דברי תורה למסיבת נעילת החג אחרון של פסח תשפ”ד
א. מחלוקת בני אר”י ובני חו”ל
ישנו מחלוקת עמוקה בין בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ על מעלת יום טוב שני.
בני ארץ ישראל מצטטים ירושלמי (עירובין ג, ט בסוגיה של יום טוב שני) שנאמר בו:
ר’ בא ר’ חייה בשם ר’ יוחנן (שיר השירים א): “בני אמי נחרו בי וגו’. מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים? על שם כרמי שלי לא נטרתי.
מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא? על שלא שמרתי יום אחד בארץ.
סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא? על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ.
סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
ר’ יוחנן קרי עליהון (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
ביאור דבריו בפשטות דאין יום טוב שני אלא מפני הספק ואם כן אין זה שצריכים בני חוצה לארץ לעשות שני ימים אלא מחטאם שגרם להם לגלות (ואתי רבי יוחנן לשיטתיה שהוא גם חטא בני בבל שלא עלו עם עזרא ונמצא הם בגלות באשמתם ממש וזה גרם לכל הגאולה השניה שלא תהיה בשלימות). והרי כל העושה מצווה פעמיים מספק בוודאי איננו מקבל שכר אלא על אחד מהם, ונמצא הטורח הגדול שטורחים ישראל שבחוצה לארץ להפריש שתי חלות ולעשות שני ימים טובים לא למעלה הוא להם אלא לחסרון גלותם שגרם להם לעשות שני ימים שמא אחד מהם יוכשר ועליו יקבלו שכר.
ולא עוד אלא שנראה לי שמה ששלחו מתם ואמרו (בבלי ביצה ד ב) “הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי”, שנמצא הקפדת בני בבל על שני הימים בעצמו הוא הוראה של רבני ארץ ישראל, שלא היה זה אלא מתוך זלזול רבני ארץ ישראל בבני הגולה שאינם עושים את התורה אלא כמנהג אבותיהם בידיהם, ואין לסמוך עליהם גם אם בקיאי בקביעותא דירחא כי מי יודע איזה גזירות עוד יהיו שם ואיזה עמארצות עוד תהיה שם, והוא כמי שאומר לעם הארץ לפחות תחזיק במנהג אבותיך.
אבל בני חוץ לארץ ובהם רבני ארץ תלמודי חכמים שברוב זמני הגלות התעלות בתורתם על יושבי ארץ ישראל והם העושים יום טוב שני בכל חג (חוץ מיום הכיפורים וספירת העומר כפי שיתבאר) באהבה ובאימה ומחמירים בו כמעט ככל חומרי יום טוב ראשון ומברכים עליו ברכה חמורה אשר קדשנו במצוותיו וצונו בכדי שלא יהא כבוד יום טוב שני מזולזל בעיני העם, בוודאי לא נוח להם לשמוע דיבורים כאלה על ימי החג שלהם, ובוודאי לא בחינם דברים אלו הם של רבי יוחנן בירושלמי ולא נעתקו בתלמוד בבלי כי לא יוכלו לשמוע מי שאומר על המצוות הקדושות שלהם ‘חוקים לא טובים’, חלילה וחלילה.
וכך יתבונן המעיין גם לענייני הלכות יו”ט שני שנטיית לב רבנים הדרים בארץ ישראל להקל בה ונטיית לב רבנים הדרים בחוצה לארץ או שעיקר שורש נפשם וחיותם ותורתם מחוצה לארץ להחמיר בה, וזה כפי תחושתם בעיקר חשיבות וקדושת היום. ופעם אחת ראיתי מהמשגיח דתו”ד ר’ משה וולפסון שעלה לירושלים לחגוג בו פורים משולש ואמר שאכן הוא מתקנא בבני ירושלים שיש להם פורים משולש אבל גם הם יש להם לקנא אותנו על שיש לנו קניידלך של אחרון של פסח והפטרה של משיח.
ב. סברת ומקור רבני חו”ל
ואדרבה, מתוך עיקר הסברא שממנו נובע זלזול רבני אר”י טוענים רבני חו”ל שהפוכים הדברים, שהרי עכשיו שבקיאים אנחנו בקביעותא דירחא אין עיקר הסברא של ספקא דיומא עולה יפה וחלילה לנו לעשות את מנהג אבותינו טועים לעשות חג חמור על דבר מוזר ופעוט כזה, אלא מעיקרא דדינא לא היה הספק והחשש אלא תירוץ אבל בעיקר הדבר ישנם טעמים גנוזים ואהובים מאלה שמהם למדו והבינו רבותינו שכך ראוי לעשות ב’ ימים טובים, בחוצה לארץ. (וכפי שידוע משם הגר”א בענין משקים מגולים שהרבה תקנות חכמים יש להם טעמים מעבר למפורש, ואם כי בדוגמא ההוא חולק על התוספות שלא הבינו כך, מכל מקום עיקר הדבר הוא מילתא דפשיטא לכל בקי בתהלוכות לשון חכמים שהרבה פעמים תולים דבר גדול בדבר קטן וברור שיש הרבה טעמים נסתרים ממה שאפשר לבטא לפי חוקי לשון הגלוי שלהם).
ומצאנו שכך דיברו בפירוש רבותינו גדולי האחרונים, רבינו יעקב מעמדין בספר המטפחת בהגהות לספר אמונת חכמים פרק כ”ח בענין הוספות שהוסיפו חכמי הקבלה על מנהגי ההלכה שמזה ביקש בעל הספר לדחוק ולמצוא מקור לדברי מקובלים באלה, ויעבץ טען על דברי הספר בארוכה שאין צורך לכל דבריו שהרי דבר ברור שיש פרטי פרטים בכל מצוה שאינם מחוייבים אבל הם מושכלים לכל מרגיש עניינה מצד יופיה והידורה, ואמר שמשה רבינו בעצמו היה תוקע מאה קולות לא שכך חייב אלא שכך הוא תחושת השלמת מצוות התקיעה למבין עניינה. והאריך לומר שגם כל מה שאמרו חכמים מצד הספק באמת יש לו טעם מהותי ויסודי יותר שנתבאר לחכמים לפי העת והענין וכתב שכך הוא חידוש יום טוב שני של גלות שיש לו שורש גדול למעלה לפי הזמן ואינו ענין ספק בעלמא כפי הנראה.
ורעהו בדומה לו רבינו חתם סופר הטריח עצמו בכמה מקומות לעשות סמוכין מן התורה ליום טוב שני של גלות, ובשו”ת או”ח סימן קמ”ה ביקש לומר על יו”ט שני של חג שבועות שמעולם לא היה מן הספק שהרי הוא חמישים יום אחר חג הפסח אלא שהשוו חכמים מידותיהם ולכן יומו השני חשוב יותר, והביא משם רמ”ע מפאנו שיום שניתנה בו תורה ביו”ט שני של גלות היה לפי חשבון נ’ יום אחר יציאת מצרים. ולא נחה דעתו עד שהכריז בדרשותיו ליום אחרון של פסח (דרשות לפסח עמ’ רעב) דגם לעתיד לבא לא יעקרו ב’ ימים טובים של גליות ממקומם ויהיו הם זכר ליציאת גלותנו בב”א.
ג. הוספת הקדושה בבחינת הממוצעים
ולהטעים טעם דבריהם הקדושים, יש לומר תחילה בדרך פשוט, לפי מה שהסביר יעבץ שם שכל ספיקות שהחמירו בו רבנן הם בבחינת הממוצע הנמצא בטבע בין כל דבר ודבר. דהיינו שכל הקטגוריות שאנחנו חותכים בהלכה לא באמת ככה הם חתוכים דרך משל כל יום יש לו זמן שהוא קצת יום וקצת לילה והוא בחינת ספק לא של חסרון ידיעה אלא שכך מסודר סדר כל העולמות שאין שום דבר חתוך אלא רוב הדברים יש להם הרבה גווני ביניים ביניהם והם הנקראים בספרי קבלה וטבע ממוצע הממשיך בין קטגוריה אחת לשניה. ולפי זה אמנם התורה חותכת את דבריה לומר עד כאן יהא גבול החול ומעכשיו הוא גבול השבת אבל אין זה אומר שמבחינת אמיתת הדברים השבת עצמה נחתכת בצאת ג’ כוכבים בינונים, אלא השבת כמו אוזלת לה לאיטה חלק אחר חלק, והמוסיף תוספת שבת לא מעשה חדש הוא עושה יש מאין אלא מרחיב את ההגדרה של שבת שלא יהיה חתוך באותו מקום שהוא מן הדין אלא מרחיב. ולכן יש גבול להרחבה זו שאין אדם יכול להכריז על יום רביעי שהוא נמשך לשבת שעבר שזה כבר נגד המציאות לגמרי אבל כל עיקר גדרי השבת מתרחבים והולכים עד שאינם ניכרים אלא למיטיב לראות ככל ההדרגות הידועות בספק הלילה ובהמשכת קדושת שבת לימות החול.
וכך הוא הן לגבי תקנות חכמים מצד סייג לתורה בשב ואל תעשה, שכל דבר שנאסר הוא לא רק מפני סייג שנמצא הדבר תלוש הרבה פעמים מהקשרו, אלא אדרבה זה שהדבר הוא מביא לעתים רחוקות אל המכשול סימן שדבר זה עצמו יש לו שייכות עצמית אל המכשול, ולכן הרבה פעמים גם אחרי שכבר אין האופן הזה מביא לחטא עצמו נשאר התקנה כטעם בטל טעם לא בטל התקנה כי ברגע שכבר הושם תשומת הלב שנקודה זו הוא בעצם קצת האיסור הרי הכל מכירים באותו גוון חלוש של האיסור הנמצא בו ולא יהיה הדבר ראוי להתירו. וכמובן למעשה הכל תלוי בהרבה חילוקים אבל באנו להסביר את שורש הדבר שלא יהיה תמוה בעיני הרואים.
והן לגבי מנהגות שהרחיבו בו חכמים מצוות התורה בקום ועשה, ויותר מזה נמצא במנהגי ישראל כי לרוב המנהג מרחיב הרבה יותר בצד קום ועשה מאשר התקנה וההלכה, כי אין צריכים לכתוב את מה שיש לעשות למעשה כ”כ כמו שיש צורך לכתוב את מה שאין לעשות. וכל הרחבות אלה אינם דברים מוזרים אלא שימת לב שבכלל מצווה זו הרבה מצוות אחרות.
ומכלל כל זה נלמד כי בוודאי לא נפלאת ולא רחוקה היא שהיום שאחר החג עדיין יש בו מעט מקדושת החג, שהרי דבר זה מפורש בתורה ופנית בבקר והלכת והלכת. והיינו בפשטות ביום אסרו חג שבו עדיין לנו בירושלים בעליה לרגל ולמחרת קם היהודי עדיין באותו מקום של קדושת החגיגה והוא פונה ללכת לאהלו, הרי בוודאי יש בו עדיין מעצם ענין הרגל מדאורייתא שהוא העליה למקום. ועל כך דרשו חכמים ‘אסרו חג בעבותים’, על העושה איסר לחג באכילה ושתיה ביום שלמחרתו, כי דבר זה הוא טבעי מכל צד שתסתכל עליו שהיום שאחר החג הוא עדיין קצת ‘יום טוב’, הן מבחינת מציאות המאכל והמשתה של האדם והן מבחינת מקומו והן מבחינת תחושתו הפנימית, וכל הדברים הללו אינם דברים תלושים אלא כך הוא ממש בעולמות עליונים של הארת החגים שהם נמשכים מעט בימים שלאחריהם וכפי המבואר בספרי קבלה.
אכן מן התורה אין ביום זה איסור מלאכה וכל עשיות המצוות וכו’, וראו ישראל שבחוץ לארץ מאחר ואינם עולים לרגל וממילא עשיות החג שלהם פחותה הרי לא יוכלו לחוש את היום שאחר החג כראוי אם לא יוסיפו אותו על החג עצמו לעשות ככל מעשהו וחוקתו, ומצאו סמך ותירוץ לדבר כאילו לא ידעו באיזה יום ראש חדש וממילא הוא אולי באמת החג, אבל גם כאשר הדבר ספק ממש וגם כאשר אינו עיקר הסיבה שאפשר לעשות ביום זה חג הוא כי היום הזה הוא באמת חג. (ולפי זה נמצא שעיקר מצוות אסרו חג אינו אלא בארץ ישראל אבל בחו”ל כבר עשו את האסרו חג לחג עצמו והאסרו חג של גלויות כבר חלש ביותר וכך נראה לי שהוא הדבר באמת, למרות שבוודאי גם ביום השלישי עדיין יש רושם חלוש מן החג וכו’).
וכן בוודאי לענין הוספת יום הראשון של חולו של מועד לקדושת עצם החג שהרי ימי חולו של מועד בעונתנו גם בארץ ישראל נחלש מהם תחושת החג מהרבה סיבות ולכן בוודאי צדקו אלה שקבעו להוסיף לפחות יום אחד ממנו להיות יום טוב ממש וכי לראיה אנו צריכים לדבר זה שהרי הוא מועד מן התורה.
ד. דעות המקובלים בקדושת יו”ט שני
רבותינו המקובלים האחרונים גם הם הוטרדו מענין יום טוב שני, וביחוד לפי השכלתם את סדר תהלוכות המרכבה העליונה בסדר המועדים, הוקשה בעיניהם הייתכן דבר כזה שיהיה ההארה העליונה לארץ ישראל יום אחד ולחוצה לארץ שני ימים, והלא איפכא מסתברא [והוא ענף מקושייתם על השבת עצמו מתי הוא שבת ברקיע מאחר והשבת חלה בכל ארצות תבל בזמנים שונים כפי תהלוכות החמה ושורש השאלה בכוזרי בענין קו התאריך וכפי שהארכנו בסדרת שיעורים על קדושת הזמנים].
אמר הרמ”ק (אור יקר פקודי סימן י”ג עמ’ רנא ובספר שיעור קומה ערך זמן ובעוד כמה מקומות) כי עיקר היחוד העליון למעלה מן הזמן וודאי, ומכל מקום הוא מתלבש באוויר העולם הזה ממש כפי כל סדר ההשתלשלות, ומתלבשת השכינה תחילה באוויר קדש הקדשים שבירושלים, ומשם מתפשטת הלאה על כל הארצות. ולכן לפי דעתו עיקר השראת השכינה אינו אלא כפי סדר הזמנים שבירושלים, אלא שממנו יונקים שאר המקומות. ולכן כל הארצות המאוחרות לירושלים אחריה מקבלים וכל הקודמות לה גם הם יחכו לירושלים שיעלו תפלותיהם וייחודיהם למעלה. ובזה הסביר את סוד יום טוב שני שלפי שהדבר אורך זמן נוסף עד שישתלשל ההארה היורדת על ירושלים לשאר הארצות נצרכים הם לשני ימים עד שלבוש השכינה שבשבעים השרים יקבל גם הוא את הארת החג (וכעין דבריו צוטט באמונת חכמים שהזכרתי למעלה פכ”ט. ובשועה”ר מהדו”ת סימן א’ למד מזה לפסוק הלכה למעשה שבן אר”י הבא לחו”ל חייב לנהוג יו”ט שני. ואם שיש לדבר פנים מצד ההלכה הרי הסברא הזו מן הקבלה לא הבינותי בעניי כלל שנניח שהדבר תלוי במקום ולא באדם עדיין שפיר אפשר להעמיד את ההלכה המוסכמת שהאדם היוצא מאר”י ודעתו לחזור עדיין נמשך עליו מאותו אופן של קדושה שבארץ ישראל וסברא זו קלה מאד עד שצ”ע מהו המחשבה כאן מעיקרא).
העולה מדברים אלה, הוא שבאמת אין הרחבת החג לשני ימים בחו”ל מצד מעלת ארץ העמים אלא להיפך מצד פחיתותו הוא שהוא צריך ב’ ימים עד שאותו הארה שנמשכת באר”י ביום אחד יגיע אליו. וכ”כ בפירוש הרמח”ל בספר קיצור הכוונות בענין יו”ט שני. אבל אם לדין יש קצת תשובה לדבר זה, כי הנידון של ‘מעלה או חסרון’ איננו כאן נידון אמיתי. משל למה הדבר דומה לשותה כוס אחד בשני לגימות או השותה אותו בלגימה אחת, מה לי ככה מה לי ככה שניהם לאותו תוצאה הגיעו. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים (כפירוש הרר”ב שהעיקר שהגיעו לאותו תוצאה). ולא עוד אלא שלפי עומק דברי הרמ”ק הרי ישנה מעלה יתירה בבני חו”ל שהם חוגגים עם השכינה את כל התפשטות מדרגותיה עד לכל המדרגות מה שאין בני אר”י חוגגים, ובלשון הרמח”ל שם הוא חגיגת קדושת הענף בנוסף לקדושת השרש. והרי היום הראשון שהוא מצד השורש באר”י גם בני חו”ל חוגגים ואם כן אינם אלא מוסיפים ולא גורעים. אכן גריעות זו הוא לפעמים בבחינת גלות השכינה ולפעמים גלות זו איננה נחשבת גלות אלא התפשטות בכל הארצות וכפי שהאריך הזוהר והרמ”ק בחילוק זה מתי נקרא גלות ועכ”פ בוודאי לגבי מצות קדושות שישראל עושים אין ראוי לקרוא אותו גלות. ורמח”ל שם חילק בין יסוד זה לבין המבואר בזוהר וכתבי הרב על ראש השנה שבו גם בני אר”י עושים בזה”ז יום אחד וביאר הרב לפי שאין יכולת לתקן גם הפנימית וגם החיצוניות ביום אחד, וחילק ששם מדבר בשניהם מצד הענף. ולא הבנתי דמכל מקום הענין שווה שאילו זכינו היינו מתקנים הכל ביום אחד ועכשיו שלא זכינו נחלקו לב’ ימים, ואם שיש חילוק במדרגות בין חיצוניות זו לחיצוניות זו סוף דבר הכל ענין אחד, והרי בר”ה גם בני חו”ל אינם עושים יותר מב’ ימים אם כן בהכרח שבמשך זמן זה יתוקן גם בחינת החיצוניות או הענף שלהם וצ”ע.
ובא השלישי רבינו בעל התניא בספרו ליקוטי תורה על שמחת תורה (שהוא בוודאי השורש הגדול שבו רואים ששמחת יום טוב שני גדלה על יום טוב ראשון ועד שבני אר”י היינו בני חו”ל בחזרתם לאר”י שאלו את שמחת התורה מימי גלותם כי באר”י לא היה בנמצא. ועי’ בהערות לליקוטי תורה שם שנתחבט הרמ”ש למה נאמר הדרוש דווקא לשמחת תורה אבל הוא פשוט), ובו בנה דבריו על יסוד זה, אבל הרחיב לומר לפי יסוד מוסד אצלו, שמתוך זה נמצא דווקא שמחת יום טוב שני גדולה על שמחת יום טוב ראשון. הפך את החסרון למעלה. וזה כפי המיוסד אצלו שעיקר שמחת יום טוב איננו בעצם שהרי האור עצמו שווה תמיד אלא שמחת יום טוב הוא תמיד על נקודת החידוש שבו שהאור מתגלה למקום רחוק כמשל המלך שמתגלה לעם בימי שמחתו, כאחשורש שעשה משתה בגודל שמחתו אף לכל העם. שלפי זה נמצא שככל שהחידוש גדול יותר הרי השמחה גדולה יותר. ולכן פשוט אצלו שמשתה אחשורש השני לכל העם גדלה שמחתה על המשתה הראשון שהיה לשרים בלבד. וכן בדוגמתנו שכאשר השמחה מתפשטת עד לחוץ לארץ בוודאי עצם השמחה שהוא נקודת החידוש גדולה יותר ולכן ערבים דברי סופרים של יו”ט שני יותר מיינה של תורה. (וזה כפי שיטת הבעש”ט שחיות העבודה הוא מטעם תענוג תמידי אינו תענוג והחיות הוא דווקא ההתחדשות וכבר כתבתנו במ”א מה שיש לעורר על זה ולתלות בזה שאין נראה כן דעת הראשונים).
ה. בלא נעימה הם חוקים לא טובים
חזרנו לנקודה ראשונה. רואים אנחנו כי שמחת והארת החג הוא מה שישראל עושים ממנו, כלומר אינו תלוי בהארה עצמו אלא במקבלים. ואם כן יש לנו לפרש לדרכנו את דברי רבי יוחנן הקשים עלינו באופן חדש. וזה לפי דברי רבי יוחנן עצמו בבבלי על פסוק זה. במסכת מגלה (לב, א) אמר רבי יוחנן ‘כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים”. ואכן גם דברים אלו הוקשו בעיני הגדול הבבלי אביי והתקיף לו “וכי משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו בהם קרית ביה??”. אבל פירשו המפרשים כוונת רבי יוחנן באופן שאינו קשה, שלא היתה כוונתו לבסומי קלא באופנים מלאכותיים, אלא כוונתו היתה שהרבה פסוקים ומאמרים אין מובנם אלא לפי הנעימה והניגון שבהם קוראים ושונים אותם. והביאו לדוגמא פסוק זה עצמו, שהוא בוודאי פסוק קשה בפני עצמו עוד בטרם כל פירושי החכמים, וכי הנביא יגיד שהקב”ה נתן לנו חוקים לא טובים, וכבר התקשו מאד בפירושו כל מפרשי הפשט. אבל אמר רבי יוחנן שיש צורך לדעת את נעימת הפסוק אם נאמר בלשון בתמיה היינו בניגון מסוים אם כן לא קשה כלל כי אדרבה יחזקאל אומר שהחוקים טובים והמשפטים יחיו בהם אבל מי שקורא בלא נעימה אכן הם חוקים לא טובים לו.
ושורש דבר זה מה שאמרו שפסקי טעמים לוקחים על לימודם שכר כי הנגינה והנעימה הוא שנתפס התורה בכלי המקבל והוא התורה דיליה (והארכנו בכ”מ). וזה הוא כלל לכל התורה כולה אשר העושה ומקיים אותה בניגון שמח של תענוג יהיה הדבר אצלו שמחה ותענוג אבל הקורא אותו בניגון של עצבנות ושל קפדנות יהיה אצלו תורה של קפדנות וצער. והכל תלוי בתנועת המקבל ולא באשמת התורה עצמה אם ריק הוא מכם [והנה זה הוא נקודת עצרת שהוא מלשון כנישו ופירשו בזוהר והאר”י קליטת המקבל, ולכן נקרא יום טוב האחרון בתורה עצרת שאחר ששת ימים תאכל מצות נעשה ביום השביעי עצרת וכן שמיני של סוכות. וייתכן כי חכמינו לא הרגישו שסיימו בשבעת ימי הפסח ולכן לא קראו עצרת אלא ליום חג השבועות שבו יש קליטה מעולה כפי דרך התורה שהלכו בה שהשבועות הוא חג שלהם כמ”ש בגמרא. ומכל מקום יש בו מעט עצרת גם לדידן ובפרט ביו”ט שני וכפי שביאר הרב שעיקר שמחת יו”ט אחרון של פסח הוא על סיום שבוע הראשון של ספירת העומר, והנה סיום זה איננו כי אם ביו”ט שני לאמתו והרב נדחק לומר שכבר ביו”ט ראשון יש רושם ומ”מ העיקר ביו”ט שני באמת שהוא אסרו חג באר”י. וי”ל דלכן אין עושים ספקא דיומא בספירת העומר דכל עיקר ספירת העומר הוא קליטת האור של פסח שנבינו בכלינו וזה בעצמו הוא הטעם של יו”ט שני אם כן ספירת העומר הוא שהכל עושים אותו העבודה שבד”כ נעשה רק ביו”ט שני. וחשבתי לפ”ד הגר”א שיש ו’ ימים של יום טוב המותרים במלאכת אוכל נפש והיום הז’ הוא שבת שבתון יום הכיפורים, כך יש עוד ו’ ימים של יו”ט שני והיום הז’ הוא יום הפורים ולא יתבטל אלא יתרחב לב’ ימים כתכונת חגי הגלות, וזה הוא סוד התרחבות הוי”ו לב’ ווים במילואו).
אם כן הבה ננגן שיר וניגון יפה על יום טוב שני של גלות שלנו ובשיר הזה נעשה שיהיה היום טוב שלנו חוקים טובים ומשפטים יחיו בהם.
עוד מ”מ:
ראה סידור יעבץ לאחרון של פסח שכתב שיש עוד טעם לחג הזה והוא הסיבה ליו”ט שני של גלויות (והשווה עם דבריו המובאים למעלה)
ועי’ טור ברקת לר’ חיים כהן סימן תצו
ובשו”ת חיים שאל לרחיד”א חלק ב סימן י
ובספר שארית ישראל למגיד מקאזניץ שיר השירים ד”ה אמרה מ”ש על דברי הירושלמי המובאים למעלה לפרש על פי הקבלה