סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור על פרשת תרומה: “ושכנתי בתוכם” — כוח הדעת והנוכחות
הקדמה: שמחה וריבוי בבניין המשכן
פרשת תרומה נקראת כמעט תמיד בתחילת חודש אדר. הפרשה ארוכה מאוד עם פרטים רבים — רבינו בחיי מביא שמתחילת פרשת המשכן ועד סופה מופיע 248 פעמים לשון עשייה (“ועשו”), כנגד רמ”ח מצוות עשה.
היסוד: שמחה היא ריבוי
“משנכנס אדר מרבין בשמחה” — שמחה כשלעצמה היא נקודה של ריבוי. הברכה הראשונה בעולם — “פרו ורבו” — היא ברכה של התפשטות. שמחה היא רוחב ופתיחות, בעוד שעצבות היא צמצום — מצומצמת, סגורה.
החילוק בין שמחה לעצבות:
| עצבות/יראה | שמחה |
|————|——|
| שתיקה — “על כן יהיו דבריך מעטים” | דיבור — שבע ברכות בחתונה |
| “אגרתא דבי תנחומין — שתיקותא” | “אגרתא דבי הילולא — מילא” |
אפילו “בעצב תלדי בנים” מראה שהשמחה הגדולה ביותר (פריה ורביה) באה עם צער — כך גם פורים התחיל מתוך צרה.
כיצד הדבר משתקף בפרשת המשכן:
השמחה הגדולה ביותר היא השראת השכינה — “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.” אף שהמילה “שמחה” לא מופיעה אף פעם אחת בפרשה, מרגישים את השמחה דרך ריבוי הפרטים — כמו אדם שחוזר ממסע מפחיד ולא מפסיק לספר כל פרט ופרט. הדייקנות אינה צמצום — היא חוויה, לא רוצים לפספס אף פרט אחד.
אדר = א’ דָר — הקב”ה (א’) בא לדור (לשכון) אצלנו — לכן שמחים ומדברים הרבה.
—
הקושיה הגדולה של שלמה המלך
שלמה המלך שאל: “הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי” — הקב”ה גדול מכל השמים, אינו בגדר מקום כלל, הוא נעלם על כל נעלמים. כיצד יכול הוא להיכנס למשכן קטן?
וזה הכוונה ברוחניות — שום מדרגת השגה, שום כלי, אינו יכול לקבל השראת שכינה. התירוץ הוא: “לא כאשר תחשוב” — הקב”ה רוצה כך, גם כשהקושיה נשארת.
—
“ושכנתי בתוכם” — לא “בתוכו”
הדיוק הידוע
האלשיך הקדוש מביא את הדיוק (שאותו הוא אומר “שמעתי אומרים”): כתוב “ושכנתי בתוכם” — לא “בתוכו” (בתוך המשכן), אלא בתוכם. האור החיים ומפרשים נוספים מדברים על אותו דיוק. האלשיך לומד מכאן שעיקר השראת השכינה היא באדם — בלב, בגוף, בדעת של האדם — ולא בבניין הפיזי.
ביקורת על ההבנה הפופולרית
העולם אומר: “לא בתוכו נאמר אלא בתוכם — בתוך כל אחד ואחד”. אבל החלק השני (“בתוך כל אחד ואחד”) לא כתוב כלל — לא באלשיך ולא בשום מדרש. “בתוכם” פירושו בין היהודים באופן כללי, לא בהכרח בתוך כל אדם בנפרד.
הקושיה על ה”תירוץ”
כל ה”תירוץ” שהשראת השכינה היא באדם (ולא בבניין) אינו תירוץ כלל. שהרי אם הקב”ה אינו יכול לשרות במשכן שהוא מצווה מפורשת בתורה — הרי קל וחומר שאינו יכול לשרות באדם, שהוא “חומר מלא צואה”! זה לא פותר את הבעיה, אלא רק מחמיר אותה.
—
היסוד: השראת השכינה היא דבר שבדעת
התשובה
השראת השכינה אינה בגשמיות — לא בעצים ואבנים, ולא בבשר ודם — אלא בדעת, בכוונה, באמונה.
ראיה מספר תורה שכתבו מין
הרמב”ם פוסק שספר תורה שמין כתבו — ישרף. מדוע? הרי האותיות הן אותן יו”ד ה”א! החילוק הוא: הקב”ה שורה לא באותיות הפיזיות אלא בכוונה — כשכותבים לשמו, בקדושה, בכוונה. בלי כוונה אין הדבר שווה כלום. קדושת הדברים בלא כוונה — אין בה קדושה.
יישום על המשכן
במשכן עצמו גם כן השראת השכינה תלויה בדעת ואמונה של כלל ישראל:
– כוונותיו של בצלאל בבנייה לא “הכניסו” קדושה לעצים ואבנים לנצח
– בכל יום דרך עבודת הכהנים — קרבן תמיד, “אש תמיד תוקד על המזבח” — בכוונותיהם ממשיכים את השראת השכינה
– אם מפסיקים להאמין במקדש — המקדש אינו שווה כלום
אין סתירה בין שני הפירושים
“מקדש בלב” ו”מקדש במעשה” הם דבר אחד. המשכן הפיזי מתפקד רק דרך הדעת והאמונה של כלל ישראל. “בתוכם” פירושו בין היהודים — וזהו גם הפשט על המשכן הפשוט.
—
המשל מ”דירה” — הכול בדעת
מה פירוש “ושכנתי”?
“ושכנתי” פירושו כפשוטו לדור (כמו שהזוהר מפרש: “לדירה ביניהון”).
מה פירוש “אני גר בניו ג’רזי”? הרי אני יושב רק בד’ אמות שלי! התשובה: דירה בעיר היא דבר שבדעת. כשאני חושב איך אני גר, אני חושב על השכנים שלי, על בתי המדרשות, על הסביבה.
שני אנשים יכולים לגור באותה עיר גשמית — אחד גר שם ואחד לא. אחד הוא אזרח ואחד הוא גר (זר). החילוק הוא: היכן מחשבתו. מחשבתו של אחד ליד בית המדרש, מחשבתו של השני ליד המקום שמשחקים בו קלפים — הוא גר בעיר אחרת, למרות שהוא חי באותה גשמיות.
היסוד: “דירה” — גם ב”ושכנתי” של הקב”ה — היא דבר רוחני, דבר שבדעת, לא דבר שבגוף.
הפירוש הפשוט של “ושכנתי בתוכם”
יהודי במדבר חשב: “כאן הבית שלי, שם גר ראובן, שם לוי, שם קהת, שם גרשון — ושם גר הקב”ה, שם הבית של השכינה.” זהו הפירוש הפשוט — לקב”ה יש בית בין כל הבתים היהודיים. אבל זה מצד הדעת של האדם — האדם יודע וחושב שהקב”ה גר כאן לידו.
—
הנפקא מינה למעשה: כיצד “ידיעה” משנה את האדם
יסוד הרמב”ם
הרמב”ם (תחילת הלכות דעות): אדם מתנהג אחרת כשהוא לבדו מאשר כשהוא עם אחרים, קל וחומר לפני מלך גדול.
החידוש: הכוונה אינה שהוא רועד מפני המלך. המלך לא צריך ללחוץ עליו באופן פעיל. עצם קיומו של המלך במרחב שלו, הידיעה שהוא כאן, גורמת לכל תנועה להשתנות.
המנגנון הפסיכולוגי
– אדם עושה דבר בצנעה — הוא חושב שהוא “חזק” ולא ישתנה אם אחרים יגלו
– במציאות — כשהדבר מתגלה, כמעט תמיד התנהגותו משתנה, אפילו 50-80%, בלי שהוא ישים לב או יודה בכך. זה קורה “בדרך ממילא” — רק מכוח זה שאחרים יודעים
– זה לא בגלל שהוא מפחד — זהו כוח עדין יותר: עצם הידיעה שהלה יודע, עושה הבדל גדול בכל המעשים
עיקר החידוש
העולם חושב שמשל הרמב”ם אומר: עומד לפני מלך — רועד, מסתכל בהלכה כיצד צריך להתנהג. לא — לא “על ידי זה” (לא דרך תהליך מודע של יראה). אלא: “על ידי שהמלך שם” — רק מכוח זה שאני מכיר שאני בפני המלך — אני מתנהג ממילא באופנים של מלכות.
זהו כוח “ושכנתי בתוכם” — כשיהודי יודע (דעת!) שהקב”ה שוכן בתוכו, זה משנה ממילא את כל הנהגתו.
—
מושב לצים — מופת כיצד סביבה פועלת דרך דעת
הפסוק “במושב לצים לא ישב” (תהלים א) הוא מופת: כשאדם יושב בין לצים, אינו צריך להחליט במודע “אני רוצה להתנהג כלץ.” מעצם הישיבה — מהידיעה שהוא שם — הוא מתחיל להתנהג כמותם. זה קורה מאליו, דרך הדעת.
החילוק בין בחירה מודעת לשינוי אמיתי
– בחירה מודעת: כשאדם יודע שהוא לא כזה טיפוס, אבל שם “כובע” כדי למצוא חן בעיני מישהו — זו בחירה מזויפת, מבוססת על חיצוניות. זה לא הוא.
– שינוי אמיתי דרך דעת: כשאדם יודע שהמלך כאן, הוא הולך ממילא עם כובע מלכותי — לא בגלל שהמלך ציווה, אלא בגלל שהוא עומד לפני המלך. “לא פחות ולא יותר.”
עיקר החידוש: הבחירות שאדם לא תופס — השינויים הלא-מודעים — אומרות יותר על מי שהוא מאשר הבחירות המודעות.
—
ראש השנה מול אדר — שני מודלים של שינוי
ראש השנה — שינוי דרך יראה, צמצום, עצבות
ראש השנה משמעותו: הקב”ה בא בלבוש מסוים — “חוק וסדר, צריך להיות טוב ולא רע.” אנשים הולכים לעשות תשובה, אבל לזה יש טעם של יראה, צמצום, עצבות — “בעצב תלדי בנים”, “דבריך מעטים.” אומרים הרבה מילים, אבל הפירות מועטים מאוד. משתנים בפירוש — דרך בחירה מודעת.
חודש אדר — שינוי דרך שמחה, מנוחה, נוכחות
יהודים רבים אומרים “הקב”ה אוהב אותך בכל מקרה” — ומתכוונים בכך שלא משתנים. אבל האמת היא: משתנים הרבה יותר כשהקב”ה כאן!
החילוק הוא: לא ש”הוא אוהב אותך” — אלא “הוא כאן” — “ושכנתי בתוכם”, נוכחות ה’, השכינה.
“שכנתי” הוא לשון מנוחה — לא מבט חמור, לא מכות. הוא פשוט כאן. וכשאדם רוקד בשמחה שהקב”ה כאן — הוא לא צריך לעשות תשובה, זה יקרה מאליו. “לא ביום אחד, ולא יומים” — אבל לפתע הוא רואה: הוא אדם אלוקי. מגיע ניסן, באים ניסים נגלים — הוא כבר אדם אלוקי.
—
המסקנה
“למה הקב”ה בא לכאן? זה הכול.”
כל תוכן “ושכנתי בתוכם” הוא: הנוכחות עצמה — הדעת שהוא כאן — היא מקור כל השינויים, בלי בחירה מודעת, בלי עצבות, דרך שמחה ומנוחה. המשכן הפיזי ו”המשכן שבלב” הם דבר אחד — שניהם מתפקדים דרך דעת, דרך אמונה, דרך הידיעה שהקב”ה שוכן בתוכנו.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה והשראת השכינה
פסוק: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה, ב).
א. ריבוי הפרטים בפרשת המשכן – סימן של שמחה
את הפרשה קוראים כמעט תמיד בתחילת חודש אדר. ידוע שזו פרשה ארוכה; במילים אחרות, כתובים שם פרטים רבים מאוד. פעמים רבות היה דבר כזה – לפני שתפסתי שכבר מתחיל הקשר – היה דבר כזה שמשתעממים מאריכות הפרטים של פרשיות המדבר, הן של המשכן; כתוב כל דבר, וכתוב שוב ושוב.
ראיתי שרבינו בחיי כותב, שמתחילה ועד סוף פרשת המשכן כתוב מאתיים ארבעים ושמונה (248) פעמים המילה “וְעָשׂוּ” או לשון עשייה, כנגד רמ”ח מצוות עשה. זה חשבון גדול מאוד. לא ספרתי לבדוק כיצד הוא חישב, אבל זה מספר גדול מאוד; כתוב פעמים רבות מאוד, באריכות רבה.
הפירוש הראשון לכך – שמעתי אתמול שיעור מרבי אלחנן ניר, והוא הסביר שאומרים “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. הוא פירש (חזר על כך מספר חסידי, רק לא תפסתי ממי), ששמחה היא עצמה נקודה של ריבוי.
כפי שכל אחד מבין, השמחה הראשונה בעולם, הברכה הראשונה, השמחה הראשונה היא: “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ” (בראשית א, כח). להתרבות – זו החביבות, השמחה הגדולה ביותר. שמחתו של אדם היא תמיד כשהוא מוליד ילדים, הילדים מולידים עוד ילדים, יש לו חתונה – זו השמחה הגדולה ביותר, כמו שהגמרא אומרת.
שמחה עצמה היא התכונה שנקראת בספרי החסידות “ריבוי והתפשטות” – שיוצאים החוצה, שלא נמצאים בצמצום. ההיפך, שנקרא עצבות, פירושו צמצום. כשלאדם אין ילדים, כשהוא בבחינת מצרה, בבחינת עצב, הוא מצטמצם, הוא מרוסק. שמחה היא כשאדם רחב, פתוח.
ב. שמחה מביאה דיבור, עצבות מביאה שתיקה
אומרים שיש דבר כזה שאפשר לעשות פרייה ורבייה שלא בשמחה, כמו שקללת אדם הראשון הייתה “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים” (בראשית ג, טז), שאפילו הדבר הגדול ביותר של שמחה בא תמיד עם צער גדול. האמת היא שאפילו השמחה הגדולה של פורים התחילה עם “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים”, עם צער, עם הצרה של המן, כל המצבים של מצרה. אבל ה”מרבין בשמחה” הוא אכן שהשמחה יוצאת החוצה, וזו עצמה השמחה של הריבוי – השמחה של ה”להיות הרבה”, לעשות הרבה, לעשות עוד ועוד ועוד.
אם כך, מובן לנו גם הדין ש”אבל אין לו פה”, אבל מדבר מעט. כשאומרים שתופסים צמצום, יראה, כמו שכתוב בקהלת (ה, א): “כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים”.
למדנו השבוע ברמב”ם הלכות יסודי התורה: יראה פירושה “אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ”. הקב”ה מנהיג את השמים, הקב”ה גבוה עוד יותר מהשמים, הוא כל כך עצום וגדול, ואתה כאן על הארץ, אדם קטן – אז הוא לא מדבר כל כך הרבה. הוא תופס, כמו שאומרים, “נרתע לאחוריו”, הוא נסוג; אז הוא מדבר מעט, אז הוא בקושי אומר מילה אחת, אז הוא סגור כמו ביצה, הוא לא אומר כלום.
* סוד ה”אלם”: ביצה היא בחינת אבר, כן? מה שנקרא בקבלה “אלם”. אותיות אלם (א-ל-ם) – בלי הי’ של אלקים זה אלם. אי אפשר אפילו לומר את שמו של הקב”ה, אי אפשר לדבר. כשאי אפשר לדבר, זו בחינת צמצום, זו בחינת “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים”.
* כשיש ילדים, אי אפשר לדבר בשלמות עליהם, אי אפשר לדבר בבהירות על מהי השמחה שגורמת ללידת הבנים. יש יצר הרע מעורב בזה. גבר מרגיש התפשטות גדולה, אבל זה לא נעשה באופן שאפשר לדבר ברצינות על כך. כשמדברים על זה נקרא “נבל פה”. מה זה נבל פה? מה רע? הרי זה כוח החיים, הרי זה כוח היצר, הרי זה דבר נפלא! אלא כך כתוב, שכשמדברים על כך, לא מבינים את זה. יש איזו קליפה על זה, יש איזו בעיה עם לדבר על כך. לא מפני שזה לא דבר טוב, אלא מפני שאנחנו לא מוציאים את זה בשמחה. כשמדברים על כך נוצרת עצבות. כך הוא הטבע (אי אפשר עכשיו להיכנס למה, זה לא הנושא שלי היום).
אבל כשאפשר לדבר – שמחה היא דבר שבו אפשר לדבר, מדברים הרבה.
* אצל חתן אומרים שבע ברכות. שבע ברכות זה לשון ריבוי, “שבע ברכות”. “כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה”.
* שמחה, שמחת הנישואין, השמחה של כל דבר צריכה להיות עם ריבוי דיבורים. “אגרתא דבי הילולא מילי” (ברכות ו:), כן? השכר של חתונה הוא המילים.
* “אגרתא דבי תנחומין שתיקותא”, כתוב בגמרא. בבית תנחומין, בבית אבל, בבית מספד – שותקים. זה הנושא של שתיקה.
* “אגרתא דבי הילולא מילי” – כשיש הילולא מדברים, יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה דברי שבח, דברי שמחה.
זו הבחינה, כפי שרואים פשוט את הבחינה כשאדם שמח, הוא מדבר הרבה, הוא פתוח, הוא מספר, הוא לא מחזיק בפנים. אין צמצום, אין עצב. כשאדם עצוב, הוא לא מדבר, “ודבריו מועטים”.
ג. השמחה של השראת השכינה בפרטי המשכן
הרי פשוט, “אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן”. “להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ”, אומרים בראש חודש ניסן, כן? “יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ” (תהלים צו, י). כשהקב”ה בא למלוך על העולם, כשהקב”ה בא לשרות, הרי זו השמחה הגדולה ביותר.
מעניין, לא כתובים לשונות של שמחה. צריך לדייק (נדבר על כך בעוד דקה). לא כתוב בפסוק “והרעו והיו שמחות גדולות”. יש מקומות בתנ”ך שרואים שכשבאה [השכינה]… אפילו כאן בתורה: “וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ” (ויקרא ט, כד). פעם אחת שרואים שהציבור היה שמח – “וַיָּרֹנּוּ”, הם שרו ואמרו שירה ושבחות, הם צעקו בשמחה. זו לשון של רינה, “וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ”, שכתוב כשבאה השכינה – פעם אחת שכתוב לשון כזו בתורה.
ובתנ”ך רואים יותר פעמים כשבאה השכינה, אצל שלמה המלך, ומאוחר יותר בפעמים אחרות, כתוב עוד: רואים שמחה גדולה, שמחה עצומה, אומרים “הודו לה'”, אומרים הלל, אומרים דברי שירה ושבח. פעמים רבות הלל, והרבה מילים חוזרות פעמים רבות. אפילו כן, אין עוד דבר שחוזרים עליו כל כך בהלל… אומרים עוד ועוד.
זו התנועה של שמחה. והשמחה הגדולה ביותר היא ודאי שמחת השראת השכינה, שמחה של “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. ולא כתוב לנו אפילו פעם אחת המילה שמחה.
כיצד יודעים, כיצד מרגישים את השמחה של הפרשה?
כשרואים כמה פעמים הפרשה חוזרת על עצמה, כמה הוא מדבר על כל דבר בנוסף.
כמו שמישהו היה באיזה בניין מפואר, היה לו איזו נסיעה נפלאה, איזה דבר מדהים, והוא לא מפסיק לדבר כמה אמות היה בין כאן לשם, וכמה זהב היה בזה, והוא מתחיל לחשב בדיוק.
אפשר לחשוב שהדיוק הוא עניין של צמצום, צריך לדעת בדיוק. לא! הדיוק הוא מפני שזו חוויה, אני רוצה לדבר בדיוק כמה היה, לא לפספס שום פרט; היה כך וכך זהב וכך וכך כסף, והיו צריכים שלושה עשר סוגים שונים של דברים, וכו’ וכו’ וכו’.
זו תנועה של שמחה, וזו בבחינת השמחה של “מרבין בשמחה”, “מרבין בדיבור”, “מרבין בשמחה”.
מכאן אפשר לראות: מגילת אסתר יש בה הפסוקים הארוכים ביותר. אני חושב שאני זוכר – אם אני זוכר נכון – שהפסוק הארוך ביותר בכל התנ”ך נמצא במגילת אסתר (אבל אם אני טועה זה במקום אחר). אבל בטוח שמי שקורא את הסימן, את הסגנון של המגילה, רואה שזה מאוד ארוך. כל פסוק לוקח הרבה מאוד זמן לסיים, כל משפט – לא כל פסוק, פסוק הוא הרי בעצם משפט, חלק מדיבור – כל משפט ארוך מאוד, כי הוא נכתב ונעשה מתוך רוב שמחה, מתוך רוב פשטות.
זו התנועה של שמחה בבניין המשכן. בחודש אדר – אדר כתוב בספרי החסידות הוא א’ דר, א’ דר עליון של עולם, ב’ דר [אלופו של עולם דר כאן]. הוא בא לגור איתנו, על כן שמחים מאוד, מדברים הרבה.
עד כאן פשט הדברים.
ד. הקושיה הפילוסופית: כיצד יכול האין-סוף לשרות במשכן?
עכשיו, יש הרי קושיה גדולה, בעיה גדולה, שצריך לדבר עליה. אפשר לומר שזה אכן צד היראה, זה מוצב כנגד… אבל אני חושב שהרי אי אפשר. לא מספיק לומר תירוץ שכן, יש יראה, “הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם”, זה אמת, ורועדים מזה. נו, צריך הרי להיות איזה תירוץ, צריך הרי להיות איזה חילוק, צריך הרי להיות איזו הבנה, להסביר משהו.
שלמה המלך הרי שאל קושיה טובה: “הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (מלכים א, ח, כז). הקב”ה גדול מכל השמים, ברור שהוא לא נכנס למשכן קטן, למקדש קטן. הרי זה רק משל, כן? הרי פשוט שכשמדברים על כמה גדולים השמים, הקב”ה לא נכנס בשמים גם כן לא, “הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ”. הקב”ה אינו בגדר מקום כלל, הקב”ה נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, גם לא במקום; הוא לא למעלה ממקום, אלא למעלה ממדרגה.
וכשאומרים שאם כך, קל וחומר שהוא לא נכנס במשכן, מתכוונים לומר ברוחניות, לא בגשמיות. לא שאילו היה משכן גדול יותר, או אילו היה גדול מכל העולם היה נכנס. הכוונה הרי לומר שמדרגת ההשגה, המדרגות של הכלים – איזה סוג כלים, איזה סוג הבנה, איזה סוג… אולי יש סוג אחר של הבנה, איזה סוג קליטה שיכולה להיות שתקבל השראת שכינה – אם השמים הגדולים ביותר לא יכולים, קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, שמשכן קטן לא יכול להכיל את הקב”ה. הרי זה פשוט.
אז מהו התירוץ על הקושיה? מהו התירוץ?
כתוב: “לא כאשר תחשוב”, לא כמו שאתה חושב, אלא “עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן”, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. נו, אם הקושיה קשה לך, אומרים לך שהקב”ה רוצה שזו קושיה למעשה. זה עדיין לא קשה על הקושיה.
ובפרט, נדגיש, בפרט אם נאמר לך שהשראת השכינה היא בלב האדם. אנחנו צריכים מילה אחרת, ונעשה עוד הקדמה.
ה. הקדמה שנייה: “ושכנתי בתוכם” – בתוך כל אחד ואחד
הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.
הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”.
כולם יודעים את הדבר שהר’ משה אלשיך מביא, “שמעתי, שמעתי אומרים”. כבר כתבו את זה כאילו זה חלק ממדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. מדרש כוונתי לומר, מדרש ישן; יש מדרש חדש יותר, גם מדרש. אבל נצטרך להבין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, מה קורה כאן?
כתוב “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. אומר ר’ משה אלשיך בשם… איני יודע ממי, מאליהו הנביא, “שמעתי אומרים” שלא כתוב “בתוכו”. זה דיוק פשוט, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב “ושכנתי בתוכו”, כאילו “בתוכו” הוא במשכן. אבל כתוב בפירוש במקומות רבים שהקב”ה שוכן על המשכן, בתוך המשכן. לא כתוב כך, “בתוך המקדש”, אבל כתוב…
הקדמה שנייה: “ושכנתי בתוכם” – השראת השכינה היא דבר שבדעת
נעשה כאן עוד הקדמה, הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.
הדיוק של האלשיך הקדוש: “בתוכם” ולא “בתוכו”
הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” [שמות כה, ח]. כולם יודעים את הדבר שהמשה אלשיך מביא, “שמעתי אומרים” – כבר כתבו את זה בנוסח של מדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. כוונתי לומר מדרש ישן, אין מדרש חדש, גם אין מדרש כזה. אבל צריך הרי להבין, “מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר”, מה קורה כאן?
כתוב “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. אומר רבי משה אלשיך בשם… איני יודע ממי, מאליהו הנביא, “שמעתי אומרים”, שלא כתוב “בתוכו”. יש דיוק כזה, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב “ושכנתי בתוכו”, כביכול אשכון במשכן. ודאי כתוב בפירוש במקומות רבים שודאי יש השראת שכינה במשכן, “בתוך המשכן”. לא כתוב כך, “בתוך המקדש”, אבל כתוב “בתוכם”.
וודאי נכון, זה הפירוש, הפשט הוא גם ש”בתוכם” פירושו לא “בתוך המשכן” אלא “בתוך היהודים”. אמר רבי משה אלשיך, שמכאן למדו שעיקר השראת השכינה היא בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – לא בבניין אלא באדם. והאלשיך נכנס לחקירה גדולה האם זה אמת; אולי רק בגלות כך, ובאמת יש השראת שכינה ב”זה שער השמים”, יש מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אולי המשכן היה בחינה כזו, עם כל מיני חילוקים של השראת שכינה בבניין והשראת שכינה באדם.
הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת שכינה יותר מבבניין?
נבין דבר פשוט. כך אומר הציבור עוד, הציבור אומר עוד שאומרים: “לא בתוכו נאמר אלא בתוכם”, מסיקים: “בתוך כל אחד ואחד”. וזה דבר… החלק השני לא כתוב כלל. ודאי אמת ש”בתוכם” פירושו בין היהודים, לא במשכן. אבל כאן עדיין לא כתוב שזה “בתוך כל אחד ואחד”. ובפרטיות, ואפילו בין היהודים באופן כללי. האמת היא, כלפי מה הוא לא מעלה על זה שום דיוק בפסוק, ואפילו האלשיך לא אמר כך, אלא כך יוצא מדבריו, שאם בסך הכל השראת השכינה היא באדם, כיצד היא באדם? חושבים אנשים שהכוונה באדם אחד.
כאן יש דבר שאני רוצה לומר. בפשטות, נבין כך, הרי זה בנוי לענות על הקושיה. התירוץ של “באדם” הרי בנוי לענות על הקושיה: הקב”ה ודאי לא גר בבית, ולא צריך קרשים וקרשים ומנורה ושולחן לאכול, וכו’ וכו’, כמו שמציגים את המשכן. הקב”ה לא צריך את זה. אלא מי כן צריך? בני אדם.
שומעים? אז זה אדם נורמלי? בית הוא לא צריך, אבל בני אדם הוא כן צריך? מה פירוש הדבר? אני צריך מילתא דבדיחותא. זה לא תירוץ על הקושיה. הקושיה אינה קושיה, התירוץ אינו תירוץ. זה לא נכנס כאן. הרי זה קל וחומר: אם במשכן שכבר הוא מצווה, וכתוב בפירוש בתורה שיעשו משכן, אתה לא מאמין שהקב”ה יכול לשרות? הרי קל וחומר שבאדם – שצריך למצוא ברמזים ובזוהר כתוב – קל וחומר שהקב”ה לא יכול לשרות! אדם הרי הוא חומר מלא צואה וכל מיני דברים. הסתכלת פעם בגוף של אדם? שם הקב”ה שורה? מה פירוש הדבר? אה, הכוונה למשהו אחר, כן? נבין.
יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה
אלא מאי, מה הכוונה? הכוונה לומר שהקב”ה שורה באופן מופשט, באופן של דעת. כפי שפשוט, למדנו השבוע, ראינו: “ספר תורה שכתבו מין ישרף” [גיטין מה ע”ב]. למה ספר תורה שכתבו מין ישרף? כי הוא לא מבין. כשהוא מקדש את השם, הוא לא מאמין ששם הוא השראת שכינה, שיש חלות השם הקדוש על הספר. הוא חושב שזה סתם. זה הרמב”ם עם קדושת הדברים. לקדושת הדברים אין קדושה [מצד עצמם].
הרי אלו אותן אותיות, אותה יו”ד עם אותה ה’, עם הכל, הכל כתוב בדיוק? אהה, מה הוא התכוון? הקב”ה שורה ביו”ד ובה’? הקב”ה שורה בכוונה של היו”ד שהוא עושה לשמו! הוא כתב בקדושה, הוא כתב בכוונה, הוא כתב את השם – עכשיו הקב”ה שורה, שורה שמו שם. מי שכותב בלי כוונה, אין לזה שום ערך.
במילים אחרות, מה אנחנו לומדים מכאן? שהשראת השכינה היא דבר שבדעת. היא דבר שבדעת. במילים אחרות, כיצד? על ידי מה? הרי, באיזה כלי בא הקב”ה לשכון בתוך בני ישראל? לא דבר שאפשר לראות בעיניים.
ראיית הנס תלויה באמונה
אבל הרי היו שם אש וענן שאולי אפשר לראותם בעיניים הגשמיות? על כך עצמו אולי יש חקירה, האם היה ממש ענן גשמי או לא. אבל אפילו כשכן יש ענן גשמי ואש גשמית, ו”וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל”, כפי שמסיים ספר שמות [מ, לח]: “כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ”, מה רואים? היה ברור שאפשר לראות, “כִּי עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם” [במדבר יד, יד], אומר הקב”ה. טוב מאוד.
אבל מהו “עין בעין”? הרי זה כבר לגמרי בעין בשרית. כי אילו מין היה רואה את זה, מין מסתכל ואומר: “נו, ענן. זה לא הענן הראשון. בסדר, ענן כאן למטה. זה עוד ערפל. כבר ראיתי אלף פעמים ענן כאן על הארץ. זו לא הפעם הראשונה. זה לא חידוש גדול.”
אה, כשיהודי האמין, הוא הבין. הוא יכול לומר שאפילו שהיה בדרך נס, הבינו. אבל מהו החילוק בין נס לטבע? זה גם רק דבר שבדעת. כשאתה לא יודע כלום, אתה רואה אותו דבר בדיוק. בתמונה אי אפשר לראות שזה נס. נמצא, כאן הדבר תלוי ועומד, הוא בנוי על אמונה מסוימת או דעת מסוימת שאומרת שכאן שוכן הקב”ה, כאן דר הקב”ה. זה דבר שבדעת.
אין סתירה בין “בתוכם” ל”בתוך המשכן”
במילים אחרות, נחזור לפשט הפשוט של הפסוק אם כך. אם כך, הרי צריכים אנו לשמוע שכאשר המדרש אמר ש”בתוכם” פירושו בין היהודים, זהו קודם כל הפשט הפשוט הנכון. “בתוכם” פירושו בין היהודים. אבל זה לא אומר – אין אנו צריכים להגיע למסקנה השנייה שהוא אמר, שאם כך אין צורך במשכן, אם כך זה רק בלב בני אדם ולא במשכן. כי המשכן גם הוא בלב בני אדם.
כיצד הקב”ה שוכן במשכן? רק על ידי כך שהיהודים מאמינים, שהיהודים “וְיִקְחוּ לִי… לִשְׁמִי”, שמקדשים את המשכן לשם ה’ יתברך, לשם השכינה, אז בא הקב”ה לשם. זה על ידי כך. נרצה לשאול, מה פירוש שהקב”ה באמת בא לשם? אולי צריך להוסיף עוד נקודה, אבל על כל פנים, רואים אנו שגם במשכן הדבר תלוי בלב בני ישראל, לא אחרת. ויכול אני עדיין לומר שהיתה מעלה שיהיה משכן מיוחד לשמו מלבד מה שאפשר להאמין שזה בלב? ואסביר מדוע.
מה הפירוש? אם כך, פשוט ששתי התורות, ה”בתוכם” ו”בתוך ישראל”, “בתוך לב ישראל”, זה נכון גם על המשכן הפשוט. אין צורך בצעד שני לומר ש”בתוכם” פירושו בין היהודים, ואם כך זה לא בית המקדש. אנשים חושבים שמקדש פירושו גשמיות, והקב”ה אינו שוכן בגשמיות. לא, הוא שוכן ברוחניות שבתוך הגשמיות. דרך כוונות המשכן, על ידי כך היה הקב”ה שורה באותו משכן. על ידי כך פירושו שעל ידי כך הוא עדיין שורה, כן. לא הפשט שאחרי שבצלאל עשה את הכוונות אז נכנס הדבר לעצים ואבנים. בעצים ואבנים הוא מעולם אינו. תמיד, בתמידות צריך להיות כשאתה עושה את העבודה של הכהן. כל יום, כל יום הוא מקריב קרבן תמיד, על ידי כך הוא משרה את השכינה באותו משכן. “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה”, בכך הוא מחזיק את האש כל יום, כל לילה, בעבודת הכהנים, בכוונות של הכהנים.
ומאידך, יכול אדם לשאול קושיה: אם הפסיקו לכוון את הכוונות הנכונות, אם הפסיקו להאמין את האמונה הנכונה בזה, הקב”ה הסתלק. אפילו הסתלק, ישאל מישהו, האם יש בו קדושה? כן, קדושת מקדש לשעת שמים. מקום שפעם האמינו שהקב”ה שוכן שם יש בו גם קדושה. אבל אם יפסיקו עכשיו להאמין במקדש, יפסיקו להסתכל עליו כדבר קדוש, להסתכל עליו כמקום השראת השכינה, המקדש אינו שווה כלום. אין כלל סתירה בין שני הפשטים של מקדש בלב ומקדש במעשה, בעצים ואבנים. זה אותו דבר.
משל: מהי הגדרת “מגורים” בעיר?
נמצא, צריך עוד להבהיר, אם כך שואלים אנשים, אנשים שלי: אם כך אני יכול לעשות מקדש רק בלב, למה צריך את המקדש? “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ” הרי זה פשוטו כמשמעו. “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” – שיעשו לי מקום מקודש לשמי, על ידי כך אשכון ביניהם. מה הפירוש? הפירוש כך הוא, שיש כאן מחנה יהודית, הרי זו מחנה ישראל של המשכן האמיתי. כל עיר יהודית יש בה בחינת מקדש מעט. אנחנו חיים כך, אנחנו לא תופסים את זה, צריך להבהיר את זה.
מחנה יהודית היא כך, שאדם חי, אדם חי בעיר, אדם חי במחנה, במקום בין אנשים אחרים, יש לו בראשו תמיד תמונה של איך הוא חי. במחשבה, איך הוא חי. במחשבה, כן. אדם נמצא תמיד רק בביתו בגוף, אפילו לא בביתו, בארבע אמות הקטנות שלו. אני אומר שאדם, כן, חושב “ושכנתי בתוכם”. אומרים שאדם גר, “ושכנתי” הוא לשון מגורים, כפשוטו. הזוהר, בדקתי את הזוהר על פסוק זה, כפי שהוא מביא את הפסוק, הוא מפרש תמיד “לדירה ביניהון”, כמו התרגום, “לדירה”, מגורים. הוא מפרש תמיד מגורים, כפשוטו, שאשכון. אומרים מדברים, “ושכנתי” נשמע יפה, שכינה, מדברים, זו מילה יפה ונשגבה. “ושכנתי” פשוטו שאגור ביניכם. “לגור בתוכם”, כביכול. “לגור” אולי לשון אחרת, כתוב “ושכנתי”. אבל גם על אדם נאמר לשון שכינה, על כזה, הרי יש שכן פירושו, מי שגר לידך. כן, אינני זוכר אם יש הוכחה על אדם במקום כלשהו בתורה שנאמר אותו לשון שכינה. שכינה אינה לשון מיוחדת דווקא. מי שגר בין אחרים, זו שכינה.
במילים אחרות, מה פירוש שאני אומר שאדם גר בעיר? אני גר כאן בניו ג’רזי. מה פירוש אני גר בניו ג’רזי? אני גר ב… אני חי בשתי אמות שלי, כאן עכשיו אני יושב כאן ליד השולחן, ממש כאן, ד’ אמות של אדם, בסדר. באיזה מובן אני גר בכלל בעיר הזו? הפשט הוא, בסדר, אפשר לומר שזה קרוב אלי, בסדר. אבל במה… באיזה מובן אני גר בכל העיר? אדם הוא אזרח של עיר, או אזרח של מדינה. אני… אני גר באמריקה, אני גר בארץ ישראל, אני ארצישראלי. מה פירוש? מה ובמה?
התירוץ הוא שזה בדעת. שוב דין בדעת. כמעט כל מה שבני אדם עושים עובר דרך דעתם. אדם הרי הוא בעל דעת, אדם הרי הוא נשמה. מה פירוש בדעת? שכאשר אני חושב איך אני גר, אני חושב על כל הבתים מסביב, על השכנים שלי, על בתי המדרשות שיש כאן באזור שלי, על המכולת, על ה… יכולים להיות שני אנשים שגרים באותה עיר, אחד גר שם ואחד לא גר שם. הוא גר והוא אזרח. הוא לא גר שם, הוא לא חושב על המקום הזה כעיר שלו, או העיר לא חושבת עליו כשלה, זה יכול להיות משני הצדדים. הוא לא חושב, כשבמחשבתו הוא לא שכן של בית המדרש, במחשבתו הוא שכן של המקום שמשחקים קלפים לידו. הוא גר בעיר אחרת. למרות שהוא חי באותה גשמיות, הוא גר בעיר אחרת. שיגור במקום, שיהיה דבר רוחני, דבר שבדעת, לא דבר שבגוף.
—
שלב 3: הנפקא מינה למעשה – “ושכנתי בתוכם” והשפעת הדעת
ו. הדעת של “ושכנתי בתוכם”: הקב”ה גר כאן
חייב להיות שהיהודי יחשוב – ודאי מצד הקב”ה הוא גם כאן, אבל אנחנו מדברים עכשיו מצד היהודי, מצד הדעת של היהודי. אני חושב: “איפה אני גר? בסדר, אני גר בעיר כזו, יש כאן מחנה לויה ומחנה ישראל. כן, כאן יש ראובן, ושם יש לוי, יששכר, יהודה, וכולם גרים, כל אחד באזור שלו. ובתוך כל שבט גם גרו, בתי אב, וכן הלאה. אני ממשפחת השמעוני, ומשפחת העזרי שגרה מכאן והלאה. ולידי גר לוי, שם גר קהת, שם גר גרשון, שם גר מררי. ושם גר הקב”ה, שם שוכנת השכינה.“
זה מה שהוא אומר, שהוא חושב בראשו: “איפה אני גר? כאן הבית שלי, שם הבית של אהרן, שם הבית של משה, ושם הבית של השכינה – המקדש.” אה, השכינה גרה איתו! הוא באותה עיר כמוה. “ושכנתי בתוכם” – השכינה גרה ביניכם. זהו פירוש פשוט.
ודאי, לשם כך צריך לבנות בית, ולקדשו לשמו במחשבה. כן, היהודים והכהנים, וכל סדר הנדבה, הם מקדישים לומר: “זה יהיה הבית של השכינה.” ואז שידעו היהודים ש”וידעו כי אני שוכן בתוכם”. “לדעת כי אני ה’ המקדשם” – כתובים הרבה לשונות, שידעו, לשון דעת, “כי אני ה’ שוכן בתוך בני ישראל”.
“בתוך בני ישראל” פירושו כפשוטו: לקב”ה יש בית בין כל הבתים היהודיים. לא מצד “כאילו” לקב”ה יש בית, אלא מצד הדעת של בני האדם, שבני האדם אומרים: “אה, כאן הבית שלי, ושם הבית של הקב”ה.” שם הבית של השכינה, מה שהם אומרים, זהו פשוט פירוש “ושכנתי בתוכם”.
ז. “אוהל שוכן באדם” – השראת השכינה בגוף האדם
עכשיו, יש האומרים, אפשר לעשות זאת בדעת. בסדר, אבל אז אתה לא גר, אז עדיין השכינה לא ירדה עם החפצים והמזוודות, אז היא עדיין בעליונים עם הדעת שלך. אדם יכול ודאי – אתם יודעים מה אומר האלשיך, שיש השראת השכינה באדם, הוא מביא את הפסוק “אוהל שוכן באדם” [תהלים ע”ח, ס’]. שוב, איני יודע אם זה פשט, אבל זה כבר מתחת, זה דרש קרוב לפשט: “אוהל שוכן באדם”, שהקב”ה משכין את אוהלו באדם, באיברים של האדם.
או שוב, אם אדם חושב, שכתוב בגמרא “כאילו קודשא שורה בתוך מעיו” [תענית י”א ע”ב], הקב”ה, כן, השכינה שורה בתוכו. אז שוב, מה הפירוש? צריך להיות איזה מקום. אני אומר כאן רעיון, ואפשר לומר “מולקולא דכבודא”, אבל קשה לנו לחשוב כך, כי אני הרי גר כאן.
טוב מאוד, אם אדם יכול לחיות ביחידה כזו, “תן לי לא לגור”, אז ודאי הוא שוכן בתוך בני ישראל. אם אדם לא, אבל צריך שיהיה איזה מקום בלב:
* תפילין: מניח תפילין, ואומר שהקב”ה הוא “שמי”, כן, “שם ה’ נקרא עליך” [דברים כ”ח, י’], שמו, הקב”ה שוכן על התפילין שלי שאני מניח בבוקר. טוב מאוד, עכשיו יש לך מקום בגופך שבו התפילין, ממש השראת השכינה בגוף, זו המצווה.
* ציצית: אה, עכשיו תאמר, הקב”ה בציצית ולא בכל הבגדים שאדם לובש? ודאי שכן. אבל אנחנו מדברים על הדעת שלנו, ואתה צריך שיהיה לך מקום שתוכל לומר: כשם שיש לי חולצה, כך יש לי ציצית. כשם שיש לי ראש, יש לי תפילין של ראש. איפה כאן תפילין של ראש? לא רק “על הראש”.
* מחשבה: שוב, יש לי איזו מחשבה, איפה הקב”ה שוכן אצלי? בבוקר אני אומר “שמע ישראל ה’ אחד”, שם הקב”ה במחשבות שלי.
זהו הפירוש של “ושכנתי בתוכם”.
ח. הנפקא מינה למעשה: למה צריך את הידיעה?
עכשיו, אני רוצה להסביר קצת יותר טוב מהי הנפקא מינה למעשה מכך. שלב 3 [חלק שלישי], זהו השלב השני של השיעור שלי. דיברתי קודם על שמחה, ודיברתי עכשיו על כך שה”אוהל שוכן באדם”, “ושכנתי בתוכם”, ו”בתוך הבניין” אינם סתירה, כי תמיד זה על ידי דעת.
עכשיו אני רוצה להסביר קצת יותר טוב על הבסיס של שלב 2 שאמרו, שהדעת של “ושכנתי בתוכם” פירושה שאני אומר שכאן הבית של הקב”ה. אני רוצה להסביר מה זה אומר, למאי נפקא מינה? כי הרי הקב”ה ממילא בכל מקום. אדם חושב: “בסדר, הקב”ה גר שם, מה זה קשור אלי? אה, אני צריך לבוא לביתו, אני צריך להביא לו קרבן, יש לי משהו לעשות עם זה.” אבל מה השייכות? מה זה שהוא גר כאן? למאי נפקא מינה? אני חייב שתהיה נפקא מינה.
ט. היסוד של הרמב”ם: התנהגות “לפני מלך גדול”
על כך אני רוצה להסביר, אני רוצה רק לומר מה שהרמב”ם אומר, מה שהרמב”ם מביא בסימן א’ [הערה: הרמ”א בשולחן ערוך אורח חיים סימן א’ סעיף א’ מביא זאת בשם הרמב”ם במורה נבוכים ח”ג פנ”ב], וזו מילה עמוקה מאוד, צריך להוציא ממנה מה שהוא אומר.
הרמב”ם מתחיל את הפרק שם: “אין ישיבת…” – איני זוכר, שכחתי את הלשון. אבל אין צורך בלשון, השכינה אינה שורה בלשון, השכינה שורה במה שזוכרים בלב. אינה דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו כשהוא לבדו, לכשהוא עם – נאמר בפשטות – כשהוא עם אנשים אחרים.
נבהיר את הדבר. הרבה פעמים אנשים חושבים: אני עושה דבר מסוים, אני נוהג מנהג מסוים. ודאי אם אנשים אחרים יגלו, או למשל אם הרב יגלה, אם איזה קנאי יגלה, אם איזה “עמך יהודי” יגלה, אדם מסוים יגלה, והם יבואו לצעוק עלי, הם יעשו נפקא מינה – יש בעיה. אצטרך להתמודד איתם, או אצטרך להתנגד להם, או אצטרך להתעלם מהם, אצטרך לעשות משהו. בינתיים, אני עושה לבד, אין נפקא מינה.
י. הפסיכולוגיה של “בצנעה” וההשפעה של מבטו של אחר
ואדם יכול לחשוב – נחשוב, אדם הרבה פעמים: “אני אדם חזק, אני לא מתפעל ממה שאנשים אומרים, ממה שאנשים עושים.” אז אני יושב בבית בצורה מסוימת, אני נוהג בצורה מסוימת, אני אומר דברים מסוימים, אני לומד בדרכים מסוימות, אני מסתובב עם אנשים מסוימים. ודאי, בינתיים אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע. אבל הוא מדמיין לעצמו: “אם מישהו היה מגלה, אם הרבי שלי היה מגלה, אם הרב היה מגלה – לא הייתי משנה את מה שאני עושה. אני אדם חזק, אני עושה מה שאני סבור שנכון, אני לא מבקש רשות מאחרים, לא הייתי משתנה, הייתי ממשיך לעשות אותו דבר.”
נו בסדר, למשל, לפעמים יש שמירה, למשל, יש עניין של בצנעה, יש הלכות כאלה, יש דברים שכתוב שצריך לעשותם בצנעה, זה לא טוב, זה מזיק להם לעשות ברבים. אומר האדם, טוען אדם, חושב אדם: “יש לי סוג של הבנה שחסר לי, אין לי את הבעיה הזו. מה שכתוב שצריך לעשות בצנעה, כדי שאני יודע, שלא יהיו מחשבות זרות, שלא יחשבו ימים, לפעמים אחר מפריע – זו בעיה לאנשים שמושפעים מאנשים אחרים. אני לא אדם כזה שמושפע מאנשים אחרים, נו, אין לי חילוק אם אני עושה זאת ברבים או בצנעה, הכל אותו דבר.”
עכשיו, במציאות, דבר מעניין, כשמסתכלים פנימה רואים: זה לא מתחיל [בבת אחת]. תמיד, אחרי שהמעשה מתגלה, משתנה משהו בהתנהגות של אותו אדם. אפילו כשהוא מזלזל, אפילו כש– לא אפילו כש, דווקא כשהוא מזלזל. הוא לא באמת מזלזל, אני פשוט, אנחנו לא מדברים על אותו אדם, המזלזל, זה שאומר “אני לא גורס אותך, אין לי שום חילוק, כולם שמעו שאני עושה כך, אני ממשיך לעשות. הם חושבים שזה לא טוב, שיחשבו.” עם כל זאת משתנה משהו, ובדרך כלל בצורה הדרגתית לאט לאט, אפילו כשהוא בכלל לא מכיר בזה, אפילו כשהוא מכחיש את זה כל הדרך. בדרך כלל הוא משתנה, בסוף הוא מתנהג בדיוק כמו שאותו אחד רצה שיתנהג, או לא בדיוק, שמונים אחוז.
בדרך כלל, כך זה הולך בדרך כלל, אפילו כשאדם אומר – כבר ראיתי, התבוננתי בהרבה מקרים של הרבה דברים דומים – אפילו כשאדם אומר… אדם למשל, כל דבר חדש, הוא נעשה חסיד של רבי חדש, או שהוא מצא עבירה חדשה לעשות או מצווה חדשה. בהתחלה הוא מתבייש, הוא עושה את זה בצנעה, ואחר כך, אה, לפעמים בסוף זה מתגלה. והרבה פעמים יש אנשים אחרים שמתנגדים לזה. אם כל אדם הולך לחיות לפני עיניהם, מול העיניים של האנשים האחרים שהם הקבוצה האחרת שמחזיקים ממנו, אז הוא נשאר כך. אבל אם הוא נשאר בחלקו, בקבוצה שלו, בקהילה שלו, במקום שלו שם שמסתכלים כך… אחר כך נעשה שמה שהם יודעים, אם זה נשאר לעולם ועד בצנעה, אז הם יכולים להתנהג לעולם ועד כך. אם זה מתגלה, זה נחשף, זה נעשה בפני העיניים, מול העיניים של אנשים אחרים – כמעט תמיד זה עושה חילוק.
אני לא אומר שמאה אחוז הוא מתחיל לעשות מה שהם מצפים, אבל זה חמישים אחוז, שמונים אחוז הרבה פעמים. ובלי שהוא ישים לב, בלי שהוא יגיד פעם אחת: “תראה, אני מפחד ממך, אני לא רוצה שתדע, אני מפחד ממה שאתה רואה, אני הולך לעשות אחרת.” בלי שהוא יגיד את זה פעם אחת, בדרך ממילא קורה שמה שהעיניים של האנשים האחרים שמחזיקים אחרת הן עליו, זה גורם שהוא יתנהג כרצונם. את זה צריך להסתכל במציאות ולראות שזה קורה תמיד.
יא. הידיעה לבדה משנה את המציאות
עכשיו, צריך להתבונן במושג הזה. מה שזה אומר הוא, שאנחנו מאוד משוכנעים קצת לגבי מה גורם למעשינו. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לדברים עדינים יותר. אנחנו אומרים: “מעשיי הם הרי הבחירה שלי, הרי החברים שלי, הרי הרצון שלי.” אפילו דברים כאלה זה ברור לגמרי. אבל מה שהלה מסתכל, העין של הלה, סך הכל ההסתכלות – ההסתכלות לא חייבת להיות שהוא עומד ליד החלון ומסתכל, זה יכול להיות בידיעה. הידיעה של הלה, או של איזה דבר חיצוני, עצם הקיום של הלה במרחב שלי, במקום שלי, שהוא נמצא כאן, עושה חילוק על מעשיי. לא חילוק קטן, חילוק גדול. זה עושה חילוק בהכל.
“אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול.” העולם חושב שהכוונה שהוא עומד לפני מלך, הוא רועד. הוא רועד, הוא כפוף בכל תנועה. לא, הוא לא רועד, המלך הוא מלך רגוע, לא אכפת לו. אבל הוא שם. עכשיו שהמלך שם, הוא גורם שכל תנועה שלי היא אחרת. לא על ידי זה, לא דרך איזו תנועה שממילא אני מפחד מהמלך, ממילא אני מסתכל בספרי הלכה מה כתוב על אימת המלכות איך צריך להתנהג, ואני מתנהג כך. לא על ידי זה. על ידי זה שהמלך שם, שאני מכיר, אני רואה שאני בפני המלך, אני מתנהג באופנים של מלכות, בפני המלכות.
שיעור פרשת תרומה – חלק ד’
נושא: כוחה של “ידיעה” והשראת השכינה מתוך שמחה
תוכן עניינים:
1. כוח הסביבה: איך “ידיעה” משנה את האדם ללא בחירה
2. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות
3. “ושכנתי בתוכם”: המציאות של השראת השכינה
4. שני דרכים בעבודת ה’: ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)
5. סיכום: המנוחה של נוכחות ה’
—
יב. כוח הסביבה: איך “ידיעה” משנה את האדם ללא בחירה
אם אני בפני [מישהו], אני אומר את זה, היסוד מתחיל קודם. אם אני במושבו של אדם, כמו שכתוב בתהלים (א, א): “במושב לצים לא ישב”, אם אני יושב במושב לצים, אני לא צריך אפילו לומר: “אה, בוא אני אשתלב, אני אתנהג כמו כל הלצים האלה.” לא! מעצם העובדה שאני יושב איתם, אני מתחיל להיות ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.
זה קורה מעצמו, זה קורה מהדעת, זה קורה מעצם הידיעה, מעצם העובדה. אם הוא לא יודע, זה אכן לא מתחיל. אבל זה קורה מעצם הידיעה שהלה נמצא כאן, שהלה מסתכל עליי. זה מספיק כדי לשנות את הנהגתו של אדם, אפילו במובן מסוים, בדרך יסודית יותר מאשר כשהוא חושב ועושה בחירה: “אני רוצה להיות כמו הלץ.”
למה? כי הוא לא תופס. זה מה שאנשים לא תופסים: הבחירות שאנשים לא תופסים [שאינן מודעות], הן הרי תמיד יותר על “מה שהם” מאשר מה שהם תופסים [במודע], כן?
יג. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות
כשאני עושה בחירה, אני יודע שאני לא כזה, אבל עכשיו אני צריך למצוא חן בעיני הלה, אז אני שם כובע כזה. אז זה לא אני, אז זו בחירה מזויפת שעשיתי על בסיס תנאים חיצוניים מסוימים שקיימים.
אבל אם אני הולך עם כובע כי… מה זאת אומרת אני הולך עם כובע? בפשטות, זה מה שאני, אני הולך עם כובע. אני “הולך כובע”. איך נהייתי “הולך כובע”? מדעת, מהסתכלות, מזה שכל האנשים – או האדם שאני מחזיק ממנו – הולך עם כובע, והוא מסתכל עליי.
זה לבד – הוא לא אמר, הוא לא רוצה שאלך עם כובע. אם הוא שואל אותי: “אתה צריך ללכת עם כובע?” אני עונה: “לא, אני לא צריך, לא אכפת לי, אני אדם רגוע, לא אכפת לי.” אבל כשאני עומד לפני המלך, אני שם את הכובע המלכותי ששמים בפני המלך, כי הוא שם. לא פחות ולא יותר.
יד. “ושכנתי בתוכם”: המציאות של השראת השכינה
אני מקווה שהבהרתי מספיק את הנקודה. אם מישהו לא, שישלח לי הודעה.
הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.
השינוי האמיתי קורה אם אדם רוצה שינוי אלוקי – אני כבר לא מדבר על הרבה דברים פשוטים, זה נחשב שזה עוד אדם, זה נחשב שיש רמות אחרות של תועבה – אבל הרמה האלוקית של “ושכנתי בתוכם” פירושה: שאם יודעים שהקב”ה שוכן בינינו, פתאום הכל אחרת.
שום דבר לא אחרת [פיזית], אבל לא צריך אף פעם לחשוב: “אם כך בוא אשאל אותו מה אני צריך לעשות, מכיוון שהוא כאן.” הוא כבר אמר מה אני צריך לעשות, יש תורת אמת. אבל לא, לא מדברים על זה [על הציוויים]. פתאום הכל יהיה אחרת, ובדרך ממילא, בלי לרצות – לא צריך לרצות. בשביל זה זו שמחה גדולה.
טו. שני דרכים בעבודת ה’: ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)
בראש השנה צריך לעשות תשובה. ראש השנה פירושו, שהקב”ה בא, “המלכות לשבת בסעודה”. אה, הוא בא עם לבוש מסוים, הוא בא עם צורה מסוימת. הוא אומר: יש חוק וסדר, צריך להיות טוב ולא רע. וכולם רוקדים והם הולכים לעשות תשובה. זו עצבות, כן, זה “בעצב תלדי בנים”.
כל אחד יודע, שכמה שמדברים, יש לזה טעם של יראה, של צמצום, של עצבות, “דבריך מעטים”. אוקיי, אומרים הרבה מאוד מילים בראש השנה ויום כיפור, מתפללים, אבל הפירות – התוצאה האמיתית – היא מעט מאוד. (אוקיי, אולי בשבת אחרת נסביר למה). לא אומרים, באמת כלום. אומרים מעט מאוד דבר. משתנים בפירוש. משתנים, “אם כך צריך לעשות תשובה, צריך להיות יותר טוב.”
יש דבר שנקרא שמחה. חודש אדר. הרבה יהודים אומרים דרשה כזו: “הקב”ה אוהב אותך ממילא.” וממילא הם מתכוונים, זה אומר שלא משתנים.
האמת היא: משתנים הרבה יותר כשהקב”ה אוהב אותך ממילא. לא שהוא אוהב אותך, אלא שהוא כאן. זה חילוק גדול. “ושכנתי בתוכם”. הוא כאן. היא כאן, השכינה.
טז. סיכום: המנוחה של נוכחות ה’
אני רוצה לומר עוד שיעור, זה אומר שצריך לומר, השכינה היא לא הקב”ה [עצמותו]. אבל אני לא יכול עוד להסתכל בזוהר, ומעט מזה למדנו היום. וכן אני רואה שכבר הארכתי מספיק לשבת של היום.
אבל זה קיים. יש נוכחות ה’. השכינה פירושה נוכחות ה’. הנוכחות של הקב”ה נמצאת כאן. וזה הכל! צריך להיות מרוצה מזה. זה טוב שזה קיים. זה לא מפריע. הוא לא בא עם מבט חמור, זה מבט טוב, זו ממש מנוחה. זה “ושכנתי” – שכנתי זה לשון מנוחה, כן? לא לשון עומד ומלקה.
הוא כאן! ואם אדם רוקד שהוא בשמחה, במנוחה ובשמחה – “מנוחה ושמחה אור ליהודים” – שהקב”ה כאן, הוא לא צריך לעשות תשובה, זה יקרה מעצמו. לא ביום אחד, ו”לא יום אחד ולא יומים”, לא ביום אחד, אבל הוא רואה פתאום: הוא אדם אלוקי.
מגיע ניסן, והנסים נגלים, הוא אדם אלוקי. למה הקב”ה בא לכאן? זה הכל.
שבת.