‘הניא’ ו’זה הדבר’ בפרשיות מטות מסעי

דברי תורה בסעודה שלישית פרשת מטות מסעי ר”ח אב תשפ”ה קהל חסידים ד’האוול

‘הניא’ דקדושה והניא דקליפה

שורש ‘נוא’ המופיע בפרשת נדרים שבתחילת מטות ארבעה פעמים, הניא אביה אותה, יניא אותה, ואינו מופיע בשאר כל התורה כולה אלא עוד פעמיים בסיפור בני גד ובני ראובן בפרשה זו, כפי שרש”י מציין אליה בפרשת נהדרים, ‘ולמה תניאון’, ‘ויניאו את לב בני ישראל’. עוד פעם אחת נמצא השורש בתורה, בצורת שם עצם, וגם הוא בפרשת המרגלים שבפרשת שלח ‘וידעתם את תנואתי’. זו תופעה מעניינת שבו מילה נדירה מופיעה בפרשה אחת ושוב בפרשה אחרת סמוכה לה, למרות שאין קשר ענייני בין הפרשיות. (כמו השורש ‘ויתורו’ את ארץ כנען שבפרשת שלח, שאיננה בשאר התורה כי אם בפרשת ציצית שבסוף פרשת שלח, ‘ולא תתורו’. וכן עוד דוגמאות שיש לחפש).

יש להסביר את הקשר בין הפרשיות הנמצא במילה זו, כאשר נבין את פרשת בני גד ובני ראובן. שעשו מעשה דומה מאד למרגלים, עד אשר משה בעצמו חשד אותם שאינם כי אם משחזרים את מעשי אבותיהם. אלא שבאמת מעשיהם היה באופן מתוקן. (וכבר כתבתי על כך פעם). וזה הכלל הוא ברוב הדברים, שאותו מעשה בזמן הנכון ובאופן הנכון ועל ידי האיש הנכון יכול להיות מצוה, ואילו באופן אחר הוא עבירה. ואין כללים חלוטים כלל בעולם הזה. ובספרי המדרשים והחסידות נוהגים להסביר שזה הבלבול עצמו הוא פיתוי העבירות הגדולות, כמו שאמרו חכמים על קרח ‘עינו הטעתו’, וכמו שאמרו על כמה חטאים ‘אכלה פגה’. כי דווקא הנקודה הנכונה שיש בזה הוא הסיבה שחשבו אלה שהוא דבר נכון לעשות, אלא שזה לא היה בדיוק באופן הנכון ולכן נחשב לעבירה גדולה. (והנה לך הסבר פשוט למה שמכונה בספרי חסידות באופן עמוק ‘ניצוצי קדושה’ שיש בכל עבירה).

ואנחנו מצאנו בפרשיות האחרונות כמה דברים מאד בולטים כאלה, שכן זמרי הקשה ‘בת יתרו מי התיר לך’. וזו קושיא טובה, שאותו פעולה עצמה אצל משה היה מצוה ואצל זמרי היה עבירה, וזה בדיוק לפי שאין כלל בזה אלא הוא תלוי כפי העניין. וכך, מראה ב’מי השילוח’, שפנחס טעה בסוף באותו טעות של זמרי, שהרי קצף משה על פקודי החיל שהחיו כל נקבה, כי סברו שאלה הנקבות נכון להכניסם לישראל, והרי זה בעצמו היה הטענה של זמרי שנכון להכניס את כזבי לישראל. ועל זה הוכיחו משה. ובאמת שגם שם היה חלק נכון, שהרי גם משה אמר ‘וכל הטף בנשים החיו לכם’, שאכן היה בתוכם נשים ראויים לבוא בקהל, אלא שהטעות היה בדיוק הגבול הנכון.

וכך מעשה המרגלים, כבר ביאר רמב”ן שאין פגם בשילוח מרגלים מצד עצמו והרי זה הוא דרך התחלת הכיבוש בכל מקום, ויהושע שלח מרגלים, וכן משה עצמו שלח לרגל את יעזר. אבל המרגלים לא נהגו בצורה הנכונה בשליחותם. וכן מה שסברו לא להיכנס לארץ אנחנו רואים כאן שיש בו טעם טוב, כי אם יש מקום שבו מקום מקנה, וודאי נכון למי שצריך לכך לגור שם, אלא שיש בדברים סדר מדויק. ובאמת מעשה בני גד ובני ראובן דומה מאד למעשה המרגלים, שכן מהות המרגלים הוא כמו חלוצים העוברים בסתר לפני הצבא, אלא שב”ג וב”ר נעשו חלוצים בגלוי.

ונמצא שורש דבר זה בפרשת נדרים, כי הנדר הוא כמו כל המצוות, שאדם מקדיש דבר להשם או אוסר על עצמו דבר בשם השם, והרי זה שורש עשה ולא תעשה. אבל עיקר פרשת נדרים הוא ‘בין איש לאשתו’, שיש פעמים שראוי לאב להניא את הבת או לבעל להניא את האשה מלקיים את נדרה. וזה כי יש להם דעת יתירה על הבת והם יודעים שבמצב הזה אין ראוי לעשות נדר זה. וכן התרת הנדרים שהוא תמיד הכנסת דעת יתירה לומר ‘על דעת כן לא נדרתי’, כי הנודר יש לו דעת מצומצם לנגד דעת החכם או מה שהוא בעצמו ראה אחר כך, ו’על דעת זה’ לא נדר. (ויש עוד שורש בפרשת נדרים במה שהם חלים אפילו על דבר מצוה. כי למרות שכל התורה מושבע ועומד מהר סיני אין הוא מודר ועומד, ואע”פ שיש בזה טעם למדני כמ”ש ברמב”ם כי הנדר לא הלך נגד המצוה אלא אסר את החפץ, אמר הרמב”ן שיש לזה שורש עליון שהוא חיי המלך, כנראה יש מצב שצריך אדם לאסור על עצמו גם הנאה של מצוה למרות שבכללות הוא מצוה, ואע”פ שמן הדין לוקה על ביטל המצוה).

אם כן ‘הונאה’ זו, יש בה צד טוב ויש בה צד רע, לעתים ראוי לאב להניא את נדרי בתו, והשם יסלח לה, כי הניא אביה אותה. גם אם מצדה נראה שצריכה סליחה. ולעתים אין המרגלים כי אם ‘מניאים’ את לב ישראל על לא דבר. ונראה שתיקון ההנאה בתנואה נרמז בפסוק זה ‘וידעתם את תנואתי’, כלומר, אחר שילמדו ארבעים שנה במדבר ויעמדו על דעת רבם, ידעו את ‘תנואת’ השם, וילמדו מתי יש להימנע ומתי יש להתעקש ולקיים. ופעם שמעתי מהרב וולפסון שלכן מתחיל ספר התניא ‘תניא משביעין אותו תהי צדיק’, למרות שאין זה ברייתא, כי יש קליפה שנקרא ‘תניא’ ויוצא מפסוק ‘למה תניאון’, והוא נגד אותיות ‘אית”ן שהוא הטיית העתיד, והשבועה תהי צדיק הוא באמת הבטחת העתיד הזה נגד קליפת תניאון. אבל יש גם תניא דקדושה שהוא הידיעה מתי וכיצד לקיים את השבועה להיות צדיק.

‘זה הדבר’ הוא הגבלת הידיעה ולא קביעתה

עוד מילה אחת זהה נמצא בתחילת פרשת מטות ובסוף פרשת מסעי, והוא ‘זה הדבר אשר ציוה ה’. גם נוסח זה אינו נמצא בכל התורה אלא פעמיים אלה ועוד פעם אחת בפרשת שחוטי חוץ שבפרשת אחרי. ורש”י העתיק על זה את מדרשי החכמים שאמרו מ’זה הדבר’ שבתחילת הפרשיות ב’ דברים, האחד שהוא נוהג לדורות, והשני שהוא מדרגת נבואת משה שהתנבא ב’זה הדבר’. אמנם כאשר נגיע לסוף הפרשה נמצא על זה קושיא גדולה, כי ‘זה הדבר אשר ציווה ה’ לבנות צלפחד’, דרשו חכמים ‘דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה’, ועשו חג ט”ו באב שבטל האיסור הזה. אם כן זה הדבר איננו ריבוי ותוקף הציווי לדורות אלא אדרבה מיעוט הציווי שלא יהא אלא בדור הזה. ובאמת קושיא זו בעצמה הוא קושיית הגמרא בבא בתרא, ועל כן הוצרכו להשוואה מפרשת שחוטי חוץ שמצוות נדרים כן נוהגת לדורות.

ומכל מקום, כאשר נגיע למדרש שכאן נרמז מעלת נבואת משה, יקשה עלינו שבעתיים. שהרי לפי הכלל שלימד הרמב”ם, מעיקרי ההבדלים בין נבואת משה לשאר הנביאים הוא שרק מצוות משה הם לדורות ואילו שאר נביאים אינם יכולים לצוות אלא בהוראת שעה. ואם כן הייתכן שזה הלשון שבו נרמז מעלת נבואת משה הוא דווקא ‘זה הדבר’, וסגנון זה דווקא מראה על מצווה שהוא לשעה ולא לדורות?

ובאמת, שלפי דרך הפשט, אין אנחנו צריכים לדחוקי הגמרא. כי גם פרשת שחוטי חוץ תלוי במחלוקת התנאים אם הוא מדבר בחולין או במוקדשין, וכבר כתב רמב”ן שפשוטו של מקרא שמדבר בבשר תאווה, ואם כן גם ‘זה הדבר’ של שחוטי חוץ הוא מצווה לשעה. וכן פרשת נדרים, הנה למרות שכלל גדרי הנדרים והפרתם נוהגים לדורות, הרי כל עיקרו של הנדר הוא שהוא יוצר מצוה מוגבלת לשעה לאותו אדם ולאותו זמן שעליה הנדר או השבועה. (והאמת שיש שמונה פעמים בתורה ‘זה הדבר אשר ציוה ה’. עוד פעמיים בפרשת המן ‘זה הדבר אשר ציוה ה’ לקטו ממנו וגו’, ובציווי משה לישראל. ובפרשת ויקהל על תרומת המשכן. ובפרשת צו פעמיים על מצוות המילואים. והנה כולם מצוות לשעה). ואם כן אכן נראה מפשט המקראות שדווקא סגנון ‘זה הדבר’ נאמר על מצוות לשעה ולא לדורות.

ופתרון הענין נראה, (על דרך שכבר ביארנו בשיעור ליל שלישי על יסוד דברי הקדושת לוי למה נאמר לפנחס טעם כהונתו, ודברי מי השילוח בביאור זה הדבר) לפי דברי הגמרא (יבמות מט, ב) שמשה התנבא באספקלריא המאירה ולכן אמר כי לא יראני אדם וחי, ואילו שאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכן אמר ישעיה ואראה את ה’. ופירש רש”י “נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו”. ונמצא כי עיקר מעלת נבואת משה איננו במה שהשיג אלא במה שידע שלא השיג, כי לא התבלבל מעוצם מראה הנבואה לחשוב שהוא רואה את השם. וזה כפי מעלתו המבואר בפסוק שכל הנביאים מאבדים עשתונותיהם אבל משה פה אל פה אדבר בו, ואיננו מזדעזע. ולפי שחושיו לא נטרפו ממילא היה יכול לזכור גם ברגע הנבואה שאיננו רואה את השם כולו. ומסתמא גם שאר הנביאים היו יודעים את זה מצד חכמתם אבל בשעת הנבואה היתה חכמתם אובדת בהתלהבות האור והיה גובר על דעתם.

ובאופן דומה נראה מעלת מצוות משה הנובע ממעלת נבואתו, כי כל נביא כאשר אמר הוראת שעה, מצד עצם השגת הנבואה, בוודאי חשב שזהו אמת אולטימטיבית לדורות, שכך הוא תכונת הנבואה שלובשת את האדם וודאות. (אלא שייתכן שהנבואה מראש מוגבלת לפי האדם והשעה, ומכל מקום הוא בהכרח נדמה לנביא כאמת מוכרחת נצחית שאותו אדם באותו שעה צריך לעשות כך, ואילו לפי האמת גם זה אינו.). ולכן כל נביא למרות שאומר לנו דבר, הנה לשעתו נאמין לו, אבל לדורות אי אפשר להאמין לו כי אין לו הבחנה בשעת נבואתו לדעת אם הדבר כן לדורות. רק נבואת משה שלא איבד עשתונותיו, ממילא כאשר אמר דבר באופן שייקבע לדורות נדע שאכן נכון לנהוג בדבר זה לדורות. (וגם זה כפי הוראת בית דין שבכל דור ונביא שבכל דור ולא שנחשוב אותו כבחינת שאר הנביאים).

ולכן, דווקא במצוות הנוהגות לשעה לבד מתבטא הבהירות של ‘זה הדבר’. כי רק בנבואת משה יש את המרווח הזה מסביב לנבואתו כביכול שידע להבחין בבירור ש’זה הדבר’ – ‘דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור הזה’. ושאר הנביאים היו מטעים את עצמם לדעת שהוא נוהג לדורות. ועל כן נדע לסמוך על דבריו כשאומר דבר הנוהג לדורות ולדעת כיצד לנהוג בו לדורות.