והאלהים ניסה את אברהם -רצוא ושוב

והאלהים ניסה את אברהם. המפרשים הלכו לחפש את פשר מילת ניסיון כאן. ורז”ל הרחיבו ואמרו שהיו עשרה נסיונות וזה אחד מהם. אבל בפסוק לא הוזכר הניסיון אלא על זה. הוראת המקרא מורה ובא שהנסיון נאמר דווקא על דבר חד פעמי. כעין שכתוב לבעבור נסות אתכם בא האלהים, בפרשה הבאה להצביע על החד-פעמיות של מעמד הר סיני. פירוש הדבר שיש דברים קבועים. לשבת בארץ ישראל ולקיים את התורה זו המטרה הקבועה, זה לא ניסיון זה מצוה או הטוב בעצמו. אבל הנסיון – בין יהיה פירושו פירסום ובין יהיה פירושו מבחן – הוא הדבר שאינו נמצא עבור עצמו אלא עבור משהו אחר. בין יהיה מטרת הנסיון לבחון את אמונת הלב ובין יהיה מטרתו לפרסם משהו הרי הנסיון הוא מעשה שכולו סימן ואות להראות דבר מסוים, אבל אינו נמצא עבור עצמו.

אם כן פשוט למה נקרא העקידה בלבד נסיון. כי כל שאר הדברים שעשה אברהם הם מצות ודברים טובים לכשעצמם, ועדיין אנו לומדים מהם ללכת לארץ ישראל ולהכניס אורחים ולקרוא בשם השם וכו’. אבל העקידה הוא הדבר שבמפורש אינו הדבר הטוב עבור עצמו – ‘אשר לא עלתה על ליבי זה עקידת יצחק’, ואדרבה לענין מעשה אנו לומדים יותר מן המלאך שנשלח לחזור בו שלא ישחוט את יצחק, ואין אנו שוחטים בני אדם להשם. אם בכל מעשה האבות הם סימן לבנים, כמו שאברהם ירד למצרים כן נרד אנו, כמו שאברהם מל את בנו כן אנו, בגלל שיעקב תקע כף ירכו על כן לא נאכל את גיד הנשה, נבדל מכך מעשה העקידה שאנו זוכרים כנסיון אבל לא כסימן לבנים, הוי אומר יש לו מסר אבל המסר שלו הוא לא המעשה עצמו אלא משהו אחר.

ומה הנסיון בא לעשות. הוא בא לברר עיקרון חשוב מאד, שהוא כל כך חשוב שלא היה אפשרי להראותו בעולם עד תכליתו אלא דרך המחשה כה קיצונית. (גם כאן אין הפרש בין נפרש נסיון כמבחן שיהיה ענינו הבאת הדבר לידי פועל בעולמו הפנימי של אברהם, בין נפרש פרסום שיהיה ענינו הבאת הדבר לידי פועל בעולם החיצוני). והוא העניין שנקרא גבול אהבת השם. או אהבת האמת או אהבת הטוב. שהרי אברהם אבינו ביקש לחדש מהפכה לעולם. הוא ביקש להנחיל דבר כזה שנקרא התנהגות לפי האמת. ובאמת שיתעוררו בזה ספיקות רבות, עד כמה יש לאדם להתמסר לאמת. הרי עוד חובות אהבות ושנאות לאדם, הוא אוהב את בניו ואת עצמו ואת אשתו וכו’, והאדם הרגיל אומר נו וודאי האמת הוא דבר חשוב אבל זה לא אומר שצריך להקריב עבורו את כל החיים. מסתמא יש איזה מקום לעשיית האמת אחרי הצהריים בין העבודה להשכבת הילדים. או מוצאי שבת בחורף. אבל בשאר הזמן הרי יש לנו חיים לחיות ודאגות לדאוג וכו’ וכו’. והרי הם בעצמם נראים דברים טובים.

כמה רמיה עצמית ייתכן בטענה הזו. כל אדם יכול לומר אני לא מקריב את החיים עבור האמת שהרי אני איש טוב שצריך לדאוג למשפחתו וכו’. אבל זה התירוץ הקל בעולם. הרי האמת שהוא לא דואג למשפחתו עבור הטוב שבו אלא כי הוא אוהב אותם. אז הוא פשוט מעדיף את נוחיות אהבתו על האמת, לא שהוא הגיע לידי מסקנה שהאמת הוא שהוא צריך לדאוג למשפחתו ולאהוב את ילדיו. כמה נואלים אנשים שקוראים את בנך את יחידך אשר אהבת והם חושבים שאלה טענות ‘מוסריות’. אלה לא טענות מוסריות אלא טענות של אהבה ורחמנות של אדם על בנו. אלו אהבות טבעיות. ואם המצאנו ‘שיטה’ וקראנו לה ‘שיטה מוסרית’ ותוכנה היא שיש לאדם רק לדאוג לדברים שמטבעו היה דואג להם, לפחות היה צריך לחשוד בעצמנו שזו לא שיטה מוסרית אלא שיטה אנוכית לפני שטוענים על התורה בשם אותה אנוכיות/מוסריות. (ואיזה מין בדיחה עצובה זו לקרוא לזה נסיון העקידה להתגבר על ה’מוסר’. וכי זה דבר קשה להתגבר על המוסר שזה נקרא זכות העקידה? הרבה מאד אנשים אני מכיר שמתגברים בכל יום בקלות על המוסר… קשה זה להתגבר על אהבות ורחמנות טבעיות).

והאמת שאברהם אבינו בעצמו לא היה ברור לו שהוא רציני בזה שהוא אומר שהוא אוהב השם, והוא מנסה לייסד עם אוהבי השם. וכל הזמן היה לו עדיין ספק נכון אני עובד השם כשזה הולך לי, אבל מה אעשה כשזה יתנגש עם האהבות הטבעיות הכי בסיסיות שלי, עוד איני בטוח. ועל יסוד כזה וודאי אי אפשר לבנות עם שהגדרתה תהיה שהיא אוהבת השם. אבל באמת מה הוא יכול לעשות להבטיח את זה לעצמו. כדי לפתור את הספק הזה בא האלהים וניסה את אברהם. ואמר לו אני אבקש ממך לעשות את הדבר המנוגד בתכלית אל האהבה הטבעית. את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. ואברהם שמח שניתנה לו הזדמנות להוכיח לעצמו לעולם ולעם שהוא מקים שאכן, אהבת השם עדיפה על כל זה ואין בכך ספק כלל.

ומה האמת? האמת מנקודת המבט האובייקטיבית הוא שאין רצון השם בכך שהאדם יעזוב את הכל. לא תוהו בראה לשבת יצרה. זוהי האמת המאוזנת מנקודת המבט האלוהי. אבל האיזון הזה הכולל בעצמו כל הקצוות אינו ביכולת אדם להשיג בפני עצמו. האדם הוא יצור מוגבל והוא חי בעל כרחו בעולם של הגבלות. כשאדם יאמר נו וודאי אני אוהב השם אבל אני גם אוהב את אשתי, זה לא יכול להיות בהתחלה כמו שזה באמת שהוא אוהב השם עד אין תכלית ואוהב את אשתו עד אין תכלית. ואם הוא חושב שהוא המאוזן החי כפי רצון הבריאה הוא מרמה את עצמו. הוא סתם אחד שאוהב בעיקר את עצמו ובשעת הפנאי גם את השם. כדי לפעול בעולם האדם צריך האדם להוכיח לעצמו בתור נסיון שהוא אוהב את השם בלבד, ויקריב גם את בנו עבור זה. דווקא אחרי שהוא עובר את הנסיון הזה והוא מראה לעצמו ולעולם שהוא אוהב את השם בלי סוף, אז בא אליו מלאך השם מן השמים ואומר אבל אני זה שבאמת רוצה שלא תעקוד את בנך. אז הוא אוהב את בנו יחידו כמו שהמלאך מן השמים רוצה, כמו שהאמת האוביקטיבית השמיימית הוא שצריך בני אדם חיים על האדמה עובדים את השם.

לפעמים יש בני אדם ובמיוחד צעירים שנמצאים בשלב ‘והעלהו שם לעולה’, הם רוצים כל הזמן להוכיח את ההתמסרות שלהם לאמת ולטוב ומקריבים עבור זה את הכל. באים אנשים מבוגרים יותר שכביכול מכירים את האיזון הנכון ומנסים לצנן להם את ההתלהבות בשם האמת שצריך להיות ישוב העולם וכו’. זה ממש השטן שבא להניא את אברהם מן העקידה. ומה אמר לו אברהם, וודאי טענותיך צודקות, הרי בפירוש אמר אלהים ביצחק יקרא לך זרע, אבל אני כעת לא מסתכל על זה, אני לא אלהים אני רק אדם, אלהים יכול להיות כל הצדדים בפעם אחת, אני אדם ואני צריך קודם לכל דבר להוכיח שאני אוהב השם בלבד. ואם בסוף לא יתקיים ההבטחה שאלהים יסתדר כבר, הוא יודע איך. אני לא רוצה ולא צריך לדעת כעת איך. התנועה האנושית הוא בהתחלה רצוא, אני מקריב הכל עבור האמת. ואם מצד האמת השמיימי יש בזה אפילו חטא אינו מסתכל על כך, רק מצד מלאך השם מן השמים יכול לבוא הציווי של השוב, ותוכן המלאך הזה הוא ‘מספיק’, ‘עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה’. כבר הוכחת שאתה רציני. עכשיו לך והתנהג כאחד האדם כי כך רצון העליון. והאדם המגיע לשלב הזה יודע ומרגיש בנפשו את ה’עתה ידעתי’ הזה, ואז הוא חוזר אל נעריו.