שאלה על חגיגת ט”ו בשבט

דיני ומנהגי ט”ו בשבט ושאלתם

ביום חמשה עשר לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט (לישנא דקרא זכריה א, ז) אין נופלים על פניהם (שו”ע או”ח קל”א, ו), ואין גוזרים בו תענית (שו”ע או”ח תקע”ב, ג), ונוהגים האשכנזים להרבות בו באכילת מיני פירות של אילנות (מג”א או”ח קל”א ס”ק ט”ז בשם תיקון יששכר דף ס”ב כ”ה). וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואח”כ מברכין עליו. ויש ספר מסודר על זה הנקרא ספר פרי עץ הדר (כף החיים שם ס”ק צ”ז).

וכאן הבן שואל לשמחה מה זו עושה, והעבודה הזאת מהו לנו. והלא מועדי שמחה וזמני ששון קבועים לנו מן התורה ומדברי סופרים, בתורת משה ובדברי קבלה ובמגילת תענית, כולם סדורים בפינו ואין בם זכר ליום הזה. גם לא התחדשה בו מעשה נס ופלא שנודה עליו ביום הזה.

גוף הלכות היום וטעמם

ואיה מקור היום הזה, הינו נדרש במשנת ראש השנה, תמן תנינן (ראש השנה א, א) ארבעה ראשי שנים הם, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. ולמאי הלכתא שנינו, לענין מעשר, שאין מעשרים מפירות אילן שחנט לפני ראש השנה של אילן על פירות שחנטו (או, באתרוג לשיטת ר”ג, שנלקטו) אחר ראש השנה של אילן (פירש”י והר”מ שם, ובתלמוד יד, א – יד, ב). ושפירות שנה שניה עד שבט מעשרים בהם מעשר שני ומשבט ואילך מעשר עני (פיה”מ להר”מ) ושאין פירות ערלה ונטע רבעי יוצאים מידי שנתם עד שתעבור ראש השנה שלהם (פי’ הר”מ, ברייתא שם ט, ב). ויש אומרים אף לענין פירות שביעית, שפירות שחנטו ממוצאי שביעית עד שבט דינם כפירות שביעית. (עי’ אנצ”ת). וכאחד באלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה. ואחד בתשרי שהוא ראש השנה למעשר ירקות, באופנים אלה.

וטעמא יהיב רבי אושעיא (בבבלי הביאו רבי אלעזר בשמו, ובירושלמי רבי אילא בשם רבי לעזר בשמו), הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, אע”פ שעדיין רוב תקופה מבחוץ (הכי מפרש בבבלי. ובירושלמי הנוסח וכבר רוב התקופה מבחוץ). ואז השרף מתחיל לעלות באילנות והם מתחילים לחנוט (רש”י שם). באופן אחר נאמר בשמו (על ידי רבי זעירי בשם ר’ לעזר, בירושלמי): לפי שעד כה חיים האילנות ממי שנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי שנה הבאה.

סיום השאלה

ולית בכל הני הלכתא ובכל הני טעמי ענין חג ושמחת מועד, אלא הפסק שנים לעשר את היוצא השדה שנה שנה. וכעין דאית לן שנת המס לענין זה ושנת המס לענין אחר, וכי סליק אדעתין לקבוע היום חג וקודש מטעם זה, ולו יהא דחלוק הוא שנת המס משנת המעשר שזה קודש וזה חול, מכל מקום אין זה אלא כהכרח שלא יגונה ולא ישובח שלא יהיו פירות שנה זו מתעשרים על של חברתה ומאי יומא טבא אית בזה.

נלכה נא בעקבי הצאן, ונדע מאיזה שורש הוציאו חכמינו את שמחת והארת היום הזה, אשר לפיה יורחב לנו שער ללכת ולחפור באותו הבאר אשר חפרו בהם אבותינו, במשנה ובתלמוד, וממנו נשכיל את דרכינו.

דרשת הסימוכין של ריצב”א במשנה

מקורות לימוד לפרק זה

• תשובת רבינו גרשום/ ריצב”א המלאה: שו”ת רבינו גרשום מאור הגולה סימן י”ד. שו”ת מהר”ם מרוטנברג דפוס פראג סימן ה’ (מהדו’ מכון ירושלים עמ’ ב).
• מובאות מקוצרות בשמו: מרדכי מסכת ראש השנה סימן תש”א, הגהות מיימוניות הלכות שופר א, א (משניהם הובא בב”י), תשב”ץ סימן קי, הפרנס סימן תט”ו, אגודה תחלת מסכת ראש השנה.
• בית יוסף ושולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקע”ב סעיף ג.
• עי’ מנהגות מהרי”ל הלכות ראש השנה עמ’ רסג (שאין להתענות בר”ה למסקנה לפי שכן נקטנו בט”ו בשבט שאין תענית בראש השנה).
• פלפול רב בעניינים אלה בספר ‘אכילה בשירה’ מאת ראובן מלך שורץ, בענפים הראשונים (באוצה”ח).

השאלה שנשאל רבינו יצחק ברבי אברהם

מעשה בעיר אחת מערי אירופה שישבו בה אבותינו לפנים, התרגשו עליה צרות גדולות, ומה עשו אבותינו בהתרגש עליהם צרות, ביקשו שליחי הציבור ומנהיגיו לגזור תענית על הציבור שני וחמישי ושני, כסדר האמור במסכת תענית, וכאשר למדנו מדרכי אבותינו במקרא ובכל הזמנים, לצום ולזעוק אל ה’ בצר להם. כאשר התיישבו באספת הקהל לקבוע את סדרי התענית וזמניהם, בדקו בלוח אשר בידם, וראו אשר ביום שני הבא, אשר בו חשבו להתחיל את מעשי תעניתם תפלתם ותשובתם, הוא יום חמשה עשר לחדש שבט. היו מנכבדי הקהל אשר טענו, אשר יום זה הוא ראש השנה לאילן, ואין ראוי להתחיל בו גזירת התענית, אלא ידחו את סדר תעניתם לשבוע הבא (בפירוש שאלתם נחלקו ב”י וב”ח בסימן תקע”ב דלדעת הב”י שאלו דווקא על התחלת סדר התענית, אבל אם התחילו אין מפסיקין, כדברי הגמרא לגבי חנוכה ופורים. ודעת הב”ח שכבר התחילו לצום ושאלו אם ידחו תענית שבוע זו לשבוע הבא, וזה כפי דעתו באופן כללי שבזמננו בחוץ לארץ מפסיקים גם בחנוכה ופורים שאין דין תענית ציבור בבבל ואילו ידעו הציבור לכתחילה לא היו מקבלים עליהם לצום בחנוכה ופורים, ולענין הדין נראה כדבריו וכן נראה המנהג כי לא ירצו בני הגולה לבטל את מעט השמחה הנמצא להם. אמנם לענין הסיפור נראים דברי ב”י וכך פשט הלשון, ששאלו על התחלת גזירת תעניתם).  מצד שני, הלא בצרה גדולה הינם נמצאים, וודאי עדיף להתחיל את סדר תעניתם במוקדם האפשרי. אולי יחוס ה’ וירחם עליהם ויראה בתעניתם ותשובתם.

כך התווכחו ורבו ביניהם נכבדי הקהל ולא יכלו לבוא אל ההכרעה. עשו כאשר ציוותה התורה, כי יפלא ממך דבר למשפט, הריצו את ספקתם ומחלוקתם אל גדול פוסקי ההלכה שהיה בדורם, רבינו יצחק בן אברהם משאנץ, אשר יורה להם כדת מה לעשות.

(חשוב להבין אם כן, כי הרעיון שט”ו בשבט הוא מין יום שמחה שאין ראוי לגזור בו תענית לא נבעה מן התשובה הזו של ריצב”א או מתוך פלפולו זו במשנה וגמרא, אבל כן היה מקובל אצל אבותינו שהיום הזה יש בו איזה חשיבות לנהוג בו שמחה, וכפי שנראה שמנהג ביטול אמירת תחנון קדום לכך, ושמא אף מנהג שירת שירים לכבוד היום, שמצינו לו פיוטים עתיקים, ומנהג הנהגת שמחה ביום זה שבו הסתיים הזמן, שאפשר שגם הוא קדום. היינו אינטואיציה רווחת של אבותינו שהיום שמח, אבל כאן התרגשה עליהם שאלה גדולה שהרי גם תענית ציבור הוא ענין חשוב ויש בו צורך של אמונה וצורך של הצלתם מצרותיהם, והשאלה הוא איזה מהם יגבר).

התיישב ריצב”א לעיין בדבר, ועיקר עיונו היה להבין את דבר שמחת היום, האם אינו כי אם מנהג המון עם לעשות שמחה פורתא, או שמא שמחה אמיתית יש בה ואין ראוי לגזור בה תענית. הפך בראשו את כל התלמוד למען ידע את דבר היום הזה, או בכדי למצוא מילים תלמודיות להלביש בהם את תחושתו וכאשר עלה לו בעיונו כן השיב להם, את המעשה אשר יעשון ואת טעם המעשה כפי דרך התלמוד.

תשובת ריצב”א

כה ענה להם, דעתי נוטה שלא תתענו ביום זה, ותדחו את התענית לשבת הבאה.

ומנא אמינא לה, דרש רבינו יצחק בר אברהם משאנץ (שו”ת רבינו גרשם מאור הגולה סימן ה’, הובא בשו”ת מהר”ם מרוטנברג דפוס פראג סימן ה’, ראה שם במהדורת מכון ירושלים. ובמרדכי ראש השנה א, תש”א, ובאגודה ראש השנה א בשם גאון. ובתשב”ץ קטן סימן ק”י משם מהר”ם. וי”א שהוא מרבי יצחק בר אברהם הריצב”א, כמובא בהגהות מיימוניות הלכות שופר א, א, ובספר הפרנס סימן תט”ו, וכן דעת ר’ שמחה עמנואל במאמרו תרביץ שנה נז חוברת ד עמ’ 568) מאחר וראש השנה קרייה רבינו הקדוש, ולא אשכחן תענית בראש השנה כלל. ותנן ארבעה ראשי שנים הם, וכיון דקתני להו בהדי הדדי, דומיא דהדדי נינהו, למרות דאינהו עדיפי מיניה לעניינים אחרים, מכל מקום כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מילתא אידמן להדדי, דלית בהו תעניתא.

ותו אמר ריצב”א, דלית למיגזר תעניתא בט”ו בשבט לפי דבעינן היכרא לענין ראש השנה של אילן, והביא דוגמא לכך כדאמרינן לגבי קידוש החודש (סוכה נד, ב) דעבדי תרי היכרא לידע שהוקדש החודש בזמנו, דחזו בהאי חזי ודחזו בהאי חזי. והשתא ומה התם דכהנים זריזים הם אפילו הכי מיבי היכרא, הכי נמי נעביד מיהו היכרא חדא דהוא ראש השנה לאילנות, והיכרא תהוי על ידי שמחת היום. ובאולי כי טעם זה דהיכרא איהו גופיה טעמא דמתניתן, דהלא מדיוק הדמיון לא למדנו כי אם להשוות בין ארבעה ראשי שנים, אך טעמא דמילתא גופא לא ידענו, לפיכך הביא טעם שני זה דהיכרא לבאר טעם השוואת המשנה. (ולכן כמה מעתיקים לא העתיקו חלק זה של דברי הגאון דלא אכפת להו רק להביא מקור ליום ולא לפרש טעמו של מקור זה עצמו)

ומנלן דדרשינן סמוכים בלשונות חכמים, אזיל הגאון ואייתי ראיה בידיה דכי האי גוונא דרשינן סמוכין בדברי חכמים, מסוגיא דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, דדייק ביה רב אשי במסכת מועד קטן (ד, א) דלא גמרינן הלכתא דעשר נטיעות אלא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים. ולהכי אתי רבנן דבתר בית המקדש וביטלו הלכה זו ולית בהו משום אין בית דין מבטל בית דין חברו. חזינן דהכי אית לן למידק במימרות חכמים, וכדפירשו התוספות שם (בד”ה אלא) “דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא” (ושמע לשונם של התוספות כפי שגרת לשונם ‘סמכינהו רחמנא’! ועיי”ש בקרן אורה דזה דלא כדברי רש”י סוכה לד, א שפירש טעם חיבור שלשה הלכות אלה שכך נשאלו בבית המדרש ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם. ובספר שיח השדה תירץ הגרח”ק בשם אביו דאין זה סתירה דמאותו הטעם נשאלו בבת אחת. והביא בקרן אורה שם שמלשון הרמב”ם משמע שבפירוש קיבלו כך ולא שמדיוק זה נלמד, ואתי דבר זה לדרכו של הרמב”ם לא להיתלות בדיוקים מעין אלה אלא לומר שכל גופי ההלכות כך קיבלו ואסמכינהו על הרמזים במקרא ומשנה לזכרון בעלמא).

והלא דברים קל וחומר, ומה אם במימרא שאיננה כי אם מימרא דרבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן דייק רב אשי הכי, כל שכן במשנתנו שסידרו רבי יהודה הנשיא בצחות לשונו שיש לנו ללמוד מזה על זה מדברים שסידרם כאחד שיש בהם השוואה כעין דרשת סמוכין (אך אם לדין יש תשובה, דדיוק רבי אשי כפי פירוש התוספות הוא מזה שיש כאן שלשה הלכות שלכאורה אין להם שייכות אהדדי ומזכירים אותם תמיד כאחד, ואין זה דמיון למשנת ארבעה ראשי שנים שבוודאי השייכות ביניהם מובנת שכל אחד מהם הוא ראש השנה לדינו, ואין סמיכותם מופנה לדרשה שנוציא מהם עוד ענין שיש ביניהם שייכות. ובדברינו להלן יובן זה.

אך חמור מכאן יש לי לחקור, אמאי הוצרך לחפש ראייתו מסוגיה זו, דהלא דברי התלמוד מלא בדיוקים מעין אלה בדברי המשנה, שדברים הנמנים ברשימה אחת יש בהם משמעות של השוואה הלכתית ביניהם. והנני סופר כפי חיפוש בהתחלת התלמוד, ברכות טו א קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא וכו’. ודחו דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושם כה, א מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו. לח, ב קתני ירקות דומיא דפת. נח, ב דקתני דומיא דקטע. שבת ב, ב דומיא דמראות נגעים קתני. וכן למאות ברחבי התלמוד. וצריך לי לימוד ועיון בזה).

לימדנו רבינו  שאין המשנה סופרת זמני תחילת שנה לעניין הלכה היוצא מהם בלבד. אבל מגופא דלישנא דרבנן נמי איכא למילף, דמאחר דאפקיה בלשון ראש השנה, לימד שהיום הזה עצמו קדוש בקדושת שמחת ראש השנה, וכי היכי דלא מצינו תענית בראש השנה דעלמא, כך לא נגזור תענית בראש השנה לאילן. וכי תימא הא ראש השנה לעצמה והא ראש השנה לעצמה, ולא קרב זה אל זה אלא ראש השנה של תשרי חג ושל שבט אינו חג, לית למימר הכי כיון דקתני להו בהדי הדדי שמע מינא מהות אחת יש להם, ויש לנהוג בכל אחד מהם שמחה כלשהו.

דברי הפוסקים לפי המקור בגמרא

מאחר ומצא ריצב”א מקור מן המשנה שיש לנהוג שמחה בט”ו בשבט כראש השנה, בא הגאון רבי אליהו מווילנא (ביאור הגר”א או”ח קלא, ו) שהיה דרכו לבקש לתלות כל דבר במקור בתלמוד ולא להחשיב הלכות ומנהגים שאין להם מקור בתלמוד, ואמר שכן ישמש הסבר זה גם לענין מנהג ביטול נפילת אפים, שהיה נוהג אף בטרם מצא ריצב”א משנה. וכה ביאר על הלכה זו שאין אומרים תחנון בט”ו בשבט, דמאחר דשנינו ארבעה ראשי שנים הם, יש לנו להשוות את כולם. כשם ששלשה ראשי שנים יום טוב הם, שהרי האחד בתשרי הוא יום טוב ראש השנה וודאי, והאחד בניסן ראש חודש, והאחד באלול ראש חדש, יש לנו לעשות גם את החמשה עשר בשבט ליום טוב.

ועוד למדו מכך הפוסקים, שלפי שמצינו היום הזה בגמרא, הרי נעשה מזה נפקותא בדין, כאשר חילקו (הרמ”א שם) בין ימים האסורים בתענית מצד הדין לימים שאינם נזכרים כך בגמרא אלא במנהג, שבימים הנזכרים בגמרא אין היחיד שיש לו סיבה להתענות כחתן ביום חופתו מתענה ואילו ביום שאין נזכר בגמרא מתענה. אמר בעל מגן אברהם (שם סק”א) לפי זה, שנחשיב ט”ו בשבט כיום שנזכר בגמרא ואף היחיד כחתן לא יתענה, שכן הבדל רב יש בין יום שקדושתו או שמחתו הוא גמרא או מנהג.

ודבר זה מובן מתוך תשובת ריצב”א עצמו, אשר תלה את טעם שמחת היום הזה במשנה וגמרא, ולפיכך הכריע שאין להתענות בו. ואילו לא היה מוצא לו טעם בתלמוד, לא היה מכריע כך, למרות שהיה מובן לו שהוא יום שמחה.

איסור תענית וימי שמחה

כאשר סיפרנו את הסיפור, והתחלנו מן הקונפליקט בין גזירת התענית על הצרה ובין הנהגת שמחת ט”ו בשבט, הרווחנו להבין מהו הדבר המתחולל כאן כפי ציור השאלה שלו בצורה יותר רחבה מאשר מין דין בלי טעם. שהרי השאלה היא השאלה הכי יסודית. כיצד לנהוג במצבי הצרה והגלות, אשר מצד אחד יהודים אנחנו, ועלינו לשמוח ולעבוד את ה’ בשמחה, כפי תורתנו וכפי פרטי המצוות שמצליחים אנחנו לקיים, ומבלעדי המשכת סדר היום של היהודי למרות הצרות של העבר ושל ההווה, אין לנו חיים. ומבלעדי הכרת כל טובות האל עלינו בעבר ובהווה ובעתיד לא נהיה טובים ולא נחיה. מצד שני, עשיקי אנן ובחשוכא שרינן, ואין אתנו יודע עד מה כי אם לזעוק עוד אל המלך בצום ובכי ותענית אולי יחוס אולי ירחם. ושאלה זו היא שאלה יסודית עוד יותר של קיום האדם בעולם, טוב לו לאדם שלא נברא או עכשיו שנברא, הטוב לאדם לאכול ולשתות ולשמוח או לבכות על מר ליבו ולזעוק על כובד העבודה.

הדבר הזה שנקרא ‘ימים שאין מתענים בהם’, איננו מין הלכה פעוטה בלבד, כפי שתחשוב בהשקפה ראשונה, ישנם ימי שמחה עצומה כמועדים ויש ימי שמחה מעט כשבתות ויש ימים שאין בהם כי אם שמחה קלושה ופורתא, אבל אין מתענים בהם או אין מספידים בהם. אשר הוא הגדר הכי פחות ביום שמחה וההלכה הכי פחות משנה לחיים. אבל המפגש הזה של ימים שמותר או ראוי להתענות בהם. עם ימים שנעשה בהם נס או שיש בהם סיבה כלשהו לציינם כימי מועד ושמחה, הוא מביא אותנו אל הקונפליקט היסודי של היות האדם בעולם ושל היות היהודי בחייו.

וכבר למדנו מסוגיית מגילת תענית, שהוא מגילת ימים שנעשו בהם דברים טובים לישראל, ולא נקרא כי אם מגילת תענית, אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומנהון דלא למספד בהון. שאין זו רשימה קטנונית של ימים שאומרים בהם למנצח אם לאו. אבל יש לנו לראות כי כל דור וכל דרך יש לו אופן משלו לקבוע את ענין השמחה והצלת הכלל או הפרט לדורות. בדברי התורה ‘והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג ליי’. בדברי נביאים ‘הקימו אבנים ויהיו שם עד היום הזה’ (ראה מאמרינו אודות קדושת מקום וקדושת זמן וביחס לימי הפורים וחידוש זמן בית שני) ובדברי חכמים נמצא תחת הדבר הזה עצמו ‘ימים שאין מתענים או מספידים בהם’. ויסוד טעמו של דבר ביאר הר”ר יעקב שהם, כי יסוד כל השמחות מימי בית שני הם הבטחות זכריה אשר ימי הצומות ייהפכו לששון ולשמחה, ולפיכך כל שהורגשה והתגלתה שמחות הגאולה בימי בית שני, נקבע הדבר בנוסח של ‘ימים שאין מתענים בהם’.

ועומק הדבר לדידי, שכך הדבר נתון ביד חכמים, אין בידם לקרוא מקראי קדש וימים האסורים במלאכה, הם אינם קובעים מקומות שתשרה בהם שכינה, כל אלה ירושה בידם מאבותיהם. אבל התענית הוא דבר המסור בידם, שכך הוא המצוה מן התורה וכי תבואו מלחמה וכו’ והרעותם, וכך הוא הסדר המסור בידם, בית דין גוזרים תענית. אף יחידים היינו תלמידי חכמים מרגישים בזמני הצורך להתענות ומתענים גם בטרם גזרו ציבור תענית. ותחושה זו, של כוח ואפשרות לקבוע תענית, גנוז הוא אצלם בכל ימות השנה, והוא מחלקי כחם ואחיזתם בחיים ובעם, כמו תאמר איך נדע מי הם החכמים מנהיגי העם, הם אשר בכוחם לגזור תענית (וכאשר אין חכמים מרגישים שהם מנהיגי העם אומרים הם אין בכוחנו אף לגזור תענית). ומה הוא אחיזתם בימים, בימים מקדם היה התיישבותם בבית ועד לקדש חדשים ולקבוע מועדות, וכעת אינם הולכים בזה אלא אחר הכללים, אבל תעניות בכוחם לגזור על הציבור, שכן הם התעניות הנגזרות מצד המאורעות אשר חכמים מכירים בהם.

וכאשר שמים חכמים לב באותו כח ההבחנה הניתנת להם, המסורה בידם מכוח עיונם במקרא במשנה ובתלמוד, אשר יש יום שאיננו מתאים לקביעת תענית, הרי הם מציינים לעצמם את היום הזה, כיום שאין גוזרים בו תענית, כיום שהתהפכה אבלו לשמחה, וכאשר ציינו אף על החג העיקרי שקבעו חכמים מדעתם, שהיה בכוחם ויכלתם לגזור אותו דייקא מצד שהוא היה יום וחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, כלומר שהוחרג מכל ימות השנה שהם ימי יגון ואבל, בתוך גלות פרס ומדי ובתוך גלות גזירות אחשורש, אשר התייחד ביום י”ד אדר, וככתוב בפירוש, שבני ישראל קיבלו על עצמם את שמחת הימים ‘כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם’.

ולכן אמרו בגמרא ‘ושמחה’ – מלמד שאסור בהספד ותענית. ומכאן למדו ראשונים שיש לעשות סעודה ומשתה ביום י”ד שבאדר ראשון, מאחר ואמרו שהוא אסור בהספד ותענית דהיינו שהוא חייב בשמחה (והארכנו במקומו. וכן בימי החנוכה פשוט שיש שמחה מצד זה והארכנו במקומו בענין שיטת מהר”ם על הסעודות). כי זוהי אופי השמחה אשר מדרבנן, והיא שמחה עמוקה שכן היא שמחה המתמודדת עם היגון הנורמלי של כל ימות השנה שכולם ימים שבכוח חכמים לגזור בהם תענית או בכח היחיד לישב בהם בתענית, ואילו ימים אלה הופקעו מכך והינם ימים שאין בהם הספד ותענית, והיינו ימי שמחה.

ולכן לאמיתו של דבר, כל מקום שאמרו חכמים ימים אלה אסורים בהספד ותענית, משמעות הדבר שיש ביום זה הופעת שמחה בלב. ולא רק הופעת שמחה אלא הופעת הסדר השמח של העולם, הסדר שהיה בטרם כוסה ונעלם בכל החורבנות ובכל ההריגות עד שאין בשר המת מרגיש באיזמל ואין שוטה מרגיש. ולכן בשלב מסוים בטלה מגילת תענית שאמרו שאין מרגישים אפילו בזה. ומכל מקום נשארו חנוכה ופורים ועוד ימים שזיהו בהם חכמי הדורות שעדיין יכולים הם לחוש בו את השמחה של עצם היום והסדר דהיינו מצב ‘והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים’ בטרם ‘קדרו הכוכבים והשמש בענן אכסנו’.

וממוצא דבר יוטעם גם טעם נעלם במה שמצא ריצב”א מקור לשמחת ט”ו בשבט מהיותו בכלל ראשי שנים. ואע”פ שלכאורה מעיקרא דדינא פירכא מה גדר שמחה יש בראש השנה, ושמא דווקא יש להתענות בראש השנה, ומה היכרא בעינן לציין ראש השנה לאילן, בהיות ריצב”א גר בגולה ואיננו מעשר פירותיו. אך כוונתו, כי כל ימות השנה הם אצלו ימים סתמיים בערבות צרפת. בקושי מאירה בהם השמש ובקושי זורחת בהם הלבנה. כאשר הוא מעיין בגמרא שלו הוא איננו רואה שם ימי יצחק בצרפת כי אם ימים אשר עברו ודינים אשר חלים עליהם, אבל כאשר הוא מתבונן בלוח השנה שלו איננו רואה כי אם ימים חשוכים שראוי בכל אחד מהם לגזור בהם תענית, כלומר ש’מותר’ לגזור בהם תענית, ופעמים רבות אכן יוצא לגזור בהם תענית, עד אשר המתבונן בלוח השנה של הקהילות רואה שהוא מלא ימי אבל ותענית וצום מרוב צרות שעברו עליהם ומרוב מרחק מן לוח השנה הרשום לו בתורה.

והנה מגיע יום שהוא פשוט כתוב אצלו בגמרא, כמו שהוא נמצא אצלו בעולם (אולי גם בעולם איננו מאיר כמו שהיה ראוי, אבל הדין דין קיים לעולם). ולא עוד אלא ש’ראש השנה’ קראה אותו המשנה, ושם את התאריך הזה ליד ראשי שנה גדולים של ראשי חדשים וראשי שנים של ניסן ותשרי ואלול, הרי היום הזה מאיר לו, כפי שכל מילה בתלמוד מאירה לו את חייו, הרי היום הזה איננו נראה לו כלל ראוי לגזור בו תענית. אע”פ שהמציאות מורה לצום עכשיו, אין הגמרא שלו והמשנה שלו מרשה לו לכתוב על היום שכתוב במשנה שלו ‘ראש השנה’ שבלוח העיירה שלו יהיה כתוב ‘תענית בה”ב’. הוא חושב שהיום הזה הוא יום שמחה ולא יום אבל וצום.

היוצא לנו הוא שאכן ‘יום שאין בו תענית’ הוא יום שנרגש בו לחכמים שמחת יום, והשמחה המיוחדת שהורגש לריצב”א ביום זה הוא השמחה שיום זה נזכר לו במשנת ראש השנה, ולפיכך מכריעה שמחה זו נגד האבל הממשי של הצרה המתרגשת עליו, והיא מזכירה לו את ימי מועד המסודרים ובאים לו בסדר מועד של המשנה שלו. ולכן אין שמחתו מתמצה באי גזירת תענית אלא הוא שמחה המורגשת בלב ת”ח והיא המתבטאת לכל אחד כדרכו. שיש המוסיף בחיות חידושי תורה ויש הסועד סעודה ויש העושה לחיים בעלמא וכו’, והכל נגד המציאות של ‘ימים שגוזרים בהם תענית’.

ויש בנקודות אלה מדרגות רבות, כפי אבנתא דליבא של כל אחד במקומו ושעתו, ומדרגות הללו יש להם אחיזה בפרטי פרטים של הלכה, כמו שלמדנו כאן מדרגה אחת ימי שמחה שנזכרו בתלמוד שאף היחיד אינו מתענה בהם (דעת מג”א). מדרגה שניה ימים שאינם נזכרים בתלמוד ולכן יחיד מתענה בהם אבל אין גוזרים תענית על הציבור אבל אם התחילו אין מפסיקים (דעת ב”י). מדרגה שלישית ימים שאף ציבור שהתחילו להתענות מפסיקים בהם (דעת ב”ח). מדרגה רביעית ימים שאף אין מספידים בהם שהוא גדר לעצמו (כ”כ בתשבץ בהעתקת דברי ריצב”א ולא בשאר המקורות ולכאורה אינו ענין). וכן הלאה. וכבר כתב חוות יאיר לענין סעודת מצוה שעל כגון שאלה זו נאמר שהפרטים לא יכילם הרעיון ואין לחפש בהם כללים ברורים אלא לפי אבנתא דליבא בהצטרפות כל השיקולים).