מבכות את התמוז

היסטוריה ומעגל התקופות

מועדי ישראל כולם בנויים על שתי מערכות, מערכת מעגל השנה התקופתית – חקלאית, ומערכת הזיכרון ההיסטורי. כאשר אנחנו לומדים באריכות אודות חגי חודש האביב וחודש הקציר ושייכותם אל הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים ושל מעשה בראשית. ולמדנו כי יש קשר מהותי בין המערכות הללו כאשר מועדי תקופת השנה מבטאים את הסדרים הבסיסיים של העולם, אשר בהם עצמם גנוזים דרכי הגלות והגאולה ושאר תהפוכות ההיסטוריה. וממילא אנחנו לומדים את דרכי העבודה של האדם הפנימי לפי אותו סדר פנימי אשר הן ההיסטוריה והן סדרי הטבע אינם אלא ביטויים שלה. (וכאשר האריכו רבותינו המקובלים ואחריהם ההוגים הסטרוקטורליסטים)

מועדי האבל שנתקנו על חורבן בית המקדש, לכאורה הם חורגים מן הכלל הזה בהיותם מועדים שאין להם יחס אל מעגל השנה, ולכאורה אך במקרה הם שייכים אל הזמן שנתקנו בו, ואילו נחרב הבית בכסלו היינו צמים ומתענים בו, ואין אנחנו נוטים לקשר אותם אל ימי הקיץ שהם חלים בו. ולא עוד אלא שלפי המנהג הנוכחי כאשר ימי הקיץ הם ברובם זמני חירות ושמחה הם נראים לא שייכים אל זמני צום ואבל. מכל מקום כאשר נעיין נמצא כי גם להם יש שורש גדול במעגל השנה, הקודם לסיפור החורבן ההיסטורי. ולא עוד אלא שאף החורבן ההיסטורי עצמו לא קרה בזמן תקופת השנה שהוא קרה בו אלא לפי שבאותו הזמן מתאים לבכי וחורבן. ואף אילו לא היה חורבן היה מתאים הזמן הזה לבכי וקינה, שהוא מן המבנים היסודיים ההווים בעולם.

סיפור אננה ותמוז

נלך אל המקור היותר קדום בזה, אמנם מקור אלילי, אך כבר רבותינו המקובלים השתמשו במקור הזה ולמדנו ממנו, וכבר למדנו בכמה מקומות כיצד דעת המקובלים כי עובדי אלילים על פי רוב חשו במבנים נכונים ההווים בעולם, אלא שהם פירשו אותם בצורה לא נכונה, בעיקר על ידי שהפרידו את אותם המבנים משורשם באלוה אחד ונטו לתת כח עצמאי ועבודה עצמאית לאותם המבנים שאליבא דאמת אינם אלא מלאכים או סדרים טבעיים שונים. אבל המתבונן יוכל ללמוד הרבה סודות עמוקים בסדרי עבודה מן סדרי וסיפורי האלילים הקדומים, אשר בתורה הוסתרו המבנים האלה למען לא יטעו בהם. וזה סוד אבל אתה לומד להבין ולהורות כלומר להורות ממנו את דרכי עבודת ה’ הפנימיים. וזה עצמו הוא הטעם שאמרו הפוסקים שאע”פ שלמדנו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אבל עבודה זרה הנזכרת בתורה מותר להזכיר שמה. ובוודאי אין זה תלוי באופן המקרי שאליל זה היה בזמן המקרא ונזכר בו, אבל הכוונה הוא שבדרך לימוד התורה מותר ללמוד אותם ושמותיהם למען דעת מהם את הסדרים האלה.

כאשר הראה הקב”ה ליחזקאל תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים בבית המקדש, כתיב (יחזקאל ח, י) ויבא אתי אל פתח שער בית ה’ אשר על הצפונה והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז. מהו ישיבה זו לבכות את התמוז? את זו למדנו ממסורת השומרית העתיקה. כי האלה איננה, “מלכת השמים” (והיא נזכרת בספר ירמיה ז, י”ח “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים”. ואמנם הקרי הוסיף אל”ף וקורא למלאכת השמים, למען העלים את שמות האלילים, אך גם בזה הבינו המקובלים כדעת הכתיב שהיא מלכת השמים, ראה רמב”ן חיי שרה כד, א, ולכן היו הנשים דווקא עושים לה כונים), אלת האהבה, אלת הכוכב נוגה, כוכב השחר, הנקרא וונוס בלע”ז (כמוזכר ברש”י ירמיהו שם), היא האלה אפרודיטי באלילות היוונית. והיא אולי גם ‘עשתרות’, ‘אסתהר’, ‘אסתר המלכה’. אלה זו התחתנה עם האל ‘תמוז’, הנודע גם בשם ‘דומוזי’, וביוונית ‘אדוניס’. מלכת השמים ירדה אל השאול בסיפור ארוך המסופר בסיפוריהם ושיריהם, וכאשר עלתה רדפו אחריה שרי השאול, וביקשו להוריד אל השאול מישהו תחתיה, וכאשר כעסה על בעלה מאיזה סיבה, נלקח התמוז אל השאול על ידיהם.

באותו שעה קוננו האלות והבנות כולם על התמוז אשר נשבה בידי שוביו וכמו מת ירד אל השאול, עד אשר גם אשתו איננה מתחרטת על שנתנה לו לרדת והיא מצטרפת אל קינותיהם ובכיותיהם. וקינות רבות חיברו עובדי האלילים לתאר את הבכי הזה. עד אשר על ידי תחבולה מצאה אנינה את מקום התמוז ועשתה פשרה עם שרי השאול שיהיה התמוז איתה למשך חצי השנה, וישהה איתם בשאול למשך חצי שנה. ומזה נבעו לבני אדם תקופות השנה אשר חציים פורחים וטובים וחציים רעים וקשים. ולפיכך נעשה הדבר הזה לחוק מידי שנה בשנה לקונן ולבכות את התמוז בשעת ירידתו אל השאול ומיתתו. והיו הנשים המזדהות עם המלכה וחברותיה מתאספות בחודש תמוז מידי שנה בשנה לקונן את הקינות הללו על אובדן התמוז. ובכיה זו התפשטה מאד עד אשר גם מבני ישראל עשו את העבודה הזאת ומהם ראה יחזקאל בחזונו. (ואמנם נבואת יחזקאל היתה בחודש השישי שהוא חודש אלול ולא בחודש תמוז, אמנם לאו דווקא שהדברים אשר ראה בחזיונו היו קורים באותו שעה, אלא הראוהו בנבואה את דרכי האלילות השונים שהיו בני ישראל עובדים, כל אחד לפי זמנו).

קטב ישוד צהריים

הרי למדנו כי כבר היה בכיה בחודש תמוז והיא קשורה אל השתנות תקופות השנה אשר הסבירו האליליים במיתוסים אלה. את סדרי וזמני השנה ניתן אמנם לחלק בדרכים שונים, אך מתוך מנהג הבכי בחודש תמוז למדנו כי בתפיסתם היה זמן התגברות החמה בתקופת תמוז נחשב להם תחילת ימי הרעה, כאשר בימים אלה נגמרה כבר עיקר הקציר והשמש מתגברת עד אשר קשה לבני אדם להסתובב בחוץ במשך השעות הטובות של אור היום. ונחשב זמן הזה תחילת שליטת השדים שרי השאול. ודבר זה מקרא מלא הוא כאשר שירת האזינו מתארת את ימי הרעה, (דברים לב, כד) ‘מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי’. ומהו קטב זה ומה זמן שלטונו, למדנו מן הפסוק בתהלים (תהלים צא, ו) ‘מקטב ישוד צהריים’. וכך אמרו חכמים (פסחים קיא, ב) “תרי קטבי הוי, חד מקחמי טיהרא וחד מבתר טיהרא’, דבתר טיהרא הוא קטב ישוד צהריים ונראה כקרני העז. וביארו שן את זמני שלטונו שהוא מאחד בתמוז ועד ט”ז בתמוז, ומכאן ואילך ספק שכיח וספר לא שכיח. ובאיכה רבה (א, כט) אמרו שהוא מצוי בזמן הנקרא בין המצרים, ביומי דעקו, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ותיארו שם את מראהו בדרך אחרת. הרי כי זמן שליטת שדי הצהריים הנובעים מהתגברות חום החמה בין ראש חודש תמוז לעשרה באב, ארבעים יום, כפרק זמן כל שליטה, ויש ביניהם חלוקה שמיום א בתמוז ועד ט”ז בתמוז שליטתו וודאית, ומיום י”ז בתמוז ועד ט’ באב שליטתו מסופקת, ובחורבן בית המקדש נתפסו באותו זמן ספק לוודאי. וכך היו נוהגים האלילים הקדמונים לבכות את התמוז לפעמים ארבעים יום ולפעמים שלשה שבועות. ומיום ט”ו ואב ואילך תש כחה של חמה וחוזר היחוד לשהות בעולם ומתחילים רוחות הסתיו לנשוב וחוזר העולם לתיקונו.

ומה הוא פעולת בכיית התמוז? על כך רמזו חכמים בדברם על בכיה של חינם לעומת בכיה לדורות. ועל בכה תבכה בלילה מול מבכות את התמוז. כלומר בכיה של חינם הוא כזו שאינה פועלת ובכיה לדורות היא כזו שפועלת ומקימה את השכינה מעפר. הוא הבכי של האם המבכה על בניה והאשה המבכה על בעלה הגורם להם לשוב אליה כאשר אמר ירמיה כי יש שכר לפעולתך, כלומר אינה בכיה של חינם. אמנם העושה מן הבכי עצמו פולחן ופורקן הרי עושה את זה לאליל. אבל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרם ומניחם בבית גנזיו. ואין מי דמעותיו נשפכים לחינם אלא הם משקים את השדה היבשה ומעוררים את הרבעת הארץ בחודש חשון, וכל העבודה של בכיית ימי המצרים ועד בכיית ימים נוראים כולם נועדים להשקות את השדה הזו ולעורר אותה עד אשר תביט עין בעין עם בעלה ואדוניה ביום הגשמים.

מקורות

יחזקאל ח, יד

וַיָּבֵ֣א אֹתִ֗י אֶל־פֶּ֙תַח֙ שַׁ֣עַר בֵּית־ה’ אֲשֶׁ֖ר אֶל־הַצָּפ֑וֹנָה וְהִנֵּה־ שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז:

מורה נבוכים ג, כט

ובספר ההוא סופר על איש מ’נביאי עבודה זרה’ שהיה שמו ‘תמוז’ קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים והשנים עשר מזלות והרגו המלך ההוא הרג משונה. וזכר שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל אל צלם הזהב הגדול אשר הוא צלם השמש והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ ונפל באמצע ההיכל והצלמים כולם סביבו; והתחיל לאנות על תמוז ולהגיד מה שקרהו; והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ; והיה זה מנהג מתמיד בתחילת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו הנשים ויאנו. והתבונן וראה איך היו דעות בני אדם בזמנים ההם – וענין תמוז זה קדמון מאד בצאבה. ומזה הספר תעמוד על רוב שגעון הצאבה ומעשיהם וחגיהם:

פירוש הראב”ד לספר יציאה פרק ה משנה ב

המליך אות ח’ וקשר לו כתר וצר בו סרטן בעולם ותמוז בשנה ורגל שמאל בנפש. כל אלו נאצל מאות ח’ כי חיות הנה. שבריה זו גדילה במים, ויש מים טובים ורעים, של שמחה דמעתה מאירה את העינים. ושל בכיה דמעתה מכהה את העינים והסוד נשים מבכות את התמוז, ולו רגל שמאל בנפש ההולך באחרונה:

דרוש מהרח”ו על החדשים – פרי עץ חיים שער ר”ח חנוכה ופורים פרק ג

תמוז ה’ אחרונה דין גמור, כידוע שמבכות את התמוז, שהבחי’ בה’ אחרונה, ע”ד רחל מבכה על בניה. ומ”ש קול ברמה נשמע, הוא על ה’ ראשונה, שהיא רומז ה’ עלאה, שם נשמע קול נהי ובכיה של רחל, ואז גם היא בוכה, שהבכיה דאימא עלאה, ע”ד במסתרים תבכה נפשי, לכן כתיב ועיני לאה רכות, אמ”זל מהבכיה, וע”ז אמרו קול ברמה נשמע, הכוונה על ה’, לזה אמר תמרורים, לשון רבים, ואח”כ אמר רחל מבכה על בניה, שהולכת בגלות, ואין הבכי על הגלתה, אלא כי איננו, פי’ שהיא אינה עמהם, ונפרדה, שאז הוא החורבן כנ”ל, לכן היין שהוא הגבורה, ה’ אחרונה, צריך למזוג ג’ חלקים מים וא’ יין, כדי למתקו בג’ אותיות יה”ו, שהמתוק שלה הוא, להעלותה לנה”י, ואז ממתיקה, לכן צריך ג’ חלקים מים כנ”ל, לכן בתמוז אירע מה שאירע עד ט”ב, עד שנגלה י’, שהוא י’ שבו, ולכן הציתו אש בהיכל בתשע, קודם שנתגלה י’, לכן חכמים הראשונים קבעו התענית ביום ט’, שבעשירי כבר נתגלה אור י’:

ספר מגלה עמוקות על התורה – פרשת בלק

לא הביט און ביעקב שאין בי”ב שבטים אותיות ח”ט מן כ”ב אתוון ובספר יצירה בפי’ ראב”ד מבואר שאלו ב’ אותיות הם שני חושים הוליך ח’ קשר לו כתר וצר בו סרטן בעולם ורגל שמאל בנפש ותמוז בשנה כל אלו נאצל מאות ח’ כי חיות הנה ובריה זו גדילה במים ויש מים טובים ורעים של שמחה דמעתה מאירה עינים ושל בכיה מכהה עינים ז”ש (יחזקאל ח) נשים מבכות את התמוז ולו רגל שמאל בנפש שהולך באחרונה לכן לחץ רגל בלעם אל הקיר כשהיה עולה על ההוא משעול שכתב בס’ קול בוכים ע”פ כל רודפיה השיגוה בין המצרים ורבקה שאוהבת את יעקב אומרת (בראשית כז) קצתי בחיי מפני בנות ח”ת שהוא חודש תמוז כי מחתה הוא לפועלי און ובי”ז שבו עשו העגל המליך אות ט’ וקשר לו כתר וצר בו אריה בעולם ואב בשנה וכוליא ימין בנפש [ועיין בס”י בפ”ח] ולכן נשרף ב”ה כי הוא גבורה ובו נתבטלה עצת נצח ישראל שהוא כוליא ימין אילו ב’ חדשים הם ב’ אותיות ח”ט לכן כשהביט בלעם שאין אותן ב’ אותיות בישראל בזה לא ראה עמל בישראל כי י”י אלקיו עמו ואותן ב’ חדשים לקח עשו לעצמו בחילוק החדשים כי ניסן מסיטרא דאברהם ה’ אייר יצחק ו’ יעקב סיון ז’ וכן הי’ ראוי עשו ליקח חודש אלול רק שישראל זכו ליטול אותו חודש עמו ותרועת מלך בו שאותו החודש תוקעין ומבלבלין אותו ובה כוליא שמאל תאוה מתגברת בהן כי מזלו בתולה לכן חטא בו דוד בבת שבע באלול הי’ מעשה דבת שבע ד”פ קורין ק”ש ביום ועל אלו הד’ פעמים אמר בלעם הן עם כלביא יקום זה ק”ש של ר’ יהודה הנשיא קודם פ’ תמיד שהוא סמוך לזריחה וכארי יתנשא זה ק”ש בברכותיה שאז יבא אריה דלעילא בשעה שמסיימין אהבה רבה בסוד בוחר ב”עמו י”שראל ב”אהבה בוחר בגי’ רי”ו ארי”ה ר”ת בי”ב בא”ת ב”ש [ב’ צורת י”אורים ב”קע] שמ”ש (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו והוא סוד גדול ז”ש כארי יתנשא ק”ש של ערבית לא ישכב עד כי יאכל טרף וק”ש שעל המטה ודם חללים ישתה עיין בחיבורא קדמאה פר’ נשא ספר תורת נתן:

כתבי הגרמ”מ משקלוב – ליקוטים – דף ת

והטעם של סוד מבכות את התמוז, כי תוקף חמימות החמה תמוז, את גלידו דצפון אגליד מיא [זח”א עז.], וחמימות החמה תמוז [עי’ ע”ז ג ע”ב], וזה מסוד חומ”ת אש, אשר האור מלובש באש, והוא לגנת אגוז, וגלג”ל חמ”ה היא בדמע”ה, לכן עבודתו הי’ לבכות את התמוז, וזה הנביא של החמה הי’ שמו תמוז [עי’ מורה נבוכים ח”ג כט] ע”ז השם, ולכן הי’ עבודתו לבכות אותו, כי זהו הדמעה הוא טוב לתפלה, בסוד הגדול מבכי נהרות חבש [איוב כח], ומחמת זה הוקבע בכי, למתק את הבכי הרע שהיו מבכות התמוז:

וכשיתבררו ויומתק, יתעלה שבעה עשר בתמוז, ר”ת שב”ע, סוד יו”ד ה”י וי”ו ה”י, אל”ף למ”ד ה”י יו”ד מ”ם, יחוד העליון, בגנ”ת אגו”ז, ויתגלה הר”ז, ס”ת של שבע”ה עש”ר בתמו”ז, ונכלל בהאו”ר, כי תמ”ו נכרתו שב”ע מלכי אדום ויהיו כלולים שבע בשבע, כאשר האויב תמו [תהלים ט], ואז יתעלה צדי”ק יו”ד וא”ו נו”ן, יו”ד רא”ש וי”ו שי”ן למ”ד מ”ם, מן האפ”ל אל הפל”א, וירד מים אל ים ומנהר עד אפסי אר”ץ [עיי”ש], שהוא אלף ומאתן ותשעים [עי’ דניאל יב ותי”ז ה ע”ב] יתייחד ביקו”ק אלקים, גי’ שבע”ה עש”ר בתמו”ז, וכאשר יתייחד לח”ת באל”ף חי”ת דל”ת, וכן בי”ת יקו”ק, יתרפא ויתמתק גם שבע”ה עש”ר בתמו”ז ביחודים הנ”ל, בציון ירושלם בב’ פלא, בשורש הא”ש של אש”ת שמשון דלילה, על ראש רשעים יחול [ירמיה ל], שבע מחלפות ראשם, ושבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך [אסתר ב] יתייחדו בג”ר, ויהיו ד”ו פרצופין בסוד י’ של אפריון, ויתעלה כס”ף זה”ב ארגמ”ן אהב”ה בסוד הדע”ת, רז”א דרזי”ן…:

פרי צדיק ראש חדש תמוז מאמר א

וזה בחודש תמוז שבא אחר חודש סיון שאז זמן השגת האור על ידי ראיה דאורייתא והוא ראיה של שמחה המאירה את העינים ופקודי ה’ ישרים משמחי לב. ובהיפך נמצא גם כן אז בקליפה שהם מבכות את התמוז שמכהה את העינים. ועל דרך שאמר ברעיא מהימנא (זח”ג רע”ב ב’) שבשבת שישראל בכמה נהורין וענוגין וכו’ ובהאי חדוה ותקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה ובהספד בלבושין אוכמין כארמלתא דאי מלאה זו חרבה זו וכו’ וכמו כן בראש חודש תמוז שקדושת חודש זה הוא הראיה להשיג אור תורה שבעל פה לכן נמצא בהיפך לעומת זה גם כן על זה מבכות את התמוז וכמו שאמר במורה נבוכים שיש על זה שיש להם עסק גדול בראש חודש תמוז בבכיה והספד. וזה המליך אות ח’ בראיה וסרטן בעולם ותמוז בשנה שכל זה מורה על ראיית אור תורה שבעל פה.