינה מדברת מתוך גרונו. אמר ר’ יואל אשר שליט”א אפשר שזה ממש פירוש דברי ישעיה כי ה’ דיבר, ואיפה דיבר, בתורת משה, הרי ישעיה הנביא בפשוטו ציין אל דברי משה שהם דבר ה’ ועליו נסמך. משה רבינו לא נסמך על אף אחד בדבריו, דבריו עצמם הם דברי תורה המקוריים. אשרי אשר יגע במעט במדרגה זו.

מילות משה הם מקורות שמות הקודש

י] רבי אבא הוסיף עוד דבר שלישי הנמצא בהאזינו של משה ולא בהאזינו של ישעיה. ואמר כי באתוון גליפן של רבי אלעזר, שהוא ספר האותיות החקוקות של רבי אלעזר, העוסק בסוד צירופי האותיות שבתורה הנקראים חקיקות, כי חקיקות היינו שמתייחסים לסוד צורת האותיות עצמם עוד בטרם נהיו למילים ומשפטים, שבכך עוסק הצירוף כחכמת ספר יצירה חקק יה הויה צבאות. כתוב שם שבמילים אלה האזינו השמים ותשמע הארץ חקוק שם קדוש. המפרשים התלבטו מהו השם הקדוש שהוא רומז אליו ועי’ בדבריהם רעיונות שונים. ואנחנו אין עסקנו בזיהוי השם היוצא מפסוק זה אלא בהבנת עניינו לדרוש הזה. ולדרכנו נפרש כי דברי רבי אבא הם המשך למה שמשה לא סיים ‘כי ה’ דיבר’. כי דבריו של משה אינם צריכים לפרש שלא מעצמו הם אלא מפי ה’, כי אדרבה כל תורת משה כולה שמותיו של הקב”ה הם אפילו במה שאינו מפורש כשם [ועי’ רמב”ן בהקדמה על התורה וצל”ע אם נאמר כזה גם על דברי הנביאים].

יא] יתירה מזו. אמר הרבי ר’ בונם כי העולם טועים לחשוב ששם ע”ב היוצא מפסוקי קריעת ים סוף ויסע ויבא ויט משמעותו שבכח השם הזה קרע משה את הים. ואמר הרבי שאינו כן אלא קריעת הים חידש את השם הזה. והוא מאמר הכתוב ‘ותעש לך שם כיום הזה’. שמאז יום קריעת ים סוף נעשה השם הזה שהוא שם ע”ב. וכך נאמר, שכאשר משה רבינו אומר כי שם הויה אקרא שונה הוא קריאה זו מקריאת כל הנביאים האחרים בשם הזה. ישעיה הנביא קורא לה’ בשם שכבר נקרא לו על ידי משה. אבל משה רבינו כאשר הוא קורא בשם הויה הרי בזה עצמו הוא מחדש שייקרא הא”ס בשם הויה. ולפיכך אינו צריך להסתמך על הציטוט הקודם לו אלא באמירתו הוא מחדש את השמות. ולא השמות המפורשים בלבד אלא גם מאמרו האזינו השמים ותשמע הארץ חידוש שם מיוחד הוא.

 משה מדבר על השמים הידועים וישעיה על השמים סתם

יב] רבי יוסי הוסיף עוד הבחנה רביעית בין האזינו של משה לשמעי של ישעיה. ודייק כי משה מזכיר את השמים בה”א הידועה, ואילו ישעיה מזכיר את השמים והארץ סתם. וביאר רבי יוסי כי מה הם השמים הידועים, וודאי אינם אלא אותם השמים הנודעים, אותם שנודעו מן הפסוק הראשון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אשר עניינם ידוע ליודעים שהם התפארת והמלכות של עולם האצילות. ואילו ישעיה כנראה דיבר על השמים והארץ התחתונים האלה, שאין מגיע להם ייחוד להיות בה”א הידועה, (ה”א היא השכינה עצמה ה להויה תגמלו זאת), אבל הם שמים וארץ סתם.

יג] סגנון זה רווח בכתבי המקובלים באמרם על פירוש כינוי “כנודע”, כנודע ששמים הוא הז”א וארץ הוא המלכות. ויתמהו המעיינים וכי דבר זה נודע הוא, הלא סוד כמוס הוא אצל בעלי הסוד. אבל הקבלה רוצה לכונן תודעה של נודע. שהפשטות הידועה, היא שהכל הם כינויי הספירות, ואילו המציאות הארצית אינה אלא איזה שמים סתם שאינם ידועים. כמו שאומרים החטא הידוע והכל יודעים למה הכוונה כך השמים הידועים הכל יודעים למה הכוונה. ועוד כי אלה הם השמים הנודעים באמת, כי כל החכמה עומדת על הידיעה באמת ככתוב וידעת היום. ואילו השמים סתם אינם נודעים אלא קיימים אבל אין יודע אותם. וה”א הידיעה רומז תמיד למעיין אל הדבר שאפשר לדעת אותם, השמים אינון דאשתמודען כי כל קיומם הוא בסוד הידיעה כאמור שנבראו בגין דישתמודעון ליה, ודרכם נודע הא”ס אל הנבראים.

יד] בוודאי אין הפירוש בדברי הזוהר שישעיה הנביא התכוון אל הארץ התחתונה סתם. וכבר ראינו למעלה דאדרבה ישעיה היה קרוב אל מידת המלכות ולכן אמר האזיני ארץ. אבל הענין הוא שישעיה הנביא עדיין דיבר בהסתרה. ולא הראה את הסודות מפורשים לומר עליהם כי הוא זה. אלא דיבר בתחתונים ורמז אל העליונים. אבל משה רבינו בשירת האזינו דיבר באופן מפורש, השמים והארץ. וגילוי זה רוצה רבי שמעון לכונן באדרא זוטא, כאשר מאריכים עוד במאמר הבא להתווכח עם הברייתות שכינו אל הספירות בשמות הרקיעים והגלגלים והכוכבים, ורשב”י אמר אין אנחנו בדרך הזה אלא באורחא דאורייתא קוראים אנחנו אל הספירות בשמות אשר קרא להם אביו, בשפה ברורה ובלשון מפורשת, למען לא יטעו בהם דורות הבאים שלא ידעו את הסודות הכמוסים בהם. וכך אכן עשה משה בשירת האזינו שהוא דיבור בסגנון היותר קרוב אל הסגנון הנבואי מרוב דברי משה, אבל גילה בהם שבדברי משה יש סודות מפורשים ואינם חוקים קבועים כמו שהיה מושג זה מובן אצל נביאים, אדרבה קביעות דברי משה הוא לפי שהוא השיג את הדברים וחידשם ולא ציטטם מפי אחרים, ואת זה דיבר באופן מפורש בשירת האזינו. [ועי’ פרדס רמונים שער ערכי הכינויים שחלק על ר”מ דלאון שאמר שסיבת ריבוי הכינויים בקבלה הוא להסתיר את הדברים, וכפי הנראה הזוהר להלן מתכוון גם הוא לחלוק על רעיון כזה].