סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק י”ב — מרים ואהרן מערערים על מנהיגותו של משה
הקשר ומסגרת
פרק זה משתלב בתוך סדרה רחבה יותר של תלונות וניסיונות, שכולם עוסקים בלגיטימיות של המנהיגות — כיצד הקב”ה מנהיג את העם דרך משה, אהרן ומבנה ההנהגה הרחב יותר. בפרק הקודם ראינו את משה מאציל נבואה על שבעים הזקנים, כאשר יהושע נדחק במידת מה הצידה כשמשה דחה את קנאתו על כך שאחרים מתנבאים. עכשיו המטוטלת נעה לכיוון ההפוך: אם משה חלק את תפקידו הנבואי עם שבעים זקנים, האם זה הופך אותו לשווה להם?
זו כנראה טעותם של מרים ואהרן. הסיפור הקודם עסק בתלונות של האספסוף — המעמד הנמוך ביותר שמערער על המנהיגות מלמטה. עכשיו האתגר מגיע מהאליטה, מראש הפירמידה — אחיו ואחותו הגדולים של משה עצמו, האנשים הקרובים אליו ביותר. גם השכבה הנמוכה ביותר וגם הגבוהה ביותר מערערות על משה, ושתיהן נגערות.
במבט קדימה, סיפור המרגלים בא בהמשך (ובו מעורב יהושע, מה שמתקשר לשאלות של ירושת מנהיגות), ואחר כך מחלוקת קרח מערערת במפורש על מנהיגותו של אהרן. כל הרצף כולו עוסק בלגיטימיות של מבנה ההנהגה.
פסוק א’: התלונה על האישה הכושית
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה — המילה בְּמֹשֶׁה נושאת משמעות של גנאי. דיבור *על* מישהו (*בְּ*) מרמז בדרך כלל על דיבור נגדו, לא לשבחו. התלונה הספציפית נוגעת לאִשָּׁה כֻשִׁית שמשה לקח. המספר מאשר בסוגריים: *כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח* — כי אכן לקח.
זהו פרט מוזר, כיוון שלא מוזכרת אישה כושית בשום מקום אחר בתורה. יש מדרש מפורסם שמציע הסבר, אבל הטקסט עצמו משאיר את הדבר חלקי — הצצה לסיפור שסופר רק באופן חלקי. התורה נותנת לנו את התגובה ולא את הרקע המלא, כי זה החלק שהיא רוצה שנדע.
פסוק ב’: הטענה המפורשת לשוויון נבואי
הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’, הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר — “האם רק במשה דיבר ה’? הלא גם בנו דיבר?” הם טוענים למעמד נבואי שווה. משה נוהג מתוך איזשהו פריווילגיון (אולי לקיחת אישה נוספת, או לפי חז”ל — ההפך, פרישה מאשתו), והם טוענים שכנביאים בעצמם, הם יכולים לשפוט את התנהגותו. מרים נקראת במפורש נביאה בפרשת בשלח; אהרן מתואר במפורש בשמות כמי שהקב”ה מדבר אליו ישירות, כשם שהוא מדבר אל משה.
וַיִּשְׁמַע ה’ — אותו דפוס כמו בשני סיפורי התלונות הקודמים: אנשים מדברים, והקב”ה “שומע”.
פסוק ג’: ענוותנותו של משה — הערה עורכית
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה — הערה עורכית של המספר בלשון סופרלטיבית קיצונית: משה היה האדם הענו ביותר שחי אי פעם. זה סותר ישירות את התלונה — הם האשימו את משה שנוהג בהפך הגמור מענווה (גאווה, יהירות), אבל התורה מדגישה שהוא התייחס לכולם כשווים ולא נהג בגדלות. עם זאת, הם כנראה פירשו משהו שעשה כגאוותני.
פסוקים ד’–ה’: הזימון הפתאומי של הקב”ה
פִּתְאֹם — “פתאום” — נושא גוון של חריפות; מרים ואהרן לא ציפו לכך. הקב”ה מזמן את שלושתם לאוהל מועד (המקום המיועד שבו ה’ מדבר עם משה). הם יוצאים — כנראה מחוץ למחנה. הקב”ה יורד בעמוד הענן אל פתח האוהל, ואז קורא לאהרן ולמרים באופן ספציפי. משה נוכח אבל מדברים *עליו*, לא *אליו* — היפוך מכוון. ייתכן שמשה “מאזין” לשיחה הזו, בדומה לאופן שבו הקב”ה “האזין” לתלונות העם.
פסוקים ו’–ח’: ההצהרה המכרעת על ייחוד נבואתו של משה
הקב”ה פונה לאהרן ולמרים: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי — שמעו את דבריי. הוא מכיר בכך שהם נביאים. ראוי לציין שהקב”ה מתייחס לעצמו בגוף שלישי (*אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’*) לפני שהוא חוזר לגוף ראשון — תופעה דקדוקית בולטת.
ההבחנה שהקב”ה מציג:
– נביאים אחרים (כולל מרים ואהרן): הקב”ה מתוודע אליהם דרך מראות וחלומות — באופן עקיף, לילי, לא ברור.
– משה: *נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתִי* — נאמן בכל ביתי. הקב”ה מדבר אליו *פֶּה אֶל פֶּה* (פנים אל פנים), במראה ברור וללא חידות (*חִידֹת*). משה רואה את תמונת ה’ ישירות.
הביטוי *נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתִי* מואר לאור ההקבלה לסיפור יוסף: אדונו של יוסף אמר *הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת* — “הן אדוני לא ידע אתי מה בבית כי הכל נתן בידי”. כשם שפוטיפר הפקיד הכל ביד יוסף, ולא הסתיר דבר מחשש לגניבה או לחתירה תחתיו, כך הקב”ה מגלה הכל למשה. משה אינו אדם מבחוץ שמציץ פנימה — יש לו גישה מלאה, אמון מלא, רשות מלאה לראות הכל, ללא הסתרה.
זה עונה ישירות על טענתם *הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר*: כן, הקב”ה מדבר אליכם — אבל האיכות שונה באופן מהותי. ולכן: “וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?”
המילה עֶבֶד ב”עבדי משה” היא מונח של כבוד לאורך כל התנ”ך, ולא מונח של השפלה. כמו עַבְדֵי פַרְעֹה (עבדי פרעה), שמשמעותו קרובה יותר לשרים או לפקידים נאמנים, הדגש הוא על שייכות ולא על נחיתות. הנקודה אינה שלעבד אין סוכנות עצמית, אלא שהוא שייך באופן אינטימי לאדונו — קרבה שיכולה להיות אוהבת, ולא רק מפחידה.
המשמעות התיאולוגית
הרמב”ם משתמש בפסוקים אלו כבסיס לעיקרון המפורסם שלו שנבואת משה הייתה מסוג שונה לחלוטין מנבואת כל שאר הנביאים. האם זו הנקודה התיאולוגית המרכזית של הסיפור — ניתן לדון בכך. תפקידו הברור של הסיפור בהקשרו הוא להתמודד עם עוד אתגר למעמדו הייחודי של משה כמנהיג, הפעם מהמקור הגבוה ביותר האפשרי (אחיו ואחותו הנביאים), ולקבוע באופן סופי שמעמדו אינו רק ראשון בין שווים אלא שונה באופן קטגורי.
פסוקים ט’–י’: חרון אף ה’ וצרעת מרים
וַיִּחַר אַף ה’ בָּם וַיֵּלַךְ — חרון אף ה’ והסתלקותו אינם מוסברים בפסוק זה אלא מפורטים בפסוק הבא: הוַיֵּלַךְ מקביל להסתלקות הענן מעל האוהל, ואַף ה’ מקביל לכך שמרים נגעה פתאום בצרעת כשלג. שלג בתורה משמש רק כדימוי ללובן (ואולי למרקם), לא כדבר נעים.
השאלה מדוע רק מרים נענשה בצרעת כאשר גם אהרן דיבר, מקבלת מענה חלקי מהטקסט עצמו: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם — עצם העובדה שאהרן פונה ורואה את מרים נגועה עשויה להוות צורה של עונש עבורו. העדות לסבלה מטרידה אותו ומעורבת אותו בתוצאות.
פסוקים י”א–י”ב: וידויו ובקשתו של אהרן
אהרן פונה אל משה ומתחנן על סליחה: בִּי אֲדֹנִי, אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת — “בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת.” זהו אחד המקרים המפורשים ביותר של וידוי בתורה, לצד דברי האחים ליוסף ודברי משה עצמו *חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה*. היסוד המהותי של וידוי — קבלת אחריות — נוכח כאן, בשילוב עם בקשה שה*תוצאות* של החטא לא יישארו עליהם.
הפסוק החידתי אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ (“אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו”) מתפרש בצורה הטובה ביותר כפנייה לסולידריות אחוותית: יצאנו מאותו רחם, אנחנו כמו חצי בשרך, ולכן הפגיעה בבשרה של מרים היא במובן מסוים פגיעה במשה עצמו. זה מספק את ה*סיבה* מדוע על משה לסלוח.
פסוק י”ג: תפילת משה
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ — “אל נא רפא נא לה.” תפילה זו בת חמש המילים היא התפילה הקצרה ביותר של משה, כידוע. התלמוד הבבלי מסכת ברכות לומד מכאן שאין תפילה ארוכה מדי ואין תפילה קצרה מדי. משה התפלל פעם ארבעים יום; כאן, חמש מילים הספיקו. אין נוסחה לדעת מה מתאים — לפעמים חמש מילים מספיקות, לפעמים ארבעים יום אינם מספיקים.
פסוקים י”ד–ט”ו: הפשרה של הקב”ה והסגר של שבעה ימים
תשובת הקב”ה היא קבלה חלקית — כן, היא תירפא, אבל לא מיד. הביטוי וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (“ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים”) הוא ככל הנראה ביטוי תרבותי שאבד לנו, המבטא כיצד בני משפחה מתנהגים במצבי בושה. ביטויים רבים בתורה הם ניבים שמשמעותם המילולית שונה ממשמעותם המובנת, ואנו איבדנו את ההקשר התרבותי.
שבעת ימי ההסגר מחוץ למחנה משמעותיים כיוון שהם מהדהדים את ההסגר של פרשת מצורע — מצב ביניים. בהלכות צרעת, הסגר אינו טומאה מלאה (המחייבת שילוח מוחלט) ואינו טהרה (שאינה מחייבת דבר). כאן המושג ההלכתי מקבל משמעות מוסרית: המשתמע הוא שהצרעת לא תימשך — היא זמנית, נגע חד-פעמי שייעלם — אבל תקופת שבעת הימים מגיעה כצורה של בושה ראויה.
פסוקים ט”ו–ט”ז: מעמד מנהיגותה של מרים והמסע
וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם — העם לא נסע עד ששבה מרים. חשוב לציין שמשה לא ציווה עליהם לחכות; העם עצמו סירב לצאת בלעדיה. המילה עָם משמעה כולם, כולל כל המעמדות החברתיים. זה מעיד על מעמד מנהיגותה האמיתי של מרים — היא לא הייתה דמות פסיבית בסיפור הזה, והעם לא היה מוכן לנטוש אותה מחוץ למחנה.
לאחר שבעת הימים, נסעו מחצרות (שם התחיל הסיפור) אל מדבר פארן, הרקע לסיפור הבא.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י”ב: מרים ואהרן מערערים על מעמדו הנבואי הייחודי של משה
ההקשר: סדרה של אתגרים למנהיגות
היום אנחנו קוראים את פרק י”ב בספר במדבר. פרק מאוד מעניין. וכפי שמסגרתי אתמול, אפשר להבין את כל סדרת התלונות או הניסיונות הזו כמתייחסת באמת לשאלת המנהיגות כאן, הדרך שבה הקב”ה מוביל אותם, וכמובן מוביל אותם דרך משה והנהגתו, אהרן והנהגתו, וכל מי שהוא חלק ממבנה ההנהגה, כפי שראינו שנוספו בסיפור הקודם — שבעים זקנים למבנה ההנהגה — מה שקורה עם יהושע באותו סיפור שבו הוא נדחק הצידה איכשהו, כי משה לא קיבל את קנאתו או כעסו על כך שהשבעים נהיו חלק מהמבנה, וכן הלאה.
אז עכשיו יש לנו את הסיפור של מרים ואהרן ודיבורם על משה. ובתגובה לכך אנחנו מקבלים תגובה כועסת מהקב”ה, בדיוק כמו שאנחנו מקבלים על כל התלונות האלה, אבל ספציפית כנגד מרים, למרות שנאמר שמרים ואהרן דיברו על משה. ויש כאן הבהרה מאוד חשובה מהו ההבדל בין משה לבין כל שאר הנביאים.
התנודה של המטוטלת: מהאצלת סמכויות להבחנה
אפשר כנראה לראות את זה כניגוד לסיפור הקודם, נכון? בסיפור הקודם היה לנו את משה שמאציל חלק מנבואתו, חלק ממעמדו ההנהגתי לכל שבעים הזקנים האלה, לכל הנביאים האחרים האלה, או שהוא הופך אותם לנביאים על ידי האצלת חלק מהנבואה לזקנים. ועכשיו יש לנו מעין תגובה הפוכה. אז אם כך, האם משה שווה להם? האם הוא באותה רמה כמותם? וזו כנראה הייתה הטעות של מרים ואהרן. ויש לנו את הסיפור החשוב הזה שמבהיר את העניין.
כמובן שהסיפור הזה משמש בהמשך את הרמב”ם לעיקרון החשוב מאוד שלו, לפחות מבחינתו, שנבואת משה היא מסוג שונה לחלוטין מכל שאר הנביאים, כולל נביאי דורו כמו מרים ואהרן. אבל אפשר להתווכח אם זו הנקודה התיאולוגית של הסיפור כאן. זה בוודאות הנקודה שיש כאן עוד סדרה של שאלות על מנהיגותו של משה, על מקומו של משה, והסיפור הזה מבהיר את זה.
מהנמוך ביותר אל הגבוה ביותר: שני סוגי אתגרים
ושוב, דרך נוספת לפרט את ההבדל בין הסיפור הזה לסיפור הקודם, או את הקשר ביניהם, היא שהסיפור הקודם התחיל עם האספסוף, נכון? מעין המעמד הנמוך ביותר של אנשים שיש להם בעיות עם משה, עם אהרן, עם ההנהגה. ועכשיו יש לנו לא את הבעיות שלהם, אלא את הבעיות של האליטה. אהרן ומרים היו האנשים הגבוהים ביותר בהיררכיה, הקרובים ביותר למשה כאן, ויש להם גם איזושהי תלונה על משה, ואז הם מושפלים, כביכול, או אולי מושפלים ממש — מרים מקבלת צרעת ומשה מקבל דברי תוכחה מהקב”ה שמסביר שלא, מנהיגותו של משה עדיין מוצדקת גם אחרי כל זה.
אז אפשר לקחת את השאלות האלה, את ההערות האלה, לכיוונים רבים. אבל נראה שזה ההקשר של הסיפור הזה. וכמובן, אחר כך יש לנו את סיפור המרגלים, ואז את סיפור קורח, שהוא אתגר מפורש למנהיגותו של אהרן, נכון? לא משה, אלא אהרן. אז נראה שיש את כל סדרת הסיפורים הזו שמחוברת בבירור מאוד לשאלת הלגיטימיות של ההנהגה. סיפור המרגלים כולל את יהושע, אז שוב, מתחבר לשאלה מי הוא ממשיכו של משה, מי המנהיג תחתיו, וכן הלאה.
קריאת הטקסט: מרים ואהרן מדברים נגד משה
אז בואו נקרא את הסיפור. והסיפור הולך כך.
פסוק א’: התלונה על האישה הכושית
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה — מרים ואהרן דיברו במשה, “במשה” פירושו על משה, ונראה שהלשון הזו — יש דיון על כך במפרשים — הלשון הזו בדרך כלל משמעותה דיבור נגד או דיבור של גנאי על משה. אז זה דיבור, של גנאי בסוגריים, נכון? לא סתם דיבור על, בשבח, בוודאי יש דרך אחרת, ניב אחר לומר כשמישהו סתם מדבר על מישהו בשבח, אבל לדבר על מישהו כאן תמיד, אולי בדרך כלל כשאנשים מדברים על אנשים אחרים זה לא בשבח, אבל כאן במיוחד זה אומר משהו כמו שהם הביעו משהו לא נחמד עליו.
ויותר ספציפית, והתורה נותנת לנו את התלונה, זה על אשתו, אותה אִשָּׁה כֻשִׁית, שפירושו המילולי הוא אישה כושית או אתיופית, שלקח, והמספר כביכול מוסיף, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, כי זה באמת קרה, הוא לקח אחת כזו.
כמובן, זה סיפור מאוד מוזר, כי מעולם לא שמענו על שום אישה כושית שמשה לקח, מה קורה כאן, מי היא, מי שמע עליה, יש מדרש מפורסם שיש לו הסבר לזה, אבל מה שזה לא יהיה, נראה שיש איזושהי תלונה על מצב הנישואין של משה, שכולם מסכימים עליה, בדיוק איך לפרש את האישה הכושית הזו, שלא שמענו עליה במקומות אחרים, אז שוב, גם זה מצביע על האופי החלקי של הסיפורים האלה, במובן מסוים הם נותנים לנו הצצות לסיפורים והצצות לאתגרים שהיו, הצצות לשאלות שנפתרו רק חלקית, ואנחנו לא יודעים לגמרי מי האישה הכושית הזו ומה הסיפור שלה, אבל אנחנו יודעים את התגובה, את החלק של הסיפור שהתורה רוצה שנדע.
פסוק ב’: האתגר המפורש למעמדו הייחודי של משה
ושוב, והם אומרים, וזה הדבר המפורש שהם אומרים, זו הלשון שלהם, יש כאן ציטוט מהם, והם אומרים: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’, הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר — האם רק במשה דיבר ה’? הלא גם בנו דיבר!
אז משה מתנהג באיזושהי דרך של פריבילגיה, אולי הנקודה היא שהוא לוקח אישה נוספת, הוא לוקח יותר מדי נשים, או לפי חז”ל, ההפך, הוא לא עם אשתו, ואנחנו גם נביאים, ואנחנו מבינים שזה לא בסדר. במילים אחרות, הם משווים את עצמם, הם אומרים, משה לא ראוי לפריבילגיה הזו או לרמה הזו שהוא טוען לה, הדרך שהוא מתנהג, אנחנו גם נביאים, וכפי שאמרתי, זה מאוד מתחבר לפרשה הקודמת, אבל כמובן, מרים ואהרן, מרים נאמר עליה במפורש שהיא נביאה כבר בפרשת בשלח, אהרן במפורש, כמובן חז”ל לא לגמרי מרוצים מזה, אבל אהרן במפורש בפרשת ספר שמות, מתוארת שם דיבור של ה’ אל אהרן בדיוק כמו שמתואר דיבורו אל משה, אז הם אומרים, הוא לא גדול מאיתנו, אלה כמובן אחיו ואחותו של משה, נכון, מרים ואהרן, אחיו הגדולים אפילו.
פסוק ב’-ג’: הקב”ה שומע והערת המספר
וַיִּשְׁמַע ה’ — אז בדיוק כמו קודם, יש כאן סיפור מעניין, תיאור מעניין, בשני הסיפורים האחרונים היה לנו אותו דבר, כמו שאנשים מתלוננים, אנשים אומרים משהו, והקב”ה מאזין, הקב”ה שמע.
ועכשיו כאן יש לנו הוספה נוספת של המספר, המספר אומר, זה לא היה נכון, אז התלונה הזו כנראה היא איזושהי דרך שבה משה מתנהג בדרך של פריבילגיה, בדרך של להיות מעל העם, והתורה אומרת שזה לא נכון, וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה — זו לשון סופרלטיבית מאוד קיצונית, משה היה האדם הכי עניו מכל אדם שחי אי פעם, במילים אחרות, הם מתלוננים שמשה מתנהג בהפך הגמור של ענווה, הוא מתנהג בגאווה, או אפשר לומר אולי ביהירות, שזה ההפך של ענו, והתורה אומרת לא, משה בעצם התנהג מאוד יפה עם כולם, הוא דיבר עם אנשים בגובה העיניים, הוא לא התנהג בדרך שהיא ההפך של ענו.
אבל כנראה הם פירשו משהו שהוא עשה כהפך של זה.
תגובת הקב”ה: הזימון הפתאומי
ועכשיו יש לנו את תגובת ה’, וַיֹּאמֶר ה’ פִּתְאֹם — פתאום, אז פתאום, ה”פתאום” הזה נועד לסמן משהו כמו בלתי צפוי, משהו כמו שהם לא הבינו שזה הולך לקרות, אז יש איזושהי חריפות ב”פתאום” הזה, והוא מדבר אל שלושת האנשים האלה, משה, אהרן ומרים, אז גם אל משה, והוא אומר צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד — במילים אחרות, זכרו מקודם, זה מקום המפגש, אוהל מועד פירושו המילולי הוא המקום המוקם שבו מתקיימות פגישות, ה’ מדבר אל משה, אז כולם יוצאים, וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם — אז לא שנצא מהמחנה, אלא מהמקום שהיו בו, אל אוהל מועד.
וַיֵּרֶד ה’ בְּעַמּוּד עָנָן — וה’ יורד עם הענן שלו, עם עמוד הענן שלו, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל — אל פתח האוהל, שדיברנו עליו, שהוא מקום המפגש, כאן מתקיימות ההתכנסויות הגדולות, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם — והוא קורא לאהרן ולמרים, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם — והם יוצאים, אז מאיפה, לא ברור, אולי הם באוהל מועד והם יוצאים ממנו, או שהם יוצאים, הלאה מהמחנה, קרוב יותר אל ה’, אז זה ה’ מדבר ספציפית רק אליהם, אז הוא קרא למשה לשם, איכשהו, משה גם חלק מהקהל, אבל הוא לא מדבר אל משה, הוא מדבר אל אהרן ומרים מאוד ספציפית, משה אולי שמע את זה, אולי קצת מוזר לחשוב שמשה לא שמע, ואולי הוא גם מאזין לשיחה הזו באותה דרך שהקב”ה מאזין כל הזמן, אבל לא מדברים אל משה, מדברים עליו, אז זה מאוד מפורש, הוא מדבר אליהם.
ההצהרה המכרעת: נבואתו הייחודית של משה
וזה מה שהוא אומר להם, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי — הקשיבו לי, אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם — כן, אתם נביאים, אם אתם נביאי ה’, זה אחד המקרים שבהם ה’ אומר את שמו, ה’, בגוף שלישי, ה’, אם ה’ מדבר אליכם, ואז הוא חוזר לגוף ראשון, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ — זה במראה או בחלום, אני מתוודע אליכם, אליכם, אל הנביא, אל אהרן ומרים, במראה, או אני מדבר אליהם בחלום.
הניגוד: הגישה הישירה של משה
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה — אבל משה הוא לא כזה, עבדי משה הוא לא כזה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא — הוא נאמן בכל ביתי, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ — אני מדבר איתו פה אל פה, שזה ניב נוסף שמשמעותו אותו דבר כמו פנים אל פנים, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת — במראה ולא בחידות, וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט — והוא רואה את תמונתי, הוא מציץ או מביט בתמונתי, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה — ולכן, מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?
אז מה שהוא כנראה אומר, וזו הסיבה שכמובן הרמב”ם מצא כאן הצהרה מפורשת מאוד שנבואת משה היא מאיכות שונה מכל נביא אחר, הוא אומר, הטענה שלכם הייתה, התשובה היא, אתם טועים, אתם לא מבינים שיש הבדל, ה’ מדבר אליכם, כן, בחלומות, במראות, הוא מדבר אל משה גם במראות, אבל ברמה מסוימת של בהירות מראות, לא בחידות, הוא מדבר אליכם כנראה במראות, אתם רואים משהו בחלום, אתם לא רואים אותו בבירור, אתם לא רואים אותו ביום, אתם לא נאמנים, במילים אחרות, אני מגלה את כל מה שיש לי לומר, את הסוד הפנימי שלי, כמו מישהו שנאמן בבית, משמעותו משהו כמו מה שנאמר ביוסף על אדונו, הוא משאיר לי את כל ענייני הבית, אז הוא לא כמו מסתיר ממני משהו כי הוא מפחד שאגנוב או אשתלט, משה מקבל הכל, הוא חלק מזה, הוא לא אדם מבחוץ שמציץ פנימה, הוא מקבל את ההרשאה המלאה, יש לו את האמון המלא לראות הכל, אבל אתם, אין לכם את האמון המלא, לפעמים בלילה אתם מקבלים חזיון, משהו כזה, זה לא באותה מידה של אמון, זה לא באותה מידה של דיבור אישי, אדם לאדם כביכול, ראיית דמות ה’ ישירות, זה —
משמעות “עבד” — עבד כתואר כבוד
זה דבר מעניין לשים לב אליו: כמעט בכל התנ”ך, עבד הוא תואר חיבה, תואר כבוד. זה לא ממעיט ממשה — זה לא אומר שמשה הוא רק עבד. אין רמה גבוהה יותר מלהיות עבד. זה כמו שיש לנו עַבְדֵי פַרְעֹה — עבד במובן הזה משמעותו משהו קרוב יותר לשרים, אנשים שאני סומך עליהם. זה לא אומר שמשה הוא משהו נמוך, זה אומר שמשה הוא משהו גבוה: הוא שלי.
אז עבד — או שאפשר לפרש את זה כך שהמילה עבד, שכמובן כן פירושה עבד במובנים אחרים — אבל מה שמדובר בו הוא השייכות של העבד, יותר מאשר השפלות של העבד שבה אין לו סוכנות. זו לא הנקודה. הנקודה בתיאורים האלה של עבדות היא השייכות של העבד, הקרבה. הוא שייך לי מאוד. ושייכות היא כמובן משהו שיכול להיות מאוד אינטימי, יכול להיות אוהב. זה לא חייב להיות מתוך פחד. הוא אומר שאתם צריכים לפחד לדבר על משה כי הוא לא ברמה שלכם.
וזו ההצהרה, זה מה שהוא אומר, עונה על טענותיהם. וזה עשוי להיות מעניין כי אולי אין — אנחנו צריכים להיות מדויקים, אנחנו צריכים לקרוא את כל התלונות האחרות. ברבות מהן לפחות הקב”ה לא לגמרי עונה על התלונות, ראינו את זה. כמו כשמשה מתלונן ואומר אני לא יכול לשאת את כל זה, זה נטל גדול מדי בשבילי, וה’ כביכול מסכים ונותן לו אנשים לעזור עם הנטל שלו. אבל גם זה בדרך כועסת. גם כאן זה במידה מסוימת בדרך כועסת, אבל יש תשובה לתלונה. זה לא כמו — במידה שהתלונה היא לא סתם התלוננות, לא סתם יבבה, יש בה תוכן — הקב”ה עונה על התוכן הזה.
כעס ה’ וביטויו בפגיעה במרים
ואז, ה’ כועס עליהם והוא עוזב, הוא הולך. וכמובן הכעס הזה, החרון הזה שכועס עליהם, בהם, לא מוסבר — מה פירושו? ואני חושב שאנחנו אמורים להסביר שמה שקורה ברגע הבא הוא הביטוי של כעס ה’. אז זה מה שקורה. ובמילים אחרות, הקטע הזה — גם הכעס וגם ההסתלקות — מפורטים בקטע הבא.
הענן נעלם, הוא עולה מעל האוהל, אז זה — ואיפה אַף ה’? וכאן מרים בענן, ופתאום מרים מצורעת כשלג. אז שלג הוא אולי דבר נחמד, אבל מעניין שבתורה לפחות, אני חושב ששלג משמש רק כדימוי, דימוי של לובן. אז הצרעת הלבנה הזו או מה שזה, המחלה, היא פשוט מושוות ללובן של שלג, או אולי למרקם של שלג או משהו כזה. אבל אז, זו מרים.
מדוע רק מרים נענשת
ואהרן פונה אל מרים והוא רואה את זה. אז יש כאן משהו לא ברור, כי למה רק מרים תיענש אם אהרן גם מדבר איתה? אולי וַיִּפֶן אַהֲרֹן — מרים מנסה להראות שבמובן מסוים אהרן כלול בעונש. יש כמו, מרים פתאום מצורעת, ואהרן פונה אליה ורואה אותה מצורעת — אולי גם זה מטריד אותו.
וידוי אהרן ובקשת סליחה
אז הם מבינים שחטאו כנגד משה, שלא כיבדו אותו. ולכן אהרן פונה אל משה ואומר לו, והוא מתחנן לפניו למחילה. אומר, בִּי אֲדֹנִי, אל תשית עלינו חטאת. במילים אחרות, אל תאשים אותנו, היינו טיפשים וחטאנו.
אז זהו כמו וידוי, זהו אחד המקרים המפורשים ביותר של מעין וידוי. היה לנו משהו דומה אצל האחים שמדברים עם יוסף ובמקומות אחרים, אבל זהו אחד המקרים — כמובן יש גם את משה שמדבר אל הקב”ה. בכל מקרה, יש כאן הודאה באשמה, לקיחת אחריות על עצמך, וזה אחד החלקים החשובים בפיוס. אבל הם גם אומרים אל תאשים אותנו, אל תעניש אותנו, אל תשית עלינו חטאת, שמשמעותו משהו כמו אל תתן לתוצאות של החטא שלנו להישאר עלינו.
הפנייה החידתית לאחוות אחים
ואז כאן יש קטע מאוד חידתי, החצי השני. אף אחד לא באמת יודע את משמעותו. כתוב: אל נא תהי כמת, כמת משהו, אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו.
הקריאה הסבירה ביותר או הקרובה ביותר לזה תהיה משהו כמו: תראה, אנחנו אחיך, שנינו יצאנו מאותו רחם, ולכן אנחנו כמו חצי מבשרך. אז שמרים ממש נפגעת בבשרה — צרעת היא מעין מחלה של הבשר — זה אוכל אותה. אז אל תהיה ככה. אז כשאתה פוגע בנו, אתה גם פוגע בעצמך במובן מסוים, כיוון שאנחנו אחים. אז זו כמו הסיבה שבגללה כדאי לך לסלוח לנו.
תפילת משה — התפילה הקצרה ביותר
ומשה סולח. משה, כמו שהוא תמיד עושה למען העם, הוא הולך אל הקב”ה ומתחנן כמו משה אל ה’. הוא מתפלל או דורש מאלוקים: אל נא רפא נא לה. כידוע זוהי התפילה הקצרה ביותר. זו תפילה של חמש מילים, וזה היה יותר ממספיק. הוא באמת קיבל את מה שהיה צריך.
אז מכאן אנחנו לומדים בתלמוד [בבלי מסכת ברכות], שאין תפילה ארוכה מדי ואין תפילה קצרה מדי. פעם משה התפלל ארבעים יום, פעם הוא התפלל חמש מילים. איך אנחנו יודעים מה מתאים למתי? אנחנו לא יודעים. אבל לפעמים זה כל מה שצריך, ולפעמים ארבעים יום לא מספיקים.
תשובת הקב”ה כפשרה — שבעת ימי הסגר
הקב”ה עונה למשה, גם משהו חידתי במקצת. שוב, החידה בשני המקרים קשורה ליחסי המשפחה שמתרחשים כאן. וכמובן שזה חידתי — כנראה כשהפסוק נכתב, אנשים הבינו מה זה אומר. זה חידתי לנו כי איבדנו את השפה, אנחנו לא מכירים את הביטויים, מה הם אומרים. בכל שפה ובכל תרבות יש ביטויים שלא אומרים פשוטו כמשמעו את מה שהם אומרים, אבל כולם יודעים מה הם אומרים. והרבה מהמונחים בתורה שכחנו, אז אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר. אבל אנחנו יכולים לראות מהמילים שיש כאן ביטויים שכנראה מבטאים איך אנשים צריכים להתנהג עם אחיהם או עם הוריהם וכדומה.
ומשה — הקב”ה אומר למשה משהו שהוא תשובה חלקית. הוא אומר, כן, אני אסלח לה, אני ארפא אותה, אבל גם לא לגמרי. אז צריך להיות משהו באמצע.
הביטוי התרבותי של הבושה
והוא אומר, אם אביה ירק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים. כלומר, כן, בסדר, אל נא תהי כמת, טוב מאוד, אבל יש משהו — צריך לקחת את זה יותר ברצינות. קצת כמו שאם אב יורק בפני בתו, היא מתביישת שבעה ימים. אולי זה גם עניין תרבותי, כמו שבעה ימים שנוהגים כמו אבלות, כמו שיש לנו אבלות שבעה ימים, דברים כאלה.
ההסגר כמצב ביניים
ולכן, היא צריכה תסגר — אני לא חושב שצריך לקרוא את זה כנעילה, אלא משהו כמו הוצאה החוצה או הכנסה למעין הסגר מחוץ למחנה לשבעה ימים. ואז נראה אם היא תיאסף חזרה, תחזור להיות חלק מהעניין.
כמובן, מה שאני אומר הוא שזהו מעין מצב ביניים, כי קודם לכן, בפרשת מצורע, כבר היה לנו את המושג הזה של להסגיר את הנגע, להסגיר את הנגע, או להכניס את הנגע להסגר לשבעה ימים, במפורש כמעין מצב ביניים. נכון? אנחנו לא יודעים אם זה טמא — אם זה טמא, אז יש משהו חמור יותר משבעה ימים של מוסגר. צריך לצאת לגמרי מחוץ למחנה וכדומה. ואם זה טהור, אם אין בעיה בכלל, אין הסגרה. זה טוב כמצב ביניים, כמו שאנחנו רואים את זה כמצב המתנה, או כמצב הסגר, כמו לראות אם המחלה תתפשט או משהו כזה.
אבל כאן גם, כאן ניתנת לזה משמעות מוסרית. אולי זה אומר גם שהיא צריכה — שתהיה לה ממש ההלכה הזו של הסגר לשבעה ימים כדי לראות אם הצרעת שקיבלה תימשך. וכמובן שהמשתמע הוא שזה לא יימשך. זה דבר חד-פעמי, זה הולך להיעלם, זה יפסיק להיות מדבק או מה שזה לא יהיה, זה ייעלם אחרי שבעה ימים. אבל היא ראויה לזה בגלל הנימוק הזה.
אז זו תשובת הקב”ה.
מעמד מנהיגותה של מרים מתגלה
וזה מה שקרה. מרים מוסגרת מחוץ למחנה לשבעה ימים, והעם ממתין לה עד שהיא חוזרת. עד היאסף מרים.
אז כאן אנחנו רואים, כמובן, את מעמדה של מרים. העם לא נסע — גם העם תמיד, כמו שאמרנו קודם, העם משמעו כולם, כולל לפחות גם המעמד הנמוך. יש אנשים שתמיד אומרים שכשכתוב העם הכוונה למעמד הנמוך. זה לא בהכרח נכון, אבל לפחות כולל את כולם. לא כתוב שמשה אמר להם לא לנסוע עד שמרים תחזור. כתוב שהעם לא נסע עד שמרים חזרה. וזה מראה לנו שהיה לה מעמד מנהיגותי כאן. היא לא הייתה סתם שחקנית פסיבית בכל הסיפור הזה, ולכן הם לא הסכימו להשאיר אותה מחוץ למחנה.
סיכום — היציאה למדבר פארן
ואחרי שבעת הימים האלה הם עזבו את חצרות — כמובן שהסיפור הזה התחיל עם הגעתם לחצרות — והם נסעו למדבר פארן, שזו התחנה הבאה, ושם יש לנו את הסיפור הבא.