לפעמים חושבים שדרשות ארוכות לחנוכה הם בעיקר ענין של אחרונים. אבל מדרשי חז”ל הראשונים האריכו בחנוכה הרבה. פסיקתא דרב כהנא שהוא הספר של מדרש האמוראים על המועדים התחיל את ספרו בפסיקתא של חנוכה, בפסקא ויהי ביום כלות משה, ופסיקתא רבתי שנמשך אחריו האריך יותר וכתב שמונה פסקאות לשמונת ימי חנוכה, אלה הם לכאורה מדרשי חז”ל הראשונים שהם ממש דרשות לימי החנוכה ויש להתעמק בהם להבין כיצד פירשו מדרשי חז”ל את ענייני החג. (אה, רמז, לא מוזכר שם פילוסופיה של יון..)
גם במדבר רבה מאריך הרבה בחנוכת הנשיאים יותר מן הרגיל וייתכן שזה היה חלק מדרשות החנוכה שלהם. וכן במדרשי תנחומא ילמדנו לפרשת נשא נמצאים הרבה הלכות חנוכה משמע מזה שהם דרשות לחנוכה ולא לפרשת נשא.
רד”ל בהקדמתו לפסיקתא רבתי תמה מה זה להתחיל מחנוכה בשלמא להתחיל מניסן או מתשרי, אבל הפסיקתא מבוסס בעיקרו על הקריאות המיוחדות שנמנו במגילה שמפסיקין בהם את סדר הפרשיות, וככזה הוא כאילו מתחיל מספר בראשית ומתחיל לדרוש את ההפסקות של חנוכה שהם הפעם הראשונה בסדר קריאת התורה שמפסיקים לקריאה מיוחדת, (פסיקתא רבתי הקדים פסקא אחת שהוא קריאה או הפטרה לשבת ראש חדש) ומשם המשיך לארבע פרשיות ושאר המועדים.
עכ”פ אפשר לראות בחנוכה המועד הראשון של מדרש חכמים, שבו חכמים מתבססים על סדר הקריאה שבחרו הם לפי ענין הזמנים שתיקנו הם ודורשים את התורה לפי דעתם, כאילו חנוכה הוא השער להיכנס למדרש חכמים.
אחי העיר לי שהפירוש שלי על מדרש רבה נשא לא נכון כי אם זה היה דרשות לחנוכה היינו מצפים שהאריכות תהיה בעיקר על חנוכת הנשיאים אבל המדרש מאריך מאד על כל הפרשה מתחילתו.
מדרש תנחומא נשא כ”ט כולל ילמדנו רבנו בהלכות נר חנוכה משמע שהוא דרשה לחנוכה.