נעשה ונשמע על פי הרוז’ינער

והקושיא מבוארת. מצאתי שהרוזי’נער (עירין קדישין לשבועות) מפרש כך. שקשה למה ילד לא צריך שילמדו אותו לאכול, אבל הוא צריך שילמדו אותו לעשות מצות. ואם המצות הם צורך לאדם למה אינו מבין מעצמו. אלא שחטא אדם הראשון וכו’. אבל הצדיק שמתקן החטא ממילא מבין מעצמו את המצות, כמו אברהם אבינו שלמד מכליותיו. וזהו נעשה ונשמע, שנבין מעצמנו עוד לפני שיצטרכו להגיד לנו.

ומה שנראה לי, שכאשר האדם עושה מעשה, הרי המעשה הזה מלמד אותו תובנה או השגה חדשה. למשל אני מוליד ילד, הסיפור מעשה הזה עצמו מלמד אותי הרבה חידושים שלא ידעתי מקודם וגם לא קראתי באיזה ספר. כך כשאני אוכל מצה אני טועם בזה טעם חדש, או עושה שבועות בשנה זו, או כל פעולה שאני עושה, אני לומד מזה דברים, כי המעשה והחיים הם מלמדים לאדם תורה יותר מכל דבר אחר. אחרי ההשגה שנולדת מן המעשה יש לי עוד זמן להפנים ולהסביר לעצמי את ההשגה או לכתוב אותה או לספר לחברים או לתלמידים או להצדיק את זה במונחים שיש לי מכבר וליישב את הסתירות שבין זה לאמונות אחרות שלי וכדומה.

המשנה מלמדת שטוב לאדם שיהיה לו תמיד הצטברות של תובנות שלמד מן החיים שעוד לא שילב לתוך מערכת האמונות ודעות שלו. כי כל יום הוא עושה מעשה ולומד דבר חדש, והוא לא אקדמאי שיש לו את כל הזמן שבעולם לכתוב מאמרים וליישב את הכל עם כל המקורות והדעות האחרות שלי, הרי הוא איש שמעשיו מרובים מחכמתו. ומחר בבוקר שוב הוא קם והולך לעבודה ועושה מעשים. אם כן תמיד יש לו עוד תובנות מן המעשים שלא שילב בחכמתו.

ולכן מי שחי כך חכמתו מתקיימת, כי תמיד כשהוא מתיישב בשעות הקבועות לו ללמוד או ללמד, יש לו תמיד מקור של תובנות שהוא עוד יכול להחיל על הפרשה או על מסגרת הדעות שלו ולשלבם. אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו, שרוב התובנות שלו מגיעות מן הלימוד עצמו, הרי יש לזה גבול שנגמרים לו הרעיונות והוא מתחיל לחזור על השיעור של שנה שעברה כי כבר מיצה כל מה שאפשר לחקור מתוך הלימוד בסוגיא זו, ואין חכמתו מתקיימת.