פורים קטן תשע”ט
מתוך שימת לב אל סדר המשנה וקישורי הרצאת דברים שלה בחריזה נסתרת מתאפשר לנו לעמוד על הסידור הפנימי של עולם ההלכה, שאינה סדר הגיוני קר ההולך מן הכלל אל הפרט מן ההוכחה אל המסקנה אבל היא סדר חרוזי שירי החורז דברים שנראים בלתי קשורים בהשקפה ראשונה מצד החריזה הלירית שלהם.
פעמים אף דוחקת המשנה את המשמעות קצת מפני האור הלירי. כך אמרו בגמרא על סגנון השגור במשנה זה הכלל, שאין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, ואם כן למה מוסרת המשנה את דבריה בסגנון זה הכלל, כי יש פה כלל והשכל שיש בהלכות הללו נכנס לתוך התבנית הזו של ‘זה הכלל’, אע”פ שאינו מדויק מכל צד. ולפעמים קושרת המשנה את דבריה לפי כמה שיטות עד שצריך לומר רישא רבי פלוני וסיפא רבי פלוני, והכל בכדי לאפשר את זרימת הנוסח והשיר שהוא פעימת החיים של המשנה [והתחלנו לדבר על זה בט”ו בשבט וצוין שם מראי מקומות ליסוד זה].
***
דומה הדבר למי שאומר דבר חידוד שאינו מדויק לפי כל צדדי הדין ומכיר בכך שהוא אומרה מפני החידוד ולא מפני גוף המשמעות. שאם היתה עיקר הדיבור לספר את המשמעות בלבד היה שפת הדיבור כורך את עצמו סביב המשמעות כלבוש מהודק. ואין זה יופיו של מלך להתלבש בלבוש מהודק אל בשרו, אבל מתלבשת בת המלך בבגדים רחבים המאפשרים אוויר נשימה בין הבגד לבין הגוף. כך המילים שהם לבושי הכוונה אינם רוצים להיות צרים ומהודקים, שאם כך לא יוסיפו יופי על תבנית הגוף עצמו. אבל רוצים הם להיות רחבים, סובלים כמה פירושים וכמה דרכים להיכנס ולצאת אל המשמעות, ובכך מוסיפים הם יופי סדר אריגת הבגדים על יופי תבנית גופא דמלכא.
בעיני מי מאנשי ההיגיון הקר והדין החותך נראה הדבר הזה לחטא וכישלון, כאילו היתה מטרת הלבושים אך להראות העמים והשרים את יפיה של הגוף, שהרי אינם מבקשים אלא את הדיוק והבהירות בהרצאת דברים, להתאים את המילים אל המובן ולהתאים את המעשים אל המילים. רוצים הם תמיד להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, אבל ללא שום גינון וללא שום לבוש רחב, מבקשים הם תמיד את הלבוש הכי צר והכי מועט.
***
ולפי דעתם לא יכול להיות למלכה אלא לבוש אחד, כענייה זו שאם חבול תחבול שמלתה צריך אתה להחזירה בערב שהרי במה ישכב. כי הלבוש המתאים בדיוק לפי גזרת הגוף בהכרח אינו יכול להיות אלא אחד, ואם תאמר יחליפו בצבעיו אין זה אפשרי כי בוודאי יש רק צבע אחד המתאים במדויק אל אופי הגוף. וכך כאשר הם רואים שני פסוקים אומרים דבר אחד הם שואלים על כך מיד לשם מה הכפילות הזאת, וביותר כאשר שמים לב שאותם שני הפסוקים אינם אומרים דבר אחד באותם מילים, שאם כן היו פסוק אחד, אבל הפסוק השני מספר את אותו הסיפור במילים אחרות. מוציאים הם מיד שם רע על בתולת ישראל לומר שקרנית היא, אם אמרה פעם את זה בלבוש אחד כיצד תאמר אותו פעם אחרת בלבוש אחר. אם התלבשה בבוקר בלבוש אחד כיצד תתלבש בלבוש שני בערב. ובהכרח הוא בעיניהם שאחד מהם אינו דובר אמת או שניהם, שכך ייסד להם חוק הסתירה.
ומשה רבינו היה יודע מה הוא עושה וכתב את משנה התורה, וביאר את התורה בשבעים לבושים שונים, וסיפר לנו את אותם הסיפורים ומסר לנו את אותם התורות שבתורה הראשונה במשנה תורה. אבל לא אמרם בשפה אחת ודברים אחדים, כי אם החליף את לבושה כאשר ראוי באמת לבת המלך שלא תלבש בערב בגדים של בוקר ולא תלבש בבוקר בגדים של ערב, כי אין עניות במקום עשירות, והלכו מקטרגים אחריו ומנו כמה שינויים עשה בעשרת הדברות של ואתחנן מעשרת הדברות של יתרו, ושאלו למה שינה בלשונו ומה מראה לנו השינוי. ובוודאי אמת הוא שיש בכל לבוש יופי לכשעצמו ומתאים הוא שמלת הערב לערב ושמלת הבוקר לבוקר. אך אין זה כי אם יופי ומתאים הוא הגוף ונראה הדור בכל לבוש שתלביש אותו הוא אותו הגוף.
אשר על כן, מה שבעיני החוץ נראה חטא, אינו אלא כשרון יופי בת המלך, ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, שבכל לבוש שתלבש אומרים עליה היא כל כך יפה בלבוש הזה, שלא כמו ושתי שאינה נראית יפה אלא בלבוש המתאים לה, דהיינו בלבוש צר ואויב, יש לאסתר לבושים רחבים, ומלבישה היא את מרדכי בבגדים רחבים, לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה, שכתר מלכות של ושתי קטנה וצרה, ושל מרדכי גדולה ורחבה, סובלת מקום בראשו לשתי תפילין, שיש אוויר ביניהם ובין הגוף ללבוש יש מקום שאין הלבוש שכפול הגוף אבל יש לו חוקים לעצמו ויופי ומטרה לעצמו. ובגתן ותרש לא יכלו להעלות בדעתם שמרדכי יודע לדבר בלשון תרסי, כי אמרו כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה, ולא ידעו את סוד משנה התורה שהוא באר היטב, כי עיקר התורה הוא נביעת הבאר שלה ולפי נביעת זרימתה יש לדבר אותה בשבעים לשון.
***
פרק הראשון במסכת מגילה פותחת כמו תחילת מסכתות רבות במשנה לפי סדר הזמנים. כאשר מתחילה מסכת ברכות בערב שהוא תחילת סדר היום ומתחילה מסכת שבת בסדר ערב שבת (להוציא משנה ראשונה, תחילת הסדר הוא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה), ומתחילה מסכת יומא שבעת ימים קודם יום הכיפורים, ומסכת שביעית עד אימתי חורשים בערב שביעית, וכן הרבה. כך מתחילה מסכת מגילה בתחילת הזמן של פורים. מוצאת היא את הזמן הראשוני ביותר שבו אפשר להתחיל את סדר הפורים, והוא מגילה נקראת בי”א.
ההתחלה הזו יש בה משהו עדין ביותר, שאינו סידור ההלכות לפי סדר היום בעלמא, אבל הסוד הוא שכמה סדרים יש שאפשר לספר בהם את העולם, ומנויים הם בספר יצירה. סדרים אלה אינם גשמיות הדבר בלבד אבל הם סדרי בראשית שדרכם אפשר לבטא משהו ממה שהולך בעולם, הזמן הוא אחד מן הדברים ההופך את העולם מתוהו ובהו וכאוס להיותה דבר מסודר שאפשר להבין אותו. שכן אין הדעת אלא סידור הדברים על מכונם, כמה דאת אמר ובדעת חדרים ימלא. והסדר הראשוני שיש בעולם הוא הזמן. כמו שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בוקר.
ויש בזמן נגלה ונסתר. כי הזמן תוחם לכל דבר התחלה וסוף. הבדיל את האור להיות משמש ביום ואת החושך להיות משמש בלילה ויש לאור תחילה וסוף ולחושך תחילה וסוף. אם כן ידיעת כל דבר הוא הידיעה מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים. דרך משל תרצה לדעת את גדר השבת, את גבולו שהוא תיחום המקום שהוא תופס בזמן, תשאל מתי נכנסת השבת ומתי היא יוצאת והנה אתה יודע את כל מה שיש לדעת על השבת מצד הזמן.
***
אמנם אין תיחום זה סוף כל ענין גבול הדבר. שכל דבר יש לו גם זריעה שמשם הוא יוצא טרם הוא נולד להיות נגבל בגבולות העולם שנה נפש. ועל הזריעה הזו בשורשו הראשון נאמר המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם. כי הוא שואל את השאלה האורה מאין יצאה החושך מאין יצאה היום מאין יצאה החושך מאין יצאה. והשואל שאלות אלה בהתרסה כמו הוא רוצה לבטל את ההגבלה שהוא כל בריאת העולם, ולכן ראוי לו שלא בא לעולם שהרי הוא מחזיר אותו לתוהו ובהו במחשבתו. אבל זכאי קשוט שאלו זה לזה האורה מאין יצאה. ובפירוש כתיב אור זרוע לצדיק, יש לאור זריעה טרם צמח ועמד על מקום תחומו והזריעה הזו ידועה לצדיקים בלבד.
ומן הזריעה הזו חותרת המשנה לקלוט כאשר היא מתחילה את סדר יום הכיפורים שבעה ימים קודם יום הכיפורים ואת השביעית בשישית ואת שבת בערב שבת ואת הפורים בי”א. ולשם מה צריכים הצדיקים לדעת את סדר זריעת האור. כי האור נברא לצדיקים מלכתחילה. וכאשר עם המלך במלאכתו ישבו הרי הם צריכים לדעת את אומנות הוצאת האור משורש זריעתו. כי בוודאי היותו גבול בתחום מסוים אינו אלא המקום שהוא נעמד בו אחרי שיצא מההעלם אל הגילוי. אבל מי שצריך להולידו בעצמו צריך הוא לדעת את דרך יצירתו. ועל כן שותפי מעשי בראשית כאשר מבקשים הם לדעת כל דבר מבקשים הם לדעת כיצד יוצרים אותו ולא כיצד הוא נמצא בלבד. וכל עיקר מגמת הצדיק בשבת הוא להבין כיצד נזרעת השבת מתוך ששת ימי המעשה, וכיצד נזרע יום הכיפורים מתוך שבעת ימים שלפניו, וזו היתה מעשה הכהן גדול בשבעה ימים אלה שיהא מכיר ורגיל בעבודה דהיינו שהיה עוסק במה שקדם לעולם ומוציא לאור את עולם עבודת היום.
ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. האי קרא לאו רישיה סיפיה. אי דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין היה המלך צריך לומר לחכמים יודעי הדת. אבל אית אמירה ואית דיבור. אמירה בלחישה דיבור באתגליא. אמירה במעשה בראשית עשרה מאמרות דיבור במעשה תורה עשרת הדברים. ויאמר אלהים יהי אור וידבר אלהים את כל הדברים האלה. נמצא מאמר המלך לחכמים יודעי העיתים וממילא דבר המלך לפני יודעי דת ודין. וכאשר ביקש המלך לדעת מה לעשות עם ושתי המלכה היה מבקש תחילה את החכמים שהם יושבי נטעים, שהם יודעים את נטיעת המאמר טרם יצא להיות דיבור. ומה הם יודעים, את העיתים. שהרי ישראל קדשינהו לזמנים, חכמים אינם יודעים את הלוח הם עושים את הלוח. הם אינם שומרים את השבת בלבד הם עושים את השבת. והם יודעים לומר בלחישה מאין האור יוצא. וכאשר יצא שוב ניתנת הדת לפי דעת אותם החכמים שעשו את הזמן. כמו שתאמר וודאי עצם השבת הוא מדאורייתא אבל קביעת הזמן מתי הוא שבת הוא מדרבנן, נמצא כח חכמים על המציאות גדול מכח התורה על הדין, שהרי התורה תלויה תמיד במציאות זמן העולם. טובים דודיך מיין.
***
הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחודש לחודש, נפל פור על חודש אדר שמח אמר מת בו משה, שהיה המן חכם גדול לדעת את סדרי הזמן מן היום שנוצרה. אבל לא היה יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. והיינו היה יודע את התורה מיום שמת בה משה ונקבעה דת ודין. ולפי אותם החוקים ידע מתי יצא מזלו וכיצד ישתמש בפרצות הקיימות בכל חוק להתגבר על שונאיו. ולא היה יודע שכל תחולת החוק הזה אינו אלא ברצון חכמים שהם יודעי העיתים. ואם יקבעו את החודש בשעה שאינה נוחה לו לפי סדרי כוכביו ומזליו מה יעשה.
מגילה נקראת בי”א הוא השורש הוא הנטיעה הוא הזריעה, הוא כל ההבחנה בין החכמים לעושים את עצמם חכמים, וכל האומר דבר חכמה אפילו הוא גוי נקרא חכם, היה להמן אוהבים יועצים שהחזיקו את עצמם לחכמים, אבל ברגע אחד נגעו בדבר החכמה באמת, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי, אם באמת הוא מרדכי מאלה שאינם תולדות היהודים בעלמא, הוא מזרע היהודים דייקא, הוא יודע לנגוע באור זרוע לצדיק, ואת זה ראינו כאשר גם עץ גבוה חמישים אמה לא נגע בו, כי כאשר התאמצת להגיע עד למעלה נגע מרדכי בשורש האילן והפיל את הכל עליך, אם כן כבר לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו.
כך אומר המשנה כרכין קוראים בט”ו כפרים ועיירות גדולות בי”ד אלא שהכפרים מקדימים ליום הכניסה. לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. אלה הכפרים אשר שם גדלים נטיעות וזרעים, וכאשר אנשי העיר מבקשים לעמוד על סודות התורה יוצאים הם מן העיר אל הכפר להתבודד שם, ונקראים מחצדי חקלא, שהם יודעים לגדל את השדה ולקצור את פירותיה, על ידי שהם עומדים על שורש נטיעת הדברים, ואלה יש להם הקדמה, הם יכולים להקדים רפואה למכה, להקדים שקליהם לשקליו, להקדים חושך לאור ולהבחין את הנטיעה הדקה של קרני האור אילת השחר ולהוציא משם את מלוא האור. וכל זה הוא ענין התורה שלכן מקדימים הכפרים לשני וחמישי שהוא יום קריאת התורה יום ישיבת בית דין הקובע את התורה והם יודעי העיתים.
***
ודע, שכפרים הם אותיות כיפורים, ובקריאה אחרת כופרים. ועל זה המשיכה המשנה מיד שסיימה את ענין כיצד חל י”א וכו’, וסיימה להגדיר את הערים הגדולות. ואמרה שעיר גדולה הוא שיש בה עשרה בטלנים. והיינו עיר גדולה הוא כזו שיש בה מרווח נשימה אין בה עיר בלבד. יש בה עשרה אנשים שיכולים לחיות בביטול העולם. כאשר אמרנו סימן העשירות הוא שיש לו יותר מלבוש אחד דהיינו יש לו לבוש רחב דהיינו יש לו אוויר בין הגוף לבין הלבוש דהיינו יכול הוא לעמוד על האוויר שקדמה לעולם שהיתה בטרם נבראה העולם יכול הוא לדעת כיצד יוצא העולם מביטולו. וזה הפרדוקס הגדול שעיר גדולה שהוא מקום תעסוקה ומסחר נמדדת בכך שהיא סובלת בתוכה וסביבה אנשי ההתנגדות הכי עמוקה אל קיום העיר והם עשרה בטלנים שבבית הכנסת. כי זה בדיוק נקרא העשירות שהוא יכול לראות את האוויר שבין שקליו ואת ההקדמה להם. ולפיכך כאשר נתנה התורה ללויים שהם אנשי התורה ערים אמרה מיד שיש לשים לכל עיר מגרש סביבה שיהיה מקום הביטול ומקום התבודדות הלוים אנשי העיר במחשבה המבטלת את העולם ומוסיפה אוויר לכל חיי העיר. ואלה הם הכפרים שסביב לעיר כמו הכפירה שהוא עומד מסביב לאמונה כי הוא הריק שסביב האמונה ונותן לה קיום ומרווח נשימה.
***
וכיון שכך, היינו מוכנים לעבור אל סוד עמוק יותר של זמן הפורים. ואמרה המשנה קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קוראים אותה באדר שני. וראה כיצד סופר הסיפור כמו נתעברה השנה מאליה, כמו שתאמר היינו עוסקים בלחיות את חיינו לפי הסדר הנכון ולפי כל פרטי השולחן ערוך, ופתאום נתעברה השנה עלינו ולא ידענו מה לעשות. הגיעה המשנה ופתרה את המבוכה ואמרה תחזרו לקרוא את המגילה באדר השני.
והמשיכה המשנה אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. וכיון שנגעה במילה הזו המשיכה לעוד י”ב הלכות שמתחילים במילים אין בין… ולפי בעלי הפשט הנזכרים למעלה הרי סדר זה מגוחך ביותר ולמה יש לדחוף הלכות נדרים והלכות כהונה והלכות צרעת לתוך מסכת מגילה בגלל שהם מתחילים במילים דומות. זה מתאים לבדחן המקשר בין פנים חדשות של שבע ברכות לפנים חדשות של פת ומה הקשר. אבל כיון שנגלה לנו כל האמור נדע מה הולך כאן. המשנה מסודרת סביב הסדר העיוני העמוק של העולם ולא סביב הסדר ההגיוני בעלמא. וכל פעם שמוצאת המשנה חוקיות עמוקה אשר סביבה מסודרים הרבה הלכות מנושאים בלתי קשורים מיד היא ששה ושמחה להכניס אותם בכל מקום שיתאפשר. והרי זה ממש כמו שיש שיר עם ניגון קליט שמיד שאתה מתחיל לומר מילה או משפט ממנה אינך יכול להימנע מלהמשיך ולסיים את כל השיר. כי השיר הזה מבטא סדר יותר עמוק משהיה מבטא שום סדר אחר, שהעולם גם כאשר הוא לא הגיוני הוא עדיין מתחרז.
והמבנה הזה הוא כל היתרון של הזמן של פורים על שאר הזמנים, ולא לחינם הוא נובע מתוך הדין של קראו את המגילה ונתעברה השנה. כי עיבור שנה הוא סוד. שנראה שהחכמים משחקים עם הלוח לפי רצונם בכדי שיחול פסח בחודש האביב. אבל באמת יש לו חשבון והחשבון הזה נמסר בסוד בלבד. כי החשבון הוא מראה שבאמת מתעברת השנה, ולא רק נעשה דבר הסכמי לקרוא למה שהוא באמת ניסן בשם אדר. וכאשר ישבו חכמים בסוף חודש אדר וחישבו את החשבון שיש לעבר את השנה, הרי מנקודת המבט של העומד מבחוץ הוא ממש כמו נתעברה השנה מאליה, ופתאום באמת יש לשנה זו י”ג חודשים ולא י”ב בלבד. ומה נשאר תלוי במבוכה, הפורים שחגגו לפני שבוע. ואין לנו דבר דומה בכל פסיקות חכמים שכמו יתבטל החג שחגגו כבר מקודם ויצטרכו לחזור עליו. וזה דבר מפליא ממש כאילו כל הפורים שחגגו נעשה מבוטל מאליו, ולא כמו כאשר באו עדים לקדש את החודש שנודע שכבר נראה הלבנה, אלא בהחלטה מודעת של חכמים ביטלו למפרע את החג. ונשאר הפורים הראשון נבוך.
אבל זה המבוכה הוא כל הבדיחה של מגילת אסתר. שכאשר הפיל המן פור מיום ליום ומחודש לחודש שכח שהחכמים יכולים לבוא גם למפרע ולומר שהיום שנפל עליו הפור בכלל לא היה פורים… ולא שטעה בחשבונו אלא באמת מקודם זה היה פורים ופתאום למפרע הוא לא פורים וצריך לחזור ולקרוא את המגילה באדר שני.
***
וכדי להראות לנו את גודל הפלא הזה עברה המשנה בכל התורה וליקטה את כל ההלכות שבהם יש שני דברים שהם דומים מאד ואין ביניהם אלא הפרש אחד. שההיגיון הזה הוא כמו הכלל מאחורי כל ההלכות הללו, ששבת ויום טוב הם דבר אחד מצד כל הלכותיהם אלא לענין מלאכת אוכל נפש. וכן שבת ויום הכיפורים ומודר הנאה ומודר מאכל וכו’ וכו’. שכל אלה הם דברים שדומים לגמרי כלומר הם כולם פירושים של דבר אחד. כלומר הם לבושים שונים של מהות אחד. והבנת דבר זה הוא סודות התורה באמת. כי בעיני המביט על חיצוניות גדרי ההלכה בלבד אין שבת ויום טוב אותו דבר והרי יש למלאכה המותרת בהם דינים שונים ומה יש להשוות זה אל זה. אבל בעיני המסתכל אל המהות הוא רואה מזה שרוב דיניהם שווים חוץ מאחד שבעצמותם הם מנסים לעשות דבר אחד, אלא שהם מתבטאים בהבדלים שונים לפי המהות שלהם. ולפעמים ה’אלא’ הזה הוא דבר גדול ואינו הבדל קטן במעשה, כי ספר תורה הוא דבר שונה לחלוטין מתפילין ומזוזות, ובכל זאת כאשר התבוננה המשנה על כלל דיניהם ראתה שהם שניהם אותו דבר אלא שזה נכתב בכל לשון וזה אינו נכתב.
ולכן מי שיודע את סדר האין בין הוא יודע את הקשר שיש בין כל המצוות. כי לא הכל אפשר ללמוד מחומר ההלכה או מפרטי הדין. כי יום הכיפורים וודאי חמורה משבת מצד הדין. והיה אפשר לחשוב שהוא עושה דבר אחר. אבל באמת הוא עושה אותו דבר אלא שהוא עושה אותו יותר בעומק. ולכן יש הבדל בענישה שלהם. אבל מי שעומד על השורש של הנטיעה של יום הכיפורים ושבת יודע ששניהם גדלים מתוך שדה אחד, שניהם מראים לנו אותו דבר, וההבדל נובע רק מפרטי הכלים שבהם מתלבשת שבת ויום הכיפורים.
ולכן כאשר אנחנו חגגנו את הפורים באדר ראשון ונתעברה השנה, לא נסתכל לאחורה בבושה הנה חגגנו פורים על ריק. ונהיה כמו תוהים על הראשונות. כי אין בין אדר ראשון לאדר שני. וההסתכלות הזו כאילו הראשון היה חטא אינו אלא כמו מי שיאמר שעשרת הדברות שבפרשת יתרו היה חטא שהרי היה צריך לומר אותו בלשון אחר בפרשת ואתחנן. אלא אין ביניהם אלא דבר מועט בלבד. כי שניהם עושים דבר אחד ושניהם מלבישים לאותה המלכה, ואין בין ארור המן לברוך מרדכי אלא שזה נתלה על העץ וזה יצא מלפני המלך בעטרת זהב גדולה, אבל לענין כל הדבר שהם מנסים להלביש כל הסיפור שהם מנסים לספר זה וזה שווים. כשני שעירים של יום הכיפורים שהם שווים בקומה ובמראה ובמשקל ואין ביניהם אלא שזה נדחף לעזאל וזה קרב חטאת. אבל כאשר יודעים את הדבר שכולם מלבישים עליו הדבר האחד שכולם מנסים לספר זה וזה שווים ואין ביניהם אלא ביטוי.