רוב החגים מגיעים עם הוראות הפעלה מדויקות, תיטול ידיים בלי ברכה ואחרי זה עם ברכה ותכוון להוציא את המרור ותגיד את זה ואחרי זה תגיד את זה ותברך ותאכל ותשתה ותנענע ותבנה ותעשה, והכל בדיוק בהלכות ומנהגים. עד שאתה גומר ליישם את כל ההוראות וכבר לא נשאר לך זמן וכוח לחגוג את היום בכלל. חנוכה הוא חג אחד שנשאר כמט בלי שום הוראות. פשוט תדליק נר. לוקח בערך דקה. וזהו, כל היום משוחרר. אפילו בנו לתוך ההלכות את כל האופציות האפשריות. בא לך תדליק נר אחד, בא לך יותר תדליק כמה, בא לך ידליקו כולם, אפשר לך תדליק בדלת, אם לא בחלון, אם לא בשולחן. שום דבר לא חשוב מדי איך יהיה בדיוק.
הרי זה כאומר, כל החיוב הוא רק להדליק את האור. מכאן ואילך, הרשות בידך לעשות מה שתרצה. זה כבר יגיע לבד. רצונך לשבת אצל הנרות ולשיר תעשה כך. רצונך ללמוד תעשה אותו חג של תורה תלמד לימודים תחדש חידושים. רצונך לאכול ולשתות ולשמוח תעשה חגיגה באוכל ושתייה. הכל כרצון איש ואיש וכפי התוכן שיבחר בעצמו לעשות בחג הזה.
לכן גדולי החסידות אהבו את החנוכה כל כך, כי היו אנשים עם יצירה חדשנית בכל תחום. ובכל מקום היו עדיין מוגבלים בגבולות הוראות האורתודוכסיה איך בדיוק לחגוג. והנה נזדמנה להם חג שאין בה כל חיוב, ואפשר לחגוג אותה איך שרוצים לפי החידושים והכוונות שלהם. ולא נתקררה דעתם עד שקראו לה אורו של מלך המשיח. המשיח שהם רצו להביא, שיהא נר ביד כל אחד ואחד, ויהא כל אחד ככהן גדול בעצמו מדליק את הנרות בעצמו ולא יסתמך על חוקים והיררכיות כתובים מראש.