פרשת יפת תואר

סדר וסמיכות הפרשיות

כי תצא למלחמה על איביך. פרשה זו הוא המשך לפרשיות מצוות המלחמה, אשר פתח בהם למעלה (פרשה סט. כ, א) באותו לשון “כי תצא למלחמה על אויבך”. וגם בו יש רמיזה של ההבטחה להצלחת המלחמה, כפי שהתחיל למעלה ועשה מזה כמו ציווי, לא תירא מהם, ושם בפי הכהן את ההבטחה שיי אלהיכם ההלך עמכם להושיע אתכם. וזה ההבטחה הוא על תנאי שישמרו את התורה, כפי שהוא מסיים בברית תוכחת כי תבא, (לציין הלשון שם), ובפרשה שלאחריה נכנס יותר אל הזמן שמתקרבים למלחמה, שכבר הגיע המחנה קרוב לעיר האויב, כי תקרב אל עיר להלחם עליה וציוה שיקראו אליה לשלום, ואמר שאם לא תשלים עמך ועשית עמה מלחמה, וצרת עליה ונתנה י”א בידך, והחריג את שבעת העממים. ושוב כתב בהמשך לזה פרשה נוספת מה לעשות אם יימשך המצור ימים רבים, שבכל זאת לא תשחית את עצה וכו’.

וכאן בפרשתנו הוא המשך לפי סדר הסיפור הזה, שהוא מדבר אחרי שהצליח המצור וכבר נעשה מה שאמר שם “והכית אל כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה לך בעיר כל שללה תבז לך”. והנה הוא מפרט את התנאים כיצד בדיוק ינהגו עם שבי הנשים שהם שלל המלחמה וכיצד יתנהגו עם הבטחת “ואכלת את שלל איביך”. אך באמצע ביניהם הכניס את פרשת כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו. ולפיכך חזר כאן בפתיחתו אל תחילת המלחמה בקיצור ופתח שוב כי תצא למלחמה כפי שפתח בהתחלת כל סדרת מצוות המלחמה.

[וישנה עוד פרשה חשובה של דין מחנה המלחמה להלן בסוף הסדרה (פרשה צה) “כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע” וצריך להבין למה נתאחרה אותו הפרשה עד מקומה. בחומשים שלפני כן נזכרים מצוות השייכות למלחמה רק בפרשת מטות אחרי מלחמת מדין ובפרשת בהעלותך במצוות החצוצרות וראה להלן]

והטעם שהכניס את פרשת כי ימצא חלל באדמה ביניהם נראה שזה קשור לאזהרות הזהירות בנפשות, לומר לך שלמרות שיצאתם למלחמה לא יחשבו שהותרה הרצועה ברציחה. ואם קוראים את סיפור היציאה למלחמה כפי שהצעתי ייתכן שבדרך חזרתם ימצאו חלל באדמה, כי זה יהיה זמן טוב למי שירצה להינקם מחבירו בחסות מצב המלחמה ולא ידעו מי הכהו ושמא יתלו שנהרג על ידי האויבים וכדומה, ולפיכך נכנס כאן הזהירות הגדול לבער דם הנקי מקרבך.

ומן פרשה זו והלאה מתחיל לפרש גם פרשיות העוסקות בדיני המשפחה, בירושה של בן השנואה, ובבן סורר ומורה, כי פרשת יפת תואר הוא כמו הגשר בין דינים ציבוריים שבהם עסק עד עכשיו ובין דינים אישיים, שכן הוא נותן הוראה פרטית לאדם אחד כיצד יתנהג עם השבי. ולפי שהדין הזה עוסק במלחמה נמצא הוא הגבול שמצד אחד יש בו הנהגת המלחמה ומצד שני יש בו הנהגת הבית. ופרשה זו הוא הגבול הממוצע בין הנהגת המלחמה ובין הנהגת הבית. והוא גם מורה את הגבול הזה במעשיו, שכן הוא מפרש שאחר שמכניס את השבויה בתוך ביתו יש לו להתנהג אליה כאשה ולא כשבוית חרב למרות שהגיעה מן המלחמה.

משנה תורה

דיני מלחמה אינם מופיעים אלא במשנה תורה, כי הם שייכים בכללות אל הסדרה הבאה אחר מינוי המלך שהוא העושה מלחמות, וגם משפט המלך איננו כי אם במשנה תורה, כי בכל הספרים הקודמים לא נמצא כי אם שופטים בפרשת יתרו ומשפטים וכהנים לעשיית העבודה בפרשת תצוה אבל לא נמצא דבר על הנהגת העם בפועל שהם השוטרים והמלך,  וייתכן שזה בגלל שהרעיון הראשון של משה רבינו היה ‘ה’ אלהיכם מלככם’, וכבר אמרו בכמה מפרשים שאפילו עצת יתרו לעשות שרי אלפים וכו’ לא היה בתוכניתו המקורית של משה שהיתה הנהגה ישירה על ידי ה’, אבל בהמשך הדורות הבאים כבר הוצרכו למנות מלך וכמתואר בספר שמואל ועל המצב הזה מתייחס ספר דברים.

ואפשר שזה שייך לענין הכלליות שספר זה הוא מבוא לכל ההיסטוריה המסופרת בנביאים ראשונים והרי מעיקרי הסיפורים שם הם ענין המלחמות, וצריך להיות אם כן לא רק הבטחה ונבואה מתי יצליחו במלחמות ומתי לא אלא גם מצות המודיעות כיצד לעשות את המלחמות באופן נכון. ומעניין להבין אם עיקר הצלחת המלחמה תלויה בשמירת הברית באופן כללי או שגם המצוות הפרטיות השייכות למלחמה שייכים לזה. וחכמים דרשו בספרי  כאן “ונתנו י״י אלהיך – אם עשית כל האמור בענין – סוף שי״י אלהיך נתנו בידך”. משמע שהבינו כי עצם הדינים הללו האמורים במלחמה, וכן שאר המצוות שלמעלה ושלמטה, שבכולם נאמר כלשון הזה שתצליחו במלחמה, בעצם הם תלויים בקיום המלחמות באופן המצווה. וזה חוץ מהענין הכללי שכאשר ישמרו את החוקים יצליחו במלחמותיהם ולהיפך ככתוב בפירוש בתוכחת כי תבא.

וייתכן שמזה צריכים להבין בכמה מלחמות אשר לא הצליחו יען לא שמרו על חוקי ודרכי המלחמה האלה, אם בענין החוזרים ואם בענין השחתת העצים ואם בענין הקריאה לשלום ואם בענין הנהגה הנכונה ביפות תואר ואם בענין טהרת המחנה, ויש לחפש בסיפורי נביאים ובמדרשים שעליהם שעשו את הקישורים האלה.

אך כבר אמרנו שפרשת יפת תואר מיוחדת שהיא מצוה על החייל הפרטי ואופן הנהגתו עם האשה הפרטית שחשק לו. אבל ייתכן שגם זה קשור אל מוסר המלך כי מסתמא המלך יש יותר בידו לקחת לו את מי שחשקה נפשו בו, ומזה נובעים קלקולים שונים כנאמר לא ירבה לו נשים, שחלק מאופני ריבוי נשים הם על ידי שבי המלחמה, וכבר דיברו בזה חכמים על בני יפות התואר של דוד. וייתכן שכבר בפרשה זו יש שרש הביקורת הזו אע”פ שנאמר בדרך מצוה.

המקור בפרשת מלחמת מדין

לפי שכל פרשה במשנה תורה יש לה שורש בד’ חומשים, יש לדעת שמקור פרשה זו הוא בפרשת מלחמת מדין. שהיתה מלחמה ממוצעת בין הנהגת משה ובין הנהגת יהושע והמלכים שאחריו. שכן היתה בציווי משה אבל לא הלך משה בראש המלחמה כאשר עשה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג אלא שלח את יהושע ופנחס, שהיה כהן משיח המלחמה. וכבר דיברנו שם שיש בחינת משנה תורה שבחומש הפקודים שהם כל המצוות והסיפורים שנאמרו למשה בערבות מואב כבר באותו הספר. ופרשה זו בכללם, והוא נאמר לישראל שם על ידי משה ועל ידי אלעזר הכהן שמסר את חוקת התורה אשר ציוה ה’.

ולמדנו באותו פרשה שתי נקודות עיקריות שהיו צריכים ישראל ללמוד בדרכי המלחמה, אשר שניהם מתבטאים בפרשה שלפנינו. הראשונה הוא קצף משה על פקודי החיל על אשר החיו כל נקבה, והתיר להם לקחת כל הטף בנשים. הרי לנו ביקורת על לקיחת נשים מן העמים העלולים להחטיא את ישראל, כפי שהיה בדבר פעור. וכפי הנראה כאן הוא שורש מה שפירשו חכמים בפרשה זו שכל המעשים הללו קשורים להתרחקותה מן העבודה זרה ולהכניסה תחת אלהי ישראל ובלא זה אסורה וכל זה שלא יהיה בה מכשול כבנות מואב.

והשניה הוא פרשת גיעולי מדין, שנאמר להם דין טהרת הבאים מצבא המלחמה וטהרת הכלים. וכבר אמר ראב”ע שאשת יפת תואר צריכה גם טבילה וכבר נאמר שם תתחטאו אתם ושביכם. ובכללות אפשר לראות שכל סדר הכנסת האשה הזו לתוך ביתך הוא מין סדר של טהרה שמתגלחת כעין טהרת מצורע ומחליפה שמלותיה וזה כמו סדר טהרת גיעולי מדין שיהיו ראויים להכניסם בכלל ישראל.

אך ספר משנה תורה כדרכו איננו מתאר כל זה כטהרה אלא עומד בעיקר על היחס האנושי בין אדם לחבירו, בכך שהוא נותן לה לבכות על אביה ועל אמה, ומזהיר לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה. אשר זה מדרכי הספר הזה להדגיש את היחס הנכון לאדם על פני ענייני הטהרה והקדושה, והם עניינים קשורים מצד עצמם, שהרי אותם המעשים ניתנים להתפרש כטהרה וגם כקירוב אנושי, וכן היה ניתן לומר שאין לו להשתמש בה תחת אשר נטמאה והוא מפרש שהוא ענין אנושי תחת אשר עניתה.

ויש עוד פרשה אחת המזכירה דין המלחמה והוא בפרשת החצוצרות ‘וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות’. ולפיה נזכר במלחמת מדין שהלך פנחס וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. ואלה לא נזכרו כלל בפרשיות המלחמה שבכאן. ולפי הנראה שפרשת החצוצרות הוא ‘כי תבואו מלחמה’, והיינו מלחמת הגנה, שהמלחמה באה אליך ולא שאתה יוצא אליה, ואז יש מצות תקיעת החצוצרות בכדי שיושיע אותם ה’, וכאן כל דיני המלחמה מדברים על מצב הפוך שישראל יוצאים בגבורה לנצח ולא שהם צריכים ישועה עזרה ותפלה, ולכן אין בהם מצוות חצוצרות.

ההבטחה שיתנו ה’ בידך

ונתנו יי אלהיך בידך ושבית שביו. כאמור למעלה, “וצרת עלי ונתנה יי אלהיך בידך.. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך”. הביזה או השבי הוא מן התוצאות החשובות של המלחמה. והיא שהובטחה שם. דרך משנה תורה להכניס הבטחות טובות בתוך סגנון המצות וזה מהם. וכבר ביארנו למעלה.

טעם החשיקה

וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה. צריך להבין כיצד פעל הדבר שכל חייל יכול לראות בשביה ולחשוק באיזה יפת תואר שירצה, וכיצד תעבוד החלוקה בזה, ומה אם ירצו שניים באותה אשה וכדומה. לפעמים מבינים שפשט הפרשה הוא שנכנס לביתה ובשעת המלחמה לקחה לו, ועל זה דנו תנאים אם ביאה ראשונה מותרת לו במלחמה. אבל לא כן משמעות הכתובים שמדבר על ראיה בשביה דווקא. כלומר אחר המלחמה שנאספו השבוים למקום אחד להוליכם לארצם. ורלב”ג מפרש בשביה בשעת מעשה השבייה. וכן מבואר בגמרא לפ”ד רמב”ן כאן דגם למ”ד ביאה ראשונה מותרת נאמר שלא ילחיצנה במלחמה, אלא הביאה הראשונה הוא כאשר מביאה לתוך ביתו בפעם ראשונה.

וחשקת בה לשון זה מיוחד, כי לא נמצא במקום אחר בתיאורי הנישואים בתורה שהוא מתחיל מן החשק, זולת פה ובפרשת שכם בן חמור. וייתכן להלכה כי הסדר הוא כי החושק יכול לקחת את האשה שהוא רואה בשביה, כי מתחשבים עם חשקו זה. למרות שאין כן סדר השידוכים הנורמליים שיש להתחשב עם עם המשפחה והכסף וכדומה.

דומה ראיה וחשיקה זו לנאמר על שמשון וירא שם שמשון אשה וכו’ קח אותה כי היא ישרה בעיני. וייתכן שגם על זה נאמר כי מה’ הוא. ולשון התורה דרך כלל על אהבת איש ‘כי תמצא חן בעיניו’, כמו להלן ‘אם לא תמצא חן בעיניו.. וכתב לה ספר כריתות’. וכאן אין מציאות חן.

ולקחת לך לאשה

ולקחת לך לאשה. וסיום כל הסדר.. והיתה לך לאשה. נראה מזה שצדקו המפרשים שיש כאן כלל ופרט, ולקחת לך לאשה, כיצד, על ידי שתביאנה לתוך ביתך וכו’, ואחרי כן וכו’ והיתה לך לאשה. ועיקר משמעות הכתוב נראה כי מטרת כל המעשים הללו וכן מצוות הלא-תעשה הבא אחריהם, שהם הצד השני שלהם, הוא שהוא חייב לקחתה לו לאשה, ולא לשפחה או למין פלגש מופקרת לו. אלא אם חשקת בה שזה לגיטימי, אבל תקח אותה לך לאשה. ולכן נראה שמטרת כל המעשים הללו הם ללמד כיצד יקח אותה לו לאשה, שלא ינהוג בה מנהג אלימות למלאות תאוותו בלבד, אלא יקחנה לו לאשה.

ובאופן אחר פירשו, וחשקת בה לקחתה לך לאשה. ובד”מ שכן משמעות הטעמים ששמו אתנחתא אחר יפתתואר. וגם זה אפשרי, כי לא ברור בלשון הכתוב מתי מסתיים הסיפור ומתי מתחיל המצוה שאומר לו כיצד יעשה את חשקו. אבל מה שברור הוא שסיום הפסוק ‘ואחר כן תבוא אליה ובעלתה’ הוא לעכבו, דהיינו שלא יבעלנה קודם לכן. וכדברי רמב”ן שפשט הכתובים אינם כמ”ד שבא עליה ביאה ראשונה לפני כל המעשים במלחמה, וכפי שכבר כתבנו למעלה ממשמעות וראית בשביה. וייתכן שהכתוב נכתב באופן זה כאילו כל זה חלק מן המעשה שנובע מן החשק שלו בכדי ללמדנו שכך ראוי להיות האופן הפשוט של מי שחושק ביפת תואר במלחמה ורוצה לקחתה לו לאשה, ולא שלגיטימי שהוא בעצם רוצה להתנהג כאריה טורף אלא שיש דין המעכב אותו, אלא כך הוא הסדר למי שהוא בן אדם שאליו התורה מדברת.

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. כוונת כל הסיפור הזה נראה לי שיניחנה לנפשה, ואיני יודע אם יש עליה חיוב ממש לגלח את ראשה ולעשות את צפרניה. אבל הכוונה כמי שאומר, הנח לשבויה מעט, הרי עכשיו באה מן השביה במלחמה ובוודאי אין שם תנאים נכונים, מסתמא לא גילחה את ראשה, כיוסף בבית האסורים שהדבר הראשון שהוא עושה זה ויתגלח ויחלף שמלותיו, כי האדם בשביה אין לו פנאי ואפשרות לטפל בעצמו. וכפי שנאמר על מפיבשת “לא עשה את רגליו ולא עשה שפמו”, דהיינו לא קצץ צפרני רגליו ולא את שפמו, שכך הוא דרך האדם המזניח עצמו אם בכוונה מפני האבלות ואם מפני שהוא במאסר ושביה.

וכאשר הוא רוצה לישאנה לאשה אם כן יתן לה מקום בתוך ביתו ויתן לה לטפל בעצמה, ואם היא צריכה זמן נפשי לבכות את אביה ואת אמה יתן לה גם את זה, וכל זה על חשבונו, וישבה בביתך כלומר הוא חייב בפרנסתה בכל הזמן הזה, כמו הלשון על אלמנתו שתהא יושבת בביתו כלומר מספק לה כל צרכיה. ואינו בא עליה בהיותה בבגדי שביותה ובלי תספורת וניקיון למרות שהוא רואה שהיא יפת תואר כי זה מעשה השפלה, אלא נותן לה להתלבש יפה וגם להיות במצב רוח יפה, ואחרי כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. ואפשר שתבכה את אביה ואת אמה, שבימים כתיקונם היו הם המפרנסים אותה לנישואיה, ועכשיו אינם ובמקום זה היא מתכוננת לבד שלשים יום.

וכך נאמר על התנהגות בני ישראל בשבויים שלהם, “ויחזיקו בשביה וכל מערמיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמרים לכל כושל”, ועל זה אמרו במשנה סוטה שאומרים להולכים למלחמה נגד הגוים שהם לא יתנהגו איתם כאחיהם, הרי שזה ההבחנה של מידות הטובות שישראל נתבעים להם להתנהג לשבוייהם באופנים כאלה.

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. זהו הצד השני של כל המעשים שלמעלה. שאם לא חפצת בה. פירוש המילה הזו שאינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות שיהיו כל חיובי אישות עליו, כפי שנאמר על האמה עבריה בפרשת משפטים שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואולי כבר יש לו אשה וזו ניתוספת וזה לו למעמסה. וכענין שנאמר להלן על היבם שעומד ואומר ‘לא חפצתי לקחתה’, ומסביר פלוני אלמוני, ‘פן אשחית את נחלתי’, כי כבר יש לו אשה ובית ומה לו ולכל זה, אז ושלחתה לנפשה. וגם זה הדין הוא כדין אמה עבריה, שפשוטה שהיא נמכרת לצרכי אישות של הבעל, אבל אם שלש אלה לא יעשה לה כלומר איננו מוכן להתנהג איתה כאשה כשרה לכתחילה בכל כבוד וחיובי אישות, אז לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה. כי אדם איננו סחורה שמוכרים בשוק ומעבירים לשני אם לא רוצים בה, אם הוא הכניסה לתוך ביתו לשם כל הענין הזה אם כן קיבל על עצמו שתהיה נשואה לו, אבל לא שקיבל בה כמו זכות ממונית, שאין האדם חפץ שנקנה ואין אשה נקנית כדרך שבעל חיים נקנה. ואם איננו רוצה בה הרי היא חופשית לעצמה ואין לו שום זכות בה.

ונראה לי לפי מה ששאלתי למעלה, כי באמת מבחינת זכות ממונית אין למי שחושק בשבויה זכות פרטית יתר על כל אחר, ויש דין של חלוקת הביזה כפי הסדר בשווה ליושבים על הכלים וליוצאים למלחמה. אבל הפרשה הזו הוא בעצם חידוש שאם חייל פרטי מתאהב בשבויה אז משחררים אותה מן השבי ואינה בדין החלוקה הכללית ומוסרים אותה לו ונמצא זה זכות לה שמתעלה מלהיות שפחה אל להיות אשתו הלגיטימית של זה החייל. אבל כל זה הזכות לא ניתנה לו אלא על מנת שישאנה ואם איננו חפץ בכל האחרית הזאת אז הוא אכן מפסיד את זכותו בה אבל היא איננה מפסידה כלום כי מה היא אשמה וכבר הכינה את עצמה, והרי זה כעין לא תסגיר עבד אל אדוניו, שברגע שעבד משתחרר כבר איננו חוזר להיות עבד גם אם לא היה בדיוק סיבה טובה לשחרור.

ואמנם לשון ‘תחת אשר עניתה’ הוא ראיה גדולה למ”ד שכבר בא עליה לפני כל זה, כי זה הלשון ‘עינוי’ משמעותו אונס בכל מקום. ואם כן משמע שהשחרור שהיא מקבלת הוא תמורת אשר עינה אותה, וכאילו כל המעשים הללו הם כמו פיצוי על האונס הראשוני הזה, כעין דין האונס שלא יוכל שלחה כל ימיו.

והאמת שבוודאי היו חיילים שנהגו כמ”ד מותר לבא עליה ביאה ראשונה שכן הוא המציאות, וכלפיהם יש כמו לאו הניתק לעשה לתקנה על ידי כל המעשים הללו וכדי שיאכלו בשר תמותות שחוטות לפחות. ולגביו מתפרש תחת אשר עניתה כפשוטו. אבל למי ששולט על יצרו גם לו נאמרה כל הפרשה הזו, והיו גם שנהגו ככה בכבוד ובדרך ארץ. וגם להם נאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה ומתפרש העינוי כמאמר לבן אם תענה את בנותי דהיינו לא ממש שיאנוס אותם חלילה אלא שישתעבד בהם יותר מדי, כנאמר ותענה שרה ותברח מפניה, והעינוי הוא עצם זה שהציע לה שידוך והיא כבר הכינה את עצמה אליו ירח ימים, ולא יהיה כאחשורש שאחר שהכינו עצמם אליו ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, ואז אם לא תמצא חן בעיניו הרי בבקר היא שבה, שזו דרך המלך הפרסי הרשע אבל לבני ישראל נאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה, וייתכן שצריך גם להעניק לה, ומכל זה נלמד קל וחומר לבנות ישראל הטהורות.