דברי תורה בסעודה שלישית כי תצא תשפ”ד ביהמ”ד קהל חסידים האוול
נראה מספרי החסידות והמוסר שהם מתקשים למצוא דרשות רלבנטיות בפרשיות אלה החלים תמיד בתחילת חודש אלול, עד שהם נזקקים לרמזים רחוקים כמו שופטים ושוטרים תתן לך הוא רמז לעשיית גדרים וסייגים, וכי תצא למלחמה רמז למלחמת היצר ואשת יפת תואר רמז לנשמה, וכו’. שהוא מדרש ספר הזוהר חדש כבר ומובא באור החיים הק’. ואמנם לא נכחיש שכל פרשה בתורה יש לה משמעות בכל רובד של מציאות ועבודה, מכל מקום הקושי שלהם איננו מובן לערכנו, ואין לנו לרמות את עצמנו, כי נראה שגם בפשט פרשיות אלה יש הרבה ללמוד, כי אין אנחנו צריכים לחפש עניינים של עבודה פנימית אם עוד לא תיקננו את הבן סורר ומורה והבן אשה שנואה וכו’.
בצורה כללית אפשר להבין קודם כל שהרי משנה תורה הוא חזרת עיקרי המצות הנצרכים מכל התורה, ובוודאי שזהו עיקר התשובה שכן תלמוד מביא לידי מעשה וכאשר עושים תשובה צריכים לעבור על כל המצות ולראות במה צריך להתחזק. וכמו שרבינו יונה בספריו על התשובה עושה רשימות מצוות. וראיתי שמנהג רבינו החתם סופר היה לחזור בכל חודש אלול על כל התורה כולה על ידי שעבר על ששה סדרי משנה עם פירוש עץ חיים למהר”י חגיז המסכם את עיקרי הגמרא על כל משנה.
אבל אם יש קושי מסוים אפשר להסבירו בכך שכל פרשיות אלה הם דינים כלליים, כמו אם יהיה מקרה כך וכך יהיה הדין כך, והם דינים משפטיים של נשים נזיקין. ואינם עוסקים בסדר העבודה היומיומית או השנתית של האיש הישראלי, שהוא לכאורה עיקר המאמץ התמידי שלנו. ומה יעשה מי שאין לו עכשיו את הנידון של מחזיר גרושתו משנישאת בפרשה זו. אמנם נראה שהתורה גם בפשט כבר עמדה על המבוכה הזו, והוסיפה כמעט בכל פרשה ענין כללי, שהוא לכאורה הטעם לאותו הדין הפרטי, אבל יש להבינו לא רק כנתינת טעם (שענין זה צריך לחקור בסוגיית טעמא דקרא וכו’) אבל גם כהרחבת העיקרון הכללי של צדק ויושר והתנהגות טובה, שאפשר ללמוד מזה הנהגה טובה ברוב מקרי החיים למרות שאינם אותו המקרה שבו נאמר הדין ובו רוב דיוני הגמרא והפוסקים.
דרך משל מפרשת אשת יפת בכתוב והיה אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה למדו חכמים בספרי, שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, ואמרו קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ואולי נאמר שאין רוב בני אדם בניסיון כזה, אבל לפעמים צריכים ללמוד לפחות את זה, גם לא במצב של גירושין ממש, שאם יש איזה בשורה רעה שחייב לבשר לאשתו שיחכה לה שתהיה בריאה, גם אם איננו חייב מעיקר הדין.
וכן הפרשה של כי תהיין לאיש שתי נשים, הלא מלמדת אותנו יסוד חשוב ביותר, שאם יש דרך חלוקה קבועה מן התורה והמנהג לתת לבכור, שחייב האב להיות הוגן בתוך משפחתו ולא להתחשב בשיקולי אהבה ושנאה שיש בין נשותיו, כלומר להתנהג בתפקיד האב המוריש מבלי הטיה של הפרוטקציה שלו. וזה באמת ענין חשוב ליישם בין באב ובין בכל מי שיש לו תפקיד של כח, שיתנהג תמיד כפי הכללים ולא יבחין בין אהוב לשנוא, גם אם השנואה היא אשת יפת תואר שראוי לשנותה, וגם כאשר מצד הדין אפשר למצוא כל מיני פטנטים להקנות מחיים וכו’ באופן שיעביר את הירושה לבן האהובה, הרי עיקר הפשט שבדיוק על זה מדברת התורה שלא יעשה האב כן למרות שבכוחו לעשות כן. וכמה צריך כל בעל סמכות ליזהר בכגון זה.
וכן דין לא תלין נבלתו על העץ, מלמדת אותנו כי גם הראוי לעונש הכי חמור, יש גבול לעונשו, ועדיין יש בו צלם אלהים שצריך ליזהר מבזיונו, ואותו העיקרון מבואר להלן בפרשת ארבעים יכנו לא יוסיף, שלא יהיה ונקלה אחיך לעיניך. ובאמת מאותו פרשה לומדים גם בהלכה שיש איסור להכות את חברו שלא בצדק למרות שפשט האיסור רק על הבית דין, כי באמת מאותו סיבה כללית רחבה אין לבית דין להרבות בהכאה אפילו על מי שבן הכות כל שכן מי שאינו בר הכאה.
וכן פרשת לא יומתו אבות על בנים, שפירשו בו חכמים, ומכל מקום מצינו אצל אמציה המלך שלא המית את בני המורדים בו ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים, וביארו ראשונים שאע”פ שנדרש דרשה להלכה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והוא פשוט שכך הוא המוסר הכללי היוצא מפסוק זה והרבה סוגי נסיונות יש בזה כמו מי שנמצא במחלוקת עם משפחה לפי שאב משפחתם היה במחלוקת עם אב משפחתו, או מי שבכוחו להעניש את הבנים על חטאי אבותם או האבות על חטאי הבנים כפי ששכיח בכל מיני אופנים.
ואם תאמר אין כל זה מדרך החסידות שחיפשה בכל פרשה את הענין הרוחני הנעלה, וכמו ששמעתי משם דרשן חסידי אחד שאמר שהוא רוצה לדבר לפעמים על ענייני בין אדם לחברו אבל מה יעשה ואינו מוצא כגון זה אלא בספרים ליטאיים. אף אתה אמור לו שאין הדבר כן, ואם יש מיעוט הדיבור בעניינים אלה בספרי חסידות הוא כנראה לפי רוב אהבת חברים שהיתה נהוגה ביניהם שהרגישו כאיש אחד ולא נצרכו לאזהרה על כך. וכמו שמצינו במכתב הר’ אלעזר מליזנסק שהעיד על מנהגם שהיה כמעט כיס אחד לכולם וכמעט לא היה נרגש הבדל בין אהבת כל אחד לבני חברו לאהבת בניו עצמו. וכמה ביטוי של התחברות זה שהרי אין דבר התוחם את תחום האהבה האישית של אדם כמו אהבתו לבניו, והוא אומר שלא התמעט אצלם אהבה זו אבל אהבו את חבריהם עד שהרגישו כמעט כאילו בניהם הם בניהם. ובאמת שניתן עדיין לראות זכר הנהגה זו ולפעמים מקומות שיש צורך ביותר מדאי דרשות על בין אדם לחברו הוא סימן שהחבר כבר נפרד מדי ממך ונצרך למין דין שיש לאהבו. והרי תפלת הרבי ר’ אלימלך שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם וכו’, כי אהבת חברים הוא יסוד החסידות.
והאמת שכל זה הוא הכנה אמיתית ליום הכיפורים, שכן שנינו חטאים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולמדנו שם בגמרא כמה סיפורים של אמוראים שהיו מפייסם זה את זה ומחפשים להתפייס בערב יום הכיפורים, וזוהי העבודה העיקרית שלמדנו בגמרא על יום הכיפורים. יש לי להרחיב הבנת עבודה זו. כי לכאורה אם אין יוה”כ מכפר על חטא שבין אדם לחברו אם כן משמע שאין זה שייך לענין יוה”כ, ולשם מה יש להתפייס דווקא בערב יוה”כ עם חברו, מתי שיתפייס אז יסלח לו חברו. וניתן לדחוק שזה תנאי בכפרת יוה”כ עצמו או כדי שיהיה רובו זכויות וכו’, אבל נראה לי לפרש פירוש מחודש ונכון.
למדנו בפרק הזהב בסוגיית אונאת דברים מעשה רבי אליעזר ורבן גמליאל. שנידו את רבי אליעזר ורצה הנחשול לטבוע את רבן גמליאל אמר לא לכבודי עשיתי וכו’ ונח היום מזעפו. ומאותו היום לא הניחה אימא שלום אחותו של ר”ג ואשתו של ר”א את ר”א שיפול על פניו, עד שיום אחד בטעות הניחה לו ונח נפשו של רבן גמליאל. ויש לשאול דאם היה ידוע שלא לכבודו עשה והיה זה מספיק לשר של ים, למה שלא יספיק גם לתפלתו של רבי אליעזר. ועוד קשה לשם מה הוצרכה אימא שלום לכל תחבולה זו וכי לא יכלה לבקש מבעלה שיעביר על מידותיו למען אחיה, ובוודאי ר”א היה מעביר על מידותיו ולא התפלל שרבן גמליאל ימות. והרי לכל אורך הימים התפלל את כל עיקר התפלה ורק בנפילת אפים לא התפלל ומסתמא לא ביקש על כך ומה בין זה לזה.
אלא דענין נפילת אפים הוא מדרגת תפלה עמוקה יותר משאר התפלה. שתפלת עמידה גם אם אינה קבע אלא תחנונים, עיקרה על הצרכים הגלויים של בני אדם. אם בכלל בנוסח התפלה ואם בפרט שמוסיף לפי צרכיו. ובמדרגה זו בוודאי נהג ר”א בהעברה על מידותיו, וכפי שלא הקפיד על רבי עקיבא שהודיעו על נידויו בדרך כבוד. אבל נפילת אפים הוא מדרגה אחרת לגמרי, שהאדם נופל על פניו ושם יש לו מעמד פרטי גלוי של נשמתו לפני הקב”ה, וכמו שאמרו שלכן משתחווים ומדברים בשתיקה כדי שלא ישמע אחד את וידוי חברו ויתבייש. וזה המדרגה הוא האמת לאמיתו של הנפש מה יש לה להגיד כלפי האל. ולכן עיקר הדין לומר אז תחנונים כפי העולה בליבו ורק באורך הדורות הכניסו פרק תהלים לטובת מי שאינו יודע מה להגיד. וכן ידוע על פי קבלה שנפילת אפים הוא מסירות נפש עמוקה מבלי שיור ונשיאת הנפש אל ה’. ובמדרגה זו כאשר יש לאדם כאב על חברו, אפילו אם נוהג כשורה ומוחל לו, כל עוד שכואב לו הרי עצם הכאב נוגעת אל האלהים באותו המעמד של קירבה ודביקות, והיא פועלת יותר מכל תפלה. וכמו הרבה פעמים שמישהו פוגע בחברו והלה נוהג כדין ושואל את סליחתו וגם החבר נענה לעומתו סלחתי, ועדיין לא סלח בליבו אלא שנוהג כשורה, אבל העלבון נשאר, וכמו שנאמר שם שאונאת דברים לא ניתן להשבון. כי נשאר כאב מוסתר בליבו. ונפילת אפים הוא הרגע שהאדם שופך כלפי מעלה בדיוק את כל הכאבים הגנוזים בליבו.
וזהו בדיוק מה שאמרה אימא שלום כך מקובלני מבית אבי אבא ששערי אונאה לא ננעלו. ופירש רש”י דהיינו שערי דמעה. כלומר הדבר שנוגע עד הנפש, זה השער הוא פתוח תמיד כי הוא שער עמוק יותר מכל שערי תפלה שסימנם י”ח ברכות. ואין כוונת שערי דמעה לפי רש”י מי שמתרגש ובוכה בתפלה. אלא הדבר שנוגע לו בנפשו, בין אם שופך דמעה ובין לאו.
ופשוט שזה הבחינה הוא סוד עבודת יום הכיפורים, שבו הכהן גדול נכנס לפני ולפנים ובו הכל כורעים ומשתחווים ונופלים על אפיהם בהזכרת השם, שהוא הרגע הזה של ביטוי מה שנמצא באמת בלב כל אדם בפני השי”ת. (והארכתי בשיעורים אחרים על זה) ונמצא שאם יהיה בלב האדם כאב גנוז על חברו ביום הכיפורים, בהכרח יגרום הדבר לפגיעה בחברו. ואין הפיוס לפי זה ענין בהשגת הכפרה, אלא הוא הינצלות מפני הסכנה הגדולה שייכנס נפש יהודית לפני ולפנים ועליו חרוט אונאת חברו. ולכן הלך רב להתפייס עם הטבח ונהרג, שהריגה זו נפעלה וודאי מתוך אותו התפלה שהתחיל רב להתפלל כבר בערב יום הכיפורים, וביום כזה מה שהטבח מיאן להתפייס נגע תיכף ומיד בנפשו.
(ושוב חשבתי שמה שהלך ר’ יהושע לר”ג ביום הכיפורים הוא גם שייך לכפרת יוה”כ, והראה לו שאינו מקפיד עליו כמו שהקפיד עליו ר”א בבחינת יוה”כ אבל מקבל את סמכותו אתם אפילו שוגגים).
(ונראה לי שזה אותו הבחינה של ‘לא עלתה על מיטתי קללת חברי’, כי השינה בכל לילה לזוכה גם הוא עליית הנפש בנקיות אל מקום שורשו, ואם רוצה לעלות צריך שלא יעלה עם קללת חברו כי היא מעכבתו לעלות או לחילופין תרגום שייענש אדם בסיבתי, ולכן אומרים שארי ליה מאריה לכל מאן דמצער לי, או שמוסרים את הדין למעלה, ואומרים המפיל חבלי שנה והצילני וכו’).
וראוי להזכיר עוד נקודה אחת שהזכירו רש”י ג”פ בפרשתנו, פעם אחת בפרשת מוציא שם רע, שעבירה גוררת עבירה כיון ששנא אותה גרם לו להוציא שם רע. ושוב בפרשת כי יהיה ריב בין אנשים, שאין שלום יוצא מתוך מריבה. ושוב בפרשת כי ינצו אנשים, שאין שלום יוצא מתוך ניצה. ולכאורה כל זה פלא וכי צריכים למין הסבר או סגולה של עבירה גוררת עבירה להבין שבגלל ששנא אותה הוציא שם רע. או מה חידוש יש שאין שלום יוצא מתוך מריבה וכי הוה אמינא שהמריבה תגרום לשלום. אבל האמת הפשוט שבני אדם נכשלים בכך תדיר שכל אחד רב עם חברו על דברים קטנים ונדמה לו שיישאר שם, ואולי אף יצליח להגיע לאיזה דבר מוסכם. אבל צריכים לזכור תמיד שמידת הריב להתרחב תמיד וממש גם אם נראה שאין זה הגיוני יש כזה גזירת הכתוב שאין שלום יוצא מתוך מריבה, וגם לא מתוך מריבה לשם שמים כמו במקרה של ר”א ור”ג. ובאמת שמידה טובה מרובה, שכאשר ישראל מתרועעים ומתפייסים לקראת הימים נוראים, גם אם לפעמים נדמה הדבר מצחיק שכל אחד מתפיס עם חברו שאינו צריך פיוס באמת, הרי מתוך שלום יוצא שלום רב.