השאלה התמידית הוא כיצד יתנהג החכם המכיר בכל הצדדים האפשריים שכלית בעולם שזוקק הכרעה בכדי לחיות בו. להיות יותר טיפש ולא להכיר את צדדי הספק אינו יכול להיות הפתרון, ולכן גם לעשות את עצמך לטיפש כזה על ידי כל מיני טכניקות של היתממות או ‘אמונה פשוטה’ אינם פותרים את הבעיה.
ויותר מכך, בכדי לפעול בעולם הזה אין די בהכרעה שקולה וצנועה של רוב וחזקה ואולי. רוב הפעולות הראויות לשמם בעולם הזה זקוקים לאומץ בכדי שיתקיימו, או בלשוננו, צריך שיהיה לאדם ביטחון עצמי רב בכדי לפעול את מה שהוא צריך לפעול בעולם. הוא צריך לדבר כאילו הדבר בטוח למעלה מכל ספק ולהנהיג את הדבר באומץ לב ובלקיחת אחריות גדולה. ויתמה המתבונן הכיצד באפשרי כלל לחכם להיות מנהיג ולקחת על עצמו יוזמות, כאשר החכם הוא זה שיודע שאי אפשר לדעת בלי ספק כיצד יפול דבר ואין מי שיודע לחזות את העתיד, וכל פעולה אנושית בחירית בהכרח יש בה ספק כלפי העתיד אם יצליח ואם לאו. ולהשאיר את כל היוזמות שבעולם לאנשים טיפשים או לכאלה היודעים לעשות את עצמם טיפשים וודאי אינו דרך.
ובוודאי ישנם מנהיגים אמיצי לב שהם גם חכמים באמת, כמו משה רבינו או מרדכי הצדיק או המשיח, וצריכים אנחנו להתחקות אחרי מקור הביטחון שלהם כיצד מצאו בנפשם לפעול מבלי להתכחש אל צדדי הספק שבמציאות וגם מבלי ליפול לשיתוק וחידלון בגלל שידעו את כל צדדי האמת. ולומר היה להם נבואה או מין ידיעה ברורה שכל מה שיעשו יצליח אינו אלא התחמקות מן השאלה, וגם סותרת את המציאות כי משה רבינו לא הצליח בכל מה שעשה.
***
והסוד הוא שהמנהיג החכם אינו יודע מה יהיה יותר משיודע כל חכם אחר, וגם אינו יודע מהו הדרך הנכונה יותר מכל חכם אחר, וגם אינו יודע אם הוא זה שראוי להנהיג יותר מכל חכם אחר. אבל הוא מצא דרך לחיות שלום עם אחוזי הספק. הוא אינו נרתע כלל מכך שייתכן ובסוף ילך לגיהנום על ניסיונו. וכשהוא מדבר לעם ברוב אומץ ושמחה ובטיחות, אין זה בגלל שהוא משטה בעצמו לחשוב שבוודאי כך יהיה, אלא בגלל שיש בנפשו השלחה גמורה עם המצב האנושי שבו לא ידע יותר משהוא יודע, ואחר שהוא מברר בנפשו את כל הצדדים ומצא בנפשו הכרעה לעשות בדרך אחת, שוב אין מה שיש גם צדדים אחרים מחליש את רוחו כלל. במילים אחרות החכם האמיץ הוא מי שיודע לשמוח בהחלטתו לפעול עם חמישים ואחד אחוזי הצלחה כמו שהיה שמח במאה אחוזי הצלחה, כי הוא יודע את המציאות ושאין צריך לצפות ליותר מכך.
החכם אינו נופל ברוחו כלל כאשר בא מי שחושב שהחכם עשה עצמו לטיפש והוא מספר לו הלא ידעת שיש צד הפכי, הוא מחייך ועונה מה חשבת אני לא חישבתי את הצד השני, אין בקושייתך שום חידוש כבר חישבתי אותה מלכתחילה ויצאה הכרעתי לעשות ככה ומשיצאה אני יכול להתנהג איתו כאילו היתה בוודאות הכי גמורה. רק מי שחושב שאמנות הפעולה הוא להתעלם מן הצדדים הסותרים אותך נרתע בהטלת ספיקות כי הספיקות הם חדשים לו כאילו לא עבר עליהם. אבל החכם הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום בכל הספיקות והוא אומר כך אני עושה בוודאות, ואני בשלום גמור עם צדדי הספק והכישלון.
ובוודאי יש דברים שהוא באמת נכשל בהם, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה לו דעת המקום. אבל דברים אחרים עשה וכעס עליו המקום ונחשבו לו לחטא, ויש עוד דברים שעדיין לא החליטו חכמים אם צדק בהם אם לאו. ובוודאי בכולם חשב שהוא מכוון לדעת המקום אלא שטעה. ששה דברים עשה חזקיה על שלשה הודו לו חכמים ועל שלשה לא הודו לו. ובשעת מעשה לא היה יכול לדעת אם יודו לו אם לאו, אבל עשה מה שהיה צריך לעשות. והחכם אינו נפחד כלל כאשר מספרים לו שהפעולה שלו נכשלה, כי גם את זה כבר חישב מראש ויש לו שלום ברור עם האפשרות הזאת כבר מראש.
***
הידיעה הזו שמכרת את כל צדדי הספק בבהירות גמורה, ויש לה עם זאת מנוחה ותוקף נפשי לפעול בדרך שהוא רוצה לפעול בו מבלי שום הטרדה והחלשה מפאת צדדי הספק. הוא דבר כזה נפלא וכזה נעלם וכזה נשמע פרדוקסלי ובלתי מובן להמון, עד שאין לנו מילה לכנות אותה בעצמה אלא רוח הקודש או נבואה. כלומר איזה מין דעת נעלמת יותר גבוהה מן הדעת הרגילה, כי הדעת הרגילה מכרת רק שתי מצבים או שאתה יודע ובטוח או שאתה לא יודע ולא בטוח. אבל הדעת הנבואית מכרת את המצב השלישי שבו אתה לא יודע ובטוח.
הרמב”ם אומר, וכך גם העידו חוקרי תופעות נבואיות בזמננו, שמסממני הדעת הנבואית הוא הביטחון שלה. זו לא סוג של הכרעה וודאית לצד אחד של הדעת הרגילה. ומי שמפרש את נבואת עצמו כך טועה וקרוב להיות נביא שקר. זו סוג של דעת עליון שהיא בעצמה דעת הכי וודאית, כלומר אין בה את ייסורי הלבטים כלל. אבל היא דווקא מכרת את כל הצדדים בכל חריפותם, ועם זאת יש בדעת נוטה שלה וודאות שאינה אמורה להיות שם כלל לפי כללי הדעת נוטה הטבעי. ובמאמרים הבאים אתן מעט הסברים לאופי הדעת הזה ובטיחותו.