מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך.
הסיפור היהודי המסורתי
א. עלינו לזכור את הסיפור היהודי הפשוט של מלחמת החשמונאים ביוונים. הסיפור הוא אשר היהודים יושבים בארץ ישראל עוסקים בתורה שומרים את המצוות ואת השבת, מלים את בניהם ונזהרים ממאכלות אסורות, ועובדים את הויה בהיכלו ובמקדשו. באו נגדם גויים טמאים וארורים, וגזרו שמד על עסק התורה ועל קיום המצוות, לא הניחום לשמור את השבת והכריחום להתגאל במאכלות אסורות, כדרך הגוים הטמאים, ושיא הצרות והחילול שאף במקדש הקודש שלחו יד ומנעו את עבודתו ובמקום המזבח שמו שיקוץ משומם. מצרה זו הצילנו הקב”ה על ידי הכהנים החשמונאים וחזרנו לעסוק בתורה ובמצוות שלא כפי שהגוים הרשעים רצו ושבה עבודת המקדש על מכונו.
ב. הסיפור הזה הוא המסופר במשנה ובגמרא ובמדרשים ובתפלות ובפיוטים בכל המקומות שדיברו על מלכות יון, אשר החשמונאים הצילום ממנו, ואשר השיא של הצלה זו חוגגים אנחנו בימי החנוכה שבו חונך המקדש שחילולו היה שיא פירצת היוונים בחומת קדושת ישראל. (אמנם במסכת שבת ניתן טעם מיוחד אל מצוות הנרות בסיפור נס הנרות, ואין שאר השמדות נזכרים בו, אבל גם שם הרי זה מסופר על הרקע הנודע “כשנכנסו יוונים להיכל”, “וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום”, הרי כי זהו עיקרה של הרקע). כל גזירות השמד של יונים כולם מסופרים או רמוזים במגילת תענית ובברייתות ובסוגיות התלמוד, ועליהם מספרים כל המדרשים שהתחברו לספר סיפור חנוכה וכן הפייטנים שפייטו אותו, ואין צורך לכל זה במקורות חיצוניים כלל.
ג. וכך היו כל ישראל במשך הדורות חוגגים את סיפורה של החנוכה, כיצד התגברו ישראל הצדיקים על היונים הרשעים שפשטו ידם כנגדם ולא הרשום לעסוק בתורה ובמצוות, וכיצד גבר ישראל עליהם בעזרת האל. על הבסיס הזה ניתן לדרוש הרבה דרשות כדרך הדורשים כיצד מתבטא בזה אהבת המקום לישראל, וכיצד יש ללמוד מזה חיזוק בגלות, וכיצד הוא חנוכת המזבח והמקדש ונס הנרות מגלה יותר את העניינים האלה, ושאר עניינים פנימיים מזה, לרוצה לדרוש על סוד שרה של יון והכוח שהוא שולט עליו למעלה וכן הלאה הכל כדרך הדרשנים והמעמיקים פנימה.
הפרטים החסרים בסיפור המסורתי
ד. כל פרטי המלחמות שניהלו היוונים והחשמונאים ושאר עלילותיהם חסרים מכל הסיפור הזה, את שמותיהם הפרטיים של בני חשמונאי שניהלו את המלחמות לא נזכרו או שנזכרו באופן מעורפל מאד[1]. אף שמו של המלך הרשע “אנטיוכוס” שגזר את הגזירות המורגל בפי כל ילד המספר את סיפורה של חנוכה בימינו איננו מופיע באחד מן המקורות האלה, אלא הצד הרע בסיפור נזכר תמיד בשם ‘מלכות יון’ סתם, כמו שכתוב בנוסח ‘על הניסים’, ‘מלכות יון הרשעה’[2]. כל זה להורות כי בעיני החכמים והמדרשים אין כל זה כי אם מקרה אחד של אותו מלחמה נצחית שמנהלים מלכויות הרשע נגד ישראל עם קודש ואין בו איזה פרטיות חשובה.
סיפורים החיצוניים וזמני תפוצתם
ה. לבד מכל זה ישנם ספרים חיצונים המכונים ספרי חשמונאים או מקבים. אלה הספרים ועיקרי הסיפורים שבהם לא השתמרו כלל דרך מסורת ישראל, (אלא אם נתעקש על איזה פרטים בגזירות שנזכרו במפרשים שנובעים מהם, מה שאינו מוכרח, אבל עכ”פ עיקר צורת הסיפור כפי שנזכיר לא נזכר כלל). ספרים אלה השתמרו אצל המינים הנוצרים, אף שהתחברו כנראה במקורם בעברית ועל ידי יהודים. ואך בשנת תק”צ (1850) תורגמו בחזרה לעברית בראשונה מיוונית על ידי יצחק זעקיל פרענקל. אכן עיקרי הסיפורים שבהם כבר נעתקו גם על ידי יוספוס פלאביוס בספרו קדמוניות היהודים. גם ספר זה לא נודע בין היהודים בעברית עד התקופה האחרונה, אך כבר מזמן הראשונים נודע ספר ‘יוסיפון’ שהוא מבוסס עליו בחלקים גדולים). ומעת הרנסאנס היו היהודים המשכילים בקיאים בתוכנו.
ו. בספרים אלה מסופרים באריכות כל סיפורי גזירות היוונים ומלחמות החשמונאים בהם וטיהור המקדש ויסוד חג החנוכה והרבה פרטים המתאימים למוכר. אך דבר אחד יש שאיננו פרט כי אם משנה את כל תמונת הסיפור של מלחמת ישראל במלכות יון הרשעה, אשר אי אפשר לכל הקורא במקורות הללו להתעלם ממנו. והוא, שלפי הסיפורים האלה לא התחילו הגזירות המרושעות של היונים נגד היהודים סתם כגזירת שמד כחוליה אחת בשרשרת הגדולה של גזירות השמד הפיזיים והרוחניים שסבל מהם עמנו. אבל ספרים אלה מדגישים ומרחיבים מאד את הסיפור, כי שורש כל עיקר המלחמה היתה בעצם במלחמת אחים שניהלו היהודים בינם ובין עצמם. אשר עיקרם מאבק בין יהודים המכונים ‘מתיוונים[3]‘, והנודעים שם בשמם, אשר תבעו לעצמם את הכהונה הגדולה ואת השליטה על העם, וביקשו להתערב בדרכי היונים לעבוד את אלהיהם ולעשות כמעשיהם, והם במאבקם עירבו את היונים הרשעים שיעזרו להם, ומן העזרים שלהם היו גזירות השמד שנגזרו. הסיפור הזה מופיע במקורות חיצוניים אלה בלבד ולא באחד ממקורות המדרשיים ואף לא ב’מגילת אנטיוכוס’ המספר את הסיפור לפרטיו מתחילה ועד סוף ולדעת כמה ראשונים הוא קדום מאד.
ז. למותר לתאר עד כמה הופך הסיפור הזה את עיקר המלחמה וההצלה, מסיפור של גוים רעים ויהודים טובים, שהוא הוא הסיפור היהודי בכל הדורות ובכל המועדים ובכל הדברים, הופך הסיפור אל סיפור יהודי פנימי. סיפור שבו יש יהודים ‘טובים’, אלה החסידים. ויהודים ‘רעים’, אלה המתיוונים. ונמצא שלא מלחמת מלכויות יש כאן בשורשה כי אם מלחמת אחים. ונמצא כי הקב”ה עזר לא לעמו האהוב עליו מאז נגד הגוים השונאים אותו מאז, אלא עזר ליהודים מסוימים נגד יהודים מסוימים אחרים. לסיפור כזה ולמהפך שהוא מחולל בהבנת כל עיקר הסיפור אי אפשר לתת שם אחר כי אם אנטישמיות. ואין זה מקרה שסיפור זה השתמר דווקא אצל המינים הטוענים אנו ישראל, ואשר כל דעתם ודרכם לאורך הדורות הוא לטעון שישנם ‘יהודים טובים’ ו’יהודים רעים’, האשמים בכל הצרות אשר מטרת כל זה לפלג בין ישראל לבין עצמם ולגרום לנפילת הגוף כולו כדי שיירשו הם אותנו.
ח. בתקופה החדשה כאשר היהודים התוודעו אל הסיפורים האלה ואופן תפיסתם את העולם ואת ההיסטוריה היהודית, נמצאו רבים אשר התחילו לתפוס את הסיפור הקדוש של נס חנוכה בראשונה לפי המסופר באותם הספרים[4]. באופן אירוני מר מאד, נמצאו דווקא מן היהודים הכי אדוקים, אשר ששו על המקור הזה, ומצאו בזה מקור למאבקם המפליג בתוך העם נגד יהודים אחרים, לומר הנה הם היהודים הלא טובים המתיוונים, אשר נגדם נחקק חג החנוכה. וכל אחד דורש כפי דרכו, על היהודי השני שאיננו עושה את התורה באופן המוסכם עליו, איך הוא המתיווני של הסיפור. ודבר זה איננו כי אם רוע לב, אשר במקום לקיים את החג כמצוותו וכפי שנחגג בכל הדורות כתגבורת ישראל על הגוים, נעשה הוא לחג המפליג בין ישראל לבין עצמם, וכן לא ייעשה.
ט. אם נאמין לאותם מקורות חיצוניים אשר בפועל התחילו סיפורי הגזירות ממאבק פנים – יהודי, מתגברת המסקנה הזו ביתר שאת. זה יבהיר לנו שאין זה סתם שהחלק הזה לא נודע או התפרסם או שלא הדגישו אותו, אלא בכוונה השמיטו אותו חכמים מכל סיפורים ותיאוריהם, כי לא ייתכן לדעתם כדבר הזה לחגוג חג המפליג את היהודי מחברו. אין זה אומר שלא חששו חכמים מאד מן הנסיונות הנמצאים בתוך היהודים או מן הכתות המיניות שהיו בישראל. בוודאי חששו מאד מהם וביקשו להינצל מן הסכנות שהם מביאים. אבל לא מצאנו לעולם שיקבעו דבר זה כחלק יסודי מן התורה, כמו שיהיה חגיגת חג מיוחד לזכר שניצלו חלק מישראל מחלק אחר. ואם דיברו על גזירות דת לא דיברו אלא איך הגוים הטמאים הרשעים ביקשו למנוע את ישראל מתורתם, ולא חלילה שיהודים הם שגרמו לזה, גם אם במובן ארצי מציאותי היה הדבר אמת.
י. הצורה הזו עקבית אצל הנביאים והחכמים וההולכים אחריהם, אשר למרות חילוקי דעות חריפים ביניהם לבין רשעי העם אשר בתוכם, ודברי התוכחות החריפות שהם אומרים נגדם, אשר נשמע מהם כמעט שירצו לזרוק אותם מן הכלל, הרי אין אלה אלא דברי תוכחה שמטרתם להיטיב, אבל לא נמצא אותם מעולם חוגגים את הניצחון של הצד שלהם בעם על פני הצד השני[5]. וכפי שמצאנו אותם אחר החורבן מטשטשים את ההבדלים הגדולים בין הכתות שהיו אז, למרות שהם אומרים שהבדלים אלה עצמם גרמו לחורבן, אינם מאשימים בחורבן צד אחד כי אם את עצם הפילוג במאמר שנאת חנם. ואמרו שאותם שנאמר בהם נתנו את נבלת עבדיך וגו’ בשר חסידך הם החוטאים אשר במיתתם נתכפר להם, והיינו שאחר מיתתם אין ראוי להחזיק במחלוקת נגדם. ואמרו (מגילה י, ב) בפירוש אשר ‘בנפול אויביך לא תשמח’ הוא בישראל, ולא באומות העולם, היינו כי זה ההבדל יסודי אצלם לא לשמוח בנפילת ישראל גם כאשר הוא מאויביך שראויים ליפול. וזה בדיוק הוא הסיבה שיש לנו מועדים על נפילת אויבינו מאומות העולם ולא על נפילת אויבינו מתוך ישראל וכדרך ירמיהו ויחזקאל ושאר נביאי ישראל אשר אמרו תוכחות קשות מאד על החוטאים וכאשר הגיע העונש על אותם החוטאים היו בוכים ומתאוננים בעדם ולא שמחים במפלתם חלילה.
יא. ואמר רבינו הר”מ באגרת השמד, אשר נכתב לחזק את ישראל שהיו ממירים את דתם באונס ובלחץ אויב, ואזר כגיבור חלציו להילחם נגד מי שאמר להם אבדה תקוותם שהרי עשו את הגרוע מכל, ותמך יתדות דברי חיזוקו מסיפור חנוכה עצמו. וז”ל : וידוע הוא כמו כן עם שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרות קשות ורעות ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה ועם כל זה לא קראום חז”ל לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים והתחננו בעדם והוסיפו בימי חנוכה על הנסים עד ורשעים ביד צדיקים”. הרי הר”מ מבין בפירוש כי אותם “צדיקים טהורים עוסקי תורתך” הנזכרים בברכת על הניסים, אינו מדבר על החסידים הנפרדים מן העם שמסרו נפשם על קיום התורה בלבד בלבד, אלא דווקא על כל העם אשר מדוחק הצרות עברו על כל התורה כולה, ואף שלא קיימו את מצוות קידוש השם בפרהסיא המחייבת אותם להחזיק בכל המצוות, מכל מקום זה נחשב אונס, ואותם יהודים הם הנקראים צדיקים, ועל הצלתם אנחנו מודים בחנוכה.
יב. ואל תשיבני לומר כאן באונס כאן ברצון. כי תתבונן מעט ותבין שזה הדבר שאנחנו קוראים אונס כאן הוא עצמו הסיבה שאין חכמינו ז”ל אומרים לעולם על היהודי שהצטרף לרשעים שהוא היהודי הרע שגרם לצרה. ואין “אונס” נקרא כאן דווקא מי שיהיה לו אונס ממש שעומד לפניו גוי ומכריחו לעבור על הדת, אלא כמו האנוסים ברוב הדורות שרבים מהם מפחד וחשש רחוק עברו חוק, וכפי שמחזק אותם הר”מ במכתב זה שבפועל אין לחשוש ואפשר לברוח משם וכדו’, אבל במציאות שבו בכדי להיות מקורב למלכות וליהנות מטובות העולם עדיף לעבור חוק, אין לומר חלילה על אותו יהודי הנכשל בניסיון זה שהוא הרשע ולעשות אותו לצד הרע שבסיפור, אלא הרשע הוא תמיד הגוי הקובע את חוקי הרשע הללו, אשר ברוב ברשעותו, בפיתוי ובאונס ובקרוב לפיתוי וקרוב לאונס הוא מאלץ את זרע קודש לעבור ברית וחוק. ואפילו יאסון ומנלאוס וההולכים בדרכיהם לאורך הדורות, וכי להכעיס סתם עברו ברית אלא להצטרף למלכות יון וליהנות ממנעמיו, וכי ראוי הוא להאשים את הקרבן, וודאי הם שנפלו הנפילה הכי גדולה בפני הגוים הרשעים, כי ממש נטמאו על ידם, ויותר ממה שנפלו בפניהם הנרצחים. אבל לא מפני שנפלו על ידי הגוים נפילה יותר גדולה נאשים אותם ונמיר אותם מקרבנות הרשע אל הגורמים להם חלילה. אלא נשתדל בהקמתם בכל מה שאפשר, גם בדרכי תוכחה ודחיה כאשר הדבר נצרך, אבל לענין סיפור הסיפור וחגיגת החג אינם אלא בצד הקדוש, וממש עליהם אנחנו מודים נתת טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים.
יג. מלכות יון הרשעה, קמה על עמך ישראל. והם עצמם המפורטים בכל השמות הנרדפים דלהלן. גיבורים (יון) ביד חלשים (ישראל). ורבים (יון) ביד מעטים (ישראל) ורשעים (יון) ביד צדיקים (ישראל). וטמאים (יון) ביד טהורים (ישראל) וזדים (יון) ביד עוסקי תורתך (ישראל). אין אחד מן התיאורים הללו החורד מן יוונים וישראל.
[2] לפי החיפוש בבר אילן ‘ספרות חז”ל’, ובמפעל המילון ההיסטורי, לא נזכר השם אנטיוכוס כלל בסמוך לחנוכה וגזירות היוונים. אלא במגילת תענית ביום כ”ח שבט שבו אתנטיל אנטיוכוס מלכא מן ירושלים. בראשית רבה מב, ד בדרש אריוך מלך אלסר זה אנטיוכוס, ובבראשית רבה כג, יז בפסוק האויב תמו חרבות לנצח שקרא עיר אנטוכיא על שמו. בסדר עולם רבה הוא נזכר ברשימת מלכי יון. רק בשמות רבה טו, נב הוא נזכר תוך סיפור החשמונאים. הוא נזכר בהרחבה במדרשי סיפור חנוכה ובספר יוסיפון. ובהתאם לסיפור שאני מספר להלן – השם הזה גם לא נזכר לא בתיאורי הראשונים את סיפור חנוכה או בפיוטיהם, אלא מעט פעמים בפרשנות לספר דניאל ברש”י ושאר מפרשים, ובענין חנוכה לא נמצא אותו עד לתקופת האחרונים המאוחרת.
[3] המילה הזו או מה שיקביל לה, ‘הלניזמוס’, או ‘תרבות יון’, וכדומה לא נזכרה כלל לא בענין חנוכה ולא בענין גזירות הדת בכלל לא אצל הראשונים ולא אצל האחרונים. אלא הוא נזכר לראשונה לכאורה אצל ההיסטוריונים כמו דורות הראשונים וחבריו שהתבססו כבר על מה שהתגלה מתוך הספרים החיצונים ואשר הלכו אחריהם בסידור ההיסטוריה בהרבה מובנים. דרשות לחנוכה שמלמדים ממנו שיש להתרחק מדרכי מתיוונים לא מצאתי אלא בספרים שנכתבו בדור שאחר השואה.
[4] וכפי שהראנו למעלה במאמר המבוא לשער ההיסטוריה ובמאמר על המקור הראשון של קושיית העלמת ניסי המלחמה מדברי חז”ל.
[5] יש במגילת תענית מועדים של ניצחון הפרושים על הצדוקים בוויכוחי הלכה, אך נראה שגם מטעם זה בטלה מגילת תענית. כי לא ייתכן זכר כזה לדורות. וגם בזמנים שנחגגו מועדים אלה אין משמעותם אלא בירור הדבר הנכון ולא שמחה לאיד.