צריך לעמוד על האור של המשנה הגנוז בסדר הפיוטי שלה.
המשנה הוא ספר ההלכה היהודי הראשון בעולם, אבל הוא נכתב יותר כמו שיר מאשר כמו רשימת הלכות. ואחד הסודות שלה הוא שלכל המשנה יש מקצב לירי, והוא מסודר סביב קצב פנימי הנותן לכל המשנה את סוד הטעם שלה. שהוא ממש הסוד הנבואי שלה.
כתוב בשערי קדושה אחד הדרכים להשגת רוח הקודש על ידי שינון משניות. ומרן הבית יוסף שחיבר בעצמו משנה משלו שנקרא שולחן ערוך כך היה נוהג וקיבל הדרכה והשגה במגיד מישרים. אין השינון הזה עמידה על הבינה של דברי המשנה אלא עמידה על החכמה של הניגון והקצב שלה שהוא דבר הויה זו הלכה בפי מסדרי המשנה.
אמרו סוף מגילה כל השונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. מי שאינו יודע לעמוד על הזמרה של המשנה אין ההלכה שלו פעימת חיים אלא סדרים לוגיים מתים. וכמה חסרנו כאשר שכחנו לשים לב אל הניגון של המשנה וההלכה ומחפשים רק את ההגיון השכלי שבדברים.
המשנה מתחילה מסכת ראש השנה ארבעה ראשי שנים הם. המשפט הזה עצמו כבר הוא חריזה סודית. כי מובן לכל שאין ארבע ראשי שנים הללו שווים במהותם או בדינם. אבל המשנה לא מחפשת רק להגדיר את הדין היא מחפשת גם את הניגון שלה. והיא חיפשה ומצאה שיש איזה פעימה מאוחרי ארבעה תקופות בשנה שלהם דינים של תחילת שנה ונתנה לכולם שם אחד ראש השנה ומנאה אותם כארבע.
וגם בסגנון הדיבור שלה עצמה ניכרת המגמה השירית הנסתרת, אילו היתה המשנה רוצה להגיד רק שמט”ו בשבט אין מעשרים מפירות שחנטו לפניה היתה אומרת את זה. אבל היא דווקא רוצה להגיד ‘ראש השנה לאילן’. לא יום של קביעת מחזור הפירות בלבד ולא דין של מעשרות לבד אלא ראש השנה דייקא ו’לאילן’ דייקא. כמו המשורר שרוצה שיורגשו החיים במילותיו ומתאר את חפציו עד שהאילן נראה ממש גודל מבין הדפים והשנה ממש מקבלת ראש ומתחלת את עצמה בין שורות המשנה.
אמר רבינו האר”י ארבעה ראשי שנים הם סוד עצום שיש ארבע שורשים לשכינה לפעמים היא בראש הבריאה לפעמים תחת יסוד ז”א לפעמים כנגד הת”ת דז”א לפעמים כנגד הדעת דז”א. ועם היות שמצבים אלו הם מצבים וזמנים מתחלפים, תמיד נשארים קיימים ארבעה ראשי שנים הם, כי כל דבר שבקדושה משאיר שורש ורושם שלו במקום שהיה. והיינו גם בזמן שהשכינה היא במקום של ט”ו בשבט יש לה עוד מקום של ראש חודש ניסן וכולם מקומות אמת.
ועל האור הלירי הזה עמדו ישראל כאשר ראו שמתוך המקום הזה יש לחפש את האילנות הללו שלהם נתנה המשנה בלשונה ראש השנה אע”פ שלא נתנה להם ראש השנה בתוכן משמעות הדין, וסידרו את השולחן וערכו עליו פירות וביקשו עליו שירים ותפילות כדי שיעלה לרצון לאותו השורש הנעלם אשר אליה משוררת המשנה.
מעשה פעם אחת הייתי יושב בסעודת יום השבת אצל מורי ורבי והגישו ביצים עם בצל ובשר כבד, ונענה בדביקות הרי הצלחת הזו משנה במסכת שבת (פרק א’ משנה י’) שהיה משנן בשבת כמנהג הרב (אין צולין) ‘בשר בצל וביצה’. וכמה אור יש בשיר הזה.