א]
אמר, יש כמה אפיקורוסים שנפלו ליאוש מחמת שמקודם כשהתחילו להסתפק והיו שואלים את חבריהם היו נחשבים מאד בעיניהם, יש מהם אומרים שהם כויפרים ויש מהם אומרים שהם חכמים. וכאשר היו מחדשים חידוש אפיקורסי אחד היה הדבר גורם רעש גדול אומרים עליהם שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה. ועכשיו שהם מתגוררים בין הגוים והאפיקורסים אין הרהור של כפירה נחשב בעניהם כלל וכאשר באים בשאלה אין מי שיסתכל עליהם וכאשר אומרים חידוש אין הדבר נחשב כלל שהוא כולם חושבים פשיטא הלא אין אלהים ומה אתה מדבר.
וסיפר שהיה אפיקורס זקן מפורסם אחד בדורו והיה ההוא אומר טוב לי לדור בין החרדים שהם לפחות מעריכים את האפיקורסות שלי. וסוף לו שמת מכאב לב.
על כן יש לדעת העצה היעוצה והלימוד לכל אחד מזה, והוא שאסור לאדם לתת לצד אחד בתוכו לנצח לעולם. כי אם יתן אדם ליצר טוב לנצח את יצרו הרע לגמרי ממילא לא יהיה לו שוב טעם בחייו כידוע לכל, אבל כמו כן הדבר לאידך גיסא שאם יתן האדם ליצרן הרע לנצח אותו לגמרי שוב לא יהיה טעם לחייו. כי יהיה הכל וודאות משעממת אחת מבלי תשוקה ומבלי התעוררות אלא כאדם מת או שלם המכונה יקה בלע”ז.
וזה בחינת חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, בא לומר למי שרוצה להיות כולו בבחינת ארור המן שיתבסם ויתכלל בברוך מרדכי, כי אם לא יהיה עוד צד אחד לא יהיה עוד פורים ולא יהיה עוד שום חיות בעולם, אלא החיות הוא מכך שכל אחד זוכר את שני הצדדים ומתהלך תדיר בשניהם. ואם הוא צדיק אל תצדק הרבה ואם הוא רשע אל תרשע הרבה.
וזה הסוד הוא בעצמו העלאת האפיקורס האחרון שעוד אין לו שום צד ספק כלל שמא יש אלהים, כי הוא זה שיכול לעזור לצדיק שאין לו שום ספק כלל שמא אין, שתהיה אמונתו בבחינת חיים ולא בבחינת מוות. ולכן היה מרדכי הצדיק זקוק להמן והיה המן זקוק למרדכי.
והלימוד מזה הוא שאם יש למישהו עוד זכר של היצר הרע שיהיה לו שמחה גדולה בזה כי בזכרון זה לבד הוא כל נס פורים שנשאר הזכר הזה גם במקום הקדושה המוחלטת. ולכן כאשר בנו את בית המקדש אחרי כן בנו בו שער שושן לזכור שגם בארמון הקודש מועיל זכר ארמון אחשורוש
ב]
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
המתים אשר מתו כבר אלה המן ועשרת בניו, מן החיים אשר הם חיים עדנה הם מרדכי ואסתר, וטוב משניהם אשר עדן לא היו דלא ידע בין המן למרדכי, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה. אלה תתקעד דורות שלא נבראו. והם עזי פנים שבדור. עושים מחיית עמלק בעזות מצח נגדו.
ג]
הנשמות האבודות ביותר נמצאות בבית שעשגז.
שכן, יש נשמות בתולות שמעולם לא טעמו טעם ביאת אור אין סוף. אלה יושבות בנחת בבית הגי, מכוונים את עצמם בהכנה ראויה זמן ארוך, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, מחכים בנחת שמא ישים המלך את עינו עליהם. עוד לא טעמו טעם ביאה בחייהם אבל מצפים הם לכך כל ערב וערב. ובינתיים אפשר להם להשתעשע בתמרוקי הנשים. אבל נשמות אלו משבאו אל המלך פנימה פעם אחת, והתייחד עליהם אור אין סוף זיווג גמור, שוב אינם יכולים לשוב לעולם אל המקום שמשם באו, שכן כל חפצי עולם לא ישוו מול טעם ביאת המלך, איבדו את הטעם בשמן ובבשמים ובתמרוקים, שבים הם בבוקר אל בית הנשים שני. שם יושבות הן בודדות וגלמודות עם חברותיהן אשר פעם אחת בהופעת חסד נגע בנפשם אור אלהות, ושם הן יושבות ומספרות אל עצמם את השמחה שהיה להם בייחוד המלך ואת צערם על שזיווג זה לא נשארה איתם ואין להם שוב מה לעשות כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם.
ושעשעגז סריס המלך ממונה עליהם ומנחם אותם, בתערובת של שעשועים ושגעון שהוא נקרא שמו עליהם. אומר הוא להם דעו כי אם עכשיו חייכם הרוסים, כי מי שטעם יין הונגרי כבר לא ימצא טעם ביין פשוט, שווה הדבר עבור ראיית פני המלך פעם אחת. ואין לכם מה להתקנא באחיותיכים שמעולם לא ראו את פנים היכל המלך ושמעולם לא נגע בהם המלך בלי לבוש. ולעתיד לבוא כאשר לא תהיה הגבלות זמן וקנאה יחזור המלך בגילוי לעיני כל ותהיו כולכם מלכות אצלו מבלי קנאת אחת באחותה כלל, כי כל אחת ואחת אשר נגע בה המלך פעם אחת היא מלכה שכינת נצח בתוך נשמתה, ורק הגבלות בעולם הזה אינם מאפשרים לכולם להיבחר, אבל בעתיד תהיו כולכן יושבות אצל המלך.
ועוד אומר להן שעשגז,
ד]
הלימוד מפרשת המן, אפשר לבקש להרוג את כל היהודים וזה לא משנה לאף אחד, אבל אם אנו רוצים לנצח צריך לדאוג להאשים את האויב באונס, ברגע שיאשימו אותך בחטא מיני אתה תלוי. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו.
ה]
אמר, צריך למצוא איך לעבוד את השם בכל דבר, אפילו בתורה ותפילה, אפילו בלבישת שטריימל וגרביים, אפילו בנענוע אצל שולחן של נכד של צדיק.
ו]
פורים כפורים.
בכפורים אנחנו מבקשים סליחה מן החברים שלנו שמעולם לא פגענו בהם. בפורים אנחנו מחלקים מנות לחברים שלנו שאינם צריכים את זה.
ז]
כל העניין של שושן פורים זה לאפוקי מן הכפירה האומרת היום פורים ומחר לא, שלא כן הוא אלא דווקא גם מחר פורים, אדרבה ינתן גם מחר לעשות כדת היום. ומזה נלמד לשאר הימים.
ועומק הענין, כי פורים הוא חג החיקוי וההולדה, והוא סוד שתי לוחות הברית, לחם משנה, שהדבר תמיד מכפיל את עצמו. כמו שביארו חכמים אחרונים שיש מצב של דבר, ואז יש תמונה או סיפור של הדבר. והמציאות שלנו הוא שיש תמונה וסיפור, אבל הוא תמונה של סיפור בעצמו ואל עצם הגוף לעולם אין לו שייכות. בחינת סימולאקרה.
ואנו רואים את הדבר הזה כמה פעמים בסיפור המגילה, אשר ניכר שההתרחשות בסיפור שלו בא עבור הסיפור ולא עבור תיאור המאורע. כך, במקרה הבולט אולי מכולם, אחשורוש יש לו חקירה עמוקה, “מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו”. והוא מתייעץ עם החכם שלו המן. נו מה אתה חושבים, אפשר לתת לו מתנה, או לתת לו איזה תפקיד, או איזה כיבוד. אבל מה התשובה של המן, “איש אשר המלך חפץ ביקרו.. יקראו לפניו “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. תמונה של התמונה. וגוף הדבר לעולם לא היה..
וכך מתחילה ועד סוף, כל המגילה הוא הכפלה של הברור כבר, סיפור של הסיפור התחפשות של ההתחפשות. ושתי לא רוצה לבוא, עושים התייעצות עם כל החכמים הגדולים ומה המסקנה שלהם, לעשות חוק “אשר לא תבוא ושתי”. נו חכם גדול, זה בדיוק היה המצב לפני החוק הנפלא שלך.. ועוד הגדיל המן הוא נעשה חוק “להיות כל איש שורר בביתו”, כי עד אז לא היה זה כך ומסתמא לעשות חוק אם אותיות יפים וסיפור שלם לכל המדינות זה מה שנצרך כאן.
וכך כאשר נעשה חוק להשמיד ולהרוג וכו, מה התשובה שחשבה אסתר לזה, להזמין את אחשורוש והמן למשתה. ומה היא רוצה במשתה הזה. כלום, לעשות עוד משתה. ובמשתה השני מה היא רוצה, את המשתה, וכדי שלא להפריע למשתה נלכד המן ונתלנ על העץ שהכין למרדכי, התהפך המראה שבו הוא חי אל עצמו, ומתחילה לא היה אלא מראה. ולשם זה נעשה שתי ימים של פורים כי שאלתי ובקשתי..זה שאלתי ובקשתי..זה שיהיה עוד יום פורים. ומה ביום השני, הסימולקארה מתגברת עד שהיא לוכדת בתוכה את אלה שאינם יודעים להתנהל בתוכה עם סוד פנימי העובר מעל כולם, נתלה מי שצריך להיתלות וחי מי שצריך לחיות.
ח]
ואחרון לפורים זה.
הדתיים יש להם זה זמן רב מחלוקת עם המטיריאליזם על כל תופעותיו, הפילוסופיות והמעשיות. נדמה להם כי זהו הדבר שעומד מנגדם, שאומר כאילו אין אלהים ואין נשמה ואין מה לעשות כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והם הלא רוצים שנדע שיש אלהים ויש נשמה ויש מה לעשות בחיים.
אז תקשיבו, ככל שאני מעמיק ומסתכל לתוך המטיריאליזם אני לא מצליח למצוא בו את הדברים שהם רואים בו. אני לא רואה בציור הזה של היקום שום דבר סתירתי או שום דבר שעומד מנגד אל העדינות הדקה שבציור האלהים, אני לא רואה בו דבר שעומד מנגד אל הנשמה ולא דבר שעומד מנגד אל החיים האמיתיים. אם זה נדמה מתנגד זה רק כי שני הצדדים אינם שואלים את השאלה הנכונה ותוקעים אותנו בוויכוח המתיש האינסופי עליו. אולי קשה לי להסביר מה שאני רואה פה, אבל תנסו במדיטציה הבאה שלכם בהתבוננות הכנה לתפילה להתבונן על המציאות במבט מטריאליסטי גמור ותדווחו אם לא נמצא בו אותו התרוממות רוח כמו בהתבוננות במאמר חסידות.
אם יש דבר שאפשר לראות כמגמה של הדת, זהו ההעמקה, ההתבוננות, המשיכה אל מעבר. מעבר למה, ואיך הוא מתואר בשפה עובדתית. לא משנה. לפעמים מישהו שכה בטוח בעובדות קיום הדואליזם שלו של עולם ואלהים גוף ונשמה חיי גוף וחיי נפש שהדתיות שלו נראית בעצמה כמו מטריאליזם. כלומר כמו מה שנכון שנשנא בה. היצמדות אל מה שנראה על פני השטח, אל מה שנמצא בשטחיות השפה, אל מה שניתן לכמת כעובדות.
אם יש קואליציה שהייתי רוצה לשים בה את הדתיות שלי, היא לא עם הדתות והרוחניות נגד האתאיזם. הוא עם הסופרים, האמנים, המשוררים, ההוגים, והפילוסופים. יהיו אמונותיהם אשר יהיו. מול אנשי הפרסומת, אנשי הפובליק ריליישנס, אנשי הביזנס, הכאן ועכשיו, והתכלעס. אם יש משהו שנקרא עבודת אלהים זה פה.
וזה הענין שמדברים עליו כולם שפורים הוא חג לגופות, שאנו שמחים ששרדנו, שענין התורה להיות נשמה בגוף, וכו וכו. ואילו התבוננו לרגע מה שהם אומרים היו מניחים למלחמותיהם המיותרות עם החומר והחומרנות והיו מתעסקים בחיי עולם ביופי ובאמת וברגישות.