“תואר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים”, מה מתוק הוא תיאורי חג מתן תורתנו כהעמדת חופה ויצירת ברית נישואין בין הנותן לבין המקבל, מלווה בכל תיאורי הרומנטיקה האפשריים והבלתי אפשריים, כאשר המעמד הזה מתואר בחז”ל, וביותר בזוהר, וכלל ביטויי רגשות העם בפיוטים ספרים ומאמרים. הלב שואל, אנה הדרך המוביל אל חתונה מתוקה כזאת, איך נראה אנחנו בחיינו מקום של קבלת תורה שיש בו אותו אושר אותו נועם ואותו הבטחה נצחית כברית נישואין, מה יש בתורה שגורם לנו להרגיש בקבלתה ככלה בחופה, ומהו חוסר ההבנה המעכב בעדנו מלראות את הדבר הזה. אנסה לשרטט את הגדרות הדבר הזה, כפי שהבנתי אותו השנה, בזכות שושביני הכלה חברים מקשיבים.
שגרת לשון בחז”ל מתארת את התורה כנתונה “מפי הגבורה”. אין דבר רחוק מתיאור אהבה ונישואים מתואר זה. התורה מתוארת כמפי הגבורה כי היא קיימת בגבורה, היא לא נתונה מפי החסד. העולם שלפני התורה מתוארת כחסד, עולם חסד יבנה, העולם הוא רחב ועשיר, מלא חופש אהבה יצירה וקיום. ואילו התורה באה לחוקק חוק על העולם הזה, להגדיר את הגדרותיו להעמיד עליו גבולות להגיד זה מותר וזה אסור זה חובה וזה פטור, זה טוב וזה רע. היא מסמנת עבורנו בגבורה רבה את הדרך נלך בה ואת השבילים אשר לא נעיז להתקרב אליהם. ועלינו לחתור אל איחוד הגבורה הזאת עם תואר הנישואין, עם פסגת הייחוד, עם מה שמתואר כקרבה היותר קרובה האפשרית לבשר ודם עם האלוהות, כפי שמתואר הוא במקורות הקבלה, שהוא יום חג השבועות.
[במילים אחרות, אנחנו מבקשים להגדיר בצורה מאד ברורה, כי אם זו תורה של עץ הדעת טוב ורע, כאשר תיארו בזוהר ששה סדרי משנה טוב ורע כשר ופסול אסור ומותר, בוודאות אין זו התורה שעליה שמחים כל כך ומאושרים כל כך. התורה שעליה נאמרו תארים אלה חייבת להיות התורה של עץ החיים, אשר אל השגתה וקבלתה מחדש אנחנו חותרים בחג השבועות, ואל תיאורה עד כמה שיתנו המילים אנחנו חותרים כאן.]
ובכן, מהו תורה. תורה מלשון הוראה, הוא מורה ומדריכה לנו דרך של חיים. חשוב לא לטעות כאן ולפרש ש”התורה”, כלומר איזה טקסט נתון, היא “הדרך לחיים”, ואין בלתה. אלא להיפך, “תורה”, היינו הוראה ודרך לחיים, וזהו התורה אשר אנחנו מחפשים בכל שנה ושנה. זמן מתן תורתנו אינו זמן לציין איזה מאורע בהיסטוריה העתיקה, אלא זמן ומקום בחיים שלנו שבה מקבלים אנחנו דרך לחיינו בהוויה הנוכחית. ותורה שאינה מספקת מענה לכל בעיות ושאלות הקיום הנוכחים, בצורה מלאה, אינה ראויה לשם תורה, ואם אין לנו הוראה כזאת, הרי זה אומר שלא זכינו לקבלת התורה.
כבני אדם, מזדהים אנחנו הרבה יותר עם דרך החיפוש והבקשה אחרי התורה הזאת, מאשר עם מעמד קבלת התורה עצמה. אין אנחנו בני אדם קבועים, דוגמטיים, אשר המציאו להם איזה תבנית טקסט אחד ואתו הם מנפנפים בכל עת, מחפשים אנחנו תורת אמת, משהו שיענה על כל השאלות. ימי העומר מסמלים את מכלול שאלות הקיום, חמשים שערי בינה אשר הראשונים הגדירו כחמישים שאלות הרשומות במענה ה’ לאיוב, והכתר המופיע עלינו בחג השבועות הוא רק זה הנותן מענה לכל חמשים השאלות, מראשית ועד אחרית. ואילו הדבר הזה תורה, מין תחושה ברורה של הראוי לנו והבלתי ראוי לנו, הוא דבר אשר אנחנו חווים רק לעתים נדירות. כשם שחג השבועות הוא יום אחד בלבד, שבע פעמים שבע ממנו ימי השאלות.
אמנם, מתוך תהייה מאד עמוקה, ומתוך נתינת רשות לעצמנו לשאול את השאלות המפליגות ביותר, מצאנו כי יש מקום מסוים אשר בו התורה מופיעה בפנינו, שיש דבר, שהוא כל בקשתנו, אשר בו מתבהר בפנינו, מפי הגבורה עצמה, מה ראוי לנו ומה אסור לנו. לא “אסור” כפי שהבנו בילדותיות כזאת. שאין בה אותו וודאית נבואית של מתן תורה, שלא עברה את כל מ”ט שלבי הספקות, אלא וודאות שקטה, יד האוחז בידינו ואומר לנו את זה תיקח לך ואת זה תשאיר. קול המופיע לעתים נדירות ביותר, אבל גם בצמתים המכריעות ביותר, ומגיד לנו בבירור את התורה.
בכדי שלקול הזה יהיה משמעות, הוא חייב לבוא ממקום שמכיר היכרות עמוקה אינטימית ואינדיבידואלית את כל נבכי הנפש, את כל המסלולים וכל התהפוכות וכל הצדדים. שכחת להכניס ספק אחד, או כפירה אחת, לתוך הבקשה, וכל התורה שלך לא שווה כלום. כי הוא כבר לא תורה בשבילך, הוא איזה דפוס המוחל עליך ממקום אחר. כך זה עם עצמנו, וכך, בקל וחומר, עם אחרים.
באופן כללי, לשיפוטיות, ליומרה הזאת להגיד לשני מה טוב לו, למסור לו תורה, אין כלל על מה לחול. לא כי זה מעשה פסול מאיזה סיבה מוסרית אופנתית, אלא כי הוא פשוט חסר ואין לו על מה לחול. בשביל להגיד דבר אחד לזולת, אתה חייב להיות מסונכרן אתו עד שם. לדעת את כל התהליך של המחשבה הזאת שלו שלדעתך הוא טועה בה, ולהיות מסוגל לבוא אל המקום הזה המדויק ולהראות לו את טעותו. לרוב אין ההיכרות הזאת קיימת כלל, ועתים אף חברים קרובים ביותר ייקח להם שנים של ניסוי ותהייה עד שיגיעו לסוג של היכרות כזאת. וגם כאשר היא מופיעה, היא שם רק לרגע. כי הדרך אל לב בני אדם היא גן המבוכה העמוקה ביקום, ואתה צריך נס ממש ללכת עם אדם בכל הדרכים שלו עד שתגיעו ביחד אל מקום ההכרעה שלו.
‘אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו’, שזה בערך אומר, אף פעם. בכל זאת טועמים אנחנו לפעמים את טעמו של ההגעה למקומו הזה, תוך התקרבות עמוקה מאד של חברים, הקופצים קפיצות רבות של אימון במסירות נפשם, ואז לרגעים יכול להיות אולי דבר כזה של להראות לשני מה לעשות.
כאשר אנחנו מתארים יום מתן תורה שלימה, באוטופיה בלתי אפשרית כזאת שאלוהי היצירות כולם יופיע לעם כולו וייתן להם תורה, אין לנו מילה אחרת לתאר אותו בה אלא כייחוד. שכן, המרכיב הכי מהותי בנגיעה הזאת של נותן תורה ומקבלי תורה הוא האינטימיות העמוקה בעולם שהוא תנאי הכרחי, וכמעט הדבר עצמו, לתורה. הרעיון הזה שהאלוהים ידבר את כל הדברים האלה לעם כולו, או לעולם כולו, אומר שנוצרו בין העם ובין האל תנאי קירבה כאלה שכבר מאפשר לו להגיד להם את עשרת הדברים האלה. ואין זו היכרות חד צדדית בלבד, כאילו שהאל הרי יודע ומכיר את הכל וממילא זכותו להחיל עלינו תורה כגיגית, אלא ברית משותפת לשני צדדים, בשאלת פיה ואמרה הן, נעשה ונשמע, נתייחד אתך, ההר כגיגית לא תהיה כלא של כפייה אלא חופה של נישואין, ונתקרב עד כדי שמיעת קול אלוהים בדברי תורה.
[במובן כללי, ניתן לומר אשר כבר נוצרו היסטורית תנאי אינטימיות כאלה באופן כללי בין מקור התורה לבין היצורים, במידה מספקת שיקבלו למשל את עשרת הדברות שהם תורה כללית לכולם, ואילו לגבי פרטים יותר מפורטים הדבר תלוי בכל יחיד ויחיד או כל קבוצה וקבוצה וכו’]