נראה לי לחדש ולחזור ולייסד את שהיה בוודאי פשוט פעם ונשכח לאורך הדורות, והוא שעיקר חיוב המשתה והבסומי עד דלא ידע איננו מעשה נפרד בשעה נפרדת מקריאת המגילה, אלא בשעת מקרא מגילה יש לעשות משתה ושמחה ולבסומי עד דלא ידע. ובמיוחד בליל י”ד בלילה ודלא כדברי הטועים לקרוא את המגילה והם מעונים בצום אסתר.
ואביא לך אחד עשר ראיות ברורות מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד ומן הפוסקים ומן הקבלה ומסיפורי החסידים והנהגות הצדיקים, כנגד המן ועשרת בניו.
א. נזכרים ונעשים
כל עיקר מקרא מגילה הוא עשיית המשתה ושמחה של פורים. שכן כל עיקר מצות קריאה לא למדנו אלא מן ‘נזכרים ונעשים’ דהיינו שסיפור המגילה הוא עשיית הסיפור המסופר בה, ולפי שכל מעשה המגילה במשתה נעשו (כמ”ש בביאור הלכה שזהו טעם הבסומי) ממילא שגם זה בשעת מעשה הוא. וכל המגילה הוא מעין ‘קידוש’ והזכרת דברים על היין שהרי טעם הבסומי כתבו הפוסקים על פי הפשט שהוא לפי שעיקר סיפורי המגילה היו על היין. אם כן מישך שייכא למקרא מגילה שבו קוראים על כל סיפוריהם שהיו ביין ולא לדין הסעודה.
ובמשנה מגילה לא נאמר כלל על המשתה ושמחה כי אם על מקרא מגילה ומתנות לאביונים. והגמרא בעניין השמחה והמשתה הוא על אותו משנה. משמע שהיינו הך.
ולא הוזכר שם שמים במגילה ופירש באמרי פנחס שכל היום כשר למקרא מגילה ואם כן ייתכן שיקרא מישהו את המגילה כשהוא מבוסם ואין ראוי לשיכור להזכיר שם השם לכן לא הזכירו אותו במגילה. ויש לראות עוד בצורת כתיבת המגילה שהיא מתאימה להיקרא כשיכור. שלכן הוא חוזר על עצמו כמה פעמים בכל משפט ומוסיף פרטים שאינם קשורים לסיפור כי נעשה כדי שיצאו ידי חובה גם בשכרות. וכל עיקר המגילה הוא כמו ‘משחק שתיה’, שעל כל דבר ודבר מזכירים ששתו משתה, ומן הסתם הוא רמז שבאותו העת יש ללגום לגימה מן הכוס שלפניו.
ב. זכרהו על היין
חיוב זכירת מעשה עמלק ובכללו מעשה פורים נלמד מפסוק כתוב זאת זכרון בספר ופסוק זכור את אשר עשה לך עמלק, ודרשו זכור בפה, והנה אותו דרשה נדרש בפסוק זכור את יום השבת, ושם אמרינן זכרהו בדברים הנאמרים על היין, שהיין מגביר את הזכירה להיות בפרסום. ונמצא עיקר מקרא מגילה הוא כמו אמירת הקידוש שעל זכר עמלק, בדיוק כפי שקריאת פרשת ויכלו והברכה הוא האמירה שעל כוס זכר השבת. קוראים את המגילה ושותים את הכוס.
ג. מבטלים תלמוד תורה
איתא בגמרא כהנים בעבודתם מבטלים מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה, וכן תלמידי בית רבי מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה. והקושי ידוע אם מקרא מגילה אורך כשעה מה ביטול עבודה יש בכך וכי העבודה רצופה כל שעות היום, יעשו את העבודה ויקראו את המגילה לפני ולאחריו, כפי שהיו עושים בכל התפלות והעבודות כמבואר במסכתות תמיד ופסחים ויומא. וכן קשה דלכאורה מקרא מגילה נמי הוי תלמוד תורה ומאי ביטול תלמוד תורה איכא במקרא מגילה. אלא לפי דברנו הכל מובן דמקרא מגילה משמעותו עשיית משתה גדול שבתוכו מקרא מגילה, והרי השתוי אסור בעבודה, וזה נמשך רוב או כל ימי משתה ושמחה, וממילא שפיר הוי ביטול עבודה וביטול תלמוד תורה ששיכור אסור להורות, והמשתה בוודאי איננו כתלמוד תורה ממש.
ד. לא ידעינן מאי קאמרינן
הגמרא במגילה יח מוכיחה שאין צריך להבין את המגילה דאטו אחשתרנים בני הרמכים אנן ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא. וצ”ע דמה ענין חוסר ידיעת הפירוש המדויק של מילה אחת ללועז ששמע אשורית שאינו מבין אף מילה אחת. אלא מוכרחים לומר שהגמרא הביאה פסוק אחשתרנים כמשל בעלמא לפרט שאין שמים לב להבין, והסיבה שאין שמים לב הוא מחמת שמבוסמים ואין יודעים בין ארור לברוך או מה הם אחשתרנים, ומזה מוכח שגם נשים ועמי הארץ יוצאים ידי חובת מקרא מגילה בדיוק כמו התלמידי חכמים המבוסמים שגם לא יודעים מה הם אומרים אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא.
ה. הקורא את המגילה למפרע
הלכות מקרא מגילה מתחילים במשנה בדין הקורא את המגילה למפרע. ולמה שיהיה למישהו הוה אמינא לקרוא את המגילה למפרע אלא אם הוא כבר שיכור שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ולזה איתא קראה מתנמנם יצא, דהשיכור מתנמנם הוא כמ”ש הרמב”ם, ואפילו הכי יצא, ולא נאמר כדין הזה בכל שאר קריאות של התורה והמצוות שאין הנמנום והשכרות שכיח בהם.
ו. פירוש התוספות בעד דלא ידע
בין ארור המן לברוך מרדכי העתיקו התוספות מהירושלמי שהכוונה לשיר שהיו אומרים ארור המן. וכד תעיין בירושלמי תראה מבואר שהיו אומרים זאת בשעת מקרא מגילה שנאמר זכר צדיקים לברכה ושם רשעים ירקב, כלומר כשהיו מזכירים שם המן במגילה היו מגיבים ארור המן וכשהיו מזכירים מרדכי היו אומרים ברוך מרדכי, וכן לשאר הדמויות שבמגילה. ואם כן בוודאי דין הבסומי חל על דין הזכר צדיק לברכה שהוא בעיקר דין הזכרת שמם בקריאת מגילה וצריך שבאותו הזכרה יתבסם עד שיתבלבל ולא ידע מאי קאמר בין ארור לברוך.
ז. חיוב עד דלא ידע הוא כל היום כולל במקרא מגילה
ידוע ביאור ר’ ישראל סלנטר והשפת אמת שעד דלא ידע הוא הפטור ולא החיוב, כלומר שחייב להתבסם ולשמוח כל היום אלא שכאשר מגיע לעד דלא ידע ממילא הוא אונס ופטור מן המצוה. ואם כן בוודאי החיוב כל היום ולמה שייפטר לפני שקרא את המגילה.
ח. קרייתה זו הילולה
אמרינן קרייתא זו הלולא, ועיקר ההלל נקרא הלל המצרי והוא נאמר על הכוס בליל פסח. אם כן גם קרייתא זו הלולא של מקרא מגילה יש לו להיאמר על הכוס. ומאחר ומקרא מגילה הוא דין הלל והודאה ולא דין תפלה או תורה ממילא גם שיכור יוצא בה שכן הלכה שאעפ ששיכור אינו מתפלל חייב הוא בברכת המזון וברכת הנהנין שהוא משום הודאה.
ט. סגולת עד דלא ידע בשעת מקרא מגילה
ידוע פירוש החידושי הרי”מ שביאר חיוב עד דלא ידע במשל ותמצית הענין שאפשר בפורים לפעול מה שרוצים ולכן רצו חז”ל שלא יוכלו לעשות כן אלא יבטלו דעתם. וצ”ע שהרי אינו שיכור אלא בשעת הסעודה. ובעל כרחך שהבין שחיוב הבסומי מתחילת היום ועד סופו.
והראפשיצער רב אמר ששתי פעמים בשנה הוא שיכור שמיני עצרת באמירת כתר ופורים בקריאת המגילה. ואם כיוון על דרך הפנימי הרי נהגו לקדש בשמחת תורה לפני המוסף.
י. פחתו מקרא מגילה
איתא בגמרא מ”ח נביאים וז’ נביאות עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על התורה אלא מקרא מגילה. וקשה בשלמא הותירו היינו מקרא מגילה שהוסיפו אך מהו שאמר כאן לא פחתו ולא מצינו כאן שפחתו נביאים מן התורה. ופירש הרבי מגור בעל ‘אמרי אמת’, ד’פחתו’ כאן היינו על השכרות, דמאחר והשכרות הוא שלא כדת של תורה. והלא דבריו ייפלאו שהרי לא נאמר אלא שהותירו מקרא מגילה ואנה רמוזה השכרות. אלא על כרחן שהשכרות ומקרא מגילה בחדא מחתא מחתינהו.
יא. להמשיך הקדושה בהמן
איתא בשער הכוונות דענין הבסומי עד דלא ידע הוא הגברת אור בינה בנוק’ עד שיאיר לנקודת הקדושה שבתוך המן, אמנם אלה המוחין לא נמשכו בה אלא בשעת מקרא מגילה כמבואר סודו שם שהמגילה הוא ג’ הויות שמתגלים בתוך הנוק’ ושהם הארה עצומה ונקיה המתגלה בה מבלי לבוש הרגיל, ולא מצינו כוונת המשכת הארה זו בשום מקום אלא בשעת מקרא מגילה. ומהאי טעמא טרח הרש”ש להודיע שיעשה את המשתה תיכף אחר מקרא מגילה כדי להעמיד בה את המוחין האלה, וכתב שזה מכמה טעמים נודעים לו. וזה חידוש גדול שלא מצאנו ודוחק. אבל לפי דרכנו א”ש ביותר שאין עיקר המשתה אלא בשעת המגילה עצמה והוא הארה של המגילה הוא הארה של הבסומי.