למועדי החודש הזה יש סדר, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות. הסדר שלהם הוא המשך אחד מתעלים זה על זה. וישנם ניתוקים ביניהם שהם ימות החול, וכך במועדים עצמם יש ניתוק ביניהם שהוא חולו של מועד. אולי יש חסידים שאין ימות החול שלהם אלא המשך של ענייני המועד, אבל אבל לרוב בני אדם הרי הם חוזרים לעניינם של שאר ימות השנה ונופלים שוב להמשך המועדים בערב החג.
מדרש ידוע דורש ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, המדרש ה מתעלם מכך שבין יום כיפור שבה נגמרה חשבון העוונות הישן וראשון של סוכות שבה הוא מתחיל שוב ישנם ארבעה ימים של חול. אז מסבירים שבימים אלו עוסקים בהכנות מצוות החג, אבל אין זה מספיק להסביר. אני חושב שיש בזה עומק נוסף. כי להגיד ראשון כל אחד אוהב להגיד אני מספר אחד בזה והוא מספר אחד בזה. ויש ראש השנה שהוא ראשון לשנה וניסן שהוא ראשון לחודשים ושאר ראשונים. והנה לנו עוד ראשון, בא המדרש ואמר הוא אינו עוד ראשון הוא אותו ראשון, כי החג הזה אינו דבר חדש הוא מה שיוצא מתוך יום כיפור, וזה שיש עוונות בינתיים זה לא משנה, כי לחגים יש סדר מיוחד, ובלשון המקובלים יש פרצוף הזמנים והוא עולם אחר לגמרי מפרצוף הימים. ובכל פעם שנוגעים באותו פרצוף מתחברים לאותו סדר איפה שהיינו באותו סדר בפעם הקודמת, וכל מה שבינתיים הוא שייך לעולם אחר בכלל.
מספרים על כל מיני גאונים שהיו באמצע שיחה או עניין עם מישהו, ופתאום זה נפסק מאיזה סיבה, ואחרי שנים חזרו לפגוש אותם ומיד המשיכו באותו מקום שבו עמדו, הרי ראשון לחשבון עוונות.
(באופן אחר קצת, הרי כל אחד ראשון בעניינו, ויש מי שהראשון שלו הוא לחשבון עוונות, כי לעשות החטא הראשון בעולם נקי זה משהו מיוחד. ואדם הראשון לא ראשון היה דווקא אלא ראשון שחטא. כי החטא הוא חידוש, צדיקים הם משעממים, ממשיכים בדיוק מה שהיה, ורק החוטא הוא ייחודו. ויש חשבון מיוחד לחטאים ראשונים)
—
ומהו אותו המשך שבין יום כיפור לסוכות, ארצה להסביר ככה השנה. כי לכל דבר שאדם עושה יש רקע, יש קונטקסט. ורוב הבחירות שאדם עושה והיצירות שהוא יוצר המצוות שהוא מקיים והעבירות שהוא חוטא מתהווים לפי ההקשר שהוא קובע לרקע של חייו. משל משלו חכמים לצייר שהוא חייב לצייר על משהו. ואילו אין לו נייר או קיר לצייר עליו הרי איך יצייר, ולא עוד אלא שבחירת הנייר, או החומר אם יוצר הוא בה, קובעת את היצירה שייצור עליה.
ובנמשל, ערך יצירות האדם נמדדים רבות לפי איזה רקע הוא יוצר אותם, וככל שהרקע, או המסגרת, שעליה הוא יוצר רחבה וגדולה יותר, הרי יצירתו יותר חשובה. אדם קטן מכיר את אשתו ובניו ובתוך המסגרת הזה הוא חי, מי שקצת רחב יותר הרי חייו מתפשטים על בני עירו וחברה יותר רחבה שהוא חי בה, ומי שגדול עוד יותר הרי הוא מתפשט על כל העולם הנודע לו, ועל כל החכמות שמכיר והספרים שקרא והשיטות שהכיר.
בראש השנה ויום הכיפורים אנחנו מתרכזים בחיים שלנו, מהו חיים ואיפה אנחנו חיים אותו. בייחוד יום כיפור הוא עלייה אל תימצות נקודת החיים, הוא יחידה ליחדך, קודש הקודשים שבתוכו אדם נכנס לבדו אל הלבד שלו והוא מתעצם בתוכו. שם הוא מכיר את חייו מהנקודה שלה. אבל ככל שהנקודה שלך עוצמתית יותר, כך אתה זקוק לעולם רחב יותר לחיות בה, למסגרת גדולה יותר לעבוד בה. החדר הקטן שלך הבית הישן שלך אינה יכולה להכיל את החיים החדשים שהכרת שם בפנים, הוא חייב להכיל עולמות הרבה יותר רחבים. הרעיונות שאתה יוצר הסיפורים שאתה מספר אינם יכולים עוד להיות כאלה שמתייחסים לסביבה הקרובה שלך בלבד, הוא חייב להיות משהו שיכול להכיל את העולם כולו, את כל היקום הידוע לך.
אז אתה יוצא לשדות, מלקט לך משם פירות מכל מיני סוגים, בונה לך בית חדש, פתוח מלמעלה פתוח מן הצד, לא סגור לששת רוחותיו כבית קבוע, אתה חייב בית שמשקף גם את הכוכבים את הגלקסיות הרחוקות. אתה חייב מקום שכמעט שאין לו קירות, שתיים כהלכתה ושלישית אפילו טפח, מינימום מה שצריך להגנה, ואתה בונה לך מסגרת חדשה שתקיף מרחבים רבים רחבים וגדולים יותר. וכשאתה מקריב קרבנות, אינך יכול לחשוב על עצמך ועל אומתך בלבד, אתה זוכר שיש שבעים אומות שבעים לשונות ומנסה לכלול את כולם בחיים שלך. וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.