הרמב”ם רצה לעשות ספר שבו כל ההלכות בקצרה, באופן מסודר מכלל אל הפרט, מבלי שמות האומרים ומבלי להיכנס לטעמי ההלכות. לטעמי אפשר היה לו לקצר את ספרו כמעט לשליש ורבע ממנו, בכמה אופנים שונים. האחד שסידור ההלכות מכלל לפרט לא הושלם ברוב ההלכות. השני שהר”מ לא עקבי בהבאת טעמי ההלכות לפעמים מעתיק הטעם ולפעמים לא, והרבה פעמים זה לא רלבנטי כלל למי שלא קרא גמרא. השלישי שבהר”מ רוב הפעמים העתיק את פרטי המקרים שבגמרא ולא את הכלל שמאחוריהם (זה הבעיה קצת מתנגש עם הנקודה שניה שלו לא לכתוב טעמים ואכ”מ).
אני מראה דוגמא בהלכות חנוכה, קיצרתי את שני פרקיו עד שבלשוני יש בערך 580 מילים לעומת 1200 מילים בלשון הר”מ. סידרתי קצת יותר מכלל לפרט. את הטעמים שהביא השארתי אבל באות קטנה. וחלק מן הפרטים שאינם רלבנטיים לכאורה השמטתי לגמרי (בעיקר בכל פרטי מנהג ההלל שבגמרא, מאחר והכל כפי המנהג)
אני יודע שוויתרתי קצת על זרימת הלשון וראוי להאריך קצת יותר שיהיה מובן אבל אני חושב שאני מראה נקודה נכונה מכל מקום.
ובכל זה לא עשיתי בכלל את מה שהרב חסדאי תובע שיעשה שהוא בכלל לכתוב רק את שורשי טעמי ההלכת שממנו נובעים שאר הפרטים, שמזה נובע שמצד אחד יצטרך להאריך יותר בהגדרת הדינים ומצד שני להשמיט רוב פרטי הדינים הנובעים מזה מאליהם, קל וחומר הרבה מקרים שאינם שם אלא לפי שנשאלו בזמן התלמוד לפי המציאות שלהם.