מנהג ישראל המדקדקים במצוות בימי הפורים בכל מקום שראיתי כך הוא. הולכים לבית הכנסת וקוראים את המגילה באימה וביראה. הקפדנים מדקדקים לשמוע כל מילה ומילה מפי הקורא, או שקוראים בלחש מתוך מגילה כשרה לעצמם, כאילו היה מושג ‘לדקדק באותיותיה’ (ועל זה דיברנו במקום אחר), והשמחים מרשים להכות בהמן ולהשתולל מעט בעת המגילה. כך בערב ובבקר, ושוב אחר זמן ארוך ואחר שהתפללו מנחה, הם יושבים לסעודה ומשתכרים בו לקיים מאמר חייב אינש לבסומי בפוריא וגו’.
ולי נראה שכל סדר זה בטעות יסודו, הן מצד מקרא מגילה, דאין זו הצורה של מקרא מגילה לקרוא אותה באימה וביראה לצאת ידי חובה, וכמעט שאין יוצאים בה ידי חובה אם קוראים אותה על מנת לצאת ידי חובה כהקפדה דינית. וכל שכן למנהג יושבי הפרזות, שהם צמים בי”ג ובאים בערב לבית הכנסת מעונים בצום וכך קוראים את המגילה, שהוא לחוכא וטלולא להיות הקריאה השמחה ביותר בשנה כמין תפלת נעילה של התענית, שהוא בשעה שהוא מעונה ביותר. והן מצד שמחת ושכרות פורים, שאין יוצאים בה ידי חובה כאשר היא נפרדת מן המגילה פירוד גדול וארוך, וכמעט שאינו שמחה של מגילה כלל. וכל שכן שאין יוצאים בזה את מאמר חייב איניש לבסומי, שהוא דווקא בין ארור המן לברוך מרדכי הנקראים במגילה.
אתינא אנא לחזור ולייסד את שנשכח, וכך הוא סדר ההנהגה המועילה, שיטול ידיו ויברך בורא פרי הגפן, ושוב יקרא את המגילה במתינות ובשמחה תוך כדי סעודתו. ויכול גם להפסיק בה לדורשה ולהרחיבה במדרשים תוך סעודתו. ומי שחושש כי יש עליו טירדא דציבורא או אימתא דציבורא, שיקרא את המגילה פעם אחת בבית הכנסת, ופעם שנית בביתו על שולחנו, והכל בברכה לפניה ולאחריה. וכך נהגו רבותינו.
ולמרות שדבר זה פשוט מסברא לכל מי שעיין בו קצת, הנה אביא לך אחד עשר ראיות ברורות מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד ומן הפוסקים ומן הקבלה ומסיפורי החסידים והנהגות הצדיקים, ויהיו כנגד המן ועשרת בניו. ואראה לך ברור, הן שכך הוא תכונת מקרא מגילה, הן שכך הוא תכונת משתה הפורים, והן שלכתחילה הוא לקרוא את המגילה בשכרות, ונסיים בהסברת הסוד מן המקובל ומסופר ותדע שכך הוא.
ולא הוזכר שם שמים במגילה ופירש באמרי פנחס שכל היום כשר למקרא מגילה ואם כן ייתכן שיקרא מישהו את המגילה כשהוא מבוסם ואין ראוי לשיכור להזכיר שם השם לכן לא הזכירו אותו במגילה. ויש לראות עוד בצורת כתיבת המגילה שהיא מתאימה להיקרא כשיכור. שלכן הוא חוזר על עצמו כמה פעמים בכל משפט ומוסיף פרטים שאינם קשורים לסיפור כי נעשה כדי שיצאו ידי חובה גם בשכרות. וכל עיקר המגילה הוא כמו ‘משחק שתיה’, שעל כל דבר ודבר מזכירים ששתו משתה, ומן הסתם הוא רמז שבאותו העת יש ללגום לגימה מן הכוס שלפניו.
הוסיף אחי הר”ר דוד, שכן מפורש במגילה, שהימים האלה נזכרים ונעשים משפחה ומשפחה, ואע”פ שיש בו דרשה, פשוטו שמתאספים המשפחה לשמוח כאחד, ובאותו השמחה ‘נזכרים’, כלומר קוראים את המגילה, וכן ‘נעשים’, שהוא עשיית השמחה. הרי דגם מקרא מגילה צריך להיעשות באותו מעמד משפחתי, כלומר בשעת התאספות הסעודה. ונראה לי יצחק לפי דבריו שזהו יסוד הלכתו של רבי יהושע בן לוי, שאמר נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס, שהוא המפורש במגילה שגזר המן על טף ונשים, וכך מפורש בשמחת ההצלה לשמוח משפחה ומשפחה, וכך עשה ריב”ל ככתוב בירושלמי “ר’ יהושע בן לוי עבד כן, מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון”, היינו שדינו של ריב”ל אינו שילכו הנשים לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה דמה לנשים בבית הכנסת, אלא יסוד חיובו הוא שמקרא מגילה צריך להיות בבית עם כל ‘בני הבית’, הכולל טף ונשים, וקרא בפניהם כאחד. (וזהו כוונת דעת בה”ג שיש לנשים לשמוע ולא לקרוא, דהיינו שקריאת הנשים הוא חלק מהתאספות המשפחה ודרכו של עולם שהאב והבעל יקרא ותבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו).
ואת כל זה יש ללמוד בפשטות ובירור מסגנון חכמינו. שהרי חיוב זכירת מעשה עמלק ובכללו מעשה פורים נלמד מפסוק כתוב זאת זכרון בספר ופסוק זכור את אשר עשה לך עמלק, ודרשו זכור בפה, והנה אותו דרשה נדרש בפסוק זכור את יום השבת, ושם אמרינן זכרהו בדברים הנאמרים על היין, שהיין מגביר את הזכירה להיות בפרסום. ונמצא עיקר מקרא מגילה הוא כמו אמירת הקידוש שעל זכר עמלק, בדיוק כפי שקריאת פרשת ויכלו והברכה הוא האמירה שעל כוס זכר השבת. קוראים את המגילה ושותים את הכוס.
ב. מבטלים תלמוד תורה
איתא בגמרא כהנים בעבודתם מבטלים מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה, וכן תלמידי בית רבי מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה. והקושי ידוע אם מקרא מגילה אורך כשעה מה ביטול עבודה יש בכך וכי העבודה רצופה כל שעות היום, יעשו את העבודה ויקראו את המגילה לפני ולאחריו, כפי שהיו עושים בכל התפלות והעבודות כמבואר במסכתות תמיד ופסחים ויומא. וכן קשה דלכאורה מקרא מגילה נמי הוי תלמוד תורה ומאי ביטול תלמוד תורה איכא במקרא מגילה. אלא לפי דברנו הכל מובן דמקרא מגילה משמעותו עשיית משתה גדול שבתוכו מקרא מגילה, והרי השתוי אסור בעבודה, וזה נמשך רוב או כל ימי משתה ושמחה, וממילא שפיר הוי ביטול עבודה וביטול תלמוד תורה ששיכור אסור להורות, והמשתה בוודאי איננו כתלמוד תורה ממש.
ג. לא ידעינן מאי קאמרינן
הגמרא במגילה יח מוכיחה שאין צריך להבין את המגילה דאטו אחשתרנים בני הרמכים אנן ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא. וצ”ע דמה ענין חוסר ידיעת הפירוש המדויק של מילה אחת ללועז ששמע אשורית שאינו מבין אף מילה אחת. אלא מוכרחים לומר שהגמרא הביאה פסוק אחשתרנים כמשל בעלמא לפרט שאין שמים לב להבין, והסיבה שאין שמים לב הוא מחמת שמבוסמים ואין יודעים בין ארור לברוך או מה הם אחשתרנים, ומזה מוכח שגם נשים ועמי הארץ יוצאים ידי חובת מקרא מגילה בדיוק כמו התלמידי חכמים המבוסמים שגם לא יודעים מה הם אומרים אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא.
ד. הקורא את המגילה למפרע
הלכות מקרא מגילה מתחילים במשנה בדין הקורא את המגילה למפרע. ולמה שיהיה למישהו הוה אמינא לקרוא את המגילה למפרע אלא אם הוא כבר שיכור שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ולזה איתא קראה מתנמנם יצא, דהשיכור מתנמנם הוא כמ”ש הרמב”ם, ואפילו הכי יצא, ולא נאמר כדין הזה בכל שאר קריאות של התורה והמצוות שאין הנמנום והשכרות שכיח בהם. אמר יצחק: אני אמרתי דבר זה כשמחת פורים, והלום ראיתי שאין פירוש זה משלי, אלא כך מפורש בחידושי רבינו רמב”ן ברכות כב, ב, שפירש שם, שיש הבדל בין ברכות לתפלה, דרק לענין תפלה אסרו בשכרות אבל כל הברכות האחרות מברך אותם שיכור, וזה לשונו.
אבל לענין שכור ושתוי נ”ל שאין ברכות בכלל חומר זה, לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה, אבל ק”ש ואין צריך לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן, דטעמא דתפלה משום דבעיא כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך, ומצינו בכל מקום לכוונה חמיר דין תפלה מק”ש, כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת, ובא מן הדרך, ומיצר, דכולן לענין ק”ש קורין, ומברכין על המזון וכל הברכות כולן, וכדאמר לענין מצות במגלה קראה מתנמנם יצא והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר, ולכתחלה נמי קרי, ואלו לעמידת תפלה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל.
הנה היה פשוט לרמב”ן דמאי ששנינו קראה מתנמתנם יצא הוא שהתנמם בשכרותו, ואמר להדיא שאפילו לכתחילה קורא השיכור את המגילה. והאי לכתחילה מצוה מן המובחר הוא.
ה. פירוש התוספות בעד דלא ידע
בין ארור המן לברוך מרדכי העתיקו התוספות מהירושלמי שהכוונה לשיר שהיו אומרים ארור המן. וכד תעיין בירושלמי תראה מבואר שהיו אומרים זאת בשעת מקרא מגילה שנאמר זכר צדיקים לברכה ושם רשעים ירקב, כלומר כשהיו מזכירים שם המן במגילה היו מגיבים ארור המן וכשהיו מזכירים מרדכי היו אומרים ברוך מרדכי, וכן לשאר הדמויות שבמגילה. ואם כן בוודאי דין הבסומי חל על דין הזכר צדיק לברכה שהוא בעיקר דין הזכרת שמם בקריאת מגילה וצריך שבאותו הזכרה יתבסם עד שיתבלבל ולא ידע מאי קאמר בין ארור לברוך.
ו. חיוב עד דלא ידע הוא כל היום כולל במקרא מגילה
ידוע ביאור ר’ ישראל סלנטר והשפת אמת שעד דלא ידע הוא הפטור ולא החיוב, כלומר שחייב להתבסם ולשמוח כל היום אלא שכאשר מגיע לעד דלא ידע ממילא הוא אונס ופטור מן המצוה. ואם כן בוודאי החיוב כל היום ולמה שייפטר לפני שקרא את המגילה.
ז. קרייתה זו הילולה
אמרינן קרייתא זו הלולא, ועיקר ההלל נקרא הלל המצרי והוא נאמר על הכוס בליל פסח. אם כן גם קרייתא זו הלולא של מקרא מגילה יש לו להיאמר על הכוס. ומאחר ומקרא מגילה הוא דין הלל והודאה ולא דין תפלה או תורה ממילא גם שיכור יוצא בה שכן הלכה שאעפ ששיכור אינו מתפלל חייב הוא בברכת המזון וברכת הנהנין שהוא משום הודאה.
ח. סגולת עד דלא ידע בשעת מקרא מגילה
ידוע פירוש החידושי הרי”מ שביאר חיוב עד דלא ידע במשל ותמצית הענין שאפשר בפורים לפעול מה שרוצים ולכן רצו חז”ל שלא יוכלו לעשות כן אלא יבטלו דעתם. וצ”ע שהרי אינו שיכור אלא בשעת הסעודה. ובעל כרחך שהבין שחיוב הבסומי מתחילת היום ועד סופו.
והראפשיצער רב אמר ששתי פעמים בשנה הוא שיכור שמיני עצרת באמירת כתר ופורים בקריאת המגילה. ואם כיוון על דרך הפנימי הרי נהגו לקדש בשמחת תורה לפני המוסף.
ט. פחתו מקרא מגילה
איתא בגמרא מ”ח נביאים וז’ נביאות עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על התורה אלא מקרא מגילה. וקשה בשלמא הותירו היינו מקרא מגילה שהוסיפו אך מהו שאמר כאן לא פחתו ולא מצינו כאן שפחתו נביאים מן התורה. ופירש הרבי מגור בעל ‘אמרי אמת’, ד’פחתו’ כאן היינו על השכרות, דמאחר והשכרות הוא שלא כדת של תורה. והלא דבריו ייפלאו שהרי לא נאמר אלא שהותירו מקרא מגילה ואנה רמוזה השכרות. אלא על כרחן שהשכרות ומקרא מגילה בחדא מחתא מחתינהו.
י. להמשיך הקדושה בהמן
איתא בשער הכוונות דענין הבסומי עד דלא ידע הוא הגברת אור בינה בנוק’ עד שיאיר לנקודת הקדושה שבתוך המן, אמנם אלה המוחין לא נמשכו בה אלא בשעת מקרא מגילה כמבואר סודו שם שהמגילה הוא ג’ הויות שמתגלים בתוך הנוק’ ושהם הארה עצומה ונקיה המתגלה בה מבלי לבוש הרגיל, ולא מצינו כוונת המשכת הארה זו בשום מקום אלא בשעת מקרא מגילה. ומהאי טעמא טרח הרש”ש להודיע שיעשה את המשתה תיכף אחר מקרא מגילה כדי להעמיד בה את המוחין האלה, וכתב שזה מכמה טעמים נודעים לו. וזה חידוש גדול שלא מצאנו ודוחק. אבל לפי דרכנו א”ש ביותר שאין עיקר המשתה אלא בשעת המגילה עצמה והוא הארה של המגילה הוא הארה של הבסומי.
יא. מנהג קדמוננו
וכעת שנת תשפ”ה גיליתי שכל האמור הוא מנהג קדמוננו השמחים במצוות, וכנראה שמרוב חרדת דקדוק הדין נשתכח. ומנא אמינא לה, שכך מפורש בספר מטה משה, (סימן תתריב) “כאשר ראיתי רבים בני אדם אשר המה ביין שגו פקו פלילים, ומרבים בימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש, ואינם חוששים להתפלל בימים האלה. ואדרבה, מרימים קולות בשעת התפילה וקריאת מגילה, ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע”. והוא מוכיח אותם שאין ראוי לזלזל במצוות מפני השכרות, אלא מתאר את מנהג תלמידי חכמים בפורים, שהיו שמחים קודם השמחה בתלמוד תורה, וכותב “וכי יחזרו לקרות המגילה, ישמע בכוונה ובלי הפסק שום שיחת חולין חס ושלום”. הרי שהיה מנהג המוסכם והמקובל בישראל שהיו משתכרים עוד בטרם מקרא מגילה, עד אשר בעל מטה משה ראה לנכון להזהיר את המגזימים בכך שלא ישיחו ויפסיקו לגמרי את מקרא המגילה בדברי שטויות, אבל אפילו תלמידי החכמים שהוא מתאר גם הם היו חוזרים אל המגילה אחרי שמחתם, אלא שהיה ביותר רצינות. וכבר ידוע שכל מקום שמוצאים אנחנו בספרי מוסר אזהרות נגד מנהג, אות הוא שכך המנהג המקובל אלא שחרדת הדין משכחת את המנהגים השמחים מדי, והצדיקים אוהבי ישראל מליצים בעד המנהג המקורי, עי” מהרש”ל יש”ש ביצה פ”ב שהוכיח דבכל יום טוב יש לשמוח ולהשתכר כבר בשמחת הבוקר, ואין לחשוש אם הוא שתוי בשעת תפלת מנחה שלא אסרו חכמים אלא בחול ולא בשמחה של מצוה, וכ”כ הראי”ה קוק באגרת ובספר עולת ראי”ה עיי”ש. ואם בתפלה אמרו כך אע”פ שדברו חכמינו בחריפות נגד התפלה בשכרות, קל וחומר למקרא מגילה, שהרי לא מצינו בשום מקום ששיכור אסור בתלמוד תורה או שאינו יוצא ידי חובת קריאתה, כל שכן במגילה זאת שאין עניינה אלא לשמחה.