אלל יו ניד איז שמחה

ראשי פרקים משיחה לחודש אדר תשע”ט בחבורת נחקורה ירושלים עיה”ק.

1. רדוקציה

רדוקציה בעברית זה המעטה. זה עושה לי תחושה לא יפה. עצוב ומכווץ כזה. “לכי ומעטי את עצמך” – תעשי לעצמך רדוקציה.

יותר טוב השפה של חז”ל. בא דוד והעמידן על אחד עשרה. לא המעטה אלא העמדה. משהו שאפשר להעמיד עליו את הכל, שהוא דרך להיכנס בו להבין את הכל, אבל לא משהו שמצמצם את הכל ושולל אותם.

ומה ביניהם? העמדה היא הגירסא השמחה של רדוקציה.

2. בעיית הפרטים הרבים

הבעיה של העולם שיש בו יותר מדי פרטים.
“Reality has too much detail”.
אז אנחנו מחפשים בו כללים לסדר בו את הכאוס. סדר הוא הבנה. והוא גם כל הידיעה. אנחנו מסבירים הרבה דברים באמצעות דבר אחד או שנים. וזה עוזר לנו להבין.
אם מבינים את התועלת של ההעמדה מבינים שלא צריך להרוג את העושר המגוון של המציאות ולהיות עני שאין בו אלא עיקרון אחד. אבל צריך למצוא פתחים להיכנס בהם או להעמיד את העושר עליהם.

ההעמדה הוא כלי עבור קוצר דעתנו שאינו מכיל יותר מדבר או שנים. הוא לא יסוד המציאות.

3. מעגל/רשת או פירמידה

תזת ההמעטה אוחזת שהתורה והעולם נראים כמו פירמידה הפוכה (או כמו אוזן המן). מיסוד אחד בונים את הכל.
זה בנין מאד לא עמיד.
דרך התורה הוא להיפך, מכל צד שתסתכל בה תוכל לבנות את הכל.
התורה נראית כמו מעגל ‘אופן אחד בארץ’. איזה דבר שאתה מוצא קרוב אליך עליו עומד הכל. לכן חזל והספה”ק מה שמאיר להם אומרים שעל זה עומד הכל.
“רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות”. כל מצוה אפשר להעמיד בה את הכל. ויש עמודים כמנין התורה והמצוות.
ר’ נחמן אומר עם כל תורה שלי אפשר לפרש את כל התורה כולה מתחילה ועד סוף.

4. מה אנו צריכים?

צריך לעשות רדוקציה של החיפוש והחקירה עצמו. יש איזה דבר שכולם חסרים בעצם ואת זה מחפשים.
אפשר לתאר את זה כמו דבר המודרנה או כמו חורבן בית המקדש או כמו חטא עץ הדעת הכל אותו דבר.

שמתי לב שיש דבר פשוט שאפשר לכלול בו את כל המחלוקת על העולם. והוא השמחה.

יש הבדל אחד כולל בין ישיבה לאקדמיה: בישיבה לומדים בשמחה ובאקדמיה בעצבות.
אפשר לראות את זה אפילו בצורה החיצונית. ספריה שקטה מול בית מדרש מלא קול תורה.
לימוד עם תנועה (‘שאקלן’) וביטוי בפה מול לימוד בתנוחת פסל. חיים הם למוצאיהם בפה.

5. הדת נובעת משמחה

אני טוען שלא מי שדתי שמח אלא מי ששמח נהיה דתי.
יהודים הם עם שמח מתמיד. לאסקימואים יש עשרות מילים לשלג ובעברית יש עשרה לשונות שונים של שמחה. אין שום רגש שיש לו ביטוי כזה מפורט בלשון המקרא.
שמחה אינה מידה נפשית בלבד היא גם תנוחה מוחית ( attitude(.

6. כמה שיטות שנכללות בשמחה

אפשר להראות כיצד כככל ששיטה מחשבתית יותר קדושה כך יש בה יותר תקוה.
-איני חושב שמישהו לא שמח יכול להמציא תאוריה כמו שכל העולם נברא בגלל שהאל מחפש להיטיב. זה לא הצדקה “הטוב מבין העולמות האפשריים”. זה לכתתילה, הטוב הכי טוב שאפשר.
-רק מי שהגישה היסודית שלו למציאות זה שמחה ממציא תאוריה של קבלה שבו כל פרט במציאות צריך לבוא לתיקון בסוף ולא יכול להיות דבר נעזב בתמונה הכללית.
– הבטחון האמוני שבסוף נבין, שנמצא תשובה בסוף על כל השאלות, יותר משהיא נובעת מתמימות היא נובעת משמחה. לא צריך להיות עצוב שהעולם לא מובן לך מקווים שיש לזה הסבר. שוב, אני טוען שלא בגלל שיש אמונה שהכל לטובה נהיים בשמחה. אלא בגלל שבשמחה ממציאים שיטה שאומר הכל לטובה.
–

7. המינות הוא העצבות

ולאידך – למינים אל תהי תקוה. מינות שוללת תקווה.
עבודה זרה נקרא עצבות “עצביהם כסף וזהב”.
כל חכמות המינים מלובשת בכזה עצבות, בחוסר תקוה. שלא נבין. שיש קושיא שאין לה תשובה.

8. הלשון הרע של יוסיף מכאוב

הלשון הרע הכי גרוע שאנ”ש מקבלים הוא הפירוש הזה של יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כאילו שהידע מביא עצבות ולא שמחה.
זה כזה שקר. מי שפעם אחת הבין משהו בעולם יודע שאין דבר משמח מזה. אין שמחה כתורה. לדעת זה להיות באורות ממש. אז למה אנחנו נתפסים לזה?
זה הלשון הרע הראשון של הנחש הקדמוני. וברית כריתה ללשון הרע שתתקבל.

מו”ר ר מוטל חוזר בשם הזוהר שהעיקר הוא לא רק לא לציית לנחש, העיקר לא להאמין לו. הנחש הרבה יותר יסודי מזה שהוא אומר ‘תעשה רע’ הוא אומר ‘זה רע’. אז אל תאמינו לו. זה לא רע זה כולו חיים.

באמת ראוי לנו לשמוח בחכמתנו ופליאה ממנו למה קיבלנו את הרעיון להיות עצובים ממנה. מה בגלל הקושיות?. למה בישיבה כשמגלים קושיא חזקה שמחים כל כך אבל בחקירה פתאום קושיא הוא עצבות.

9. מהו שמחה

ובכן מהו השמחה עצמה? שמחה הוא הסכמה למציאות כפי שהוא. אני מחפש את המילים שיביעו מספיק מה אני מתכוון בהסכמה. לא הסכמה בדיעבד או השלמה. חגיגה של המציאות כפי שהוא.

מה שניטשה קורא האישור של חיים. המדע העליז.

כולם יודעים את המציאות. לא אנחנו המצאנו את זה שהעולם חסר פשר. קהלת כבר ידע.
אבל הפתרון של קהלת הוא לקבלונהו בשמחה. זה לא מקרה שהוא נקרא בזמן שמחתנו.
אין הבדל בין המאמין לכופר שניהם רואים עולם ריק המאמין מגיב השמחה והכופר העצבות.

בזמננו נוצר כזה פוזה שכל מה שרציני צריך להיות תלונה. כמעט כל שיר מודרני שנחשב הוא שיר תלונה. למה אסור כבר לשמוח במציאות? לחגוג אותה כפי שהוא?

בורחס לא מבין למה מכל סוגי השירה נעזבה האפוס. כי אפוס חוגג את גדלות המציאות. לא מתאים לנו. הכל צריך להיות מתוסבך.

כל הצדקות זה להסכים למציאות. נמלך הקבה עם נשמותיהם של צדיקים וברא את העולם, הצדיקים הם אלה שמסכימים שהעולם יברא. הסטרא אחרא הוא הסמ שאומר אל יברא.

10. לישרי לב שמחה

אלהים עשה את האדם ישר והוא ביקש חשבונות עת הדעת טוב ורע.
בעונשו חוזר מילה אחת. עצבות. בעצבון תאכלנה. בעצב תלדי בנים.
הקללה הזו נוראה. החיים הפכו בעיני החי אותם לקללה. ההולדה נעשה בעצב.

אבל הקב”ה מסתכל ואומר טוב מאד. ישמח הויה במעשיו.
ומול בעצבון תאכלנה יש יין ישמח לבב אנוש, זה היין שבא אחר העבודה ואדם מוצא שמחה בעמלו והוא חוזר להסכים עם המציאות.