לא תקח האם על הבנים

(כב ו, ז) לא תקח האם על הבנים . שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

פולמוס שלם מתקיים אודות המצווה הזו, יש מי שאומר אתה חסת על קן ציפור רחם עלינו, הרי זו מצווה של רחמים שלא תראה האם איך אתה צד את בניה, ויש מי שאומר אין לומר כן שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינם אלא גזירות. מה לנו לרחם על הבריות, מצוות הבורא הוא ולא רחמים. ויש מי שעומד בצד ושואל וכי זה רחמים הוא לשלוח את האם לפני לקיחת הבנים, וכי כאשר תחזור האם ותראה בניה עזבו מה תחשוב, אין זה אלא אכזריות ערמומית יתירה, לגנוב לה את גוזליה כאשר אינה מסתכלת.

ונאמר קצת בדרך משל ומליצה, ובעומק הוא יסוד כל הסוגיות פה שלא נפרש כעת בארוכה. כי יש לרבים טעות גדולה במהות רחמי האב על הבן, שהם כלל הרחמים הנתבעים בעולם. הורים רבים ממאנים לשלוח את הבנים שלהם מן הקן, חושבים הם לרחמים את אשר מגינים הם תמיד על הבנים מכל מכאוב ומכל סיכון. והנה הפסוק בפרשת בראשית סותר אותם ואומר על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו. אין הילד מגיע לכלל בגרות עד שעוזב את אביו ואת אימו. אכן יש פסיכולוגים אשר יראו בניתוק הזה שורש לכל מכאובי האדם, מן שליחתו מן הרחם ועד שליחתו מן הבית. אבל אין דרך אחרת ליישב את העולם בבני אדם מבוגרים.

הרחמים האלה אינם רק ביחס של האדם כלפי בניו או תלמידיו, אלא גם כלפי עצמו והסתכלותו הכוללת על העולם. רבים מקפידים תמיד להישאר בשמיכה החמה של הקן שלהם, ואינם מעיזים להרוס את הקן לעוף קצת. תמיד יש להם חששות מוצדקות הבנויות על רגשות מוסריות טובות של רחמים ושל דאגה לעצמם ולסדר הקיום. אבל על האומר כן אומרת המשנה משתקין אותו, לפי שעושה מידותיו של הקיום רחמים ילדותיים בלבד, ועלינו להתבגר מעט מתוך חיק האם ולעבור דרך כמה גזירות, זוהי המציאות ואלה הם הרחמים האמתיים.

לא תקח האם על הבנים, אין דרך להשיג בנים, שהם כל קנין ובנין פירות העולם, אם סוחב אתה על גבך כל הזמן את הגנת האם, שלח תשלח את האם, אם רוצה אתה ואת הבנים תקח לך, שתעשה פירות ובנין בעולם, מוכרח אתה לשלוח את מנעמי האם, למען ייטב לך והארכת ימים. אל תאמר חסת על קן ציפור, תאמר גזירת מלך הוא. כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני.