דברי תורה בסעודה שלישית נח תשפ”ה קהל חסידים דהאוול
המצוה ללמוד פרשת המבול למעשה
יש מצווה מיוחדת לעיין בפרשת השבוע ככתוב ‘זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור’, ומפרש רש”י מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו, דור ודור דור אנוש ודור המבול, והפסוק הבא מפרש על דור הפלגה. ומשמע כאן שיש גם משהו הנלמד אל הנהגתנו מתוך הדורות הללו שלשם כך יש לזכור אותם. לימוד זה הוא מיוחד שכן הוא איננו עיקר לימוד התורה, שמתחילה מן יציאת מצרים והחודש הזה לכם כקושיית רש”י בתחילת התורה, ואף תשובתו הוא שאין הכי נמי אין פרשיות אלא אלא לשם מענה אל הגוים ואילו התורה הישראלית הפנימית באמת מתחילה מפרשת בא. ובכל זאת אנחנו מתחילים את לימוד התורה מפרשיות הללו וחזר אליהם משה בשירת האזינו אם כן יש ללמוד את משמעותם.
דרך יחזקאל ודרך ישעיה
כאשר חיפשנו בספרי הנביאים מה מסר הם לומדים מפרשת נח מצאנו את נח נזכר פעמיים בכל הנביאים (וחוץ מזה לא נזכר נח כלל חוץ מפרשיתו, אלא פעם אחת בדברי הימים ברשימת היחס. מ”א פעמים נזכר שם נח בבראשית, ב’ פעמים ביחזקאל וב’ בישעיה ואחד בדברי הימים. והמתבונן ידע להתבונן במספרים אלה). והם מסרים לכאורה סותרים או דרכים מנוגדות ללמוד את פרשת נח למעשה, דרך של דין ודרך של חסד ונחמה. וכאשר מתאים לדרכיהם יחזקאל הולך בדרך של דין וישעיה שעוסק בנחמה ושמחה לומד מאותו הפרשה את המסר של נחמה ואהבה.
הדרך הראשונה של דין הוא ביחזקאל פרק יד, שהוא לכאורה הפשט הפשוט של מה שהזכיר רש”י שנלמד מן המבול. והוא אמרו: בֶּן־אָדָ֗ם אֶ֚רֶץ כִּ֤י תֶֽחֱטָא־לִי֙ לִמְעׇל־מַ֔עַל וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יהָ וְשָׁבַ֥רְתִּי לָ֖הּ מַטֵּה־לָ֑חֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָ֣הּ רָעָ֔ב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם…. שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵלֶּה֮ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־בָּנִ֥ים וְאִם־בָּנ֖וֹת יַצִּ֑ילוּ הֵ֤מָּה לְבַדָּם֙ יִנָּצֵ֔לוּ וְהָאָ֖רֶץ תִּהְיֶ֥ה שְׁמָמָֽה: א֛וֹ דֶּ֥בֶר אֲשַׁלַּ֖ח אֶל־הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְשָׁפַכְתִּ֨י חֲמָתִ֤י עָלֶ֙יהָ֙ בְּדָ֔ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְנֹ֨חַ דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּוֹב֮ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־בֵּ֥ן אִם־בַּ֖ת יַצִּ֑ילוּ הֵ֥מָּה בְצִדְקָתָ֖ם יַצִּ֥ילוּ נַפְשָֽׁם׃
המסר של יחזקאל מפרשת המבול הוא היסוד העיקרי של דרך ההנהגה שיחזקאל מלמד, שאין בן משפיע על דין האב ולא אב על בן ולא הצדיק על הרשע ולא הרשע על הצדיק ואף האדם עצמו אין העבר שלו שהיה צדיק משפיע על ההווה שהוא רשע או להיפך כאשר יעשה תשובה. וזה כנגד אנשי דורו של יחזקאל שהיו סוברים לסמוך על הצדיקים שבתוכם או על אבותיהם של צדיקים או על צדקות עצמם בעבר, להודיע שהדין דין אמת ופרטי ואין מקח שוחד לפניו. ואם אמנם יש בזה גם נחמה למי שמוצא עצמו תקוע באבות או קהילה או עבר עצמי רע, להודיע שלא יהיה נידון על כך רשעת הרשע לא יזכרו לו ביום תשובתו. הרי מכל מקום זה מבוסס על מידת הדין של ניתוק כל פרט מן ההקשר שלו כי הצדיק יציל נפשו כמו הצופה הנביא ואפילו מה שהנביא מזהיר את דורו הוא בגדר חובת עצמו שלא יהיה הוא אשם במה שלא הזהיר אותם אבל לא כהתכללות בתוך הכלל במהות. וזה אכן הפשט שלומדים כולם מפרשת המבול שעיקרו שהרשעים נכרתו והצדיק נחלץ. ואמנם כבר בפסוקים אלה מפורשת הביקורת שבמדרשים ובזוהר על דרך זו, כאמרו אם בן אם בת יצילו, שאין הדרך הזו מצילה אלא את הצדיק עצמו, ומביא לדוגמא את נח שהיה צדיק במקום רשע. (ומה שהציל נח את אשתו ובניו הוא כחלק מפרטיותו או לפי שלא היו עוד בני עונשים אבל לא כהגנה על הכלל).
[ולדרך יחזקאל אין מכל זה הצלה אלא ענין הישועה למען שמו, והוא מה שנלמד גם מפשט פרשת האזינו בהסתכלותו] .
מאידך גיסא נבחרה הפטרת הפרשה מספר נחמות ישעיה. למרות שלא נקרא היום כי קראנו הפטרת ראש חדש. ובאמת גם הפטרת ראש חדש הוא מנחמות ישעיה וראיתי שואלים על כל בחירות אלה שנראה רחוק שבגלל פסוק אחד שנזכר בו ראש חדש או מי נח נקרא פרשה שלימה. אבל התשובה ברורה שנחמות ישעיה נקראים כי אנחנו בגלות ומצפים לישועה, וכפי שאנחנו מברכים בברכת ההפטרה ונאמן אתה וכו’ ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם, ועל זה מתפללים שירחם על ציון וישמחנו וכו’. עיקר קריאת ההפטרה הוא לקרוא פרשה זמנית מן הנביאים להבטיח לנו את העתיד הטוב, ולכן כל הפטרות ישעיה הם מענייני דיומא כל ימות הגלות, אלא שמחפשים להתאים מתוך אותה ההתאמה הכללית את הנחמה המתאימה יותר לפרשה או למועד.
ישעיה הנביא למד מתוך פרשת נח לא את ההוה אמינה שלו, שנהרגים כל העולם והצדיק ניצל. אלא דווקא את המסקנה שלו. שהרי לפי הפשט, אם פרשת נח הוא פרשת תשובה, התשובה איננה מתייחסת לבני אדם אלא להקב”ה בעצמו. שלפני המבול אמר למחות את כל היקום ואחר המבול התנחם אל ליבו ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה עבור האדם. ועל דבר זה כרת ברית המכונה בספר ישעיה שבועה, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והיינו שישעיה מבין שכל עיקרה של פרשת נח נכתבה על מנת ללמדנו כי אמנם התחיל העולם במידת הדין אשר הצדיק נחלץ והרשע בעוונו ימות, אבל אין זו מסקנה קיימת לבסוף, כי אם היה כן לא היה ראוי אפילו לצדיק לעסוק בפריה ורביה והיה העולם צריך להיחרב כל שני וחמישי שוב. אלא הקב”ה כרת ברית שלעולם לא יעשה עוד כליה כזו. והיינו ממש כפי שאנחנו מבארים תדיר את משמעות הברית, שהקב”ה נשבע שיהיה מרוצה מן העולם שלו גם בזמנים שאינו מרוצה לכאורה. וזה נקרא בכתבי האריז”ל ייחוד תדירי שאיננו נפסק בחטא. וזה הדבר למד ישעיה הנביא גם באופן פרטי למצבם של ישראל בגלות, אשר למרות שהחורבן במידה מסוימת היה בהנהגה ראשונה של דין בראשית, הרי אחר כך נשבע השם, בדיוק כפי שהוא נשבע לנח שעוד כל ימי הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. וחסדי מאתך לא תמוש.
ברית נח הוא דרך ארץ קדמה לתורה
ואמנם בכדי להבין את ההנהגה הזו יש להתעמק, כי הברית הזו הוא ברית בין אלהים ובין כל נפש חיה, משמע שהוא לא דבר חד צדדי אלא יש בתוכו איזה עבודה, כי הרי אחרת לפי פירושו של ישעיה מה נצטוינו ללמוד את פרשת נח ולשם מה אנחנו לומדים אותו בכלל. והרי באמת פרשיות אלה הם שייכים לכלל העולם ולא לישראל לבד אם כן שהגוים ילמדו את פרשת נח כי הם בני נח ואנחנו נתחיל מספר שמות. אבל אומר הרמב”ן יש באלה יסודות האמונה. כלומר יש סוגי לימוד ועבודה שהם אכן קבועים וקיימים אבל אנחנו חייבים ללמוד אותם באותו אופן של קביעות ושל ברית שאיננו משתנה בחטא בכדי שעל זה נוכל להעמיד את העולם של הקומה הנוספת שהוא תורת משה.
והיסוד הוא מה שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה ולמדו שהיינו כ”ו דורות שהתקיים העולם עד שניתנה תורה למשה ולישראל. והם קדמו לתורה דהיינו למרות שהתורה עצמה היא מדרגה יותר עליונה, הרי הם כמו היסוד לתורה שמבלעדיהם לא תתקיים התורה. וזהו היסוד שכתב רש”י שדור הפלגה לפי שהיו באחדות לא נהרסו כמו המבול, למרות שכפרו בעיקר. והוא היסוד הכתוב על ההפרש בין דורו של אחאב לדורו של דוד וההפרש בין בית ראשון לבית שני. שכלל הדברים למרות שמצד המעלה העצמית הרי דרך ארץ ויישוב העולם הם במעלה פחותה מהשגות האלוהות של התורה עצמה. מכל מקום מצד הכרח סדר הקדימה הרי הוא קודם, כי גם המשיג היותר גדול אם לא יהיה לו דרך ארץ לא יוכל להתקיים. ואין זה מין עונש שמיימי אלא ממש דרך הטבע כמו שאמר ר’ חיים שמולביץ על בין אדם לחברו, כי עולם מבלי דרך ארץ סופו מבול מצד הטבע לא מצד הנס. ומאידך גיסא דרך ארץ בלי תורה יכול להתקיים אלא שאינו בשלימות ויש תקווה שעל גבי זה יוכלו לבנות את התורה.
וכבר ידוע בכל המפרשים שיסוד ז’ מצוות בני נח הוא המוסר הנצרך לקיום העולם, ואף אמונת האלוהות בכלל שכן מידה מסוימת של אמונה נכונה וחוסר עבודה זרה גם הוא נצרך לא מצד ידיעת האמת לבד אלא גם מצד יישוב העולם עצמו. וזהו פשט הכתוב את האלהים התהלך נח כלומר שהלך נח בדרך השם שהוא לעשות צדקה ומשפט. ולא שאלה הם מוסר שאין לו קשר לאלהים אלא שזה נקרא להתהלך את האלהים ולאברהם התחיל התנוצצות של מדרגה נוספת בהליכה לפני האלהים.
ועל כל פנים לכן צריך גם יהודי ללמוד כל שנה ולהתחיל שוב מפרשת נח כי אחרת לא יוכל גם לקיים את העולם שאברהם אבינו התחיל לגלות ואחר כך משה בשלימות כי אם אין קומה ראשונה לא תיתכן קומה שניה. וזהו שאמר הצדיק ר’ הירש לייב אליקער שיש הרבה מדרגות צדיק חסיד פרוש וכו’ אבל הראשון הוא להיות ‘גוי טוב’. והיינו להיות בדין בן נח.
ההבדל בין תיבת נח לתיבת משה
והנה מצינו ברש”י דבר פלא, שמצא לו צורך להשוות בין התיבה של נח ובין התיבה של משה, ונתן ב’ עניינים לחילוק ביניהם. שמשה הושם במים אבל נתנה זפת מבחוץ וחמר מבפנים. ואילו נח כופר שהוא זפת מחוץ ומפנים. האחד לפי שהמים של משה היו תשים. והשני שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. ויש לומר הרמז בזה ככה.
כתב רש”י בספר משלי שצריך להבין משל ומליצה, והיינו שבספר משלי יש מליצה שהוא לשמרך מאשה זרה וכו’, וגם משל דהיינו נמשל שהאשה הזרה הם היצרים הרעים והאשה טובה היא התורה וכדומה. וצריך לעשות גם את המליצה שהוא נכון וגם את הנמשל. וכך פירש הרמב”ם בהקדמת המורה תפוחי זהב במשכיות כסף, שהדבר דבור על אופניו חיצוניותו טוב ככסף שהוא מלמד דרכי מוסר טובים, ופנימיותו טוב מכך שהוא זהב. ויש משכיות שהם חורים בתוך השלימות הנדמית של החיצוניות שמכוונים אותנו אל הדרך להגיע פנימה.
ואם נח היה עניינו להיות צדיק של ישוב העולם ולהתהלך את האלהים של מעשה בראשית, נמצא לא היה נצרך לסוד יתר על הכתוב בנגלה. והוא היה מפרש לשמרך מאשה זרה כפשוטו להישמר מאשת רעהו. והוא היה צריך להתגברות מאד גדולה בזה כי היו מים הזידונים עזים בימיו כי חשבו שאפשרי להעולם להתקיים במצב של ויראו בני האלהים את בנות האדם וכו’. ולכן היה כל תורתו מאד פשוט שגם השגת האלוהות שלו וגם ההנהגה למעשה שלו (ומדובר פה מצד מה שלימד לפחות) היה הכל מאד תם וישר וירא אלהים והיה הכל מכוון להיות בן אדם שהעולם יכול להתקיים. ונראה לי שזה מ”ש לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, והיינו כידוע שיש בעריות היבט של בין אדם לחברו שהוא גונב אשת רעהו או גונב אשה מעצמה כשלוקחה שלא ברצונה, וגם היבט של בין אדם למקום שהוא המבואר בפרשת אחרי מות שהוא מטמא. ואולם דור המבול לא נתבעו על ההשגות העליונות בזה אלא על הגזל שבעריות שהוא מובן לכל בן נח.
אבל משה רבינו לא היה תוכו כברו, כי התוך שלו היה במעלה יותר מהבר שלו. ולמרות שגם הוא לימד את התורה של ישוב העולם כנח הרי לא זו היתה עיקר כוונתו. ואמנם לא לחינם היה זה אלא באמת כי כבר תיקן נח את העולם במובן הראשון וכבר היו המים תשים ולכן לא היה צריך לעשות מחיצות כה גדולות שיהיה זפת גם מבפנים, אלא הוא היה יכול להסתפק בזפת מבחוץ, אבל מבפנים היה חמר שהוא השגות התורה מצד עצמה ולא מצד ישוב העולם בלבד. וזה נקרא ריח טוב כידוע שהריח הוא כמו דבר שאיננו נצרך לקיום הגוף אבל הנשמה נהנית ממנו ולכן הוא מורה על הצדיק המלמד דרך שאינו תלוי רק בישוב העולם אבל הוא המטרה של ישוב העולם. ואת ההבנה של הדרגות הללו אנחנו מוכנים ללמוד יותר בפרשיות אברהם ומשה.