ט”ו בשבט הוא המקביל החורפי של ט”ו באב. הט”ו לחמישי מספירת תשרי כמו הט”ו לחמישי מספירת ניסן. (עי’ פרע”ח שער חג השבועות פרק א דרוש למהרח”ו ז”ל על סוד ט”ו באב וט”ו בשבט). שניהם מין ימים – לא ימים שנהיים לאיזה מין חג לא מובן שמצד שני שומעים עליו דברים גדולים. הם ימים שקיימים בתוקף הזמן השגרתי של התקופה אבל מבשרים את התקופה החיה המתחדשת הבאה. (מקביל למידת היסוד שסדרם הרח”ו בהם, שכן היסוד אבר מוצנע אבל פועל הכל בהתעוררותו)
ט”ו באב הוא היום באמצע הקיץ המבשר את יום הכיפורים – וכן מצינו במשנה שלא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויום הכיפורים, הרי שניהם עוסקים בענין אחד. שהוא לזווג זיווגי האדם ולחדש את בניינו שהוא עסק חודש תשרי שבו נוצר האדם. ומסתבר כי אותם הזוגות שנפגשו לראשונה בט”ו באב הביאו את הקשר שלהם לידי גמר אחרי נ”ה יום ביום הכיפורים. ולכן נוהגים דורשי השם להתחיל את סדר עבודתם השייך לימים נוראים מט”ו באב. (וכן נזכר דין נטיעה ערב השמיטה עד ט”ו באב).
ועל זה הדרך ט”ו בשבט הוא היום באמצע החורף המבשר את ביאת חודש ניסן. והוא ענין זיווג האדמה והתחדשותו. שכן חודש האביב הוא זיווג ובנין היצירה האדמה והצמחים (והיינו צד הב”ן בכלל הבריאה), והמפגש הראשון של יצירה זו הוא בט”ו בשבט שבו השרף עולה באילן והצמיחה של חודש ניסן מתחילה בשרשה הנסתר. ולכן התחלת חגיגות פורים ופסח מושרשים בט”ו בשבט. וכך הם עולים עלייה אחר עלייה לאדר ניסן ושבועות. (הדברי חיים מצאנז אמר שמח מאד בר”ח שבט ואמר שמר”ח שבט עד חג השבועות אין שבועיים מבלי חג והן הדברים)
***
ולהטעים את הענין. הנה ישנם צדדים שונים שבהם מתאחדים בני אדם ונוצרים זיווגים בעלי קיימא בכל הרמות. בני אדם מתאחדים סביבת יצירת דברים שונים ובעסקים שונים. וכך נוצרים להם חבורות וחברויות סביב עניינים משותפים שונים. בדוגמה המוחשית של ט”ו בשבט – החקלאים העוסקים בחקלאות ביחד ומסדרים את ימיהם סביב עונות עבודתם מתאחדים סביב עניין זה. ובדוגמא המוחשית של ט”ו באב – בני אדם שלהם עסק משותף בפריית ורביית בני אדם מתאחדים סביב הענין המשותף הזה בזיווגים, במשפחות, וחברות יותר רחבות.
אמנם יש מימד של קשר עומק יתר על זה. ונתחיל בדוגמת ט”ו באב שבו הוא מומחש לנו ביותר. והוא הענין הקרוי בפי המסורת השידוכים ובפי זמננו האהבה. שלב ההתאהבות והחיזור, שהוא ענין ט”ו באב, אינו מאחד בני אדם סביב התוצאה הטכנית של הרבות בני אדם. אלא סביב האהבה הפנימית הקיימת בין בני הזוג המתכננים לעסוק בכך. והקשר הזה כל כך חשוב ושימת הלב אליו כל כך מרכזית שאנחנו מסתכלים על העסק בענין הטכני וה’תכלס’ ללא הקדמת ענין האהבה כדבר שפל, זנות. וכך בפי רז”ל המקדש בלא שידוכי נקרא פרוץ.
ההתאהבות בשרשה הוא ראיית שני אנשים את עצמם ביחד לא ברמה המעשית, אלא ברמה העתידית. הוא התאחדות במקום השרש של ראיית הדברים העתידים כשהם בכוח. הזוג המתאהב לקראת נישואים אינו רואה את הגוף הקיים עכשיו בפועל אלא את כלל חייהם העתידיים ביחד, ואת הדברים היפים שעתידים הם לבנות במשותף.
אותו הדבר בט”ו בשבט, שעניינו ההתאחדות סביב הרבייה הכלכלית של האדמה, וכך שאר סדרי החברה היותר חיצוניים. יש לראות כי בכל חברות של אמת ושל עומק, להוות את ההתחברות הראשונה על סמך התוכנית העתידית, על סמך החזון. התחברות שאינה אלא לכיף השעה בלבד היא זנותית, היא תכליס’ית, אבל אין בה את העומק של יכולת להתאחד על בסיס העתיד שהוא כעת בכח.
***
ולהעמיק יותר בזה, שיש אהבה התלויה בדבר ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה התלויה בדבר הם השיתופים הבנויים על סמך דברים הקיימים. אהבה שאינה תלויה בדבר הוא השיתוף הבנוי על דברים שאינם קיימים. כלומר, הם קיימים בכוח אבל אינם קיימים בפועל. הם קיימים ברוח אבל אינם קיימים בגוף. וזהו האהבה שאינה תלויה בדבר.
אפשר להקביל לכך גם את ההבדל בין אהבת האב לבנו ואהבת המורה לתלמידו. אהבת האב לבנו הוא אהבה התלויה בדבר, שכן הוא בנוי על קשר גופני ועל אהבה לבן הקיים בגוף. אהבת הרב לתלמיד הוא אהבה רוחנית, שכאשר היא כראוי, היא אינה בנויה על מציאות התלמיד כיום אלא על מה שיש בתלמיד בכח, כאשר הרב מזהה את הכח הגלום בתלמידו ומאמין בו שהוא עתיד לקבל את חכמת הרב ולהיות בדרגתו, שם הוא האהבה הראויה שבין רב לתלמיד.
אנחנו צריכים לחפש לנו שיתופים ואהבות בחיריות, הבנויים על היכולת לדמיין ביחד, על היכולת לראות בינינו ביחד את הדבר שהוא עתה מוצנע ובלתי קיים, אבל הוא עתיד להיות. ותמיד יהיה. כי הרוח לא יתגשם לעולם לנצח יהיה מדרגה נוספת של הרוח שעלינו לשאוף אליו. כאלה חברותות אנחנו רוצים.
***
הדבר הזה נקרא חברותא לתפילה. כי כולנו מכירים ומבינים את ענין החבורה לתורה, ללמוד דברים ביחד עם חברים ורבנים להחכים על ידם ואתם. אבל הנה רז”ל תיקנו את ענין התפלה בציבור, שמשמעותה התפלה בחבורה. ועל הרוב אין מי שמבין את התועלת של תפלה בחבורה, ויחידים המבינים את ענין התפלה מעדיפים להתפלל ביחיד. והרי התפלה בציבור צריכה ביאור איך יהיה לה תועלת ואיך תתקיים שיתופיות כזאת הבנויה על תפלה ולא על תורה. וראינו בימי ראשית החסידות עיקר התחדשותם בזה שהקימו לעצמם חבורות חדשות לתפלה ביחד.
אמנם השיתוף בתפלה הוא השיתוף בעתידיות שבכח. כי הכל יודעים להשתתף על בסיס התורה הקיימת בין החברים. אבל התפלה הוא השאיפה אל מה שאינו קיים עדיין, וכך התפלה בפשוטה על הצלחת העתיד. חברים שיצליחו ליצור ביניהם שותפות על סמך האמונה במה שיהיה בעתיד, עליהם נאמרה ענין התפלה בחבורה. הם יכולים להיות חבורה של תפלה לא של תורה.
המעלה של האדם שהוא יודע לראות גם בדברים החומריים, כמו בנטיעת אילנות, את העתיד שבהם. האדם עץ השדה בכך שהוא יודע לנטוע עץ על שם העתיד שיפרח פרח ויצור פירות. ובכך מתעלה האדם על הטבע הדומם בזה שהוא מסוגל לראות את הנולד. לכן מהגדרות האדם בזה שהוא נוטע שהוא מתפלל ומאמין, כנאמר בפרשת הבריאה שלא גדלו הנטיעות כי אדם אין ופירשו רז”ל להתפלל. וכך נוהג הדבר בכל הארץ שמאמין בחי העולמים וזורע. ולכן נהגו להתפלל בט”ו בשבט על הצלחת הפירות ובפרט הפירות המיוחדים למעלת חודש תשרי ושחוגגים עמהם את בנין האדם שבו שהוא האתרוג ומיניו.
ולוואי נזכה ליצור לנו חבורות של אמת בנויות על התפלה ועל העתיד, שהם חבורות הגאולה העתידית חודש האביב כי בו יצאנו ממצרים. גאולת האדם ממיצרי הקיים ופתיחת עולמות עתידיים עולמות מחשבה עולמות רוחניים עולמות המתקיימים על הרצון על הנבואה העתידית ועל התקווה.