מה’ יצא הדבר

דברי תורה בסעודה שלישית חיי שרה תשפ”ה קהל חסידים ד’האוול [עם הוספות]

מה’ אשה לאיש והשאלה עליו

ויען לבן ובתואל ויאמרו מיי יצא הדבר. ומנין ידעו כי מיי יצא הדבר, מפרש רש”י שניכר הוא לפי דבריך שזימנה לך. כלומר הניחוש שעשה אליעזר הוא ההוכחה כי מיי יצא הדבר. אך פירוש זה קשה להולמו מעט בפסוק הבא שבו סיימו ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר יי. וגם אם נאמר כי הזדמנות הדבר כמענה על ניחוש אליעזר הוא כסימן כי מה’ יצא, איך נכלכל שזה נקרא ‘דיבור ה’, ‘והיכן דיבר? ועוד קשה איך מותר לסמוך על ניחוש ועד שנאמר על זה שהוא דבר ה’ והלא הניחוש נאסר והגמרא נקטה ניחוש אליעזר עבד אברהם כדוגמה לניחוש האסור (חולין צה, ב). [וגם אם לצד הפשט יש לפרש שכך הוא בדעת לבן ובתואל שהם האמינו בניחושים וכמפורש להלן ‘ניחשתי ויברכני יי בגללך’, נראה מן המדרש ומן המפרשים דלהלן שהבינו שיש כאן ענין אמיתי מתוך שהתורה מודיעה לנו את זה ולא ענין בדעת לבן ובתובל לבד]

לסיבה זו מפרש מהרש”א (מועד קטן יח, ב) פירש רב בשם רבי ראובן בן אצטרבולי שאין כאן ענין של ידיעה פרטית מצד ניחוש זה אלא נלמד מכאן כלל, ‘מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה’ אשה לאיש. מן התורה מפסוק זה. מן הנביאים מן הכתוב אצל שמשון ‘ואביו ואמו לא ידעו כי מה’ היא’. ומן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה’ אשה משכלת’. ונמצא דבריו של לבן ובתואל לא נוסדו על הניחוש הפרטי כאן אלא על הכלל המקובל כי ‘מה’ אשה לאיש’.

במאמר זה מבינים על הרוב שלמרות שבעניינים אחרים יש אולי מקריות או בחירה, הרי שבאשר לזיווג אשה לאיש הכל בגזירה ובהשגחה פרטית. אמנם אם משמעות פירוש זה שאין צורך במעשי האדם לזה כי ממילא הכל בגזירה, הרי פירוש זה נסתר בפירוש מסוגיית הגמרא שם שמותר לארוס במועד שמא יקדמנו אחר. ונהי שהגמרא מקשה ממאמר זה ומתרצת שמא יקדמנו אחר ברחמי, מכל מקום לעניין מעשה מה לי הקדמה ברחמי מה לי הקדמה במעשה על כל פנים נמצאנו למדים שהלכה למעשה אין לסמוך על הגזירה בזה. [וצריך עיון להבין משמעות האוקימתא שבגמרא. ועי’ בתוס’ שם שהיה אפשר לגמרא לתרץ גם כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני וכמו שאמרו במסכת סוטה]. ואם כן צריך להבין משמעות המאמר והלימוד.

ובשמונה פרקים פרק ח’ רמז הרמב”ם למאמר זה שממנו מבינים בני אדם שיש דברים שאינם בבחירה כי אם בגזירה והקשה עליו שהרי הנישואין הם מצוה או עבירה והייתכן שנאמר שהכל בגזירה בדבר שהוא מצווה ובוודאי שולטת עליו הבחירה, ולכן בוודאי שהוא תלוי בבחירת האדם. הר”מ לא מביא שם את עצם המאמר לבארו אבל מכלל דבריו עולה שיש ב’ נקודות בביאור הנאמר במאמרים דומים לאלה האחד הוא שישנם מקרים של הטבע שאינם ביכולת האדם להינצל מהם, והשני הוא שעל כל הדברים ההווים בעולם כולם נאמר שהכל בידי שמים אבל לא באופן שהוא סותר את הבחירה ואת הטבע ואת המקרה. ואנחנו נבאר מעט להלן את האופן השני.

[פירוש א’ בגדרי הייעוץ]

[יש קבלה מהחוזה מלובלין וכן בבעלזא שצדיק בעל רוח הקדש אין לו להתערב בענייני שידוכים כי אין רוח הקדש שלו מגעת לדבר זה. (ראה סיפורי ר’ מוטל זילבר ובאמרות טהורות רחמ”ט פרשה זו). והטעם בזה הוא לאו דווקא כלפי רוח הקדש מסוג מסוים אליבא דאמת, אלא הוא באמת הגבלה בתוך היחס הזה של ייעוץ על ידי הצדיק, שיש ללמוד ממנו גם לייעוץ שאין מאמינים בו דווקא שהוא יעוץ של רוח הקדש.

בדרך כלל הנהגת הייעוץ לאחרים תלוי בהכרת איזה כללים של התנהגות בני אדם הידוע לחכמים העוסקים בענין זה, אשר היישום של ידיעת הכללים האלה הוא אכן נצרך לסוג של חכמה מעשית שאי אפשר להגדירה בכללים כלל, והוא מה שמכונה לרוב בסייעתא דשמיא או רוח הקדש, שיודע איזה כלל חל על האיש הפרטי והמקרה הפרטי שנמצא לפניו, ומכל מקום גם זה מוחל לפי איזשהו הכרית של היועץ עם הנועץ בו ואופן היחס שביניהם שלפי זה הוא מודרך איזה כלל להחיל כאן. והעצות האלה עובדות פחות או יותר בכל הנוגע למסחר דרך משל או לעניינים אחרים שבהם ידיעה כללית כזו מועילה. אבל יש נושאים שמעצם הגדרתם הם יחסים פרטיים של האדם אצל עצמו או אצל משפחתו, שהדוגמא הכי בולטת בזה הוא זיווג אשה פלונית לאיש פלוני, שקשה עד בלתי אפשרי להכניס אותם בכללים למה האשה הזו הפרטית שייכת לאיש הזה הפרטי. כי כל העצות וההלכות וההדרכות הנמצאים בעולם איך יהיה זיווג מוצלח ואיך יהיה שלום בית הכל הם מדברים על ‘האיש והאשה’ במובנם הכללי, שמועיל להם התנהגות כזו והתנהגות כזו. אבל השאלה הפרטית הזו לאיזה אשה שייכת איזה איש הוא לא דבר שנמצא בתוך הכללים האלה בכלל. ולכן כל חכמתו של החכם איננה מועלת בזה.

נוסף על כך שהיחס בין היועץ ובין השואל בהכרח גם הוא עומד על איזשהו התנהגות כללית איך ראוי שיהיה היחס ביניהם. והיחס הזה לעולם איננו מגיע לתוך העמדה הכי פרטית השייכת לאיש עצמו שמסוג הדברים שלו הוא לאיזה אשה הוא רוצה להינשא.

אמת הוא שישנה עמדה של ‘חבר’ שיכול כן להיות חבר לפחות באיזשהו מידה של איש פרטי. וזה הגדר המבחין בין כל סוג של חבר לכל סוג של רב. שהרבי איננו חבר של האיש הפרטי אלא ממלא את התפקיד של רבי שהוא התנהגות כללית אבל החבר הוא חבר שלך. ולכן החבר יכול לייעץ לפעמים בעניינים דוגמת זיווגים אבל לא הרבי. ובאמת שהזיווג פה הוא רק דוגמה כי כל דבר שנאמר בו ‘מה שליבו חפץ’ הוא מסוג הדברים כאלה ובאמת שהרבי גם לא יכול לעשות אותך לאיש מסוג אחר שאוהב לימוד מסוג אחר אלא אדרבה היחס בינך לרבי מתחיל אחר שאתה יודע איזה מסכת אתה רוצה ללמוד ואז תפקידו הוא ללמד אותך כפי מה שאתה מבקש.

על כל פנים כוונת מסורת זו הוא שהזיווג הוא מן העניינים הנשלטים בעולם הפרטי של האדם ואין מקום ליחס של הרב להתערב בו. וזה מן העניינים הנלמדים מן ייחוד זיווג איש ואשה להשגחה שאין לומר בה מטוב ועד רע, שכוונתה לומר שיש להפקיע ענין זה מן התערבות אחרים שאינם מושגחים באותו השגחה פרטית, כי דין ההשגחה הזו הוא שהוא סוג של פעילות פרטית כזאת.]

ייחוס הכל לסיבה ראשונה

אך בראשונים מצאנו שפסוק איננו כי אם דוגמא אחת לדרך האמונה לייחס את כל המעשים למציאות ה’ ולציוויו או דיבורו. עי’ באב”ע כאן שכתב ‘כאשר דבר ה’ -גזר, וכן ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. כוונתו כי מה שנקרא כאן דבר ה’ אינו לומר שהיה איזה דיבור מפורש, אלא דרך התורה לייחס את כל מאורעות העולם אל דבר ה’ כמו שנאמר בדבר ה’ שמים נעשו. ואמנם נאמר שם בפירוש בפרשת בראשית שהיה כביכול מאמר, אבל אין כוונת מאמרות בראשית לומר שה’ דיבר שהרי למי דיבר, אלא מפרשים הרס”ג ורמב”ם והרמב”ן שהכוונה הוא כמו שכתב ‘הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד’, לומר שהכל נעשה ברצונו, אלא שדרך ציור ומשל אומרים על זה שהוא כמו שדיבר והבריאה קיימה את הציווי שלו. והענין הזה איננו שונה ממה שאמר הבעש”ט בציורו לשונו על פסוק ‘לעולם ה’ דברך נצב בשמים’, שדבר ה’ עדיין כביכול עומד בשמים ומקיים אותו. ובוודאי גם הוא לא סובר שיש שם אותיות ממשיות כמו במשל הגשמי אלא האותיות הם משל אל הכח האלוהי שמהווה את השמים, והיינו הוא אותו הדיבור שעליו נאמר בציור התורה ויאמר של מעשה בראשית. וזהו שאומר האב”ע והבעש”ט שלא רק על הדיבור הראשון שאמר יהי רקיע אפשר לומר שהוא בדבר ה’, אלא אפילו על מקרה פרטי שקורה עכשיו בעולם כמו שיצא הדבר שהשידוך הזה והזה יצא בפועל אפשר לומר שהוא ‘כאשר דיבר ה’, שהרי כל כח ההוויה הוא ממנו או בדברו.

ודבר זה מפורש במו”נ ח”ב פמ”ח ביותר, שמביא שם דוגמאות איך על כל סוגי הסיבות הקיימות בעולם אנחנו מאמינים שהם בציווי או בדבר ה’. על סיבות טבעיות נאמר למשל ישלח דברו ימסם, ולא שיש איזה ציווי יוצא שהרוח ינשב אלא שהווית הטבע בכוחו שממנו הרוחות הם מכוחו הנקרא בדברו. ועל סיבות של בחירות בני אדם נאמר שהשם שלח את נבוכדנצר ונאמר השם אמר לו קלל, ולא שבאמת עשה שמעי מצוה או היה כפוי מבחירתו אדרבה בסוף הענישו דוד על כך כראוי, אבל לפי אמונת דוד המלך כל דבר בעולם הוא מכוחו של הבורא וגם זה שיש לשמעי בחירה לקללו והוא בוחר לקללו בסוף הוא קיים מכוחו של דבר ה’ ועד כדי כך הוא ציור מוחשי אצלו שהוא אומר כאילו השם פשוט אמר לשמעי לקלל. והר”מ מוסיף שאפילו על דברים שהם מקרה גמור, כלומר שאינם בסיבות טבעיות של חוקי טבע קבועים וגם אינם מבחירות בני אדם, אלא הם מן המקרים ההויום בעולם שאין יודעים להסביר או לצפות עליהם, גם עליהם נאמר בפירוש שהם בדבר ה’, ומביא לדוגמא את הפסוק הזה שאמרו לבן ובתואל מה’ יצא הדבר.

ונמצא מה שנאמר במקומות אחרים שנראה שזה ענין מיוחד לזיווגים, איננו נכון לפי פירוש זה אלא זהו ענין של אמונה כללית שכל דבר בעולם הוא בדבר ה’ בסופו של דבר. אבל מה שנאמר בגמרא במיוחד על הזיווג נראה לפי זה שהוא לפי שהרבה מענייני זיווגים מנוהלים על ידי מקרים כאלה, כמו שנאמר כאן הקרה נא לפני. וכמו מעשה שמשון שיש מן המקריות בכך שבמקרה פגש את האשה שישרה בעיניו ובמקרה על ידי זה התגלגל תשועת ישראל מפלשתים. וזה כוונת הפסוק במשלי שבית והון יודעים בני אדם לתת להם טעם שהרי האב טרח עליו והורישו לבניו אבל האשה משכלת נעשה בכל מיני סיבובי מקרים כאלה. ועל זה אמר רבי ראובן שזהו כמו בגזירה בטרם יצירת הוולד וכדומה כי אינו בסדר חוקי טבע, אלא שאפילו דבר כזה יש להאמין שהוא מהשם. [ובזה מיושב קושיית מהרש”א שאדרבה בפסוק אצל שמשון מפורש שזה לא מהשם מצד שהוא זיווג אשה לאיש אלא כי תואנה מבקש מפלשתים].

[ועל פי קבלה נראה ליישב שכל גלגולי אירועי העולם נקראים זיווגי אשה לאיש, וכמו שנאמר ג’ חינות הם חן מקום חן אשה חן מקח, הרי כל יחס פרטי של קנין או ישוב או אשה הוא בגדר מציאת חן שקשה לבארו באופן שכלי. אבל הענין לפי שבריאת העולם נחשב הייחוד הכללי שבו נקבעו חוקים קבועים אבל מה עושה הקב”ה מאז יושב ומזווג זיווגים, כלומר משלים את תיקוני הייחודים להביא כל דבר אל כוונתו גם במקרים הפרטיים האלה. ולכן הכוונה שמה’ אשה לאיש הוא על כל מקרי פרטי העולם שכולם בהשגחה לתיקונם הפרטי בדרך זו].

לא נוכל דבר אליך רע או טוב

ולפי שמה’ יצא הדבר, אין פירוש הדבר שעכשיו צריכים הם לקבל את זה. אלא אם הוא אכן כאשר דבר ה’ אם כן אין ללבן ובתואל מה לומר גם לא לחיוב וגם לא לשלילה [ומיושב הקושיא שהוקשה לרש”י מה פירוש טוב או רע], כי אין מבקשים מהאדם אפילו הסכמתו לדבר שהוא כן. [ואין מבקשים אלא הסכמת זה שהוא נוגע אליו באופן פרטי נקרא לנערה ונשאלה את פיה, וכמובן על פי הנ”ל]. וכמו שנאמר בכוזרי מאמר ה’ שהאדם מסכים לנשיבת הרוח גם אם הוא ניזק על ידו, לא פירושו שהוא מסכים אלא שהוא מבין שזהו הגזירה או השגחה או הטבע ואין לו משא ומתן עם הרוח איך יהיה אלא כן הוא. ובכוזרי שם מנסה להוכיח מזה שאין לאדם יחס כזה כלפי מקרים שהם בבחירת אחרים שאכן מצד הבחירה אין גזירה באופן זה. אבל זה נכון רק לפני שנודע כי מה’ יצא הדבר אבל בכל סוג מקרה שכבר קרה או שכבר ברור שהוא מה’, אז באמת היחס של האדם למקרה הבחירי או מקרי לכאורה צריך להיות אותו יחס שלו לרוח סערה, שהוא מסכים אליו בהכרח כלומר לא יכול לדבר עליו טוב ועד רע.

ומה שנאמר שם בכוזרי שאילו אין הבדל בין הסיבות נמצא דבר הנביא ודבר המשוגע שניהם דבר ה’ באותו אופן. אבל באמת כן הוא כפי שראינו מלשונות הכתובים שלפעמים דבר המשוגע נקרא דבר האל, אבל זה רק למי שיודע ללמוד ממנו את הוראת האל, כי לאמירה שהוא דבר האל יש הרבה משמעות ואע”פ שאליבא דאמת הכל ממנו אם אומרים על דיבור טיפשי שהוא דבר האל המשמעות שיש ללמוד ממנו לעשות באופן זה אבל זה אינו נכון כי צריך לדעת כיצד ללמוד אותו. אבל עכ”פ ככל שההנהגה כבר נודעה אם כן שפיר אומרים מה’ יצא הדבר ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה’.