אני רוצה להתוודות, יש משהו שמקשה עלי לכתוב משהו מיוחד ליום כיפור, ובכלל לימים האלה. זה מרגיש לי חוזר על עצמו. אני אוהב את הימים נוראים ומה שהם נותנים מקום לרפלקציה, להתחדשות, לחשיבה מחודשת אסטרטגית פנימית על החיים, אבל כמה פעמים אפשר למצוא ניאונס חדש לזה. היה כבר אלול, היה ראש השנה, היה שבת שובה, היו עשרת ימי תשובה, ועכשיו יום כיפור. מה אני יכול לחדש לזה. גדולים חקרי לב נלאו למצוא מהלכים לתת לכל יום לכל ריטואל לכל פרט משמעות מאולצת מיוחדת, אבל לנפש כל זה מרגיש חוזר על עצמו. תיאוריות אפשר לחלק, להגדיר שזה זה וזה זה, לבנות סדר ומהלך שלם. אבל כאשר זה מתקבל בנפש יש בדרך כלל דבר אחד שאני יכול לקבל מכל זה, ואת זה כבר עשיתי מתי שתפס אותי הרגע הזה בכל המהלך הזה, לכל פרטי מהלכים וחילוקים אין באמת משמעות נפשית בשבילי.
ובאמת שכך למדנו מרבותינו, אשר כל ריבוי התפילות והטקסים והמצוות מטרתם אחת, לא להשלים את כולם ולסמן וי על כל אחד מהם, ועל אף שבנו בעלי מחשבה מהלכים שלמים להסביר צורך כל פרט אין זה פנימיות הענין, אלא כי האדם מדשדש לו בדרכיו הרגילים בכל סדריו וחשבונותיו, וכל ריבוי העבודות מטרתם להגיע לרגע אחד של אמת של טוהר של הארה, משהו בלתי נתפס במילים, וזהו שלימות הכל. וכל הריבוי הוא הכל בבחינת אם לא יעזור זה תנסו את זה ואם לא הצלחת בזה תנסה להצליח בזה.
רבי מנדל מויטבסק אמר שכאשר גר בחו”ל היה כל מאוויו ותפלותיו להתפלל תפלה אחת באמת, וכאשר עלה לארץ ישראל הבין יותר שהוא רוצה רק להגיד מילה אחת באמת. כי האמת אינו בריבוי מצוות ואסיפת תפילות ורשימות ארוכות אלא בנקודה אחת בלתי נתפסת, וככל שאתה מנסה לתת לו מילים וציורים אינך מבין אותו בכלל. ואין זה משנה בכלל אם אותו הארה מגיעה לך באשר יצר או באשר קדשנו, וורט חסידי אומר שהאל של אתה חוננתנו הוא אותו אל של אתה בחרתנו, ואמר רבי נתן מברסלב אם לא הולך לו בתפלתו ביום כיפור אינו דואג אלא מקווה שביום שאחריו ילך לו.
רוצה אני רק לפרט מהו הענין האחד הזה בשבילי, אשר הוא המתלבש באלפי מילים ושפות ותורות. כי יש דבר אחד אשר בו מתבדל אדם מכל המציאות, והוא שהוא חסר והולך אל שלימות יותר. הפער שבין הרצוי שלו לבין המצוי שלו, זה שיש בכלל משהו שהוא רצוי בשבילו, בין אם נגיד את זה בשפה מוסרית או פילוסופית או דתית או מיסטית או פיננסית או כל שפה אחרת, המאחד את כולם הוא שיש סדר נעלם שאומר לאדם שצריך משהו, שהוא צריך לחיות יותר באמת או יותר בהארה או יותר בצדק, שיש משהו נוסף על הקיים עובדתית ובו מתעסק האדם הנכון.
והנה הפער הזה הוא כל היות האדם בהיותו כאדם ולא כאובייקט, ומידת העמידה על הפער הזה הוא כל מה שמבדיל בין אדם גדול לקטן, שהקטן יותר קיים כמצוי ופחות עוסק בהנדרש ממנו והגדול שם לב ומקדיש את רוב מאמציו להתעסקות בהיות יותר קרוב לרצוי. מצד שני הפער הזה הוא החטא הוא הכאב שהרי הוא אומר שאינך קבוע שאינך מה שאתה אמור להיות שאתה חייב בעוד משהו. הרי גדלות האדם כאדם נמדדת בחסרונו ובחטאו.
יום כיפור הוא יום של חטאים, של ספירת רשימות גדולות של על חטא ווידוי, אבל רשימות אלו אין כוונתם רשימה אלא לעורר לאדם נקודה אחת של עמידה על החוסר השורשי הזה לראות את הפער שבינו לבינו האמור.
הסליחה הוא בכך שאין אדם יכול לראות את זה מתוך כאב וצער, צריך הוא לפעמים להפסיק ללכת, לעצור, ולהעמיד את עצמו בציור שלימות היותו, כאילו המצוי הוא כל הרצוי והוא היותו מרוצה כפי שהוא. זהו הצד השני של עבודת יום הכיפורים שמכונה התדמות למלאכים, כי אדם נקרא הולך בפער הזה ומלאך נקרא מציאות עומדת שלימה, ואמנם אין תכלית לאדם להיות מלאך, אלא לשעה אחת בשנה צריך הוא להפסיק את הליכתו לראות את עצמו כמו שהוא ומשם ללכת לכיוון השלמתו.