- פתיחת הפסוק בחכמה להאיר באור החכמה שהוא אור הטעמים, על ידי פסוק מנביאים וכתובים שהם פירוש טעמי תורה שכל הנביאים קיבלו נבואתם מסיני וכל דברי נביאים רמוזים בתורה, ועל ידי שמוצאים את הפסוק המקביל בנ”ך בדרך הטעם אפשר לפתוח גם את האור שגנז משה בפסוקי התורה.
- פסוק ויצא יעקב מיותר, דהיינו הוא פסוק סיכומי, אבל הסיכום עצמו יש בו טעם שאינו דומה סיכומי תורה להרחבת פרטיהם, הסיכום מראה את כללות חוקי הענין שאינם נראים בפרטים.
- כשם שיש חוקי תורה יש חוקי שמים וארץ, והמכיר את דרכם לא ייכשל בדרכו. שורש החוקיות של שמים וארץ הוא וזרח השמש ובא השמש, וזה הפסוק פתח בו רבי חייא ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
- קהלת מלמד שהתנועה אינה יציאה באמת אלא היא חוזרת לאותו שורש, אל מקומו שואף זורח הוא שם. וזה העומק שגם אחר שנראה שכבר יצא לחרן הרי הוא פוגע במקום, אל מקומו שואף, וישכב במקום ההוא.
- מחלוקת רבי חייא ורבי שמעון אם וילך חרנה מרמז להליכת קוב”ה אל השכינה, או אדרבה הליכתו אל הקליפות. הוא אותו דואליות שיש בשקיעת השמש אל זריחתה באותו מקום.
- השמש יש לה גם תנועה לצדדים שהם הולך אל דרום וסובב אל צפון, הוא אהבה ויראה הכוללים כל שאר המידות, או חיבוק שהוא הדרך העיקרי אל היחוד.
- והם שני פירושי הילד בפסוק ויצא, הדא הוא דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. והדא הוא דכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה. תקוותנו שהיציאה מכל הדרה תביא אותנו לפגוע במקום, לעומק של תפלה וקביעת מקומו של עולם שהוא ודבק באשתו.