כנגד ארבעה בנים שנכנסו לפרדס דברה תורה

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דיברה תורה וכו'

ברוך המקום שמסר לנו להגיד הגדה ובו נתגלו חידושים יוצאים מדרך הרגיל אשר עיקרם ושרשם במאמר סתום זה אשר נלאו כל המפרשנים פשטנים גם דרשנים להבין עומקו. וברוך הוא שנגלו לי בזה אור לארבעה עשר בניסן תשע"ה דברים שלא שמעתן אוזן מעולם והנני לרשום מקצת מזה.

כי יש מבוכה שלימה בערבובי לשונות המקרא, ואין קול השם יוצא בטעם אחד אלא בכמה טעמים, ולא ידעו כל החכמים מה הוא. בראשונה תורה מגילה מגילה ניתנה, ולא היה מגילה מתאמת לחברתה. והיו חושבים כמה אלוהים יש ובכמה שמות הוא מתכנה זה קורא לעצמו הוי"ה וזה בשם אלוהות וזה בשם אל וזה בשם שדי וזה פעם בזה פעם בזה. והיה העולם פרוד ומפוזר. עד שבאו חכמים אחרים והקימו עולה של תורה ואמרו כולם מרועה אחד ניתנו ולפי גוון הוא מתלבש פעם בשם פעם בכינוי פעם בדין פעם ברחמים פעם בהפשטה פעם בהגשמה. ואין זה כי אם אחד שלו כמה שמות עט וטעמים. ועוד באו חכמים אחרים אחריהם ואמרו לא כי אחד הוא שכתב אבל לא מרועה אחד הוא, כי בלבול בוקה מבוקה ומבולקה בנפש עצמו, קרוע כמצה אמצעית בין העליון לבין התחתון בין הכהן לבין הישראל.

ואמר ההגדה שאלו הם ארבעה בנים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה ועל כל אחד אמר אחד כי אחד הם ארבעה וארבעה הם אחד ולכל אחד טעם בפני עצמו ועולם בפני עצמו כולם מפורדים וכולם אחודים. ונקראו בשמות אחד חכם, הוא השם הוי"ה אב לחכמה ונקרא J. אחד רשע הוא שם אלוהות האחוד בגבורות ונקרא E. אחד תם הוא תורת כהנים ונקרא בשם .P ואחד שאינו יודע לשאול משנה תורה הפותחת פיה בחכמה לתת לאינם יודעים ונקרא בשם D.

והנה כולם תמהים על הבן הרשע ואיך נכנס לקדושת התורה ומה עניינו. אבל צריך לדעת שלא לטעות כי השמות האלה אינם שיפוטיים, כי לא כתוב אחד טוב ואחד רע אלא אחד חכם ואחד רשע, כי הם פשוט תכונות ומידות שונות של האדם ושל האלוהים אשר בצלמו. וכך אמרו רז"ל יוסף מחייב הרשעים רשע בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר רשע הייתי וטרוד ביצרי אומרים לו כלום היית רשע יותר מיוסף הצדיק. דהיינו רשע הוא שמרובים בו הגבורות ובו תשוקות עזים בוערים כאש והוא דרך כמו יוסף.

והנה הוא שואל מה העבודה הזאת לכם כי ככה נתפס אצלו האלוהות בגבורות אלוהים הדורש עבודה וכשמו עבודת האל. ואמרו אף אתה הקהה את שיניו אין זה בריחה כי אילו לא היה בו תשובה לא היה חלק בתורה ולא היה בהגדה. אלא כי צריך לדבר עם כל אחד בשפתו ולרשע זה אינו מועיל כי אם דיבורים חריפים ואם ישמע שמקרבים אותו יברח כי מה הוא צריך קירוב, זה הכי מזויף אצלו, עבדות אני נותן לכם לא שררה.

לכם ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. באילו הזה תלויים כמה סודות ודרושים. כי כל רעיון הפסח שקיים כיום תלוי בכמה אילו, כמו שאמרו אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו וכו', ומה אילו, ואילו היינו נולדים לעם אחר בעולם אחר וכי היינו עושים סדר, ואילו היינו הגוי שמשרת מבחוץ האם היינו מקנאים ביהודים האלה החוגגים להם את הסדר, ואילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, וכך עוד חמש עשרה אילו, אז אילו היה שם לא היה נגאל, כי לא האילו נגאל אבל בפועל נגאל, ועכשיו שלא אילו אלא בפועל הרי הרשע כן נגאל, כי הוא שונא את האילו ההיפותטי של החכם שרוצה לדעת כל החוקים והמשפטים מה אילו קדירה של חמץ נופלת לכף של מצה ומה אילו נביא גט ממדינת הים, ומה לו ולכל השטויות האלה שיכולים להצדיק כל דבר באילו. וזה סוד אילו ואילו דברי אלוהים חיים.

והנה ארבעה בנים אלה הם ארבעה שנכנסו לפרדס. כך נגלה לי ושוב מצאתי בפירוש התשב"ץ שהקדימני בזה. כי סיפור ארבעה שנכנסו לפרדס שסיפרו במסכת חגיגה ששייך לשמחת יום טוב דהיינו הפסח הוא באותו מבוכה. כי סיפור אחד הוא ולו ארבעה ראשים, ובאמת מי שחושב שהם ארבעה נתפס בשקר והפריד מים ממים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. דהרי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא וכמו שמפרש ר"ח לא באמת עלו אלא נדמה היה בליבם. דהיינו במוח הבינה ארבע כוסות של יין. ולא ארבעה היו אלא אחד היה שסיפר את כל הסיפור על ארבעה שבו. והאזהרה שהזהיר רבי עקיבא את תלמידיו כשתגיעו למקום אבני שיש טהור מראה על אותו ענין. כי אילו היה כל אחד עומד בפני עצמו מנא ידע שיגיעו לשם, אלא כי כאן למדים מן הכללות שכולם באותו מקום, ואפשר לשמוע זה מזה הדרכה.

והנה אחד חכם הוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, כי השלום היה כל הטריק שלו שמצא דרך לעשות שלום בין חבריו בן עזאי בן זומא ואחר, עם כולם הסתדר לכל אחד נתן חלקו, דרש את התורה שבכתב בנה עליה את התורה שבעל פה סתר את זו שבכתב ולא סיפר לאף אחד אלא היה בשלום. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כלומר תדע לצאת בשלום כי מיד צריך לדעת לא ליכנס בלי שלום ולדעת איך ליפטר מכל דבר בשלום.

אחד רשע הוא אלישע בן אבויה אחר, והוא נקרא אחר דהיינו שהוציא את עצמו מן הכלל, וראה את מט"ט יושב ואמר מה העבודה הזאת לכם שתי רשויות יש לכם. דהיינו כוח העבודה גדול על כוח השכר כוח האדם גדול על כוח האל כח הבחירה גדול על כח ההשגחה. וחלילה לטעות שהיה פשוט כי עליו כתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, שהיה בליל פסח ואמר לו עשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והנה יעקב החכם והתם התלבשו עליו גנבו את בגדיו מן הצאן כנאמר חד גדיא חד גדיא שאבא מדמיין שהוא קנה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה אבל לא קנה אלא לבש את בגדי אחיו החמודות. ויהי אך יצוא יצא יעקב והנה עשיו בא מצידו, כי איתא בכתבים שלפני הייחוד מכריזים בכל העולמות שיש יחוד ואז העשו בורח כי אינו רוצה להיות שם, אבל בוודאי צריכים אותו שהוא הקרבן פסח בעצמו אנכי אשלח גדי עיזים מן הצאן אבל לוקחים לו את בגדיו ואת נפשו משאירים כמו תוכו אכול קליפתו זרוק.

אחד תם הוא בן זומא שהציץ ומת ועליו הכתוב אומר יקר בעיני השם המוותה לחסידיו מ"ת הוא ת"ם כי אין לך שלימות גדול מזה. ואמר רבי חיים וויטאל בהקדמתו כנגד ארבעה כתות שאינם רואים פני השכינה כי מונעים בעד הכניסה לפרדס בטעמים שונים דתיים ושאינם, ואחד מהם שמפחדים שיקרה להם כמעשה בן זומא, וכאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש מחשמל ואכלה אותו. ואמר על זה ר חיים משוגעים הלוואי ותישרפו באש הזה מי יתן ועלתה להם כך. כי אין דבר יפה מזה.

ואחד שאינו יודע לשאול היינו בן עזאי הציץ ונפגע. ועליו אין דורש ואין מרחם. כי לחכם יש חסידים לרשע יש חסידים לתם יש חסידים מתים ורק האינו יודע נצרך תמיד לאחרים. וזה קלקול עצום כי נוהג שבעולם מי שקורה לו כמעשה אחר אומרים עליו הציץ ונפגע. והרי זה הטעות החמור של החברה המבלבלת דעת הבריות. כי זה לא הציץ ונפגע אלא קיצץ בנטיעות ואין זה שגעון אלא רשעות, מאותו סוג הרשעות הנ"ל, והעולם תמיד מבלבלים וחושבים את המשוגע לרשע והרשע למשוגע. וצריך לעשות סדר הרשע אינו משוגע הוא הרבה יותר נורמלי והרבה יותר חכם מהנורמל. והמשוגע אינו רשע הוא אינו יודע לשאול וצריך לפתוח לו כל הדלתות.

***

והיה מעשה בר אליעזר, ור יהושע, ור טרפון, ור אלעזר בן עזריה. שהיו ארבעה אלה ממש. ונגלה לי כי ארבעה שנכנסו לפרדס קרה להם באותו הלילה, ואחרי זה נמנו להסתיר שמותם בשמות אחרים. שהיו מטיילים בפרדס כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אבל קיבלתי כי ר אלעזר בן עזריה לא קרא אז קריאת שמע של שחרית ולא אחרי כן. כי התלמידים הקטנים הטיפשים האלה הרסו הכל. ישבו להם רבותיהם והגיעו עד לתכלית הבריאה והם לא יכלו להשתחרר מהקטנות של הזמן קריאת שמע שלהם. כאילו שזה מה שחסר עכשיו.

דהנה הרבנית ברנדס ביארה ענין הכניסה לפרדס הפלא ופלא, ורבים לא עמדו על זה כי היינו ההסתכלות בעומק האלוהות והיינו ההסתכלות על עתיד ההיסטוריה, כאשר דרשו רז"ל לדוגמא שם אהיה אשר אהיה אהיה עמם בגלות זה ואהיה עמם בגלות אחרת, ועוד דרשות רבות מורות בכיוון הזה. כי היו ארבע גלויות כמו שהיו הם ארבעה. והיו מסתכלים במציאות התורה ומציאות ישראל ומציאות האל והבינו ששלש אלה לא יעשה לה כי לא יהיה לזה עתיד ותקווה. וכבר אמרו רז"ל בזה מפורש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה שהוא גופא הפרדס שיבנה ואמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואז עלה לר עקיבא הרעיון שלו להביא דבר רביעי שלא יהיה תלוי באל ולא בישראל ולא בארץ ולא בתורה. והוא השלום. אבל סופו של דבר טעה טעות מרה בענין בר כוכבא וכבר רמז בספר ויואל משה שהיה זה לא טעותו בלבד אלא הטעות השורשית בענין זה והוא בנין אב לזה, וחשב דרך כוכב מיעקב ולא דרך אבל נשרף באש מחוץ למחנה.

והנה הם מתחלקים כך, ר עקיבא הוא הוא כפשוט, והיה הוא חמישי להם והיה רב לכולם.

ורבי אלעזר בן עזריה הוא בן זומא, שהיה צעיר להם וקיבל את המלוכה כבן שבעים שנה כי הדיחו את רבן גמליאל בפולמוס ר יהושע. ור טרפון הוא בן עזאי שנטרפה דעתו לכן נקרא טרפון. הלכה חמורך טרפון.

ור יהושע הוא אחר. וזה סוד עצום כי באותו פולמוס שגזר עליו ראש בית דין שיבוא עליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו הרי הוציא את עצמו מן הכלל שלו, כי לא די שערער על כוח הבית דין גם נוצח על ידם ונתערער הכוח שלו עצמו. כי הוא היה יום הכיפורים בעצמו, וכידוע פירוש המגיד מקאזניץ על מאמר עבדין עובדא דאהרן, שיחידי סגולה בעלי הפרדס הם שעושים את מלאכת הכהן גדול, והוא אינו אלא גבאי שלהם שעושה את העבודה בפועל. וזה לא הבינו הבית דין שבזמנו כי אתם אפילו שוגגים אבל מי אתם אתם הוא ר יהושע שהוא עצמו בנשמתו קידוש החודש והוא יום הכיפורים. ולאות יום הכיפורים לא היה תיקון והיו עליונים ותחתונים בוכים על חילול הקודש שנתחלל קדש הקדשים ביום הכיפורים, עד שבא בנימין הרצל והפך חלום לחזון ומציאות. ובאותו שעה שנשא שותפו גויה יצא בת קול ואמרה נעניתי לכם עצמות ר יהושע. יה נושא בהשם.

אמר ר אלעזר בן עזריה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. כאן גילה כי הוא בן זומא בעצמו כנ"ל. והנה ידוע שהמחלוקת הזה חלקו אז, והיה הוויכוח שלהם נוגע בכל שרשי השאלה היהודית. ראב"ע רצה להזכיר יציאת מצרים בלילות דהיינו בזמן הזה בעת החשיכה והיה דורש שלא יחכו לשום משיח או שום עתיד אבל באותו מקום ובאותו אשה יהיה יציאת מצרים. ולא ידע לבסס דבריו עד שנתעבר בו בן זומא וגילה שהוא תלוי במילת כל. שהמידה הנקראת כל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. כלה הכלולה מן הכל. וזה ענין הכללות, כלומר כלל כל המציאות כלל כל היצור וכלל כל העולמות, שקראו ברוך מאמשטרדם בשם השם, ולא הודו לו חכמים כי אמרו אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. דהיינו גם כאשר נאמר חוץ מאחר הרי הוא בכלל הכלל. והוא דורש להוציא את עצמו מן הכלל דהיינו כלל החכמים שמתעקשים על הפרט ולהתכלל בכלל בעצמו.

וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. וכמה לא חלי ולא מרגיש כי אם כל ימי חייך יחכו למשיח הרי בזה יוודאו כי המשיח לא יבוא כי מי יביא אותו אם יחכו כולם יפה. והחכמים הם אותם התלמידים שרוצים את פרט זמן קריאת שמע של שחרית ולא כללות האלוהות בעצמה. והם החכמים שאמרו אין בן דוד בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. כלומר הוא לא יבוא בערב תאכלו מצות. וכמו שאמר הבריסקער רב כי המשיח לא יבטל את ישראל מדקדוק הלכה אחד של הכנות לשבת. והוא גם הוא היה באותו החטא. ובעוונותינו יצאו מה שיצאו ולא זכיתי כי רבקה אוהבת את יעקב חג גדיא חד גדיא. ועל זה אמר המגיד מקאזניץ מוטב היה לנשים שלא יתערבו במעשי אבות והיה יצחק מברך את עשו והיו חכמים מברכים את הברוך ולא הופכים ברוך לארור והיה בנימין זאב מקדים את כוכב דן במאתיים שנה. ובינתיים לא זכינו עד שדרשה בן זומא ועד בכלל ויצאה נשמתו באותו אמת ולא באחד כר עקיבא של שלום וכולם מהללים אותו אלא באחדות הכוללת.

והבן כי לא לחינם חלקו ר יהושע ור גמליאל על קביעת העתים ולא לחינם באו תלמידים והודיעו על הזמן קריאת שמע. כי עת קץ לכל דבר ואין דבר נקבע אלא בזמנו. והיה כל חטא כל הדורות שלא יכלו לעמוד על הזמן לפעמים הקדימו יותר מדי ולפעמים איחרו יותר מדי. כי מה שנקרא הרשע אינו אלא זה שיצא בחפזון, אילו היה שם לא היה נגאל אבל הוא כבר לא היה שם כבר ברח. וזה מכונה בלשונם ז"ל אכלה פגה או אכלם בוסר. וגם היום קיימים כל הנשמות האלה אבל בגלל שלקחום בבוסר אין הדבר בשלימות וצריכים הם להתגלגל עוד פעמים רבות עד שיגיע לכדי בישול. והיה זה חסרון יציאת מצרים הראשון  שנאמר התאנה חנטה פגיה וגו' קומי לך רעיתי וצאי לך. ודילגו את הקץ ומאז לא נגאלנו בשום שלימות. רק לעתיד כתיב כי לא בחפזון ולא במנוסה כי מאספכם אלוהיכם כי אז נלמד מן הכללות. והנה לזה אמרו הקהה את שיניו והוא כענין שכתוב אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי האב אכל את יציאת מצרים בוסר ולכן הוא צריך להקהות את שיני בנו הרשע שגילה את זה הסוד.

ובסוף הסדר מספרים את סיפור חד גדיא עם השונרא והכלבא וכו', שהוא ממש כל אותו הסיפור אלא שהוא בהיותו בקטנות בסיפורי ילדים כאשר ר אליעזר הוא רק שונרא ור יהושע כלבא והם עוד בבחינת פני החיות ולא הגיעו לדמות אדם כי גם האדם שם הוא שוחט וממנו למלאך המוות אבל אדם אין. אבל באותו חד גדיא טמון העתיד דהיינו השלבים שעוד מתבררים ויתבררו.

***

ועכשיו הגיע העת לגלות הסוד העצום מכל. כי מה שאמרו אין בן דוד בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים כיוונו אל הבכור שנהרג בערב פסח. כי איתא בספר חמדת הימים שיש לבכות ולהתחנן מאד בערב פסח על הבכור בן הצנועה אשר נהרג בעוונות בערב פסח. ולא ידעו כל החכמים מה הוא ואיזה דיבורים אלו. ועיין בספר כבוד חכמים ובמאמר משיב מפני הכבוד שבספר חמש מאמרות להמנחת אלעזר. אשר דימו להסביר שהוא זעיר אנפין שנולד בערב פסח כמבואר בכתבי הרב. אבל הכוונה ידועה לכל ולא ידע מה ניבא כי הוא ז"א אשר צריך להיוולד ולגדול בערב פסח. והוא הבן הבכור אבל טרגדיה על טרגדיה לא הכיר האב בבנו הבכור כי חשבו לבן השנואה ולא נתן לו משפט בכורה ונהרג באותו היום. ונקרא אותו האיש בסוד אותו הלילה. כי האמת שאותו הלילה לא ליל ט"ו היה אלא ליל י"ד. כידוע שיש סתירה עצומה בענין הסעודה האחרונה כי אם נהרג בערב פסח למה עשו סדר בליל י"ד. אבל זה הכל לאותו חטא שאכלוהו בוסר. ונתקיים ממש מה שנאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תהקנה. כי כתוב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והנה לא נשחטו ביום אחד לא נתבשל גדי בחלב אימו אבל יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

ובזה תבין למה מתחילים את קריאת המועדים בשור או כשב או עז ומה סוד הסימן שאמר אביי על קריאת התורה לפסח האידנא נהוג עלמא משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. הבן כי לא ניתן רשות לפרש עוד.

DSC_0325[1]

השאר תגובה