דרך החירות איננה דרך פשוטה ואיננה דרך של פריקת עול כפי שחושבים המסתכלים עליו מבחוץ. הלימוד של הליכה מבלי הסעד לתומכו של כללי התורה הוא לימוד עמוק הרבה ומסוכן הרבה מן ההליכה בתוך הגבולות. כאשר כפה עליהם את ההר כגיגית לפחות יש להם התנצלות, יש להם מודעה רבה, אי אפשר באמת להאשים אותם על קבלת התורה הרי היו מוכרחים. אינם צריכים לשאת את האחריות ואינם צריכים לענות למקטרגים עליהם השואלים שהדרך הזו איננה נכונה כי מה יעשו כפה עליהם את ההר.
הסימן של דרך החירות הוא שאין לך על מי לתלות את הבחירות שלך. גם לא על ספר התורה. הסמל של זה הוא ‘אילו הפך זמרי והרגו לפנחס לא היה נהרג עליו’. לא היה פנחס יכול להסתמך על החוק שיגן בעדו מן הטענה של זמרי שאין מעשיו צודקים. כי החוק במפורש אומר אני לא לוקח אחריות על מעשה כזה. אם תרצה עשה אבל בלי אחריות. אם זמרי ינצח אותך הוא יהיה צודק ואני לא אתערב להציל אותך. בוודאי צריך לחשוב שאילו הפך יצחק והרגו לאברהם, אילו היה יצחק טוען הלא לא צויתי ולא עלתה על ליבי, היה יצחק וודאי צודק.
הנני נותן לו את בריתי שלום. ברית שלום פירושו דרישת שלום משמים. מיום שנברא העולם לא היה אדם שנשלחה אליו ד”ש משמים עד שבא פנחס. הרי הקב”ה הוא בן חורין, הוא בעל התורה, ומי יאמר לו מה תעשה. החירות הזו אינה פריקת עול, הוא לא פוטר אותו מטענות עליו. אדרבה זה פותח עליו את כל הטענות שבעולם. אם אדם עושה רע יכול תמיד לטעון יצרי אנסני או טעיתי בשיקול הדעת או האשה נתנה לי. ואין סוף את מי יאשים, כאשר נטען עליו חלילה לך השופט כל הארץ אין לו יכולת להסתתר מאחורי איזה בית דין של מעלה או משהו, הלא הוא עשה את כולם. ומכל בני האדם שניסו לכוון את רצון האל וללכת בדרכיו לא מצא הקב”ה מי שישתתף איתו במצב זה, עד שבא פנחס ועשה מעשה שלא היה לו במה לתלות אותו כלל, אמר מיד לזה אני שולח ד”ש. כמו איש שבא מעיר רחוקה ופתאום הכיר לאחד מאנשי מקומו. והוא אומר לו היי והוא מרגיש שהוא לא לבד בעולם.
***
האומץ אינו למי שיודע שכל מעשיו על פי חוק. ולא למי שיודע שהם שגויים או שאינו מכיר את הסיכון כי זה ודאי טיפש ולא אמיץ. האומץ הוא למי שיודע שהוא עושה מעשה מסופק, והוא גם לא הכריע את הספק. אבל יש משהו שאומר לו שווה לקבל על עצמך צד ספק להישרף ולהיות נידון לרשע לדראון עולם, בגלל האהבה הבוערת בקרבו לעשות דבר יוצא מן הכלל.
ומאיפה למד את האהבה הזו. אין זה דבר שאפשר ללמוד אותו בשעת המבחן. המבחן או הנסיון אינו מחדש באמת כלום. ואם צריך לחדש איזה חשבון בנפשו בעת הנסיון אין זה הנסיון כלל. כמו שאמרו אין הקב”ה מביא נסיון על האדם אם לא יעמוד בו. ואין הנסיון חידוש דעה למעלה. בשעת הנסיון פועל האדם על אוטומט שהושרש בו משך שאר חייו. הנסיון אינו אלא כמו יין שמסיר את המחסום ונותן לסוד להתקיים בעולם. אבל הוא אינו מחדש שום סוד והרי הטיפש גם אם ישתה מרתף שלם של יין לא יצא מפיו שום דבר חכמה.
ולפיכך אסור לאדם להכניס את עצמו לניסיון כי זה אינו נסיון כלל. ובאמת מעולם לא הכניס אדם את עצמו לניסיון אלא גם זה קרה לפי המשך ענינו. וכך אסור לטיפש לשתות יין ואסור למי שלא למד לברר את ליבו לעשות דבר מרצונו אלא הכל לפי הספר. כי אם יתגלה ליבו מי יודע מה יש בתוכו עדיף שיהיה לפחות מסוגר. אבל מי שלומד את הלימודים של בירור הלב , ולומד את הלימודים של האהבה , הרי ממילא יעשה מה שנובע מתוך האומץ הזה כשיגיע לידו.
וכך אמר מרדכי לאסתר כאשר טענה בפניו שידע כל איש ואישה שאין לבוא אל המלך מבלי להיקרא. ואמרה בפניו הלא נדב ואביהו כבר הלכו בדרך הזאת והכניסו אש שלא נצטוו בה. והרי עוזה נגע בארון והוכה. וכבר ידעו הכל שאין לעשות כך. אמר לה מרדכי נאים הדברים למה שידעו הכל, אבל את הלא למדת אצלי כל השנים את לימודי האהבה, ובוודאי איני מבקש ממך לעשות כעת דבר חדש אשר לא כדת, אבל מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. נכון מי יודע אני לא יודע ואת לא יודעת. אבל כל הלימודים של האהבה שלמדנו ביחד הם אומרים לך ללכת כעת ככה, ולא תוכלי להימלט מזה ולהיסתר בתוך החוק בית המלך מכל היהודים. ומששמעה זאת אמרה אלך וכאשר אבדתי אבדתי, איני הולכת בידיעה שכך הדבר ראוי הולכת אני מתוך זרימת הלימודים שלמדנו ואם אבדתי בזה אבדתי.