השאלה האמיתית למה חנוכה שמונה ולא שבעה ותשובתה

ראשונים שהקשו את הקושיא

קושיית הבית יוסף נודעת. גם נודע שאין הקושיא מחודשת אצלו וכבר שאלוהו תוס’ הרא”ש המאירי נימוקי יוסף אורחות חיים לפניו. מכל מקום נכון הוא לקרוא לקושיא זו על שם בית יוסף כי הוא המאסף ומדגיש את דרך הלימוד המביא להדגשת קושיא זו. וכאשר התפרסמה הקושיא למאד בדורות שאחריו בהשפעת הפוסקים שקבעו לימודם בטור ב”י ושו”ע. ובאמת שעל הרא”ש לא קשה כי הוא באמת מניצני המבשר שיטה זו. וכן אורחות חיים לא קשה לי. אבל על המאירי תמוה לי. באמת שהמאירי אינו שואל על עצם הנס אלא אחר ההנחה שהלל כל יום הוא לפי התחדשות הנס בכל יום כעין חג שחלוק בקרבנותיו ועל כך הקשה אבל זה אינו מספק. כלל נראה לי שלפי התנסחות ההלכה אפשר למצוא בפלפול ההלכה הרבה קושיות שאינם קושיות אליבא דאמת, אלא שצריך ליישב הלשון על מכונתו, ואצל אגדה שהעיקר בו הרעיון ולא הלשון לא היה המאירי שואל מעולם קושיא כזו. ואכ”מ בעיה זו].

התירוץ שהוא השלמת סוכות אינו עונה את השאלה

גם נודע שיש כביכול תירוץ ‘היסטורי’ המייתר את השאלה מעיקרא, לפי האמור בספרי המקבים שתיקנו שמונה ימים להשלמת חג הסוכות או מטעמים אחרים. אבל זה כמובן אינו תירוץ על הקושיא, גם אם נקבל שזה הטעם הנכון היסטורי [ולענ”ד אין כזה דבר ‘הטעם הנכון היסטורית’, כי למעשי בני אדם אפילו בני אדם פשוטים יש מניעים רבים ושונים במדרגות שונות. כל שכן למעשי הכלל ובמשך דורות, וכל ניסיון לדבר על ‘הטעם’ כאילו יש מדע סיבתי להיסטוריה כמו שיש לפיזיקה הוא שיגיון] הרי הוא אינו עונה על השאלה אלא מכחיש את טעם תקנת החג כפי המובן מן הגמרא והפוסקים. ואין זה תירוץ לקושיית הבית יוסף אלא מחלוקת ביסוד מצוות החנוכה. אם כן נשאר לנו לתרץ קושיא זו לפי הנחותיה ביסוד החג.

ארבעה סיבות שאין השאלה שאלה

ואמנם, אע”פ שהדבר פשוט אינטואיטיבית שאין הקושיא קושיא, הרי היא מסוג השאלות המאלצות אותך לנסח בדיוק כיצד. וזו הזדמנות מאד טובה להשתדל לנסח מה באמת השתנה בתפיסות יסודיות הגורם לחכמי דורות אחרונים לחשוב שיש כאן שאלה טובה. הן של ההלכה, הן של הנס, הן של זכר הניסים, הן של תקנות חכמים ונוסחי טעמיהם, אשר כל אחד מאבני הבנין המובילים להיתכנות הקושיא יש בהם הבנות יותר טובות המייתרות את כל עיקר הקושיא.

וכבר הארכתי פעם בעניינים אלה, אך אסכם את ברירות השעה הזאת בנקודות אלה. [וגם שם הארכתי יותר מדאי בטעמים שסותרים את הנחת הקושיא ואינם ענין, אבל לפי מה שנאמר כאן יובן קצת]. תחילה בדבר הסותר מעט את הנחת הקושיא אך לא לגמרי. אנחנו לא נאמר שלא נקבע חנוכה על הנרות כלל. אבל נסביר את כוונת הגמרא והמקורות המדברים על כך. מסיבה כלשהו [שיתבאר להלן] נתפס כאילו החג הוא על נס שדלקו נרות שמונה ימים. אבל זהו טעות גם בהבנת הברייתא שבגמרא. החג נקבע בוודאי על חגיגת חנוכת המקדש, המזבח והמנורה, שנמשכה שמונה ימים באותו הזמן, ולפיה נקבע לדורות למשך שמונה ימים. אך הא גופא למה חגגו בו את החנוכה למשך שמונה ימים, על זה ענו בגמרא לפי שהשמן שמצאו ביום הראשון הספיק להם שמונה ימים, והיה הדלקה זו חלק מכלל חגיגת החנוכה, כפי הסדר שמדליקים נרות לכל דבר חגיגי, וכפי מצוות הדלקת המנורה במקדש. השאלה למה חנכו שמונה ימים [וכדלהלן שהרי בזמן משה חנכו שבעה ימים] מתיישב על ידי נס הנרות שנמשך שמונה ימים. ואולי היה גם טעם לנס הנרות עצמם כפי ששאלו ראשונים למה לא הביאו שמן חדש, כי מנסיבות השעה ארך הדבר שמונה ימים. ועכ”פ אין לבודד את נס השמן מתוך כלל חגיגת החנוכה, ולפלא ממש שכמה פוסקים מאוחרים כמו הטור בודדו אותו ויצא להם חנוכה על איזה נס פעוט שהיה פעם ועד שפירשו פירושים מוזרים במילת חנוכה, ולא הבינו את הפשוט שגם הנס שנעשה בנרות לא היה אלא פרט באותו חגיגת החנוכה. אמנם הפרט הזה הובלט וכו’, אבל לא שהוא הכל בפני עצמו, ופשוט.

שנית, גם אם ניקח את הנס הזה עצמו לעיקר המקור של החג. עדיין הרעיון של לבדוק כמה היה ‘באמת’ הנס וכמה היה שם כאילו מדרך הטבע, מוזר ביותר. עד שאם תצייר בפניך את הסיטואציה ולא תשאל רק על המילים, יהיה שואל שאלה כזו למשוגע בעיניך. משל למה הדבר דומה יהודי קנה לוטו בשקל. והבטיח אם אזכה בלוטו אקדיש מעשר לצדקה. זכה במיליון שקל והכין עצמו להפריש מאה אלף שקלים לצדקה. בא אצל חבירו החכם ואמר לו לא, אין נדרך מחייב אלא שתקדיש תשעים ותשע אלף ותשע מאות ותשעים ותשע שקלים ועוד תשע עשיריות שקל לצדקה, שכן הלא שקל אחד לא הרווחת בלוטו זוהי עלות הכרטיס שלך. והלא אתה לא הבטחת אלא את סכום הריווח וצריך לנכות את היציאה. מובן לנו שמי שישאל שאלה זו הוא משוגע מסוג מסוים, גם אם טכנית הוא צודק. ודי בזה כי אי אפשר לצייר יותר עד כמה המחשבה לשאול שאלה כזו מוזרה. מכאן ואילך לא נוכל אלא לתת נקודות שמסבירות אולי למה באמת נעשה השאלה הזו פחות משוגעת בעיני החכמים האחרונים.

שלישית, אנחנו שוכחים כל הזמן כי המובן של נס אין לו אותו מובן בלשוננו כלל כמו בלשון מקרא וחכמים. תפתחו אבודרהם בפסוק על הניסים ותראה שהוא מפרש כדרכו כל ביטוי בנוסח לפי פסוק. על המילה על הניסים מביא שזה על שם הפסוק נתת ליראיך נס להתנוסס. כל מי שרגיל בלשון המאוחר יתמה על כך, וכי המילה נס צריך גם הוא לפסוק. הרי היה נס ועל כך אנחנו מודים. אבל אנחנו רגילים שנס זה דבר המנוגד ל’טבע’. והנה נכון שנס הוא לשון עתיקה. אבל המילה ‘טבע’ במובן של nature אינה לא בלשון תורה ולא בלשון חכמים והוא המצאת מתרגמים הראשונים. אצל חכמים אין נס דבר המנוגד לטבע. אלא נס הוא מלשון נס להתנוסס. מלשון פלא וחידוש. דבר השונה ממנהגו של עולם הרגיל הוא הנחשב להם נס. ובוודאי לא היו עיוורים לדעת שיש ‘מנהגו של עולם’ ויש דברים מיוחדים החורגים ממנה שהם הניסים והנפלאות. אבל לא מפני כן נקרא נס מפני שהוא שובר את ‘חוקי הטבע’, מושג שחכמים לא שמעו עליו כלל. אלא מפני שהוא מיוחד ומפני שהוא מראה שפעל הקב”ה כביכול טירחא מיוחדת על מנת להציל את עמו. כמדומה לי שאם מסירים את החידוד מנס בכך שהוא למעלה מן הטבע, ומבינים אותו כפלא וכטירחא מיוחדת, ממילא השאלה ‘אבל הלא גם בדרך הטבע היה די ליום אחד’ נופלת מאליה.

[אם תרצה משל על כך, משל למה הדבר דומה הייתי בצרה ובא חברי ונסע דרך רחוקה של מאתיים פרסאות להצילני. האם אודה לו על מאתיים הפרסאות שטרח עבורי, או שאעשה חשבון הלא מרחק פרסה או שניים אין מגיע לו תודה מיוחדת על כך הלא מרחק כזה הוא מטייל כל יום ממילא, אני אודה לו רק על מאה תשעים ושמונה פרסאות. זה מגוחך אפילו יותר מן הגיחוך שבדוגמה הקודמת].

רביעית, וזה כבר אולי סתם הוספת וורט. בתפיסה הקדומה נס אינו רק מין שליחת יד מן הנעלם לתוך העולם הרגיל הפועל שם נפלאות. אבל הנס, במיוחד זה שנעשה לזכר לדורות, נחשב כמו חלות סגולה מסוימת בעולם, והסגולה הזו חלה בתוך העולם עצמו. לפיכך מקום שנעשה בו נס מקבל מין קדושה של זכר ואפשר לברך עליו תמיד, כי נעשה סגולה ניסית של קדושה והופעת הפלא בתוך חומר אותו המקום. וכן זמן שנעשה בו נס. וזה כסדר כל מקום שהיה בו התגלות שמתקדש המקום לדורות, כפי הנראה בספר בראשית. והנה אם חושבים על הנס כדבר אימננטי לדבר שנעשה בו הנס ולא חושבים את הדבר כנפעל בלבד על ידי העושה את הנס. ממילא מובן שאם היה פך שמן אחד שהיה בו די ללילה אחת ודלק שמונה ימים, אין זה סתם מעשה שהיה ביום השני שמשהו מעבר לעולם הזה פעל שידלק עוד. אלא הפך הזה הוא פך ניסי יש בו סגולה של ניסים, והא ראיה שדלק שמונה ימים, ומסתמא מפני כן דיברו על מעלת הפך הזה שהוא חתום בחותמו של כהן גדול וכו’. וממילא בוודאי שגם דליקתו ביום הראשון הוא סוג של פלא של אותו הנס. [אך תפיסה זו של הנס כסגולה בדבר תלויה במחלוקת ראשונים] [וזה להיפך מדברי הגר”ח שחושב שכל ההלכות צריכות דווקא שמן יומיומי של העולם הזה וקשה לו איך דולקים בשמן נס, לדרכי דווקא ראו בזה שמן נס וזה כל הענין].

מה כן שאלה: כיצד שינו מחנוכת משה ושלמה

אחרי שלמדנו שהקושיא כפי שהקשה אותה בית יוסף לא קשה, נחזור אל מה שהביאו מספר מקבים וגם ממגילת תענית, כאילו הקשו קושיא זו ונתנו לה תירוץ היסטורי אחר. אני אתרכז פה במגילת תענית ובנוסחאות השונות של הסכוליון שלו ולא אכניס כרגע לחשבון את הכתוב במקורות חיצונים. עלינו להתבונן כי אמנם מגילת תענית מדבר על השאלה למה יש שמונה ימים לחנוכה ולא שבעה. אבל הוא אינו שואל על הנס של הנרות [כאמור בתירוץ א למעלה, ברור מתוך דבריו שנס הנרות הוא פרט בתוך חנוכת המקדש] אבל שואל שאלה הרבה יותר טובה.

הלא חנוכת המקדש אינו דבר שהמציאו חשמונאים זהו דבר שכבר יש לו כמו הלכות וחוקים וסדרים כיצד לעשות אותו. משה רבינו עשה חנוכת מזבח שלמה המלך עשה חנוכת מזבח. זרובבל עשה חנוכת מזבח נחמיה עשה חנוכת מזבח. והיה ראוי ללמוד מהם את סדר החנוכה, אולי יש חלקים שנחשבים ממש הלכות ודינים כיצד מחנכים את המזבח, ואולי יש חלקים שגם אם אינם דינים קבועים הרי הם לפחות מנהג אבות שראוי ללכת בהם. וכבר ביארנו במאמר שבעת ימי המילואים שחנוכת המזבח אינה ענין חגיגה בלבד, אבל עניינו הוא המשכת השראת השכינה לתוך הבית על ידי משיחתו ועשיית סדר העבודה שלו. ולכן חשוב שבעתיים לעשותו כסדר הראוי כי חגיגה אפשר לחגוג איך שרוצים אבל לקדש את המקדש ולהמשיך בתוכו רוח השכינה אינו דבר קל והא צריך הרבה סייעתא דשמיא שיהי נועם ה’ אלהינו עלינו במעשה ידינו, ולפחות נמשיך בו כדרך הראשונים.

ושאלה זו שאל סכוליון מגילת תענית והיא שאלה אלימתא מאד. “ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים”. “וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים”. ויש להוסיף שגם יחזקאל אינו מנבא שיעשו חנוכה לעתיד אלא שבעת ימים. וממש השאלה הוא מאיפה קיבלו חשמונאים נבואה שתסתור את נבואת משה. ואם יש דבר שראוי לעשותו כפי הנבואה ולא לשנות בו הוא חנוכת המקדש.

עוד שאלה שראוי לשאול הוא מה ראו חשמונאים לקבוע חנוכה לדורות. כי משה רבינו ושלמה המלך וזרובבל ונחמיה כולם עשו חנוכות ולא עלה על דעת אחד מהם לקבוע אותו חג לדורות. כי מובן להם שמצוות החנוכה הוא מצוה לשעה ואינה מסוג הדברים שראוי לקבוע עליהם מועד לדורות. וכיצד חידשו חשמונאים את החידוש הגדול הזה ולקחו דבר שבמהותו הוא מצוה לשעה, שכן חינוך בהגדרה הוא פעם אחת בהתחלה, וקבע אותו לדורות. [ודע כי חינוך המזבח הוא בהקרבת תודות, ונראה לי פשוט שכל ימות בית שני היו מקריבים אותם התודות בכל שנה בימי החנוכה, ונמצא קבעו לו קרבנות חנוכה לדורות גם כן]

חנוכה זו היה בה הצלה מן הצרה

התשובה לשאלות אלה נרמזת במגילת תענית אבל היא צריכה פירוש לענ”ד, ואפרש. מגילת תענית בפשטות עונה כי בגלל החורבן הגדול שהחריבו מלכי יון בתוך המקדש, לא הספיק להם שבעה ימים לסייד את המזבח ולתקן בו כלי שרת ולתקן את המנורה, כי בתחילה עשו מנורה משפודים של ברזל, ולפיכך ארך להם החנוכה שמונת ימים, ומאותו הטעם נקבע לדורות. שכן אין קובעים לדורות חנוכה שהוא סתם התחלת העבודה. אבל היציאה מצרה לרווחה הוא וודאי דבר שקובעים בו חג לדורות כפי שלמדנו מכל החגים שנקבעו על יציאת מצרים ועל שאר ההצלות כקל וחומר שעשו בימי הפורים. נמצא זה שחנוכה זו שונה מקדמותה, שבאה אחר הפרצות שפרצו מלכי יון בהיכל, היא שגרמה לשני החידושים שנעשו בו. ארך הדבר שמונה ימים שכך ארך להם תיקון ההיכל וכל כליו. ונעשה הדבר ראוי לחגוג בו לדורות כסדר כל הצלה מן הניסים. ולכן תיקנו לומר בו הלל לשעה ולדורות, כפי שעושים בכל תשועה שהושיע ה’ את ישראל. כבר בספר עזרא מצינו שאמרו הלל והודיה, לפי שחנוכה שלהם גם היה בה יציאה מן הגלות והחורבן, ועל פיהם קבעו חשמונאים לומר הלל בזמן חנוכתם ומשנקבע להם חג לדורות קבעו כן גם לדורות. [אבל גם בימי שלמה לפי דברי הימים אמרו הלל. ואולי גם בימי משה ככתוב וירא העם וירנו]

ועל תוספת השאלה, שדבר זה צריך רוח הקודש ונבואה לתקן חנוכה, ולתקן חג לדורות. על כך באה סיפור נס טהרת הנרות. שלא מצאו אלא שמן אחד ונעשה נס והדליקו בו שמונה ימים. ומהו הנס אם לא הופעת רוח ה’ עליהם כפי שהופיעה האש מן השמים בימי משה ובימי שלמה וכנראה גם בימי זרובבל ובימי נחמיה, והיא שהכשירה את נפשם באומץ הזה לעשות חנוכה יום נוסף על הימים הקודמים שעשו משה ושלמה והוא שנקבעה לדורות.

שורשי שמונת ימי חנוכה ביום השמיני של משה

עוד נרמזו במגילת תענית על מהדורותיו השונות עוד רמזים והריני לפענח אותם ולדורשם כראוי. תחילה יש לנו להבין אם באמת לא היו חנוכותיו של משה ושלמה אלא שבעה ימים. דבר זה אינו פשוט כלל. הרי פרשה שלימה למדנו ‘ויהי ביום השמיני’. אף בחנוכת שלמה למדנו ‘ביום השמיני שילח את העם’. [ואנחנו קוראים אותו ביום שמיני עצרת היינו שיש ביום השמיני הזה משהו שאינו רק היום שאחרי החגיגה. ובדברי הימים נאמר שעשה ביום השמיני עצרת כמשפט ושלחם ביום שלאחריו]. עוד מצינו בימי משה שהקריבו הנשיאים במשך י”ב יום. ונחלקו בזה הפירושים לדעת חכמים היו י”ב יום אלה נוספים על שבעה ימי המילואים ולדעת פרשנים אחרים התחילו בימי המילואים ונמשכו בימים שלאחריהם. גם בימי שלמה אין דבר זה פשוט כ”כ הרי אחר שבעת ימי החנוכה עשה חג שבעה ימים. ואחריו עוד יום שמיני. שמא תאמר אין זה אלא כי בא להם חג בזמנו הלא אין זה נכון שאם כן לא היה צריך הכתוב לפרש. והרי יום הכיפורים לא עשו כלל. ברור הדבר שגם שבעה ימים השניים היה בהם המשך של חגיגת החנוכה בצד מה. [כך עולה בוודאי מספר מלכים, הפסוק שהביא מגילת תענית שעשו חנוכה שבעה ימים והחג שבעה ימים הוא גירסת דברי הימים] וכל זה צריך פירוש להבין כל הסדרים הללו.

היום השמיני למילואים הוא יום היישום של כל עבודתו. הרי כל המילואים הם קידוש המשכן והכהנים וכל כליהם. ואז צריך השכינה לשרות במעשיהם. ובאיזה יום שרתה שכינה במעשיהם, הוי אומר ביום השמיני. אין ראוי כלל לומר שעשה מילואים שבעה ימים בלבד, זה נכון מצד מעשי האדם. אם נצרף את ירידת ה’ לשכון במשכן שהוא עיקר המטרה בזה, הרי הם שמונה ימים. הרי אחת למעלה ושבע למטה. אם כן היחס בין שבעה לשמיני פשוט הוא. שבעה לעבודה ושמיני להשראת השכינה. בימי משה ושלמה נחלקו דברים אלה באופן ברור, אבל בזמן חשמונאי כבר התערבו אלה. וזה הדבר אשר נגלה להם על ידי הנר שהיה ראוי ליום אחד ודלק שמונה ימים. כלומר ירדה אש מן השמים ושרתה על כל שמונת הימים שלהם לא ביום השמיני בלבד. בוודאי עשו חנוכה שמונה ימים רצופים ולא שבעה ואחד.

הכפלת חנוכת הדורות זה על זה

בעוד דרך למדו, משה עשה חנוכה שבעה ימים. שלמה שבעה ושבעה. אמר שלמה אני עושה חנוכה שלי וגם חנוכה של משה. הדורות מצטרפים והולכים לא נעלמים ובאים. שבעה ראשונים של שלמה של משה היו ושבעה אחרונים משלו. נעשה החגיגה כפולה. בזמן חשמונאים היה ראוי לחגוג שלשה פעמים אבל בינתיים הלא חרבה מקדש שלמה בית הלבנון. משכן משה לא חרב אם כן הצטרף בפשטות אלא חנוכת שלמה. אבל משחרב שלמה אמרו אנחנו בוודאי נוסיף על משכן שלמה ומשה, ולא נעשה שבועיים שלימות או שלשה שבועות שלימים, אלא נעשה שמונה ימים להורות כי תורת משה לא בטלה גם אם חרבה מקדש שלמה, ועליה אנחנו מוסיפים יום אחד. וז”ל מגילת תענית [גירסא ב במהדורת נעם] ” בימים הראשונים חנוכת משה. זאת חנוכת המזבח. משלמה ואילך, חנוכת משה וחנוכתו, שנאמר כי חנוכת המזבח שבעת ימים (והחג שבעת ימים). ושמונה משניטל בית הלבנון”.

שורש שביעי ושמיני אפרים ומנשה

עוד רמז עמוק מצינו במגילת תענית והיא עוד צריכה פענוח. דרשו את היום השביעי והשמיני של הקרבות הנשיאים על השביעי של משה והשמיני של חנוכה. [וכן בפסיקתא ותנחומא על קרבן מנשה ביום השמיני דרשו על שמונת ימי חנוכה] אע”פ שלכאורה היו אלה שבעה ושמונה ימים אחר החנוכה. ואמרו עוד שהיום השביעי של אפרים שבת היה.

ובמדבר רבה על היום השמיני דרש בארוכה כי שבחו של יוסף הוא שהקריבו שני שבטיו בזה אחר זה. אם כן נמצא הרמז כך. מה שהפסיקו חנוכת משה ביום השביעי הוא הענין של וישם את אפרים לפני מנשה, ונחלקה חצי מנשה בעבר הירדן ולא זכו בארץ. ונחלקה נחלת יוסף לשנים חלוקה שאינה הוגנת לה כלומר לא הכפלה בלבד מרכבת המשנה אלא גם חלוקה שיש בזה על זה. ומתוך החלוקה הזו נעשה יום השמיני של משה ליום צער ומתו נדב ואביהו.

באו חשמונאים ותיקנו אמרו אנחנו נחבר בחזרה את מנשה ואת אפרים, נחגוג את יומו של אפרים ואת יומו של אפרים כאחד, ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור. [וביום הזה נקרא עד סוף חנוכת במזבח לכלול בו י”ב ימים כאחד, ונחבר נחלת שבעה עם נחלת חמשה]