עד דלא ידע יא

הרבה פעמים מחברים את הידיעה עם ההוראה. עד מי שאמר שאם אינך יכול להסביר משהו לא הבנת אותו. ובאמת שאין זה חיבור שני דברים שונים בלבד, שהרי ללמוד ולהבין לעצמך וללמד לאחרים שני דברים שונים הם ושני כשרונות הם. אבל יש להם קשר מהותי באשר אפשר להסתכל על הלימוד לעצמך כהוראה לעצמך. הרי מהו גופה של הוראה, הוא היכולת לקחת את הזולת ממצב חוסר הידיעה אל מצב הידיעה. וכך הוא בדיוק הלומד לעצמו, הוא צריך לדעת כיצד להעביר את עצמו ממצב של חוסר ידיעה אל מצב של ידיעה.
במילים אחרות, המחשבה המחלקת ביניהם שוכחת שכל לימוד כרוך במצב החוסר ידיעה. שכך כל לומד דבר בתחילת לימודי אינו יודע דבר ובסופו הוא רוצה שידע. אם כן כל לימוד צריך לדעת כיצד להתגבר על המחסום של חוסר ידיעה, או במילים אחרות לדעת כיצד להסביר את הדעת למי שעוד אינו יודע אותו.
אלא שרוב בני אדם שוכחים לשים לב אל הנוכחות הגדולה שיש לחוסר ידיעה בתהליך הלימוד, עד שהם נפגשים בתלמיד שהוא מעמיד בפניהם אישיות שלימה שאינה יודעת, אז הם נזכרים שכל לימוד מותנה במעבר בין מצבי האי ידיעה והידיעה. מה גם שהרבה אנשים שלומדים לעצמם כבר עבר להם הרבה זמן מאד שלמדו ידיעה חדשה באמת. ורוב הלימודים שלהם אינם אלא הרחבות או שיכלולים של לימודים קודמים. ולפיכך פחות מורגש אצלם בכל לימוד חלק הרב היודע וחלק התלמיד הלא יודע.
זה אחד מן הדברים הראשונים שהאדם החכם המתחיל ללמד נפגש בו וצריך ללמוד דרך הפתרון שלו. כי פתאום הוא נפגש עם אנשים שאינם יודעים וגם אינם מתביישים להנכיח את זה.  שהרי לשם כך באו אליו ללמוד שהם מכירים בכך שהם אינם יודעים והוא יודע. ופה מתגבר הרבה פעמים קפדנות או חוסר סבלנות מצד הרב, שהוא מתעצבן מחוסר הידע של התלמיד והקפדנות הזאת אף מונעת בעדו מללמד, כי איך יהיה לו סבלנות לאנשים טיפשים שאינם יודעים. ועל כל המצב הזה כללו במסכת אבות באמרם לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בגלל שלא הביישן למד והלומד מניח את חוסר ידיעתו על השולחן, לפיכך חייב המלמד להיזהר לא להיות קפדן
הרי עד דלא ידע הראשון בהוראה. תנאי הראשון למורה הוא שהוא צריך לעשות אצלו מקום להכיל את בערות התלמידים שלו. וזה על ידי שהוא מתבונן שגם הידע שלו עצמו עומד על הכלי של חוסר ידיעה שלו עצמו. וכשהוא משים אל ליבו כיצד עובר הוא עצמו ממצב הלא ידע למצב הידע, הרי זה עצמו כח ההסברה וההוראה שהרב צריך, שהוא מעביר את הידע לתלמידיו באותו הדרך.
**
נלך עוד פנימה אל ההתבוננות הזו. המעבר הזה מן הלא ידע לידע הוא מופלא. הסיבה העמוקה לכך שההוראה קשה על אנשים כי לא שמו לב אל ההוראה שבלימודם עצמם, הוא לפי שבאמת ההוראה הזו היא פלא טמיר ונעלם. אנחנו רגילים לחלק את העולם לחכמים וטיפשים, יודעים ולא יודעים. וכל כך אנחנו רגילים לחלוקה זו שאנו שוכחים שהיא לא יכולה להתקיים בכלל. הרי כל חכם היה מתחילה טיפש ולמד את חכמתו. הרבה אנשים אומרים למשל אני לא מקובל, איך אוכל ללמוד ולהבין קבלה. וכאשר חושבים על זה דקה הרי זו טענה בטלה לגמרי, וכי כיצד נעשו כל המקובלים למקובלים אם יש כזה חלוקה בין אנשים מקובלים לשאינם מקובלים. שום אדם אינו נולד מקובל, כל מקובל בתחילה היה לא מקובל ומשלמד נהיה למקובל.
אם כן צריכים אנחנו להתחקות אחרי הסגולה הזו. יש משהו שמאפשר לאנשים מסוימים ללמוד דברים והיא נעלמת מאחרים. הדבר הזה הוא פשוט יכולת או מסוגלות ללמוד, אבל באמת הוא דבר פלא. עד שמכח הפלא הזה אנחנו אומרים ברוך אתה הויה נותן התורה. כי קשה לתאר במונחים שלנו מאין נכנסת הדעת לתוך האין דעת. הרי זה סתירה מיניה וביה. וזהו באמת הסיבה שרוב האנשים חושבים שיש כזה דבר בני אדם שיודעים ובני אדם שלא. כי הנקודה הזו שבו נהפך הוא יודע ליודע הוא נקודה פלאית . עד שאפשר לכנותה אין. והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה. והמהפך הזה הוא כמו נס שעל הנס הזה אנחנו אומרים שהויה בעצמו הוא מלמד תורה לעמו ישראל ואין דבר טבעי שיכול ללמד.

השאר תגובה