לבכות ולצום בתשעה באב זה בשביל מי שיש לו זמן וכח, בשביל מי שאיננו באמצע החורבן, או הבנין, ויש לו פנאי ומרחב.
אני רואה יהודים כותבים שאין צריכים הסבר על מה לצום, ואני לא מבין כך, אני חושב שרק מי שצריך הסברים צריך לצום, מי שיש לו זמן לשאול האבכה בחודש החמישי מסתמא יש לו זמן גם לחפש ברוחו. מי שאינו צריך הסברים גם אינו צריך לצום.
כמה אני מתגעגע לימים תמימים שבו ישבנו, תינוקות שהגיעו לחינוך ולא הגיעו להתאבל על ירושלים, עם ספרים בכותרות כמו על מה לבכות, כיצד להתעורר בימים אלה. אלה היו ימים שמחים. “אתמול הצלחתי לבכות הרבה” שח לי בחור יקר מבקש ה’ למחרת תשעה באב בכותל המערבי פעם. ממש קשה לי להיענות לאלה הצעירים האומרים, אולי תשיר לנו משירי נוגה העצובים, חבל, טוב לך אתה לא יודע עוד כלום, ומה שאני אגיד לך לא יסביר לך.
ואני מכיר וזוכר את היהודים שראו עולמות בנוים וחרבים ובנוים, ולא נבעה מעיניהם דמעה אחת לא בתשעה באב ולא ביום הכיפורים ולא בפסח. היו כאלה שהעיזו לבטא מילה בליל הסדר עם הקיטל. עם אליהו הנביא יכלו בכלל לספר שהיה להם על מה לבכות.
ואני חושב, שהדרשות שהיינו שומעים איך אנחנו כנראה לא מספיק מצטערים על חורבן ירושלים, דומים כמו שיגיד לאותם היהודים שהם כנראה לא מספיק מצטערים על כל האחים והאבות והאמהות והבני דודים והרבנים והקצבים והשוחטים והסופרים שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו ושנעקדו.
אנחנו לא בוכים כי אנחנו בעיצומה של הדבר, כי אנחנו יודעים שאם באנו לבכות אין אנו מספיקים, שאנו יודעים שאין בנו כח לסבול את כאב הגלות, של הגופות ושל הנשמות ושל העולמות ושל המלאכים ושל האלוהות, שאנחנו יודעים כי עלינו מוטלים מטלות הרבה יותר דחופות מאשר הבכיה.
וכעבור אלף וחצי שנים, אחר שכתבנו קינות ודרשנו דרשות ושרנו שירים, ומיד דחפנום והעלמנום במוצאי תשעה באב כדי שלא נצא מן השורה, מצאנו לעצמנו מסתרים, מקומות מסתור שהיו מספיק מוגנים, מוגנים מן הצורך להחזיק את שם האל ומוגנים מן הצורך לא להזכיר שמו לשווא, מוגנים מן הפחד מה נאמר על ההסתר ומוגנים מן האילוץ לקוות את התקווה, ומתוך אהבה ממוססת את כל השורות וחירות אינסופית, תיקננו לעצמנו תפלה חדשה בחצות הלילה לבכות על הקדש ועל המקדש ועל השכינה ועל שכניה.
ובאותם מסתרים פגשנו את זה שנפשו בוכה במסתרים מפני גווה, ובאותם מסתרים נלחשו לנו כל הסודות, ומתוך האומץ והפתיחות הנשפכת, ומתוך הדמעות שפתחו שערי עיניים שהם חכמה ובינה כמו דמעותיו של העליון הנופלים אל הים הגדול ומזעזעים את כל העולם כולו שכוחו וגבורתו מלא עולם, נגענו בתורות חדשות אשר נגעו בארץ ותרעד געו בהרים ויעשנו.
ועכשיו שמצאנו מרחב רחב כמרחבי המיתוס, ופנאי כשנות משותלח, ניתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה, צריכים אנחנו לשוב ולבכות על כל שנות הגולה אשר לא היה בהם פנאי לבכות, ובשיבת ציון היו הזקנים בוכים ומשלימים את כל אשר לא בכו בשבתם בגולה, הולכים ובוכים ובאים ודומעים, והתחלנו לבנות אשר הרסנו, ושוב אין לנו זמן לבכות כי בונים אנחנו.
