פעמים רבות נעמדים אנחנו בפני מחזורים פתוחים, בפני מילות תפילה, בפני שערי שמים פתוחים, בפני עולמות נחרבים ונבראים, בפני מאורעות זמנים ומועדים, ואנו תועים. זה לא אני זה לא אתה לא נדבקים פה אותיות ומילים אחד אל השני וכולם אל הנפש. קורא אדם וידוי וכתוב בו אשמנו בגדנו גזלנו וכך הוא ממשיך על סדר כל האלף בית, ואין לו מושג מה רצון המילים האלה ממנו ומה הוא רוצה מהם ומה כל המעמד הזה ומה מנסים לעשות כאן. מגיע אל תעינו הוא אומר לפחות זה אמת שתעינו ואין אנו יודעים כלל מה הולך כאן.
חכמי הספרות מדברים אודות מושג ה’קול’. הvoice שדרכו מסופר כל תיאור כל סיפור כל משפט. זהו הכלי שבלעדיו אין שום דבר מתחיל. לא שאין סיפור ואין קושיא ואין תירוץ. אלא שכאשר חסר האני המספר, חסר הקול שדרכו יביעו דברים את מאמרם, הרי אין את החוט את המוט את העמוד את הבסיס לתלות עליו את המילים ולספר עליו את הסיפורים. וכמה קולות יש שונים זה מזה, גוף ראשון גוף שני גוף שלישי קול העצב קול השמחה קול הסיפור. וכל אחד מאלה אינם ארגונים ביטויים בלבד, כאילו את אותו הסיפור אפשר לספר בכמה קולות, אבל הם ממש הגדרת מהות פעולת הדיבור עצמו. כי כאשר אדם מדבר בקול האני שלו בגוף ראשון הוא עושה דבר אחד וכאשר עובר לתאר מצד אוביקטיבי בגוף שלישי הוא עושה משהו אחר בנפשו ובדבריו ואין שני הפעולות דומות כלל. העמדה של המדבר לנוכח אינו העמדה של המדבר על עצמו ואינו העמדה של המדבר מן הצד.
וכאשר הולכת הנפש בגלות, הולכת השכינה בגלות, הולכת האני בגלות, הולכת הקול בגלות. אין האדם יודע מאיזה צד לפתוח את הספר הזה שהוא העולם הזה. אינו יודע מיהו ובשם איזה אני או איזה קול יתחיל לדבר כלל או יתחיל להתפלל או יתחיל לעשות או לספר. וכשם שיש קולות מוכרים לנו יותר ואפשר לקרוא להם קולות ‘חילוניים’. כך יש קולות של קודש. קול של תפלה, ואני תפלה. יש מין תנועה כזו מין עמדה כזו שהוא הקול של האני כשהיא מתפללת. שאינו דומה לא לגוף ראשון הסיפורי הרגיל ולא לגוף הנוכחי הרגיל ולא לגוף שלישי הרגיל. הוא קול המתפלל. וכאשר אנו מאבדים את הקשר עם קול התפילה ברוב רגילותינו בקולות שאינם נכונים אנו שוכחים מה זה להתפלל בכלל. לא כי אנו לא יודעים אל מי להתפלל או מהו התפלה, אלא כי פשוט הפעולה הזו שנקראת תפילה זקוקה לקול לאני שתוכל להביע כלל, וכאשר אין יודעים מהו קול תפלה אין יכולים להתפלל כלל.
על כך אמרו משחרב ביהמ”ק ננעלו כל שערי התפלה. כי בתפלה עצמה יש כמה מיני קולות רבים ויש תפלה בלשון נוכח ותפלה בלשון נסתר ותפלה שהוא חזרת תפלה שכבר אמר מישהו אחר ותפלה שהוא חידוש תפלה מעצמו ותפלה שהוא קבוע ותפלה שהוא תחנונים וכל מיני תפלות. ולכל אחד מאלה צריך ללמוד איך למצוא את הקול הזה ואיך אם אדם קורא מזמור תהלים הוא צריך להתלבש בתוך האני של האומרה הרשום בראש המזמור, שאין ציונים אלה היסטוריים אבל הם סימנים אל איזה אני צריך לכוון כאשר מבטאים תפלה זו. וכך הפייטנים רושמים שמם על מזמוריהם כדי שנדע איך להתלבש בהם ובאיזה קול להתפלל את התפלה. וכך אנו מתפללים מי שענה לזה וזה הוא יעננו. אין זה סתם מליצה אבל הכוונה הוא לדפיקה על אותו השער על הצטיירות באותו התמונה אותו הקול שעשה אותו מתפלל באותו סיפור והתלבשות תפלתנו באותו קול. וכאשר נעלם מאתנו כל זאת אנו נשארים מאחורי כל סוגיית התפילה ומסתובבים סביב בית הכנסת סחור סחור ואין אנו יודעים מאיזה צד להיכנס.
ויש דרכים שהם כמו משל הבעש”ט שיש מי שיודע את המפתח לדלת ויש מי ששובר אותה. כך הוא שערי דמעה שאין הכוונה בו לשער מסוים שכאילו ננעל, אבל הוא כמו פרץ התפרצות שנובע מתוך משהו עמוק ויסודי מאד שנשאר שם בנפש תמיד, והוא מסוגל להמציא קול אני גם כאשר נאבדו כל הקולות. וכך הוא סגולת קול השופר שהוא מעורר ישנים. שעניין השינה בנפש הוא אבדת האני כאדם הישן שיודע הרבה דברים ורואה הרבה סיפורים אבל אינו שולט על קול אחד שיוכל לשזור את הסיפור עליו כמו חוט, והשופר הוא מעורר את זה כלומר הוא מה שקראו בספרים קול פשוט, הוא לא אני מסוים הוא פשוט התפרצות של צעקה שאומר אאאאאאאאא וזו ההתפרצות שהיא ממציאה קול ולא הולכת עם קול בלבד. וכאשר מתחילים עם הקול הזה מן ההתחלה אחרי שלא ידענו כלום, משם מתפרטים כל הקולות לשלש ושבע ועשר ושלשים ומאה, ומשם אנו לומדים להכיר ולגאול את כל הקולות עוד ישמע וגו’ קול ששון וקול שמחה קול אומרים הודו.