מצוות זכור היא המידה הפנימית של מצוות מחיית עמלק (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

הגישה של הרמב”ם למניין המצוות וההקדמה למחיית עמלק

המרצה:

טוב, אז בואו נתחיל. אני לא הולך לדבר על עמלק… או אולי כן? או לפחות ברמז. כן, בדיוק. זה משהו מדהים, זה מאוד מעניין. אה, אני כן יכול לדבר על עמלק. אתה יודע מה? אני כן יכול. אני כן יכול.

הציבור יודע את הפשט הפשוט, נכון? נכון, אפשר הרי להגיע לזה מכיוון אחר. אני רוצה היום לתת פשט פשוט. זה דבר מאוד חשוב. זו אבן יסוד לכל התורה כולה. הגעתי להשתלשלות גדולה, תפסתי שהכל מחובר. כל השיעורים שלי בשנים האחרונות, לכולם יש שורש אחד. אני יודע, אני לא זוכר את כל השיעורים בעל פה, אני לא הולך להבין את הכל. אנסה ללכת לאט.

אבל קודם בואו נתחיל עם עמלק. סדר, מחיית עמלק. הציבור יודע, נכון? כל אחד יודע שזה דבר מעניין.

הצורך ב”ספר החוקים”

היה יהודי, הרמב”ם, ר’ משה בן מיימון. הוא החליט שהוא הולך לעשות דבר שאף אחד לפניו לא עשה. זה לא יהיה שיעור על אותה נקודה, אני רק עובר על זה. אבל הכוונה היא: הוא יכתוב מהו החוק של הדת היהודית בכלל.

הוא ראה שלכל דת יש ספר חוקים. זה אומר שרשימת החוקים היא כך וכך, וזה אומר שהחוקים הם כך וכך. אבל אף אחד [אצל היהודים] לא יודע את התשובה. באים ליהודי ואומרים לו: “אתה יכול להראות לי בספר החוקים שלך?” הוא אומר: “יש גמרא, ש”ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, שלושים, שישה סדרים, שניים…” בקיצור, אי אפשר לחיות ככה.

כך הוא כותב במכתב: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – ראיתי שזה לא קיים. השם הקדוש, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. כן, כבר דיברתי על ספר המצוות שם פעם. משנה תורה זה בעצם זה. הוא החליט, הוא “במקום שאין איש”, יעשה את זה. הוא הולך לכתוב את הראשון ואת האחרון. אף אחד אחריו לא עשה את זה ואף אחד לפניו לא עשה את זה. כתב מהו החוק היהודי? מה רוצים מחיינו?

המקור לתרי”ג מצוות: דרשת ר’ ישמעאל

עכשיו, כדי לעשות את זה, צריך הרי למצוא את המקור. הוא הרי לא יכול סתם לבוא ולומר… הרמב”ם היה חכם גדול מאוד, הוא היה יכול לבד לקבוע מה לדעתו החוק צריך להיות. אבל אי אפשר הרי, כבר נתנו את התורה בפעם הראשונה. הוא לא יכול היה לעשות תורה משלו. לכן, הוא היה צריך להתחיל ממקום כלשהו, מאיזשהו מקום שבו אפשר למצוא תשובה לשאלה.

בואו נבין, דבר מאוד חשוב. בגמרא כתובים הרי אלף דברים, כמו שאומרים לו. באים ליהודי, אומרים לו: “מהי התורה היהודית?” – “אה, אני לא יודע, תלמוד בבלי.” זו לא תשובה לשאלה. מהו החוק? תלמוד בבלי יש בו סיפורים, הדרכות, קבלות, כל מיני דברים.

היה צריך למצוא איזשהו דרך, עיקר, שבו אפשר לומר שכאן כתוב, זה המקובל, זו המסורה, זה מקובל אצל כל חכמי ישראל, שזהו החוק היהודי.

ומצאו ברוך השם דרשה של יהודי, ר’ ישמעאל, במסכת מכות. לא אמרו את הדרשה במסכת מכות, אבל שם היא כתובה בגמרא. נראה שר’ ישמעאל ענה על הקושיה. ר’ ישמעאל היה דרשן גדול, היה לו עסק עם שונים שאינם יהודים, רואים הרבה פעמים שהוא התווכח עם גויים, נוצרים, אולי מינים. אז יכול באמת להיות שזה הפשט, שהוא דרש: מהי התורה היהודית?

הוא אמר דרשה ארוכה, זה הלך יותר. הוא אמר שמשה רבינו נתן שש מאות ושלש עשרה מצוות. בא דוד ועשה מהן אחת עשרה מצוות, וכן הלאה, עד שחבקוק אמר רק מצווה אחת, ומהי? להיות אדם. אמונה, להיות אדם.

“אמונה” פירושה… אמונה פירושה… אמונה לא פירושה “להאמין”. אמונה פירושה “יושר”. “וצדיק באמונתו יחיה”, כמו “משא ומתן באמונה”. עכשיו אמרתי, עכשיו אני לא בא לומר, אני צריך להתחיל מאיזשהו דרך. בבקשה, אני לא צריך להרחיב? אני רוצה להגיע לשם, שאגיד לך איך להתנהג? אני אומר לך רק פשט פשוט. “משא ומתן באמונה”, בסדר. “וצדיק באמונתו יחיה” פירושו, אדם יהיה אדם. נו.

אבל… אבל… אני צודק, בבקשה… לפעמים אהיה… אני יכול להתווכח איתך על זה, אבל זה לא הנושא עכשיו. זה לא השיעור עכשיו! זה שיעור אחר! זה רק סטייה! לא נוכל לרדת לסטייה הזו.

אז, מצאו את המימרא הזו. אתם רואים כמו שאני אומר, יכול להיות שעל המימרא הזו הוא באמת… כשזה התכוון במובן מסוים, לענות על השאלה: מהי התורה היהודית? תמיד הגויים רוצים איזשהו מבנה, נכון? תן לי הכל על רגל אחת, איזושהי בהירות.

הוא אמר שזו התורה היהודית: יש תרי”ג מצוות. יש אפילו דרוש: יש רמ”ח מצוות שעושים כן, או שכתובות בלשון עשה; שס”ה מצוות שלא עושים – או שזה מנוסח אחרת, הנקרא מצוות לא תעשה – טוב, מושלם. וזה כנגד האיברים של אדם שהוא עושה, שס”ה כנגד ימות החמה שלא עושים, כל יום לא עושים. אז זהו החוק היהודי.

אה, הרמב”ם היה מאוד שמח, ושמח שמחה גדולה, שמצא מקור לענות על השאלה: מהו החוק היהודי?

מהפיוט לפסק: החידוש של הרמב”ם

מובן מאליו שהוא לא היה הראשון שעשה את זה, אבל כמעט הראשון שעשה כדי לענות על הקושיה הזו. יש לציין, לפני כן עשו את זה בעיקר כדי לומר פיוטים בשבועות. הרמב”ם, הרמב”ם… לפני כן, הסיבה העיקרית שאנשים עשו את זה הייתה כדי לכתוב פיוט יפה לחג השבועות, הנקרא “אזהרות”.

היה רב סעדיה גאון לפני כן, אנשים אחרים עשו את זה, הרמב”ם לא לגמרי המציא את זה, אבל הרמב”ם הוא המצליח ביותר, הוא אמר מהן המצוות.

עכשיו בסדר, עד כאן הקדמה סתם הוא אומר, כדי שנוכל להמשיך. עכשיו כשהוא עשה את זה, הוא היה צריך להחליט – לפני שכתב ארבעה עשר שורשים בספר המצוות – הוא היה צריך להחליט מה פירוש מצווה? אילו דברים?

בתורה כתובים הרבה מאוד דברים. דברים שהיו, דברים שהם הוראות, איך ללכת במדבר, ושמשה רבינו יעשה שתי חצוצרות ובזה יקרא לציבור. הרבה מאוד דברים שכתובים בתורה, אפילו דברים שכתוב שיעשו או שלא יעשו. הרבה דברים שהם מוסר, הרבה דברים שצריך להחליט מהו חוק?

חוק הרי אינו שנביא אומר דרשה ארוכה שלא יאכלו וישתו יין ולא יבזבזו את הזמן. צריך הרי להבחין בין החוקים לא לשתות יין, לא לבזבז את הזמן. מדובר על מוסר מסוים, הוא אומר מוסר שיתנהגו כך, מסיר כל ההשגות הרעות וכדומה. אז צריך איזשהו כלל, איזשהו מהלך להחליט מהי מצווה, מהו חוק. בסדר?

אני ממשיך הלאה, יש את ספר המצוות, מהן העשרה דלא תעשה? מי?

תלמיד: ספר המצוות, סמ”ק.

המרצה: הא, סמ”ק היה אחרי כן, אבל אתה מתכוון להלכות גדולות. נכון נכון, יש… כמו שאמרתי, נכון שהיה לפני כן, היו הלכות גדולות. העיקר, הלכות גדולות הוא מה שהרמב”ם מבקר. היו אזהרות, יש אזהרות מרבי אליהו הזקן, כלומר כבר לפני הרמב”ם. רב שלמה אבן גבירול כתב אזהרות כבר לפני הרמב”ם, אחרים… אין הבדל.

אני לא רוצה לבלבל אותך, הלאה, הלאה, הלאה, רציתי להגיע לעניין הזה, אני רוצה להגיע לכאן. עכשיו, השאלה החשובה הייתה, כשעושים את זה כמו ההלכות גדולות – והאחרים לא כל כך חשוב להגיע אליהם, כי הם לא עשו [דגש] שזה יהיה ספר החוקים, זה קצת אחרת.

עכשיו, מה שהתכוונתי שאתה אומר, וזה כבר כתוב בגמרא, על מה הן המצוות. אבל להבין את הגמרא צריך גם חכמה, לדעת מתי הגמרא מתכוונת ברצינות, ומתי הגמרא אומרת משהו מצווה, האם הכוונה באמת שזו מצווה מתרי”ג מצוות או לא. לרמב”ם הייתה על זה גם כוונה מסוימת שהוא לא אומר אותה לגמרי.

הכללים של מניין המצוות

למעשה, דבר חשוב הוא כך – אני רוצה אבל להוציא את הבעיה שיש לי ולאן אני מגיע כאן, רק שכל זה הוא רק הקדמה כדי שנדע בסיסית מה אני אומר כאן. עכשיו הוא, צריך להחליט אילו מצוות הן מצוות שהן באמת חלק מהחוק.

כמו אחד מהכללים שלו היה – אני לא זוכר איזה שורש – כלל פשוט, שיש הבדל גדול בין מצווה, כלומר חוק, כמו שכתוב בתורה “חוקת עולם”, שנוהג לדורות, מצווה שתמיד צריך לעשות אותה.

לעומת זאת יש דברים שהקב”ה אמר לשמואל הנביא, ושמואל הנביא אמר לשאול שיחכה עד שיבוא כדי להקריב קרבן. זו מצווה, היה צריך לשמוע, אבל זה לא חוק, זה לא חלק מחוק, אתה לא צריך לעשות את זה, אין לזה שום קשר אליך. אם פעם יהיה שאול המלך שוב בגלגול אולי הוא יצטרך לעשות את זה, אבל זה לא נוגע, זה לא חוק לאף אחד. נכון?

והרמב”ם אומר דבר נוסף: מצווה היא פרט, אומר הרמב”ם, פרט מסוים, יכול להיות דבר מסוים, זו מצווה, צריך להיות חוק כללי. עכשיו הרמב”ם עצמו אומר למדנות, שזה לא אומר שזה נוגע בכל פעם. אפילו מצווה שמתרחשת רק פעם באלף שנה – עגלה ערופה, אני יודע מה, משהו שלא נמצא תמיד – זה נקרא מצווה, כי בכל פעם שיקרה הדבר… הוא יוצא ידי המצווה. אם זה לא מתרחש, זו בעיה של המציאות, לא בעיה של ספר החוקים. לכן, למה ספר החוקים צריך לעסוק בדברים נדירים שונים. בסדר, רואים שפעם היה מקרה, בשביל זה יש חוק. יכול להיות שהיסטורית, זו התשובה למה יש חוק כזה, אבל הוא לא מתבטל לדורות, כי כבר אין את זה. נכון.

טוב מאוד. זה מה שהוא אומר עכשיו. עכשיו, כאן מעניין יותר. בואו נזכור, שכך יש כללים, יש גם את כל ההלכות והמנהגים שכתובים בגמרא, שצריך להרים אותם ולנסות להכניס אותם לאחת מתרי”ג המצוות. כי בגמרא כתובים הרבה מאוד דברים. הגמרא לא עוסקת באיזו מצווה זו ואיך זה בא, דברים מהסוג הזה. יש הרבה מאוד דברים שעושים, או שצריך לעשות.

והרמב”ם התאמץ מאוד לקחת את שני הדברים: מצד אחד שם הם הכללים שלו, איך זה צריך לעבוד, איך הן מצוות, ואיך כל דבר מתאים למצווה. מצד שני הוא צריך לעשות את העבודה האחרת, להכניס כל קטע גמרא – או לא כל קטע, כל הקטעים שהוא סבר שהם להלכה – להכניס תחת מצווה, ולהסביר שזה הסבר של מצווה, וכן הלאה.

בין חומש לגמרא: הדוגמה של “לא תחמוד”

ומובן מאליו שהוא צריך גם להתאים עם החומש. זה דבר מעניין, הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את החומש, ויש אפילו כמה וכמה מצוות שכתובות ברמב”ם שאין עליהן אף קטע גמרא אחד. כמו “לא תחמוד”. יש רק חצי קטע גמרא בכל הש”ס על המצווה של לא תחמוד. כן.

תלמיד: מה? תחילת בבא מציעא.

המרצה: כן כן, אני יודע, יש גמרא בתחילת בבא מציעא, יש גמרא בבבא קמא או בסנהדרין, זה הכל, אלה כל הגמרות.

כן, אני לא אומר את זה בתור בקי גדול, אלא ברוך השם יש מראה מקומות בצד, אפשר לראות. והרמב”ם בעצם חידש מצווה, שתי מצוות: לא תחמוד ולא תתאוה, מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מאוד מצוות הוא בנה לפי מה שיוצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי, המקורות.

אבל אין שום דיון, אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של לא תחמוד? מה ההבדל למה כתוב כאן לא תחמוד וכאן לא תתאוה? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות… את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש ופירוש המכילתא. הוא פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, שתיים מכל תרי”ג המצוות באות ישירות מפסוק.

דברים אחרים כן יש גמרות, והרמב”ם לקח את הפסוק ועשה לו שזו מצווה, וכיוון שמה שכתוב בגמרות לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת [חלק] מהפסוק, בסדר.

עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין: יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק, שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים.

מקורות הרמב”ם ומצוות עמלק

פרק א: הסתמכות הרמב”ם על מדרשי הלכה

והרמב”ם בעצם חידש מצווה – שתי מצוות: “לא תחמוד” ו”לא תתאוה” – מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מצוות הוא בנה לפי מה שיצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי – המקורות.

אבל אין שום דיון. אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של “לא תחמוד”? מה ההבדל? מה כתוב כאן “לא תחמוד”, כאן “לא תתאוה”? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות?

את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש עם פירוש המכילתא – פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, בכל זאת מכל תרי”ג המצוות, זה בא מפסוק.

דברים אחרים, כן יש גמרות, והרמב”ם תמיד לקח את הפסוק, עשה לו שזו מצווה, וממילא מה שכתוב בגמרות, זה לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת מהפסוק. בסדר?

פרק ב: המצוות החריגות של עמלק

עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין. יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק. שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים. לא בגמרא. אני רוצה לומר לכם, שאין אף גמרא אחת – יש גמרא אחת, יש ברייתא אחת שהרמב”ם לקח אבל – אין אף גמרא אחת על הלכות מחיית עמלק? אף אחת לא.

חשבתי לרגע, עשיתי חיפוש באוצר החכמה ואמרתי: איפה זה? אני לא יודע על אף סוגיה אחת בש”ס שמדברת הלכות מחיית עמלק או הלכות זכירת עמלק. אלה שתי מצוות. כתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. בסדר, אולי אפשר לעשות שלוש מצוות: זכור, לא תשכח – אולי הרמב”ם התכוון לשלוש. ויש “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” עוד מצווה. לפחות שלוש מצוות או שתיים. יש שלוש? לאו אחד ושתי עשה? בסדר.

אז אין אף גמרא אחת שמדברת על זה. אם מישהו מוצא משנה איפשהו במסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים שכתוב הלכות איך זוכרים מעשה עמלק ואיך מוחים את עמלק, שישלח לי ונעשה “לחיים” על תורה. חוץ מזה, לדעתי, לא כתוב!

המקור בברייתא

יש ברייתא שכתוב בה: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [סנהדרין כ ע”ב]. יש מחלוקת תנאים לפחות על שניים מהדברים האם זו מצווה, זו בכלל לא ברייתא מוסכמת. “למנות מלך” — יש מחלוקת ר’ מאיר ור’ יהודה האם זו מצווה או רשות; לא הוכרע שזו מצווה, גם לא הברייתא.

אבל יש מקור חלש מאוד, זה בכלל היסטורי. כתוב שאז היה… הגמרא לומדת לפי הפשט, האם מה שהמלך עשה היה נכון או לא נכון. כל מיני תורות. זה מקור חלש מאוד באמת כדי לעשות מזה מצווה, במובן של מצווה לדורות, אחד מהחוקים היהודיים.

אבל הרמב”ם הקדוש — ובוודאי זכירת עמלק, יכול להיות מקור אחד בכל הש”ס — הוא אומר שזו מצווה. בסדר? אני יודע שיש, אני חושב שיש, אבל אין. מה? מצווה בתורה דאורייתא. מה מפריע לך? זו לא משנה? שוב. ספר החוקים היהודי — נכון שהגמרא לא ארגנה ספר חוקים. אוי, אני אנסה לא לחזור על דברים כי אני צריך להגיע לאנשהו, הכל רק הקדמה להקדמה להקדמה. נו, תבינו מה שאני אומר, בסדר?

עכשיו, הרמב”ם אבל החליט שזו מצווה. למה? מה כתוב בפסוק? כתוב גם במכילתא: “‘זכור’ בפה ‘לא תשכח’ בלב”. יש ספרי כזה, לא מכילתא, זה ספרי. דברים אומר דרשה כזו, והרמב”ם פסק שזו מצווה. זו אחת מהמצוות.

פרק ג: בעיית היישום (מצווה לדורות מול המציאות)

יש בעיה גדולה, בעיה גדולה מאוד, שהרמב”ם הקדוש בעצמו אמר את הדבר הזה אצל המצווה האחרת, כלומר למחות את עמלק, שהרמב”ם גם פסק שזו מצווה. והוא בעצמו שאל על עצמו: מה הכוונה? כלומר, פגשת פעם כנעני? או חתי? או אמורי? או פריזי? או חיווי? לא רק שלא פגשת, אתה לא יכול לפגוש, אין! אין בלוק כזה, כבר אין. כתוב “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אולי עוד קודם, אין. אי אפשר לקיים את המצווה. לעולם לא יהיה אפשר לקיים את המצווה.

האריז”ל אומר שאין משלימים את הנפש עד שעושים את תרי”ג המצוות. אז הרמב”ם אומר: אני עשיתי את הרשימה של תרי”ג מצוות, אני אומר לך שהמצווה הזו שום יהודי… קיימו אותה פעם קצת, לא קיימו אותה לגמרי, כתוב בספר יהושע. פחות או יותר קיימו אותה, כמה שקיימו אותה, דוד המלך סיים, לא משנה. כמה שקיימו אותה קיימו אותה, אבל אף אחד לא יוכל יותר לקיים אותה.

דיון: הגדרת אומת עמלק

תלמיד א: למה הוא כותב את זה כמצווה לדורות? כל פעם שהיו כנענים היו מקיימים אותה.

מגיד שיעור: כך אומר הרמב”ם הקדוש בפירוש בספר המצוות. ואפשר לדייק בלשון, אני לא רוצה לסלף, אבל כך אני זוכר. אבל על מחיית עמלק הוא לא אומר את זה.

תלמיד ב: זה ציווי לכלל.

תלמיד א: לא, זה ציווי לכלל, זו נוסח אחרת.

מגיד שיעור: יש ציווי שאינו אישי לאדם, המלך צריך לעשות את זה או מי שהוא. “נחרם” לא מתכוון רק להרוג כל אדם אחרון.

תלמיד א: אבל אם אפשר לקיים את המצווה, אפשר לקיים אותה שוב.

מגיד שיעור: בדיוק. זו מצווה שהיא מצווה חד-פעמית, אבל זו מצווה לדורות כי היא נמשכה כמה מאות שנים, אני יודע מה. זו לא מצווה לשעה. מצווה לשעה היא כמו שהמחנות במדבר יהיו בצורה מסוימת. הרגע שנגמר המדבר זה לא שייך, זו לא מצווה.

אני אומר לך, זו בעיה. והלמדנות — הרמב”ם עצמו אומר: אני מסכים שחסר כאן משהו בסיסי מאוד, לא איחדתי תהליך, אני אומר לך רק עובדה. והרמב”ם אמר שיש מצווה של זכירה ומחיית עמלק. והוא לא אמר שכבר אין עמלק, מה שזה ברור מאליו.

תלמיד: אולי הוא הבין שאי אפשר לפגוש עמלק? בלא יודע לו, מה ברור?

מגיד שיעור: אבל פשוט שהרמב”ם עצמו אומר את זה במורה נבוכים, הוא מדבר על הנוסח של העם, כלומר יש זכר ושם. והרמב”ם אומר ש”זכר” פירושו שקוראים לעצמם על שם אותו עם. זה שאדם הוא נכד של עמלק, אין חיוב מחיית עמלק עליו. מדברים על העם, הקבוצה של אנשים. יכול להיות אפילו לא ממש נכדים, אלא שהתערבבו.

תלמיד ב: גזע?

תלמיד א: כן, גזע הוא מבנה חברתי.

מגיד שיעור: אידיאולוגיה זה קצת עמוק מדי. קבוצת אנשים. כמו היהודים. למה אנחנו יהודים? כי אנחנו בעצם גנטית מאברהם אבינו? גם אולי, אבל לא בגלל זה, אלא כי אנחנו עדיין שייכים לקבוצה של יהודים. כך אומר הרמב”ם במורה חלק ב’ פרק ל”ב משהו, שקבוצת היהודים עדיין קיימת.

הרמב”ם אומר, כתוב “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” קשור לזרע, ממש הביולוגיה, ו”שמכם” הוא השם. הוא אומר שיש עמים שעדיין שומרים על זרעם, אבל שמם אינו קיים. מחיית עמלק פירושה שצריך למחוק “מחיית שמו”, זה לא הזרע שלו.

תלמיד: הרי יש את הלשון “זרע” במקומות מסוימים.

תלמיד ב: מה?

תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.

תלמיד ב: זה חידוש דבר כזה.

תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.

תלמיד ב: יש מצווה של מחיית עמלק?

תלמיד א: לא, לא, לא, הוא לא אומר את זה. זו מצווה לדורות של סוג אדם שנקרא עמלק.

מגיד שיעור: לא, הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר כך על כנעני, שאם היו כנענים היה צריך למחות אותם. הוא לא אומר. לא, זה לא כתוב. לא כאן! בדיוק להפך. אני אומר רק שאם מישהו אומר שאולי נשאר נכד של עמלק והיה צריך להרוג אותו — זה לא נכון, כי המצווה היא על הקבוצה עמלק, לא על אדם שבמקרה הוא נכד של מר עמלק.

זה נכון אם זו לא מצוות שמחיות שמו. זו דרשה מהאחרונים כשרבי חיים בריסקער אמר כך, זה כדי לתרץ את הקושיה. זה לא פשוט. יכול להיות שוב, אם נכון לעשות כך, ונכון לעשות כך בלי הדרשה. טוב. לא, אני מבין שזה אמירה. זה תירוץ. דיברתי שר’ חיים בריסקער, כך אומרים עוד ילדיו ונכדיו שהוא אמר תירוץ, אולי תירוץ חלש, כי הרמב”ם לא מתכוון לזה.

בסדר, אני לא יודע דבר אחד שאפשר, אני לא אומר עכשיו פשט ברמב”ם, זה לא שיעור על זה, זה רק שיעור הכנה להגיע לנקודה חשובה מאוד, שאני רוצה להגיע אליה, כי זה אומר רק, כי זה הנושא שאני מעלה אותו.

פרק ד: פרשת זכור והרמב”ם

וכאן, כולם יודעים שיש דבר שנקרא ד’ פרשיות. זה דבר קיים, יש דבר כזה שקוראים שיש מנהג מהמשנה, והמשנה במסכת מגילה קיימת, כותבים חזרה מימין ליד ל’ אדר, יש סדר קריאת התורה. בית מדרש, סדר בית הכנסת של המשנה כתוב במסכת מגילה. סדר בית כנסת שלם כתוב במסכת מגילה, ולא במסכת ברכות. מסכת ברכות מדברת על ברכות היחיד, ותפילת הציבור לא מוזכרת במסכת ברכות כלל, רק בגמרא, לא במשנה. אבל סדר תפילת הציבור מוזכר במסכת מגילה.

יש דברים שמוכפלים, ממש אותן משניות פעמיים, כי זה נוגע לשניהם, אבל במסכת מגילה כתוב סדר תפילת הציבור. בחלק מסדר תפילת הציבור, יש סדר קריאת התורה. כל מי שאומר שמקורית עיקר בית הכנסת בא בשביל קריאת התורה, התפילה היא סביב קריאת התורה. ושם כתוב סדר שאנחנו קוראים לו ד’ פרשיות, שמה? שמראש חודש אדר, או ממברכים אדר עד ראש חודש ניסן, יש ארבע פרשיות שנוהגים לקרוא, כמו שכתוב במשנה.

בגמרא יש דרשות שונות שנשמע מהן, שהקריאה של מצוות פרשת זכור ופרשיות אחרות, לגמרא יש מקורות לכולן. הגמרא אומרת שזה קשור לנושא של זכירת עמלק, זה כתוב בגמרא. הגמרא כותבת שאפשר ללמוד את זה מפסוק במגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” פירושו המצווה לזכור לדבר, שקודם ידברו על עמלק ואחר כך יעשו את מצוות פורים. בסדר, זה כתוב בגמרא.

לא כתוב בגמרא שיש מצווה בתורה לומר פרשת זכור. וגם לא כתוב ברמב”ם. הרבה אנשים אומרים שכתוב ברמב”ם — לא כתוב! כתוב ברמב”ם שיש מצווה של זכירת מעשה עמלק, אבל הרמב”ם מעולם לא חיבר את זה עם קריאת התורה של שבת זכור.

והרמב”ם… מה? בסדר לכם, אני אומר לכם מה כתוב. אני אומר לכם מה כתוב. והרמב”ם בסדר קריאת התורה מביא את הסדר כמו כל שאר התורות בקריאת התורה של השנה. אין שום דבר אחר, שום דבר מיוחד.

קריאת התורה היא עתיקה יותר מכל קריאת תורה אחרת? קריאת התורה היא מנהג עתיק מאוד. יכול להיות! מנהג עתיק מאוד, מנהג ישן ויפה מאוד, אבל זו לא מצווה מיוחדת של זכירת מעשה עמלק, זה לא כתוב ברמב”ם.

תפקיד התוספות

איפה כן כתוב? אולי, אולי בתוספות, כי לתוספות הייתה קושיה מוזרה על החזרה. זה כבר מוזר, אבל אני מתכוון לומר שאני לא מסכים, כי בגמרא כתוב שיש שאלה האם קריאת התורה בכל לשון. תוספות לא הבינו מתי יש בכלל דין קריאת התורה שתהיה שאלה בכל לשון, הקושיה לא מתחילה עם כל העניין, כי הכוונה לומר שהקב”ה נתן את התורה למשה רבינו באיזו שפה, כשיש שם דין תורה. הכוונה היא לא לדין קריאת התורה, קושיית התוספות אינה קושיה אמיתית.

מה? כן, בדיוק, זו באמת כל השאלה, שאומרים שיעור חנוכה על זה, שלפי דעת משנתנו משה רבינו לא נתן את התורה בלשון הקודש, אלא בכל השפות. בינתיים יהודים, לנו יש את התורה בלשון הקודש, אבל השאר יש להם את שאר השפות. יש גרסה שלמה טובה אחרי זה.

כן, אבל זה היה שיעור פרשת חנוכה, לא כאן בלייקווד. בכל אופן, זה פשוט הנושא של אותה משנה. תוספות חיפשו להבין כמו שהם הלכו ללמוד, שכל דבר צריך להיות דין. הם הבינו שיש דין קריאת התורה, חיפשו היכן יש קריאת תורה שהיא מצווה.

חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה, ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך כלל אצל בעלי התוספות לעשות פלפולים כאלה, לא פשט פשוט. בסדר?

כותרת: החידוש המבני של הלכות מלכים לרמב”ם ומצוות זכור

דובר: מגיד שיעור

הקשר בין פורים לפרשת זכור

כן, אבל זה כששיעור פרשת חנוכה לא כאן בלייקווד.

על כל פנים, זה פשוט הנושא של כל משנה. תוספות הבינו שהם היו נוקמים, כמו שכל דבר צריך להיות דין. רק הבינו שאנחנו “חושבי תורה” חיפשו, היכן יש לתורה מצווה? חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה. ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך בעלי התוספות לעשות סוג כזה של פלפולים, לא פשט פשוט. בסדר?

או אנשי כנסת הגדולה, או רבי אברהם [אבן עזרא?] אמר שאי אפשר לעשות דברים סתם. צריך לעשות דברים שיש להם מקור, שורש בתורה. חשבו שהשורש כאן הוא, כמו שזה המקור ממה שר’ יואל אומר, שזו אותה אידיאה, או אותה אידיאולוגיה — מילה מוזרה, אני מתכוון אותו סוג מעשים. היה שעמלק רצה להתחיל עם היהודים בלי שום סיבה טובה, וזה היה רשעות.

כן, יכול להיות, כי מיד הייתי מתחיל עם אלה. כוונה הייתה עושה מעשה כזה, הוא רצה למחות את זרע זכר ישראל, כך נראה. לגמרי אחרת יותר חכם על זה, אבל כך ראו היהודים את כל מעשה עמלק, חשבו שזו אותה אידיאה; המן לא עשה שום דבר אחר.

אז המקור בתורה למלחמה, איזו מצווה קיימו היהודים בשושן כשהרגו את כל אותה חבורה שם? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! לא על פי פשט! שיהיה להם על פי דרש! אף אחד לא חשב שבפסוק כתוב באמת “אגגי”, והגמרא לומדת על פי דרש שהכוונה אגג מלך עמלק — גם כן על פי דרש! שלאו דווקא יודעים כמה “אגגים” היו בעולם! אני לא יכול, יכול להיות!

אבל על כל פנים, אפילו אם כן, אני אומר, אפילו אם כן הכוונה עדיין למחות, רק כי הוא עשה מעשה עמלק! כן? דרך אגב, כמו שיש דין בכל דבר “עושה מעשה”, והתרגום אומר “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. אותו דבר הוא אצל מחיית עמלק. מחיית עמלק מדברת הרי “באותו מעשה אבותיהם”, לא שזה ממש “פוקד עוון אבות על בנים”, לא יכול להיות שהתורה נגד התורה.

אז, אם הוא עושה מעשה עמלק, הוא עמלק. וזה המקור של פורים.

קריאת התורה לחג

ממילא בתורה, קריאת התורה בשבת קוראים הרי לא מכתבי קבלה, אי אפשר לקרוא את מגילת אסתר בשבת. היה מנהג כזה במסכת סופרים, אבל המנהג שלנו הוא שקוראים רק מהתורה. אז כל דבר צריך למצוא מקור בתורה.

* בחנוכה קוראים מחנוכת המשכן. למה? חנוכה הייתה אותה אידיאה של חנוכת המשכן.

* בפורים קוראים את מחיית עמלק. סוג המלחמה, מלחמה דומה כמו שהייתה בפורים, קוראים אותה בשבת לפני פורים.

זה הפשט הפשוט. וכל השבוע לא באים לבית המדרש, הרי בשבת. אז זה הזמן שקוראים.

תלמיד: למה לא קוראים כל השבוע?

מגיד שיעור: כי זה מעשה, רוצים לקרוא את זה חלק אחד טוב.

תלמיד: קוראים כן כל השבוע.

מגיד שיעור: למה לא קוראים משל?

תלמיד: קוראים כן, בפורים.

מגיד שיעור: שניהם, זה יותר קצר. זה יכול להיות למה חיפשו פרשה קצרה יותר. היחידה, הארוכה ביותר מד’ הפרשיות היא פרשת פרה כמדומני. שזה ארוך מדי.

תלמיד: למה קוראים בשבת?

מגיד שיעור: שבת היא היחידה שקוראים בה את התורה.

תלמיד: לא, גם אחרי קריאת המגילה. אני מתכוון שהרי קוראים את המגילה באמצע השבוע.

מגיד שיעור: אבל אז הרי לא כולם באים. כשאני קורא שש עשרה מגילות, בקושי בני הכפרים צריכים להצטער. זה לא כל כך פשוט.

בשבת יש סדר. באים לבית המדרש, קוראים קטע תורה. מדברים, הרב אומר דרשה על זה, מרחיבים הלכות פורים. מסתמא כולם מסתכלים בדרשות, הדרשות בנויות על הקשר של הפרשה.

מה אומרת ההלכה שהולכת ביחד? אומרים הלכות פורים באותה שבת על הקריאה של זכור. אבל הדרשות של פורים וכו’. זה פשט פשוט.

החידוש של הרמב”ם: הלכות מלכים

עכשיו, הרמב”ם אבל, צריך לזכור כך: הרמב”ם הבין — הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל אני חושב שזה כך — הרמב”ם הבין שיש בתורה חוקי מלוכה. מה הרמב”ם? איפה כתובות הלכות מחיית עמלק ברמב”ם? באיזה חלק? באיזו הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, נכון? הלכות דין במלחמות ישראל.

הרמב”ם — זה היה עוד אחד מהחידושים העצומים של הרמב”ם. כלומר, יש קצת במסכת סנהדרין, אבל לא ממש. אין בכל הש”ס “מסכת מלכים”. ובוודאי לא “מסכת מלחמות”. אבל הרמב”ם רצה לעשות ספר חוקים עבור היהודים. כל אחד מבין שספר חוקים, אחד הדברים החשובים שספר חוקים צריך לכלול הוא: כיצד מתנהגים במלחמה. זה לא ייתכן! אנחנו לא… אנחנו לא קיימנו את הפסק של הרמב”ם.

אני רוצה להעלות, כן, חוץ מהמזרחי, החברים של ר’ יונתן, אבל אנחנו, המסורת היהודית, מי שכתב את השולחן ערוך — והמזרחי רוצים להיות נגד יהודים, זה דבר ש… כן — המסורת היהודית מזמן התלמוד הבבלי עד זמן המשנה ברורה, לא היה לומר הלכות כיצד מתנהגים במלחמה.

אין סוגיא בנושא הזה. כל הגמרות שמדברות על זה, זה קצת פנטסטי. הולכים לשאול את הסנהדרין אם לעשות מלחמה? זה לא יכול לקרות במציאות. זה רק כמו שהגמרא… תשמעו. כן, כתוב בספר החוקים איך צריך לעשות את זה.

אוקיי, אני לא יכול עכשיו להגן על הכל. לא צריך הכל, לא כל מה שאומרים צריך להגן עליו תמיד. אפשר גם לשאול על זה. הרמב”ם עשה, היהודי הראשון שעשה הלכות מלכים. הראשון וגם האחרון. אוקיי, יצחקו מזה… זה בסדר, זה בסדר. יושבים שם ככה, צריך לעשות סדר מתאים יותר.

היהודי הראשון והאחרון. אוקיי, בשולחן ערוך אין. אפילו הערוך השולחן לא עשה הלכות מלכים. אוקיי, אפילו היהודי היחיד האחר שעשה ספר הלכה אפילו על הלכתא למשיחא… מה? כן, אבל אין שם הלכות מלכים, הוא דילג על זה. הוא מדבר על דברים אחרים. אני שומע, שזו השיטה של הרמב”ם כנגד שמואל, שהוא לא הולך לפי הלכות מלכים.

בניית “מסכת” מאפס

בכל אופן, הרמב”ם היה היחיד. זה בגלל שהרמב”ם הבין: כל חוק, כל מדינה, כל קבוצת אנשים נורמלית יש לה חוק על איך מתנהגים עם מלך, עם מלחמה. גם אנחנו. אז הוא עשה ספר שנקרא הלכות מלכים, חלק מספרו.

ומה הוא עשה? אסף הכל יחד. הוא היה צריך עכשיו איזשהו מסגרת, איך עושים את זה? הוא לקח תשובה על הלכות מלכים. זה אחד מהחידושים הגדולים של הרמב”ם, כמו הלכות תשובה שדיברנו עליהן, שצוטט מהרמב”ן, כך גם… הרמב”ם בעצמו יצר את הסוגיא, יצר את תחום ההלכה הזה, הוא בעצמו בנה אותו. הוא כמובן בנה על מקורות, אבל הוא אסף את כל הגמרות, כל המצוות שאפשר להכניס איכשהו לנושא של מלכים ומלחמות.

אומרים את זה על הלכות מלכים? לא, על הלכות תשובה. אבל זה אותו רעיון. בוודאי מישהו אומר על הלכות מלכים שלא חולקים. יש עוד הלכות כאלה, אבל זה בוודאי הלכות דעות, אני מתכוון לא רק הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. כלומר, יש הרבה הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט כל הלכות עבודה זרה וספר המדע — כולם הרמב”ם חידש בעצמו, אין מסכת עליהם.

אז הרמב”ם עשה “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים אצל הרמב”ם מקביל למסכתא במשנה, כן? לקח. אז הוא עשה מסכת חדשה שנקראת “מסכת מלכים ומלחמות”. עכשיו, איך עושים מסכת כזו? לוקחים יחד את כל המצוות שיכולות להיות בתורה שקשורות לאיך מלך מתנהג. חלק מהן מפורש, כן, יש בשופטים, כי תצא: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”, “וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע”, “מַחֲנֶה יִסּוֹד”. אוקיי, אלה דברים פשוטים. גם על זה כמעט אין סוגיות בגמרא וכן הלאה. אוקיי, הוא עשה.

ההיגיון “ההפוך”: חיפוש מצוות

אבל צריך להבין שלרמב”ם לא היו מספיק מצוות להכניס לשם. היה מחסור גדול. יש מצוות פה ושם, יש הלכות שיש בהן יותר מדי מצוות. הרמב”ם עצמו מדבר קצת על זה בהקדמתו, נכון? יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. נכון, למשל, שבת יש הרבה הלכות, לא הרבה מצוות. עבודה זרה, הרמב”ם עצמו אומר הרבה מצוות. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות שמדברות עליהם.

אפילו בהלכות לולב יש ארבע מצוות שכולן בעצם אותו דבר, נכון? הרמב”ם מתלבט: “לא תעשה”, “לא תעשה גזול בלולב”, “פסול”, “לוקח לולב”. זו בעיה. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. מאכלות אסורות זה הרבה מצוות. וכך הוא אומר על הרבה מהם שיש להם הלכות בגמרא. אבל מלכים, הרמב”ם שבעצם בנה על מצוות, יש מעט מאוד מצוות. רואים ברמב”ם שיש לו מקומות שהוא מנסה לצמצם במצוות, מקומות שהוא מנסה להרבות במצוות, וחלק מהסיבות הוא כי הוא צריך לבנות סוגיא חדשה בעולם שמדברת על הנושא. אז הלכות מלכים, הרמב”ם חיפש, הוא עבר על כל התורה כולה, הוא חיפש איפה אפשר למצוא הלכות מלחמות.

עכשיו, פשוט שכל מצוה, מצוה היא תמיד כלל. אם יש מצוה שכתוב, אני יודע, שצריך ללמד תורה לילדים, יש בזה אלף פרטים. זה לא דווקא המצוה, דווקא דווקא דווקא ילדים, ודווקא תורה, ודווקא דווקא… אבל כל מצוה שיש, מוציאה ממך צד מסוים. מה שכתוב “הֶחָכָם כְּחָכְמָתוֹ”, ש”ישראל צריך לחיות”, אפשר על זה לבנות שולחן ערוך שלם כרצונך, לשני הצדדים, וכהנה וכהנה וכו’.

אז אותו דבר, הלכות מלחמה, הוא חיפש מאוד מקור בתורה לכל סוגי המלחמות שיכולות להיות, כל סוגי החוקים ואיך מתנהלת המלחמה. הרבה מאוד דברים שהרמב”ם חידש — הרמב”ם אומר שיש איסור לפחד ממלחמה. הרבה מאוד דברים בסיסיים שחסרים. כל אחד יודע את זה, הלומדים מאוד “חמודים”, הם מתלבטים על הרמב”ם: מה הפשט? דיברו על זה, כן, איך יכול להיות איסור לפחד, “לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם”, אולי זו הבטחה?

אבל אם חושבים מהכיוון ההפוך, רואים שזה פשוט. מי שרוצה להקים צבא יהודי, כן, ואנחנו רוצים להביא פסוקים על כל דבר, כן, שנעשה עם מצוות, שלא נגיד סתם. כל צבא, הדבר הבסיסי הוא שלא יפחדו. אי אפשר לנהל צבא אם החבר’ה מפחדים. הרי זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו.

ובוודאי הרמב”ם עשה מצוה כזו. אנחנו צריכים ללמוד רמב”ם מהכיוון ההפוך. מתלבטים איך יכולה להיות מצוה לרגע? הרמב”ם היה צריך להקים מלחמה יהודית כראוי, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות. יש שתי קושיות שעובדות לכאן ולכאן, לא כל כך חשוב. העיקר תסתכל מהפרספקטיבה האחרת: שצריך להוציא לפועל עבור ההמונים היהודיים, איך עובדת מלחמה יהודית, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות.

אז כאן זה מקום שמחפשים מצוות, לא מחפשים להוציא מצוות. במקומות אחרים, יותר מדי וצריך לחפש לצמצם, לא לומר שכל שבעה ימי סוכות זו עוד מצוה עם קרבנות מוסף. זה כבר יותר מדי, שלא יהיו חמש מאות מצוות רק על זה. אבל כאן… קרבנות זה המקום שיש בו הכי הרבה מצוות אגב. שכחתי. אה, זה בעצם התירוץ הטוב יותר לשאלה ההיא. אבל כאן, הרמב”ם מצמצם מאוד בקרבנות. הוא אומר כל, הוא מכניס קבוצות שלמות לקטגוריה אחת, כל קרבנות מוסף של כל יום טוב, זה יכול להיות… כן.

אבל כאן, מה? צריך לדחוף עוד מצוה, כן.

זה לא מתאים. כן, כן. נכון שזה לא דומה לאברהם, כן, זה בשר.

אגב מדאורייתא, הוא צריך הרי לתלות את כל המערכת על משהו, מה הוא יגיד? נשאר לו חבילת מצוות על הלכות מלכים, וממילא, זו חבילה מהמצוות. אחת מהן: מצוות ישוב ארץ ישראל. זו לא ממש מצוה, אבל כתוב ברמב”ם על מגורים בארץ ישראל, וכן הלאה הרבה, לא לגור במצרים. הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות.

סוגי המלחמות במשנת הרמב”ם: כיבוש, הגנה, ועונש

הרמב”ם והמלוכה היהודית

כן כן, אתה צודק, לא צריך לענות עם שום בעיה, כי כן, כי כן לא. משהו מסוים… צריך אני צריך לתלות משהו בכל המערכת. מה זה יגיד? זו מצוה. חייבות להישאר חבילת מצוות על הלכות מלכים. וממילא, זו אחת מהמצוות.

אחת מהן, “ישוב ארץ ישראל”, היא לא ממש מצוה [במניין המצוות], מה שכתוב ברמב”ם, שצריך ישוב ארץ ישראל. וכן הלאה הרבה… לא לגור במצרים… הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות. ותשימו לב שמה שהוא מנסה לעשות מאוד, הוא לבנות מהמקורות, מהמצוות, תמונה של איך נראית מדינה יהודית. זה היה הרמב”ם; הרמב”ם היה ה”מזרחיסט” הראשון.

עכשיו… אבל אומרים שזה נראה כמצוה מסוימת? לא. אבל כתוב שם שצריך לכבוש את ארץ ישראל, או שצריך ליישב אותה שם; כתוב בהלכות מלכים. לא כל דבר חייב להיות מצוה [במניין]. הרמב”ן בא לומר שזו מצוה, אבל… הרמב”ם גם סובר שצריך לעשות את זה, לא בדיוק מצוה, כי… יש סיבות, לא לעכשיו. לא, לא מצוה, אבל כתוב שם בהלכות מלכים.

מה זה אומר? אוקיי, עוד בעיה לא מובנת. עד כאן הקדמה. עכשיו! נבין כך… בואו עכשיו נוציא דבר פשוט.

סיווג מלחמות (על פי מורה נבוכים)

במלחמה, יש… שני דברים שצריך להוציא. שני דברים, אני יכול לדבר על עיקר הדבר השני.

דבר אחד הוא, שיש הרבה סוגי מלחמות. לא כל המלחמות שוות. יש הרבה סוגי מלחמות. כל מה שאני אומר עכשיו, כתוב בערך ברמב”ם, במורה נבוכים, בחלק ג’ פרק מ”ה או בערך שם, שם הוא מדבר על עונשים.

יש הרבה סוגי מלחמות:

1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, זו הגנה פשוטה, “להציל ישראל מיד צר”. זה הסוג הבסיסי של מלחמה. עושים מה שאפשר כדי להגן. סתם מלחמה. מה? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. יש עוד קטגוריות. אני לא נכנס לעניין ההוא. אני רוצה לדבר איתך, יותר פשוט כמו… לאחרונה. אני לא מדבר על מלחמת מצוה. יכול להיות שזו מלחמת מצוה, אחד מסוגי מלחמת מצוה.

2. מלחמת כיבוש: יש מלחמה, שצריך לגור שם. סתם צריך לגור שם. וצריך לכבוש ארץ שיהיה מקום מגורים. זו מלחמת כיבוש, גם מצוה. שום מקום אי אפשר לגור, שום קבוצת אנשים לא יכולה להיות לה ארץ בלי שיכבשו אותה. פשוט כפשוטו, מה שנאמר שהוא “ילידי המקום”, הכוונה שהוא כבר שכח שהוא עצמו כבש פעם, זה הכל.

3. מלחמת רשות: ואחר כך יש חדש, עכשיו יש שלישי… יש כל סוגי מלחמות, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, לכל המלחמות יש את הצדדים שלהן. אחר כך יש מלחמת רשות, סתם אני רוצה להרוויח כסף, מלחמת “עסקים”, סוג חדש של מלחמה.

כל מלחמה לפי הסוג שלה צריכה דינים אחרים, נכון?

* מלחמת כיבוש צריך להרוג, צריך לא להשאיר אף אחד שלא יתן לעם הספציפי שלנו להתקיים; זה הסוד של “מחיה זיין עלמין”.

* מלחמת הגנה צריך לעשות מה שנדרש שלא יהיה שום איום.

* וכן הלאה, מלחמה שהיא סתם להרחיב צריך קודם כל לקרוא לשלום, אין חותמת.

עכשיו הרמב”ם דרך אגב אומר שעמלק גם יש קריאה לשלום, וגם בשבעה עממין, זה החידוש של הרמב”ם. אבל מה שכרוך אצלו בקריאה לשלום, זה לא שנאה.

אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים שיש חדש, זה הכל, כל אחת מהמלחמות יש לה חיוב ומצוה בתורה. כתוב מלחמת מצוה, כתוב מלחמות שבעה עממין — אגב אין היום שבעה עממין, עכשיו אתה תופס. הרעיון של סוג מלחמה שכדאי שיהיה לנו מקום לפרוש מקום, זה תמיד קיים. או שאתה עושה את זה בלייקווד — זה גם אותו עניין, עושים את זה בדרכי שלום, הם יודעים, את זה אסור לעשות, זה פשוט. גם בברוקלין, לא מדובר על אלה שאומרים.

מלחמת עונש: המקרה של עמלק

אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים סוג, יש סוג חדש של מלחמה. יש מלחמה שנקראת באנגלית “מלחמה עונשית” — מלחמה שהמלחמה היא לא בדין כיבוש ולא בדין הגנה, אלא בדין שכר ועונש. סוג חדש של מלחמה.

פשוט, לפעמים אדם חוטא. אדם חוטא, יש הלכות: ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג, חנק. כאן לפעמים קבוצת אנשים חוטאת. לא שהם אויבים שלנו; אויבים זו לא בעיה. אויב מוצדק בכך שהוא רוצה להרוג אותי, אין בזה עבירה, אין עבירה, זה עניין אחר. כאן אדם שהוא עבריין. “פושע מלחמה” קוראים לזה היום, נכון? הוא עושה משהו שלא כבן אדם, בן אדם אין מחלוקת. קבוצת אנשים שעושה משהו שהוא פשע, אסור לו לעשות את זה. אם יש אנשים שיושבים בשקט במדבר, אסור ללכת להתחיל איתם בלי סיבה טובה.

הם [עמלק] היו ידועים כפושע המלחמה הראשון. הוא עשה ראשון… לא כתוב שם… הוא עשה מלחמה, לא לא לא כג’נטלמן. זה הפירוש “כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). מלחמה, תעשה אותה כמו דוד מול גלית, כך שני גיבורים שלנו נלחמים, הוגן. אין טענות, אין לו טענות על גלית שעשה את זה, שגגה גדולה הייתה, אנחנו לא בצד שלו, אבל לא רשע. לא צריך להעניש אותו; צריך להרוג אותו בתור מלחמה, לא בתור עונש. כן?

אבל מי שהוא רשע, הוא עשה דבר רע — אותו צריך להעניש. הוא הראה שצריך עונש. לא בית דין — בזירה הבינלאומית אין בית דין — אלא המלחמות.

כמו עיר הנידחת שהיא גם מלחמה כזו, כלומר כלי עונש. עיר הנידחת דומה מאוד ל[מלחמת עמלק], הנ”ל בהלכות. גם היא כמו שבעה עממין, אבל נעשתה מלחמה. כמו מי שכתוב, כן, אנשים חושבים שעיר הנידחת הולכת לתת לשחוט אותה? הם לא נותנים! טעמים למה שמעולם לא היה, כי הם לא הולכים להיכנע. זה לא פשוט לעשות עיר הנידחת, צריך צבא בשביל זה.

כאן בתנ”ך, מעשה אחד שכמעט קרה [פילגש בגבעה?], אבל צריך צבא בשביל זה. אבל בעצם המלחמה היא לא בדין מלחמה, המלחמה היא כמו מיתת בית דין. ובזה גם יש דרגות: יש מי שחייב מיתה כך וכך, יש מי שחייב כך וכך, וכדומה. מי שעושה פעם אחר פעם הרבה הרבה פשעי מלחמה, עונשו הוא שהורגים אותו עם ילדיו עם נכדיו עם אשתו עם כל אחד עם בהמותיו. זה העונש. למה? כדי “יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ”, כמו כל עונש, יש לו סיבה.

זה מאוד קשה… אני צריך להבין את זה, זה סוג דבר שמאוד קשה. עונש רגיל… זה צריך שאנשים לא ירצו להיות רשעים. עושים עונש קטן על זה, כבר רואים שאסור לעשות את זה. אבל מלחמה… אני לא פציפיסט. אני מבין שלפעמים חייבים לעשות מלחמה. וזה חייב להיות מלחמה ממש רדיקלית, ממש חריפה, שבכלל יתפסו שזה לא סתם שני אנשים סתם מלחמה. סתם מלחמה, עושים עסקה. אבל כשצריך להעניש אותו, כי זה קיצוני. כי הוא צריך להיראות לעולם, שדבר כזה לא עושים.

זהו הפירוש של מחיית עמלק. זוהי המצווה כפי שהרמב”ם מבין אותה. כל הקטע הזה בתורה מופיע במורה נבוכים. מצוות מחיית עמלק. אפילו אז יש דין מיוחד. מובן מאליו ששאול אמר לקיני שיסתלקו מעמלק. וצריך לשים לב היטב, זה לא פשוט שאפשר להרוג את מי שרוצים. מי שאינו עמלק אינו חייב מיתה. ואין הורגים אותו רק בגלל שזה עונש לסבו. מה ההבדל? מיתה ומעשה ידיים. אבל זהו הדין של נקמת עמלק. נכון? זוהי המצווה של מחיית עמלק.

והאמת שזה לא היה, אבל אתה מבין שלרמב”ם חייבת להיות הלכה שעומדת מאחורי סוג כזה של מלחמה. מלחמה שהיא עונש על פשע מלחמה, סוג חדש של מלחמה.

ההבדל בין עמלק לשבע עממין

שבע אומות זה עונש? לא. שבע אומות זה לא בגלל שהם אשמים.

הוא רוצה לפנות אותם גם בגלל שהם עובדי עבודה זרה? לרמב”ם יש הסבר שלם על עבודה זרה. לא, לא בגלל שהם חלק משבע מצוות בני נח. אי אפשר לטעון כלפיהם. ואין לו טענה על הכנענים שהם עובדי עבודה זרה. שיפנו לי, אני רוצה כאן לעשות ארץ שאינה עובדת עבודה זרה. הוא רוצה לעשות כאן עם העמים האחרים. הם לא כמו בהמות, לא סתם בני אדם.

מאה אחוז! אם הוא יהודי בשיעור, אז זו קריאה לשלום. אם הוא חוזר בתשובה, כן, בוודאי. אם הוא מפסיק להיות עובד עבודה זרה, כפי שאכן הפסיק, הוא גר. יכול אפילו להיות שאנחנו הרבה נכדים שלהם, ואולי יש נכדים מחלק מהכנענים שהפסיקו את העבודה זרה. אין שום בעיה. זה בוודאי כך.

עכשיו, הרמב”ם תמיד כשהוא מדבר על שבע אומות, הוא מדבר מצד עובדי עבודה זרה. אבל זה לא עונש על עבודה זרה, הוא לא אומר עונש על עבודה זרה. כי עונש היה צריך אז להיות עכשיו, אשם התינוק שנשבה וכדומה. זה בהכרח, צריך ללמוד מהם. לא דין עונש, לא בגלל שהוא חייב מיתה, סוג אחר של דבר.

עכשיו, אוקיי, נכון. זוהי מחיית עמלק. אפשר באמת לומר שאומות קיבלו אותו סוג של עונש. אין בעיה.

מצוות זכירת עמלק: ההצדקה המוסרית

עכשיו מהי זכירת עמלק? כן? מהי זכירת מעשה עמלק? מה חסר? למה יש עוד מצווה של זכירה?

כל הספרים החסידיים מתחבטים בזה. ידעתם? שמתם לב? מהי המצווה של זכירת עמלק? יש אנשים שסוברים שיוצאים ידי חובה באמירת פרשת זכור. כתוב בתורה שצריך לקרוא כל שבוע פרשת זכור? אבל מה, מה אתה מנסה לומר? סתם הולכים לכתחילה לדבר על עמלק. מה אתה רוצה מחיי? אם נאמר… כלומר… הזכירה היא על פשע המלחמה, לא על העונש. לא על המחייה. כן? הזכירה היא שצריך לזכור מה עמלק עשה.

אז אני אומר לך מה הרמב”ם הקדוש אומר בספר המצוות. הוא לא אומר את זה שוב ב… זה מאוד מעניין, הרבה דברים, הפשט הבסיסי של המצווה כתוב ברמב”ם בספר המצוות, והוא לא אומר את זה שוב בספר היד. יש כאלה שכאשר הוא הציג שוב את העניין, יבינו מעצמם. שם לפי הדרך הוא מסביר את המצווה בספר היד. אבל הוא לא אומר את זה שוב בספר המצוות.

הרמב”ם מסביר דבר פשוט, כמו שלמדנו קודם לגבי הנושא של ‘לא תסורו ממנו’. מלחמה חייבת שיהיו לה דברים מעשיים, הלכות: מי הולך למלחמה, מי חוזר מעורכי המלחמה, איך עושים את המלחמה, מי הוא הכהן משוח מלחמה, וכו’. כל מלחמה חייבת גם שיהיה לה היבט מוסרי, כן? מורא, מורא, לא מורא. צריך לעורר את הציבור לעשות את העניין. אי אפשר לכפות על אף אחד ללכת למלחמה, כך זה הולך.

מלחמה באה עם תעמולה. אין מלחמה שלא מכרו בה תעמולה לחיילים למה עושים את זה, כן? כשאמריקה הולכת למלחמה, קודם קוראים לניו יורק טיימס והם אומרים מראש כמה רשע הלה ולמה צריך לחסל אותו. ממש כך היה, יודעים? ג’ורג’ בוש קיים פגישה עם הניו יורק טיימס, הוא הסביר למה סדאם חוסיין הוא רשע כזה, ואז כל שבוע יצא מאמר כמה רשע הוא, עד שהציבור הבין שצריך לחסל אותו. ממש כך בכל מלחמה.

במלחמת העולם השנייה היה שם חטיבה רשמית, לצבא ארצות הברית יש חטיבה רשמית שמייצרת משחקים, משחקי וידאו וסרטים, וכשיש סרט שמציג את המלחמה, הם נותנים כסף. הצבא נותן כסף, הם משאילים את המטוסים שלהם בחינם, כדי שיוציאו את המעלה של מלחמה נגד אויבי אמריקה. וכך כל מדינה עושה, לא רק אמריקה. אפילו אמריקה, אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית, גם לאמריקה היו דיונים על הצטרפות בשבילך, ואנחנו הולכים למלחמה.

אוקיי, עכשיו, זהו הכלל. זה יודע כל אחד שאי פעם הנהיג מדינה, אי אפשר להנהיג בכפייה, אין דבר כזה. אפילו כשעושים גיוס חובה, גיוס חובה צריך לעשות, אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור לא יילחם, ימצאו דרך להתחמק. אי אפשר לכפות על אדם, כלומר את מצפונו.

הפסיכולוגיה של מלחמה, טבע השכחה, וההכרח של “זכירה”

פרק א: ההכרח של שכנוע במלחמה

וכך כל מדינה עושה. לא רק אמריקה. אפילו אמריקה… אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית. גם לאמריקה יש דרך איך לשכנע אותך שצריך ללכת למלחמה. אוקיי?

עכשיו, זהו הכלל. כולם יודעים, כל מי שאי פעם הנהיג מדינה יודע: אי אפשר להנהיג בכפייה. אין דבר כזה. אפילו כשעושים, כן, גיוס חובה. גיוס חובה צריך לעשות. אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור… אי אפשר להילחם, אפשר להתחמק. אי אפשר באמת לכפות על אדם למסור את נפשו. צריך לשכנע אותו למסור את נפשו.

זה דבר חכם, שהצבא הרוסי נהג לחלק חוברות על כל הייחוס של המלכים הצאריים. כן. אתה כבר יודע שהוא גוסס, למה שימות? אפילו המלך פוטין כשהתחיל את המלחמה שלו, נתן שיעור כללי למה צריך לעשות מלחמה עם אוקראינה. למה צריך לעשות? הוא יכול סתם לומר, “אני מלך ומטעם זה”? הוא לא יכול! הוא צריך להסביר לציבור, שבאמת הם סתם רוסים שבגדו, ובאמת הם שייכים לו. הוא צריך להסביר את זה! בלי זה הציבור לא קונה.

אפילו כך, הוא מתקשה. הוא חייב למכור שלטי חוצות טובים. ברחובות, בכל מקום הוא מוכר כשהוא שם את שלטי החוצות הטובים, ואומר לכל עיתוני הטלוויזיה שיכתבו וכו’, “ביחד ננצח”, וכו’.

הציבור הבין היטב שזה דבר בסיסי כל כך. אי אפשר שלא תהיה מצווה בעניין זה. אומרים שיש מצווה “לא תחיה כל נשמה”, אבל עכשיו כל העניין כשהולכים נגד שונאי ה’, בעיקר בשביל עבודה זרה, או מלחמת הגנה, פשוט שצריך למסור את הנפש. אבל מה שזו מלחמת עונש, יש בעיה.

פרק ב: טבע האדם לשכוח ודוגמת השואה

טבע האדם הוא שהוא שוכח. טבע האדם, אפילו עשו לו עוול, אפילו עשו לו עצמו עוול. קל וחומר כשעשו עוול לסבו — לפעמים הוא צריך לזכור את זה. כשזה עונש לקבוצה, קבוצה היא דבר ש”אין ציבור מתים”; זה לא דבר שרק הדור, זה יכול להיות אפילו כמה דורות. כן? טבע האאדם הוא שהוא שוכח, הוא יודע מה הדיבור אליו, נכון?

איך אנחנו יודעים שבני אדם שכחו? אתם זוכרים את הדרשה שלי על השואה? כולם יודעים, כן? בערך חצי שנה אחרי שהגרמנים הרגו שישה מיליון יהודים, רוב היהודים הבינו שבעצם היה צריך ללכת להרוג שישה מיליון גרמנים. אפילו הייתה קבוצת יהודים שעבדו על לעשות את זה. אף אחד לא הסתייג מזה.

אחד הסתייג כשהחזיק בפוליטיקה שלו, זה לא יצא לפועל. אבל כל אדם נורמלי הבין שכך מגיע. לפחות, נכון? פשוט. מידה כנגד מידה, כלומר צדק בסיסי, אחרת אין שום יושר בעולם.

אחרי כמה שנים רוב היהודים חשבו, או חלק גדול מהיהודים, שאם הוא משלם כמה דולרים אפשר למחול לו גם כן. מעשיות שטויות… בקיצור אפשר למחול לו, הכסף לא היה בחינם, הוא היה בשביל המחילה.

שכתוב “לא תקחו כופר לנפש רוצח”, כך אמר ר’ אייזיק, מנחם בגין. אבל היהודים האחרים אמרו, כתוב “לא יומתו אבות על בנים”, כל מיני תורת לקשן, למעשה. מחלו לאדם, מחלו לעם הגרמני. כן, כן, להיפך, העם הוא… קצת, קצת, קצת.

פרק ג: תוכנית מורגנטאו מול תוכנית מרשל

הם היו עוד יותר טובים אילו היו עושים את התוכנית הראשונה שלי. אוקיי, אני לא תופס. לא רק שהם היו יותר טובים, אלא כל העולם היה יותר טוב. זה אומר מציאות בסיסית, זה ריאליזם, לא שמעו עכשיו את השיעור שלי. בטוח גירשו אותי היהודים, לגנות את זה.

אתה צריך לחיות עם זה? בוודאי שאתה צריך להבין את זה, לא רק את זה. אני רוצה לומר לך סברא פשוטה, לא חס ושלום הלכה למעשה. אתה צריך להבין משהו? יושר הוא דבר בסיסי. מידה כנגד מידה הוא דבר בסיסי, כן?

מידה כנגד מידה פירושו, שכשאתה עושה לי משהו לא נכון, אני צריך לעשות לך משהו לא נכון. אם אני עושה לך משהו שהוא נכון, זה לא מידה כנגד מידה, מבין? הרבה יותר, אז אני צריך להחזיר לך כך, אחרת זה כבר לא יושר גם כן. כי זה לא מידה כנגד מידה.

אוקיי, זה צריך גם קצת עומק יותר עמוק כאן. אז ממילא פשוט שהעולם… פשוט שהעמלק שהחריב את בית המקדש, אתה צריך לתפוס? כן, העמלק, בית המקדש זה דבר אחד, אגב, לא משנה, אני לא אומר פוליטיקה כאן. ריבונו של עולם, אני רוצה רק שיבינו את התורה.

במשך הרבה, הרבה שנים לא הבינו את התורה, עד שראו את המציאות, ואחר כך שוכחים גם כן. זה הרי הדבר המצחיק, טבע האדם הוא שהוא שוכח מיד, כל כך מהר שוכחים. לא נורמלי. רוב האנשים היום מסתכלים עליי כמשוגע גמור, הייתה תוכנית שהיה צריך לעשות כאן עם הגרמנים. זו הרמה הראשונה, רק רמה אחת שהיה צריך לעשות. היה צריך לעשות עוד דברים. היה צריך להיות לא “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… לא לדור אחד, אלא אפילו דורות, לנצח. כמו יריחו. כך היה צריך להיות.

זו לא התוכנית שלי. למי הייתה התוכנית הזו? לגנרל של צבא ארצות הברית הייתה התוכנית הזו. נכון? מורגנטאו. לא, תוכנית מרשל זה כבר היה, כבר שכחו. תוכנית מורגנטאו מה זה? גרמניה תהיה לנצח נצחים כמה חקלאים, זה הכל. שישאירו להם כמה חקלאים. אף מכונה אחת לא תעבוד בגרמניה. התחילו לקיים את התוכנית, עד שתוכנית מרשל באה ושכחו. בדיוק. זה כבר נשכח. לקח שנתיים לא להרוג, אבל בדרכי שלום להרוג. זו תהיה התוכנית, תוכנית רשמית, התחילו לקיים אותה. זאת אומרת תוכנית מורגנטאו.

פרק ד: המושג של “יכול להיות”

עכשיו, אלה דברים בסיסיים, בסיסיים. עכשיו אתה צריך להבין, ה”מתיר אסורים” הוא אחרי שמתכננים, לא כך, אין שום תגובה, כן? הגמרא אומרת, או המדרש, שלפעמים יש “מתיר אסורים”. מי שנכנס היום ל”מתיר אסורים”, תמיד כשהמשגיחים שלי שאלו את הקושיה, נכון? הוא נכנס היום ל”מתיר אסורים” והוא נכווה באמת, הוא יצא לגמרי שרוף למחרת. “קירורתא בשביל החיים”. מה פירוש “קירורתא בשביל החיים”? הוא שומע “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.

מה הסיפור כאן? הוא לא מת, הוא עדיין חי. עמלק סבל מאוד במלחמה, הוא מת לגמרי? הוא עדיין חי. הוא סבל מאוד והוא ניצח את המלחמה. יפה מאוד, הוא הפסיד הרבה יותר מהרבה אחרים. את זה אתה מבין? הוא הוכיח שבני אדם הם בני אדם. לא מצחיק, זו תחושה רציונלית. בני אדם הם סוג כזה של דבר שיש להם דברים שיכולים להיות ודברים שלא יכולים להיות.

הוא הראה שזה יכול להיות. יכול להיות שיהרגו את היהודים. יכול להיות, אוקיי? למה לא הרגו? למה הרשע של הגרמנים לא היה הראשון שהיה לו שצריך להשמיד את כל היהודים. הוא היה הראשון שתפס שאפשר, שאפשר לעשות את זה. יכול להיות שזה יקרה. זה לא הצליח לו לגמרי. זה לא הצליח לגמרי. אבל הוא הראה שזה יכול להיות.

במשך אלף שנה, המאה ה-, אני לא יודע, כשעינו יהודים יותר ממנו. למה הוא לא הרג את כל היהודים? הוא, אה, בקושי נגע כאן בבית מדרש, שם בבית מדרש. הוא דמיין לעצמו שזה לא יכול להיות! יש לי כאן כל כך הרבה יהודים שהוא הולך להרוג את כל היהודים. הוא כבר לא חי, לא הוא לא ילדיו, לא אחיו, לא דודו, אף אחד מהם כבר לא כאן. אפשר להבין את הפסוק יפה מאוד, לנו זה לא עזר.

שכל העולם ידע שזה יכול להיות. יכול להיות שכמה חשובים עם חליפות, ירצו לכבוש עיר יהודית בארץ ישראל, יכול להיות. חשבו שזה לא יכול להיות. זה היה מאז מלחמת ששת הימים, יודעים שזו כבר מלחמה, כבר תפסו שזה יכול להיות. אבל נסעו עם זה מאז תמיד, בערך מאז 73, הייתה ההנחה אצל כל אחד, אפילו שונאי ישראל הגדולים ביותר: זה לא יכול להיות! אי אפשר להכות כאן, צריך לעשות שלום, צריך לקחת עיר שם, עיר כאן, לא יכול להיות שיבואו סתם לשחוט את היהודים. עד שבא רשע זה, הוא הראה שזה יכול להיות.

פרק ה: השבת ה”לא יכול להיות” באמצעות עונש לא פרופורציונלי

עכשיו כדי לשמור, כדי לעקור את ה”יכול להיות”, אין שום דבר רציונלי שאפשר לעשות. צריך להיות משוגע לגמרי, כמו עדל יהודה, אין דרך. אתה צריך להראות, אתה צריך ללמד בחזרה את העולם, שזה לא יכול להיות. זה “לא יכול להיות”.

“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה”. שבע פעמים צריך להחזיר לו מה שהוא עשה לך. אמרתי פעם את המקור למה פסוק יום שבעה מתכוון. אפשר לעיין בספרו של ג’יימס קרוויל על התורה, לראות למה.

אפשר, חייבים להראות שזה לא יכול להיות. זה דבר קשה בטירוף, כי אפילו אם אתה מחזיר פעמיים, שבע פעמים, חצי חצי, לבוא בחמישה, עדיין זה יכול להיות. חייבים לסבול בשביל זה, בפעם הבאה סובלים קצת פחות. יכול להיות. חייב להיות משהו שזה לא יכול להיות.

אילו היו עושים את התוכנית שלי לגרמניה, העולם היה מבין שזה לא יכול להיות. בינתיים חושבים שזה יכול להיות, וזה חייב עוד מלאי, בוודאי לא פעם אחת, עוד יותר. מה זה חמישים אלף גויים כנגד יהודי אחד? את זה כולם מבינים. הוא מבין את הגויים כן.

אתם מכירים את הסיפור, היה מישהו ששאל איך יכול להיות שאתם כל כך גזעניים? אתם מחליפים 150 מהם כנגד אחד מכם? אתם באמת מחזיקים כך, שני הצדדים מחזיקים כך. זה טוב. רק אני יודע, אוקיי, אני עושה קצת ליצנות כאן.

אבל ה”נקודה” היא כן, זה יכול להיות. ויש כאן אחד, אפרים פרדוקסיק בטוויטר, יהודי מעניין, והוא הסביר את הנקודה. וממילא הוא סובר שעד שלא שוברים את הבית האחרון בעזה, זה היה יכול להיות. לא מדובר על עונש, זה סוג של עונש, יודעים שאנחנו לא מחזיקים כראוי. חייבים להיות יהודים, זו לא קושיא למה זה לא מסתדר, אי אפשר לתפוס, אי אפשר לעשות כן. הרי מדברים על מושג בסיסי כזה של מה שיכול להיות. זו הרי הנקודה.

כן, מה זה משיח? משיח מראה ליהודים שכן יכול להיות מזל במדינה יהודית. צריך שמשיח יבוא, זה שמשיח יבוא פירושו שזה לא יכול להיות. לא, משיח הוא זה שאומר שכן יכול להיות. כן? טוב, זה כבר שיעור.

עכשיו, בואו נחזור לנושא של שכחה, כן? עכשיו, הטבע בשיעור הוא שזה לא עוזר, אפילו כשזה דבר פשוט, כל אחד יכול להסתכל בחדשות, שיום אחד כולם מבינים שצריך לעשות כך.

אני עוד זוכר, זה שנים שעברו, טאריק מדבר כאן בחדשות. אני לא מדבר על איראן, אני לא יודע. אני עוד זוכר, איך הרדיקל השמאלני הגדול ביותר סבר שאולי צריך להשאיר שלושה חבר’ה בעזה, שלושה אנשים, אולי כך. אני זוכר. ושני חודשים אחר כך הכל התנהל כך, וכל כמה שבועות הגיעו עוד כמה אנשים והתחילו לומר לו: “אתה יכול עוד לבקר אנשים כמוני?”

אגב, מעולם לא חשב שאין אנשים כמוני, הוא לא הבעיה.

אבל בכל מקרה, זה אחרי הכל, העובדה היא שאנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשהוצג פסוק “לא תרצח” כביכול מהקב”ה בעצמו, אדם חייב היה להחזיק בו…

הצורך המוסרי בעונש מוות ותפקיד ה”כעס” במלחמה

תוכן: השיעור עוסק בסיבות הפסיכולוגיות והמוסריות העמוקות מדוע התורה דורשת עונש מוות לרוצח, וכיצד הדבר מונע את הנורמליזציה של רציחה. הדובר עובר לדיון על מלחמת שאול המלך בעמלק, ומסביר חידוש בשיטת הרמב”ם שמידת ה”כעס” (צעקה) היא כלי הכרחי לעשיית צדק ומלחמה.

—

הסכנה של “שכחה” והנורמליזציה של רציחה

אנחנו זוכרים, שני חודשים אחר כך [אחרי טרגדיה] הכל התרפא, וכל כמה שבועות, כמו עוד כמה אנשים, התחילו לומר: “אנחנו יכולים עוד… מה הם האנשים? כמוני?” אגב, לא חשבתי שאין אנשים כמוני? זו לא הבעיה.

אבל בכל מקרה, זו אחרי הכל העובדה: אנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשיש פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – אדם, הרגו לו את אביו, את אחיו, את בנו, אני לא יודע – אחרי כמה שבועות הוא שוכח את זה. ואנחנו עושים עסקה עם מישהו. הוא לא תופס. אתה צודק, אתה צדיק קטן, אתה עושה עסקה, אבל עכשיו נעשתה רציחה מותרת! כן? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. זה לא אומר יותר, לא מה ששואלים קושיא “זה מותר, כולם יודעים…”

אוקיי, זה כבר נהיה אחד מה”מונולוגים” שלי בעד נקמה, אבל כולם יודעים בדיחה, מה גנדי, חכם גדול – שאמר שיהודים צריכים כולם להרוג את עצמם כדי שלא יתנו לאנשי היטלר להרוג – אמר ש”אם עושים עין תחת עין, כל העולם נעשה עיוור”.

נכון, עכשיו אני חושב, אני רוצה לומר לך משהו: יש מדרש שאומר את זה. רש”י בתורה כבר נפל על החכמה הזו, לא כמו הראשון. רש”י אומר, שכתוב “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], אומר רש”י: “שלא תאמר: יהודי אחד מת, עכשיו היהודי השני ימות?” באה התורה ואומרת את הפסוק, שלא תחשוב כך.

רש”י כבר חשב על החכמה של גנדי. ומה אומר רש”י, מה התירוץ שלו? אני מתכוון עוד להביא את זה, אנשים חושבים שאנחנו גילינו דברים מוסריים בסיסיים; תמיד ידעו את החכמה הזו. מה אומר רש”י? לא, אתה לא תופס. זה לא הנושא שהאדם קיבל באופן אישי נקמה.

כשרציחה נעשית “מותרת” בעולם

הבעיה היא משהו אחר. יש שאלה: בעולם, רציחה מותרת או אסורה? “מותרת” אני לא מתכוון שכתוב בספר החוקים שזה מותר; זה לא מעניין. “מותרת” פירושו שכולם יודעים: לא רציחה, זו לא רשות. אי אפשר, זה לא דבר שאנחנו עושים. ולמה אתה לא רוצח? סתם כי זה… בבורו פארק זה לא דבר שאנחנו עושים.

הרגע שזה דבר שאנחנו עושים – אני מכיר הרבה אנשים שילכו ישר לרצות, זה מתאים לכל אחד להרוג. אני לא רואה שום סיבה למה לא? רק, למה לא עושים את זה? כי זה לא מקובל. דיברנו על זה לפני כמה שבועות על החינוך: אנחנו לא עושים את זה. רציחה אסורה.

מה פירוש אסורה? אצלנו באמת אסורה רציחה. אצל רוב היהודים, ברוך השם. במקומות אחרים, באזורים של ניו יורק סיטי, לא כל כך אסור. כאן אסור. למה אסור?

עכשיו, בא אחד והוא הורג יהודי שני. נעשתה רציחה מותרת! אם הוא מניח היתר – לא רק לעצמו; רציחה היא לא דבר שאדם עושה לעצמו, הוא עושה לעולם – עכשיו נעשה היתר. אוקיי, אחד שניים אולי. השני, עוד יותר גרוע. עכשיו רציחה מותרת.

איך עושים רציחה חזרה אסורה? רק דרך אחת: שהורגים את הרוצח. אין דרך אחרת. עדיין לא מצאו דרך אחרת. יש דרך אחרת: אפשר לשים אותו בכלא לכל חייו. זה לא הבדל גדול; זה גרוע יותר מהריגה, אגב. חלק מהחכמה המודרנית הגדולה… אנחנו לא מכים ילדים, אבל זורקים אותם מהישיבה. הרבה ממש אנחנו נוראים נוראים, מחזיקים את עצמנו גדולים: לא מכים, רק צועקים. מה הנפקא מינה? להכות זה קל יותר מלצעוק.

בכל מקרה, אז, מבין? זו הדרך היחידה לעשות את הדבר חזרה אסור. זה הפירוש.

הפסיכולוגיה של הקרבן: רציונליזציה של הרע

תחזיקו לי עכשיו חזרה לנקודה הראשונה שלי. הבעיה היא: שוכחים. הבעיה היא שאנשים הם סוג מוזר של דבר. ברגע הראשון הוא עוד זוכר, הוא מבין את זה, זה בסיסי, זה אינסטינקט אפילו – הוא מבין, אי אפשר לתת לרציחה להיות מותרת. שבועיים אחר כך זה באמת נעשה מותר אצלו. זו הבעיה. זה באמת נעשה מותר.

אצל הנרצח גם יכול להיעשות מותר מה שהרגו אותו, אתה יודע. לאדם, עושים לו עוולה, גונבים ממנו, הורגים אותו – לא אותו, את משפחתו, אני יודע – בשנייה הראשונה הוא עוד זוכר שאסור להרוג. הוא אומר: “משוגע, הורגים?! אני אהרוג אותך עם ילדיך, עם נכדיך, עם נינייך! ואפילו אלה שעוד לא נולדו, אני לא מפחד מנבואת משה רבינו שאולי יצא אחד… לא יצא כי אני אהרוג את כולם!” אוקיי?

ביום השני הוא חושב: “רגע, למה הלה הרג אותי? אולי הוא צודק בכלל? אולי מותר להרוג אנשים? אולי מגיע לי?”

רואים, בכל עוולה שקורית לאדם, האדם עצמו מתרגל שזה נורמלי לעשות עוולה, במיוחד לו! זה מאוד מוזר, אבל אנשים הם כך. ואז, אתה צדיק, אתה שנעשתה לו עוולה, זו לא בעיה.

אם יש גזירה שצריך כאן לקיים, צריך כאן פשוט לעשות. אמרה התורה: קודם כל עושים ציווי. אם אי אפשר עכשיו, יוצאים, הולכים לעשות את העונש של מחיית עמלק. מי שמסתכל במעשה עם שאול רואה בבירור: זו מסע עונשין. לא היתה שום סיבה אז; הלכו לחפש אותם להעניש.

שאול המלך והמלחמה בעמלק

עכשיו, בעיה היא שהציבור לא מחזיק בזה. שאול המלך לא החזיק בזה. הרי המקור הגדול ביותר, הרמב”ם הרי מביא את הפסוק משמואל להוכיח. שאול המלך לא החזיק. הנביא הרי בא ואמר “בוא הנה”.

ואגב, כששאול הלך למלחמה בעמלק, זה לא היה נקמה על מה שעשו ביציאת מצרים. זה היה – כן, זו טעות גדולה למי שלא לומד תנ”ך, כמו הרבה אנשים שאומרים דרשות בפרשת זכור, שהם עמי הארצות גמורים. הם חושבים ששאול בא לנקום על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים. הוא באמת לא מבין שום פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. נקמה – לא קראת פרק קודם? שני פרקים קודם? שלושה פרקים קודם?

עשיתי פעם רשימה, שבע עשרה פעמים לפחות בתנ”ך נלחם עמלק עם היהודים. חמישה שבועות קודם דוד נלחם בעמלק, קצת אחר כך עוד. קודם לכן, במדין, סיסרא – עמלק היה כל הזמן. הוא נקם בעמלק על כל המעשה שעשו כאן ושם. והוא לא היתה לו מסירות נפש לכל העניין שלא הגיוני כמו שאנשים אומרים בדרשות.

לא היתה לו האומץ להעניש את עמלק על מה שעשו שבוע שעבר, שבועיים קודם, שנה קודם, אני לא יודע כמה זמן. אותם אנשים – לא סביהם, לא סביהם! הנביא בא ואמר: “שמואל חי, אתה חושב סתם שהאנשים האלה יעשו תשובה? כבר אלף שנה שהם לא עושים תשובה, זה כבר ממצרים, הם החבר’ה, זו התרבות שלהם, אני לא יודע, אולי עשו תשובה בגלגול אחר? אני לא יודע. בינתיים זה נורא.”

וזה לא עזר. שאול המלך אמר “ויחמול”, אה, “מיטב הצאן”. מה עם אגג? צריך להרוג גם את המלך? אה, אריסטוקרט, אתה יודע? אני יודע למה מלכים לא הורגים מלכים, נכון? כי הם חושבים שהם מעל כל העניין. דבר מאוד מעניין. אני לא הורג. “ויחמול”.

כן? שמואל אומר “דבר ה’”. כן, מאוד פשוט. דבר ה’ פירושו פסק? כן, ודאי, ודאי. כמו שאמרתי לך, אני לא חוזר. הוא היה לו אשתו וילדיו התמימים, אבל אשתו וילדיו המאוד מוגנים, כי אני צדיק? מה שלך? מה יושב? אוקיי, אני לא יכול לחזור על ילדים, זה פשוט.

כן, עוד עובדה גדולה יותר. כי הראשון אינו עובדה. הראשון עוד נכון. הרי אמרתי לך קודם. חייבים. כן, חייבים. כי לא בשביל עובדה. זו לא עובדה. האמת אינה עובדה. עובדות הן מצווה. זה כן, זה חשוב… תהיה טוב, זה הדבר שמצליח שזלבנים הוא אצל אחד מושבות מעשה [לא ברור]. כשנעשה אחרי שרציחה חזרה, חוץ מזה שאסור לעשות את זה. ולפני כן שם, חייבים לעשות את זה? פיקוח נפש. אי אפשר לקחת סיכונים. לא שלקחו את הסיכונים ומחזיקים סיכונים. כן, למעשה, שאל את הרב המקומי שלך.

מידת הכעס ככלי לצדק

אוקיי, אני אומר לך את… אני רוצה לספר לך את התורה. אומר הרמב”ם הקדוש, לומדים מזה. רואים, הרמב”ם למד מהפרשה של שמואל, המצווה, הפירוש של המצווה של זכירת עמלק. הוא אומר ממש, הוא מביא לך את זה, אומר לך כבר תקרא, זה הכל לך בפרשת שלו. אומר הרמב”ם הקדוש: רואים מזה שאי אפשר, אי אפשר ללכת למלחמה, אלא אם כן כועסים.

מאוד מעניין, מה שמעת על מידת הכעס? מה שמעת על מידת הכעס פעם? מה זה כעס? כבר דיברתי על זה מספיק? פעם כאן. ושמענו שבמידות יש כעס? הרמב”ם הוא המקום בפרק פרק. פעם, פרק א’ הוא המבוא. וגם, בהלכות מלכים הוא המבוא.

כעס, לכל מידה יש הרי פעולה ששייכת, כן? התאווה שייכת כשיושבים ליד השולחן וקונים לאכול, או וכו’. איזו עוד מידה דיברנו עליה? מידת הנדיבות והנתינה שייכת כשמרוויחים כסף ומחלקים כסף, וכו’ כן? לאיזה נושא שייכת מידת הכעס? לאיזו סוגיה שייכת? זה אותו חלק מהחיים האנושיים שזה שייך אליו, בעיקר.

אני צריך להעניש מישהו. מה? אני צריך להעניש מישהו. מאוד טוב. כעס שייך לעשיית צדק. כתוב הרבה פעמים בתורה, ה’ הוא “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מפרשים כעס, כן? כך אומר רש”י. קנא – להט פנימי. כועס, בעברית פשוטה. כן? הקב”ה הוא אלוקים, הרי זו הפנימיות. אומרים שלקב”ה אין מידות, מה יש לומר? הפנימיות, המידה שגורמת, התנועה בנפש שגורמת לאדם לקחת על עצמו את הצדק הנכון, זה נקרא כעס. זה כעס.

השאלה היא, אם זה באמת כעס, לא יודעים אם זה באמת כל כך טוב או לא. צריך שיהיה רב שהוא מכריע את הציבור. זה התפקיד של ה”כהן משוח מלחמה”. תפקידו של משוח מלחמה הוא לעורר את הציבור, לעורר השנאה. זה תפקידו. הוא צריך להכריע שזה נכון. אמת. או שאדם צריך להכריע, אבל אחרי שהכריע הוא צריך להתרגש.

צריך, ברגע שאתה בכעס אתה לא יודע אם אתה עושה יותר מדי… לא, לעולם לא עושים מספיק. אל תדאג. אני אומר לך, קל וחומר כשנמצאים בכעס הגדול ביותר, לא עשו מספיק להתחיל תוכניות עולות. אני מדבר על הדרכים הישנות, כשאומרים מלחמה וכדומה, מובן? לא עושים מספיק. לא עושים מספיק. זה לא נכון. צריך שיהיה כעס. אדם הוא הרי סוג כזה של דבר שהוא עושה עם הרגשות שלו. הוא צריך שיהיה לו מידה עצומה של כעס כדי לעשות את הדבר הבסיסי שנקרא מחיית עמלק.

וממילא, חוץ ממה שיש מצווה על המעשה של מחיית עמלק, כמו כל המצוות שיש להן את זה, אבל זה מיוחד. יש מצווה על המידה של מחיית עמלק. המידה של מחיית עמלק היא להתעורר לפני שהולכים למלחמה, כמו שהכהן משוח מלחמה עשה כמו ששמואל הנביא עשה לשאול, או וכן הלאה, שיתעורר הציבור, להזכיר להם איך עמלק היה שקץ הוא, אביו, סבו, דודו, לא היה אף אדם טוב אחד.

שלום ומלחמה: שני זמנים נפרדים

כן נכון, ודאי שוב, אם יש שיחות שלום, מתחיל מה שאומרים “עושה שלום”, אבל עושה שלום מה שמתחיל. אין אדם בעולם, ודאי. אם הוא רוצה להיכנע… לא, זה אחר כך. הכעס מעורר אחר כך, אחרי שלא הצליחו שיחות השלום, הכל. קודם עושים שיחות שלום, תמיד. צריך את שניהם. שניהם. בשעת מעשה אנחנו במלחמה קבועה. לא, תזכור, “זכור”. זה אומר שצריך לזכור ולהיות… כן, כן.

אני לא מתכוון שכעס, לזה יש קשר לשיחות אחרות. כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס בלי להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה, זו טעות. וזה יכול להיות בלי שום כעס כלל. כי מה שאומרים שכעס פירושו להיות אבוד – אני לא מסכים. כעס פירושו להיות נסער. אתה יודע מה פירוש להיות אבוד?

זה יכול להיות עם ראש גדול. אהבת ה’ פירושה להיות אבוד? כך אומר באמת המהר”ל, אבל זה לא נכון. הוא נורא מלוהט בנושא הזה. אבל באותה דקה עצמה הרפ’ס השתלטו על דברים אחרים, הם לגמרי רגועים.

אתה חושב שיכולים להיות אנשים? זה לא היה מועיל! בשעה שהמלחמה מגיעה אליו, הוא באמת אבוד.

שיעור: כעס, מלחמה, והפירוש האמיתי של פנימיות

תוכן: השיעור עוסק בהבדל בין “להיות אבוד” ו”כעס” במלחמת עמלק, תפקיד מצוות הזכירה כהכנה למעשה, והגדרה עמוקה של “פנימיות” ו”חיצוניות” המבוססת על מעשה דואג ואחיתופל – שפנימיות אמיתית נמדדת במעשים, לא ברגשות.

—

כעס מבוקר: ההבדל בין “כעס” ל”להיות אבוד”

כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס ולא להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה [שכעס פירושו לאבד את הראש]. זה לסבול את עצמם… מחלוקת שלא צריך כלל כעס. אבל מה שלא צריך כלל כעס, אומרים: “כעס אסור שיהיה אבוד”.

אני לא מסכים! כעס לא צריך להיות מתוך התרגשות! מה הקשר לאיבוד שליטה? זה יכול להיות עם ראש גדול! “אהבת ה’ לא צריכה להיות מתוך איבוד שליטה” – כך אומר אכן המלבי”ם, אבל זה לא נכון!

והוא מלהיב מאוד בנושא הזה! אבל באותה דקה עצמה, כשמדברים איתו על דברים אחרים, הוא לגמרי רגוע. אפשר לראות את זה אצל אנשים. זה לא היה… בזמן שהמלחמה מתנהלת והתינוק שלו בא וצריך מוצץ, הוא לא… “אני כועס! מנהלים מלחמה עם רחמנות!” אין כאן סתירה! צריך להיות בן אדם, צריך להיות בשליטה. אבל כעס הוא באמת כעס.

מי חייב בזכירת עמלק?

מצוות הזכירה היא מצווה על מי שמנהל את המלחמה, או על הנביא, מי שהוא האחראי על “רוח המלחמה” – לא הגנרל שהוא אחראי על המלחמה המעשית – אלא נביא או כהן, מי שאחראי על רוח המלחמה. הוא האחראי על כך, הוא עושה פרשת זכור. זו המצווה.

זה לא במלחמת רשות. במלחמת רשות לא צריך להיות כל כך כועס. מלחמת רשות היא אמצעי… מלחמת רשות לא נדרשת כעניין לעצמה. מלחמת רשות היא מצווה, מלחמה שרוצים, מכל סיבה שהיא, לדבר טוב או לדבר רע, שרוצים. מלחמת עמלק היא מלחמה שתמיד יש בה חובה, זה סוג המלחמה שהיא עונש.

נכון, נכון, עושים שיור לידיים. אבל למה עושים? זה כתוב בפרשת שופטים שעושים שיור לידיים. ומי שלא רוצה אחרי שאומרים “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב”, מי שרוצה לחזור, הוא לא משועבד לכבישת שוק. אבל מה עושים? עושים סדר, דואגים לזה.

אבל במלחמת עמלק זה נדרש. כי זו לא מלחמה שעושים בזמן שכועסים, או בזמן שסתם רוצים לעשות מלחמה כמו מלחמת רשות. עושים את זה כי זהו הצדק.

הצורך בזכירה למען הצדק

בני אדם לא יכולים לעשות צדק אלא אם מעוררים אותם, מעוררים אותם שיזכרו שמגיע לאותו אחד העונש. למה באמת אנשים שוכחים? למה באמת מלחמה… למה באמת מוחלים ושוכחים? אני חושב שצריכה להיות יראה. “מוֹרָא גְדוֹלָה וּזְרוֹעַ נְטוּיָה”.

כתוב “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), אני לא יודע, יש פסוק בחומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – זה צריך להיות דווקא ביהודים. נכון, המדרש אומר מוחל לעוונותיהם של ישראל, זה בין יהודים “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.

לפעמים צריך למחול, אבל כאן יש מדרש מצד… כתוב “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, הכוונה בדיוק לזה, הנקמה שכן נדרשת, כן כשלא צריך למחול, זה כתוב בתורה “כשאתה לא יכול לעשות, אין לזה ניתוק”. מגיעה לך כן נקמה, אומרת התורה “לא תהיה נוקם”. הרמב”ם אומר שם למה? כי העולם לא יכול להתנהל עם יותר מדי נקמה. הוא אומר שם את המילים של גנדי.

אי אפשר תמיד למחול, אבל זה “בני עמך”, כי הוא בסך הכל חבר שלך, הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו, בסדר, תמשיך הלאה, שימחלו. אבל יש פעמים שלא צריך, צריך למחול, את זה צריך לעשות לבד, בשביל זה יש מצווה. המצווה פירושה שצריך איזו תורה, איזו אחריות, איזו דעת שאומרת שכאן צריך… אז מה? כשיש משטרה, מדברים הלאה עד שם הלאה יש את המלחמות.

זכירה כהקדמה למעשה

היום, אז זהו הפירוש של מחיית עמלק. אני רוצה להביא כאן את עיקר החידוש שרציתי לומר… העולם לגמרי מבולבל. למה הם לגמרי מבולבלים? הם לא תופסים שזכירת עמלק היא הקדמה למחיית עמלק.

כל בעלי הדרשנים החסידיים חושבים, אפילו אנשים שאומרים על פי הרמב”ם, חושבים שיש מצווה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק, לא היום, לא מחר, לא אתמול, מי שהוא עמלק. אין שום עניין בזה.

למה? כי כעס, שכולם ידעו, דיברנו כאן קצת בשבוע שעבר, כל מידה היא בשביל מעשה. אין מידות שמשנות מהפנימיות. מידות זה פנימיות זה ודאי העיקר. אדם לא עושה בלי הרגשה, בלי מידה, בלי שיהיה מתרגש או משהו אחר. זה מאוד חשוב לדיין, מי שתפקידו לעשות צדק, צריך הוא לכעוס, או צריך הוא להעמיד פנים של כעס על דברים כשזה נדרש. אדם לא עושה בלי זה.

אבל הכעס הוא כדי… הכוונה שאני סובר שבאמת צריך לעשות משהו, זהו הפירוש של זה. כמו שאהבה פירושה: אני סובר שבאמת אני רוצה את הדבר, שאני רוצה את האדם, ואני רוצה להיטיב לו, שאני מחשיב אותו, וכן הלאה.

אם מישהו כועס בלב, הוא אומר בלב, בלי שזה יוביל לשום מעשה, אין לזה שום קשר לכלום! זו לא פנימיות, זו חיצוניות.

דואג ואחיתופל: ההגדרה האמיתית של פנימיות וחיצוניות

זה מה שרציתי לומר, כתוב וכולם יודעים, שצריך להיות פנימיות ולא רק חיצוניות. הרבה אנשים מה שהם קוראים פנימיות זו חיצוניות, ומה שהם קוראים חיצוניות זו פנימיות.

מה שהייתי רוצה לומר, כתוב בגמרא (סנהדרין קו:) שדואג ואחיתופל למדו הרבה תורה, זה היה “מן השפה ולחוץ”, ממש חיצוניות.

יהודי חושב שהכוונה כך: כשהוא למד, הוא למד בקרירות, משהו כזה סתמי, בלה בלה בלה בלה בלה. “שפה פנימי” פירושו שכשהוא למד הוא הלך באש, סערה פנימית, הוא הרגיש את ההרגשה שצריך להרגיש כשמתפללים. כך חושבים רוב האנשים.

אני הייתי אומר פירוש הפוך בדיוק. הייתי אומר למה? מה הבעיה של דואג ואחיתופל? מה זה דואג? דואג היה צדיק גדול, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה’” (שמואל א כא:ח), הוא ישב בבית המקדש יום שלם.

אתה יכול להיות בטוח שכשמישהו בא לדואג וביקש ממנו טובה, שיגיד מידע לשידוך, הוא אמר: “מממ… לשון הרע”. הוא בוודאי אמר הרבה שיעורים מלאים בלשון הרע, היה לו כל יום שני דפים חפץ חיים, הוא בוודאי הרבה דיבר על כמה עבירה גדולה זה לדבר לשון הרע וכן הלאה.

זה היה דואג, בוודאי, הרי הוא למד, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה’”. אבל כשיצא שלפי האינטרסים שלו צריך לומר לשון הרע, דואג עשה מהלך והרג עיר שלמה [נוב עיר הכהנים]. הוא לא חשב פעמיים על זה, הוא אפילו לא התחרט.

הוא יושב בבית המקדש בדיוק, אה המלך שאל אותו, עברת שם, אתה יכול להעיד עליי, מה אני צריך לעשות? שאול המלך, מה אני צריך לעשות? מה הוא אמר לו? הוא לא נתפס, סליחה באמת, כן באמת נורא היה, הרגו את הקדושה, כן.

ועל זה אומרת הגמרא: הוא “מן השפה ולחוץ”. הכוונה לא לומר שהוא לא הרגיש את איסור לשון הרע כשדיבר על לשון הרע. הכוונה לומר שהוא לא עשה את זה! כשהגיע לידי מעשה הוא לא עשה. אז מה שקוראים “מן השפה ולחוץ” זה שהוא דיבר עד סוף הדורות, כמו סוף זמן קריאת שמע. הוא דיבר בקול גדול על לשון הרע, אבל לעשות הוא לא עשה.

“אמיתי” פירושו לעשות למעשה

וזה נקרא “מן השפה ולחוץ”. במילים אחרות, כשאומרים שמישהו הוא לא בפנימיות, הוא לא “אמיתי”. אתה לא באמת מאמין באיסור לשון הרע. אתה באמת מדבר לשון הרע, אתה רק מדבר על זה. זהו הפירוש.

מה פירוש שאתה אמיתי? שאתה עושה! לא שאתה מרגיש בלב שלך. לא משנה מה אתה מרגיש בלב שלך. ודאי שזה אומר להרגיש בלב, אבל אני אומר אם באמת הרגשת בלב שלך – מה שעשית, זהו הפירוש של להרגיש בלב, ואני אכן סובר כך.

שאני מדבר על זה ואני יכול לומר שיעורים יפים ואני יכול לומר הסברים וכן הלאה, אני יכול אפילו להתלהב – זה מאוד קל להתלהב – זה לא אומר שאני “מן השפה ולפנים”. זה שאני “מן השפה ולחוץ”. “מן השפה ולחוץ” זה רק שונה ממי שעושה למעשה. במילים אחרות, ככל שהוא עושה יותר בחיצוניות זה אומר שהוא מאמין באמת בזה. זהו סימן. זה מה שזה אומר.

במילים אחרות, המילה פנימיות לא אומרת בפנים, היא אומרת “אמיתי”. ההיפך מ”מן השפה ולחוץ” הוא שהוא אמיתי. אחרת זה מזויף. במילים אחרות זה רק מבחוץ, כמו שאומרים מנורת כסף שהיא כסף מבפנים גם, היא לא מצופה זהב, נכון? היא רק כסף מבחוץ, לא כסף אמיתי. הבעיה שלו היא שהפנימיות פנימיות לא טובה יותר מהחיצוניות. זה לא אמיתי, זה שקר. הוא לא כסף אמיתי, הוא כסף מבחוץ אבל לא מבפנים. איך רואים את ההבדל? זה לא מה שרואים, זה אמיתי. אמיתי פירושו שהוא לגמרי אמיתי, הוא לא רק אומר שהוא כזה.

מה שאנחנו קוראים פנימיות פירושו שהוא עושה, לא שהוא מרגיש בפנים. לא שההרגשה בפנים היא סימן למה שהוא עושה בחוץ. הוא באמת כזה, הוא אמיתי. מה פירוש אמיתי? אמיתי פירושו מישהו שבאמת עושה. זהו הפירוש של אמיתי. הוא באמת עושה.

משה רבינו, שלא לשמה, וסוף הכבוד לבוא

דרך אגב, הוא יכול אפילו לדבר על זה. כאן יש שני סוגי אנשים: צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, או הבינוני של התניא או משה רבינו של הרמב”ם. משה רבינו הוא עדיין אמיתי. משה רבינו הוא לא “מן השפה ולחוץ”. הוא עושה באמת דברים טובים. הוא רק לא מבין למה הוא עושה את זה. הוא לא רוצה את זה לעצמו, הוא רוצה את זה בשביל אחרים, זה שלא לשמה. אבל “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא זה לא כאן אצל שלא לשמה. סוף הכבוד זה הרבה יותר גרוע משלא לשמה, או שאפשר לקרוא לזה שלא לשמה אם רוצים, אבל בכל זאת אומרים תוספות שיש דברים שונים שקוראים להם שלא לשמה, לא הכל אותו דבר.

“סוף הכבוד” פירושו שאתה לא אמיתי. אתה לא עושה את זה. אתה אפילו לא מחזיק בשלב של לעשות, אתה מחזיק בשלב של לדבר על זה, אתה לא מחזיק בשלב של לעשות. ההחזקה שלך מזויפת. זה לא אמיתי. זהו הפירוש של סוף הכבוד, זהו הפירוש שמישהו הוא משהו רק מזויף, רק לחוץ.

הוא רק לא מבין למה זה טוב. הוא לא רוצה את זה לעצמו. הוא רוצה את זה בשביל אחרים, כמו סוף הכבוד. אבל כל אחד צריך להיות מתרגש וזה אומר להיות אמיתי? צריך להיות מתרגש כל כך שעושים את זה באמת. אם הוא מאוד מתרגש אבל לא עושה כלום, זה לא מעניין. לא צריך להתרגש, אין שום מצווה בזה.

כן. יש… לא, המבחן… כן, יש מידה של לשון הרע, ויש פעולה של לשון הרע. כמו כל דבר, לא לדבר לשון הרע זה כי הוא לא מדבר. הוא מדבר על לא לדבר לשון הרע, והוא עצמו מדבר לשון הרע. הוא מתלהב מזה, הוא אומר דרשה חריפה, הוא צועק, קולות וברקים, הוא מרגיש מאוד חזק שאסור לדבר לשון הרע, הוא מתכוון מאוד חזק שהוא לא רוצה לדבר לשון הרע.

סיכום: רצון נמדד במעשה

הנפקא מינה מזה היא, ש”לרצות” זה כלום. והרבה אנשים אומרים עוד מהחידוש: “כולם רוצים להיות טובים, הם רק למעשה לא טובים”. זהו הפירוש של סוף הכבוד, בדיוק אותו דבר. כל אחד שואל אותו, הוא אומר שהוא רוצה להיות טוב. כן, הוא אומר. אבל הוא לא רוצה להיות טוב. למה? כי הוא לא טוב. לא רק למה? זה אומר שהוא לא רוצה להיות טוב. כי הוא לא טוב.

אני לא מדבר על מישהו שיש לו מלחמה שלמה שמתנהלת, או שיש לו מניעות חיצוניות. אני מדבר בצורה רגילה. הוא לא רוצה להיות טוב. כשהרמב”ם אומר בהלכות גירושין (פ”ב ה”כ), כן, שאדם אומר “רוצה אני” זה טוב כי הוא רוצה הרי להיות… הוא לא מתכוון לומר שבאמת בלב הוא רוצה. הוא מתכוון למעשה אתה רוצה! לא שתיים למעשה באותו מעשה. פירוש הדבר לשאול, באופן כללי אני לא רוצה. לא, באופן כללי אתה גם רוצה! אתה רוצה את עצמך באופן כללי, אתה רוצה להיות יהודי, אתה לא רוצה שאתה רוצה, אתה לא יודע שאתה רוצה, כי אתה כזה.

מישהו שבא לבית המדרש כל יום, כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם חיות גדולה, הוא בא סתם. כן? שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש בפנימיות או בחיצוניות?

הוא בא בפנימיות! איך אני יודע? כי הוא עושה את זה! אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.

והנה שני שמתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא כנראה מלא חיצוניות.

פנימיות, שקר, והמצווה של מחיית עמלק בזמן הזה

תוכן: השיעור מסתיים עם מבט עמוק על ההבדל בין פנימיות אמיתית לדמיונות. הדובר מסביר שפנימיות נמדדת במעשים, לא בהרגשות (“להתלהב”). הוא מביא את היסוד שאדם אסור לו לרמות את עצמו שהוא “אדם טוב” כשמעשיו מראים אחרת. לבסוף זה מתחבר למצוות מחיית עמלק: הרמב”ם דורש שנאה כהכנה למלחמה, אבל בזמן הזה המצווה הפכה ל”זכירה” סמלית וללימוד תורה, מכיוון שעמלק כבר לא קיים בפועל.

—

פנימיות מול חיצוניות: “תורת פורים” של אמת

מישהו שבא לבית המדרש כל יום — כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם רעש גדול, הוא בא סתם. כן, שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש, זה פנימיות או חיצוניות?

הוא בא בפנימיות! כי הוא יודע, כי הוא עושה את זה. אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.

ושני, שהוא מתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא מן השפה ולחוץ! הוא רוצה מאוד חזק, הוא רוצה כל כך חזק עם געגועים ורצונות וכיסופים, אבל הוא לא עושה את זה! הוא מן השפה ולחוץ!

זה שבא, אין לו מושג למה הוא בא. שואלים אותו, הוא לא יודע… הוא לא יכול לומר תורות יפות, הוא לא יכול לומר הסברים — לא תורה חסידית, לא תורה ליטאית, לא רמב”ם, הוא לא יכול לומר כלום. למעשה הוא בא… הפשט הוא: הוא אמיתי. זה מה שהוא אמיתי. בגלל זה הוא בא. כי הוא רוצה לבוא.

מבינים? זו “תורת פורים”, אני רוצה לעשות היפוך. כל מה שחשבת עד עכשיו שזו פנימיות — זו חיצוניות; וכל מה שחשבת שזו חיצוניות — זו פנימיות.

איך זה מתאים? זה הדבר הגדול, דבר מאוד חשוב. לא סימן, לא בתור סימן, לא — בתור מה שמתכוונים. אני צריך להסביר את זה עוד אולי כבר עשר-עשרים דקות. זהו הפירוש, כשאומרים שאדם צריך להיות אמיתי, זהו הפירוש של לומר שצריך להיות פנימיות. זו הכוונה.

הפסיכולוגיה של הונאה עצמית: “אני לא גנב”

אפשר לחשוב שכוונתו היא בעיה, פירושו… לא. אנחנו לא יכולים. לא. הם דיברו על זה, הדבר היחיד שיכול לקרות הוא כמו שדיברנו בשבוע שעבר: הוא לא יכול לתפוס שזו גניבה.

לבד לא הייתה לו פריצת דרך. לא, לא מסכים. לא, לא זה הפירוש של ניסיון. ניסיון הוא רק פירוש. אמרתי בשבוע שעבר את הפירוש של ניסיון, אני יכול לתת את השיעור, אני כן יכול לתת. אמרתי לאחרונה כאן את הפירוש, זהו פשט מהו הפירוש של ניסיון. ניסיון פירושו שאין לך אנושי… אני מכיר אנשים, אני אומר פשט טוב יותר כאן.

הוא לא תפס שזו גניבה. אין אף אחד ש… מי שאומר, מי שאומר, מי שרוצה לומר, מי שאומר: “אני כן תופס שזו גניבה, אני עושה את זה בכל זאת כי אני רוצה את זה…” — הפשט הוא: אתה גנב! אין בעיה! אל תגיד: “אני לא גנב!” אתה כן גנב!

זהו המשמעות של גנב! גנב הוא אדם שאוהב לגנוב! לא שהוא גונב בפועל — הוא אוהב לגנוב. לא “הוא גנב” במקרה, אלא הוא אוהב לגנוב! זה המשמעות של גנב!

מה הכוונה שאתה לא יכול להתאפק? זו מציאות של אדם, זה לא רק דבר. זה לא סתם “דבר”. מה הכוונה שזה שקר? זה בלוף, אבל אתה לא תופס. אני יכול להסביר את זה בדרך אחרת: זה בלוף שאנשים מוכרים לעצמם, כדי שבהספד זה ייראה יפה יותר ממה שהם באמת. זה מה שאני אומר, לא רק אני, ראשונים ואחרונים אומרים את זה גם. חוץ מאנשים שלא תפסו את זה בעצמם, חיים את כל חייהם בדמיון שהם בעצם אנשים טובים שיש להם “חתיכות יצר הרע” — אבל אתה אדם רע! תתחיל להיות אדם טוב.

תירוצים של יצר הרע מול התמכרות קלינית

כך אני סובר. אני סובר שזה לבד הוא טעות ראשונה, וכל חתיכת התורה שמדברים עכשיו סביב היצר הרע, זה בדיוק מה שאני אומר.

יש מישהו שרוצה לאכול פופקורן. מה הכוונה שהוא לא רוצה לאכול פופקורן? אין לו שום דבר נגד לאכול פופקורן. יש לו נגד להשמין או לאכול סתם ג’אנק, כן? אבל, למעשה, הוא לא תופס שלזה התכוונו. הוא חושב שפופקורן אחד באמת לא אומר… לא, הוא חושב שלא תופסים. את זה מגישים למוח. המוח ירגיש בנוח עם זה, אנחנו מדברים לעצמנו משהו. לא, לא מגישים. זה לא תירוץ, זה ממש הפוך, התירוץ הוא הרי סתם תירוצים. “אני רוצה לעשות את זה, יש לי יצר הרע” — לא, מה שבאמת קורה זו התמכרות קלינית.

אני לא יודע, אני לא יודע. אני מדבר על אנשים נורמליים. אני לא מדבר על אנשים חולים מבחינת בריאות הנפש. התמכרות אני לא יודע. אם יש דבר כזה, צריך ללמוד הלכות… מה שיהיה. יש בעיות שונות. יש כל מיני בעיות של אנשים. אני מדבר עכשיו על אנשים נורמליים. אין דבר כזה. זה נקרא לרמות את עצמך. זה בלוף.

אני סובר שאנשים אומרים לעצמם שקר גמור שהם אנשים טובים. הם לא אנשים טובים. הם שכנעו את עצמם. למה כל אחד שכנע את עצמו שהוא אדם טוב? אתה יכול לומר על סמך מה? לא על סמך מה שאתה עושה — על סמך מה שאתה מדמיין! מה אכפת לי מהדמיון שלך? זה נקרא “סופר-אגו”, אתה יכול לדבר יפה — למי אכפת? מה זה אומר, למה זה טוב בכלל? מי סיפר לכם שזה טוב?

רגשות אשמה וחרטה

הוא מרגיש אשם אחר כך. להרגיש אשם זה הדבר הכי גרוע בעולם, זה עושה אנשים גרועים יותר. אוקיי, “אני הרגשתי אשם אחרי זה כמה שיותר מהר” — מה זה מראה? הוא טוען שיש לו חרטה. אתה לא יודע כלום. למה הוא מרגיש אשם? הוא לא מרגיש אשם, זה עוד חרטה.

מה הכוונה להרגיש אשם? אותו דבר: אם היית מרגיש אשם היית מחזיר את הכסף. כן? למה הוא לא מרגיש אשם? אני מכיר את האדם הזה, הוא אומר לי: “גנבתי ממך מיליון דולר. אני מרגיש כל כך רע, אתה צדיק, אתה גנב…”

אם היית מרגיש — תחזיר את הכסף! היית אפילו מחזיר פעמיים כי אתה מרגיש כל כך רע. לא, אתה לא מרגיש רע, אתה רק אומר שאתה מרגיש. המילה “להרגיש” היא מילה כל כך מוזרה. אתה לא מרגיש רע, אתה אומר שאתה מרגיש. הוא יכול לומר, הוא אומר את זה לעצמו, הוא אומר את זה רק בקול, הוא אומר את זה לעצמו, הוא רק אומר את זה.

הוא נזכר חזרה שהוא צריך לעשות כך. הוא צריך לעשות את זה, דרך ההפנמה. בדיוק, דרך לעשות את זה, דרך ההפנמה. דרך “שלא לשמה בא לשמה”. אני לא מרפא שם. זה דבר. תשכח מזה.

הרמב”ם ומלחמת עמלק: שנאה כהכנה

אוקיי, זה שיעור אחר, אני לא יכול הכל בבת אחת. אני רק אומר שהעיקר כאן הוא: אני מבין מאוד טוב את הרמב”ם במה שהוא עשה לגבי מלחמת עמלק.

מישהו שהוא מאוד… אני אומר לך שהאדם שהלך לאותה שמועס, כל שנה הכעס שלו על עמלק, שזה יבוא למעשה — אין לו את זה בכלל, אין לו שום קשר לזה. יכול להיות שהוא עושה, יכול להיות שהוא לא עושה, אין לזה שום קשר לעניין. הרי אני מכיר את האדם הזה, רבונו של עולם, אני לא מדבר עליו. הוא אומר כל יום דרשות על איך שצריך אהבת ישראל, כל יום דרשות לא לדבר לשון הרע. כשזה מגיע למעשה — אני לא אומר שהוא מדבר או לא מדבר — אבל שום קשר אין לזה לדרשות כלל.

כי הכוונה לאדם מסוים. אני מכיר עוד הרבה אנשים, רק אדם אחד כועס על עמלק. הרבה אנשים, הרבה אנשים בעצם. אני מדבר על האנשים הטובים שאנחנו קוראים להם טובים, אנשים נחמדים, רובם הם בדיוק זה — מן השפה ולחוץ. האנשים שהם באמת אנשים טובים, בדרך כלל הם לא אומרים דרשות כל כך יפות על זה. הם פשוט עושים את זה.

לא, לא דווקא. לא אמרתי ששקטנים הם יותר טובים. אנשים שקטים הם בכלל לא יותר טובים מאנשים רועשים, אין לזה שום קשר לעניין.

מה היה הקשר עם הרמב”ם?

הקשר הוא רק שזו דרמה. הרמב”ם הבין מאוד טוב שכדי למחות את עמלק, חייבת להיות מצווה של לשנוא את עמלק. אבל המצווה היא לשנוא. מה הכוונה לשנוא? לשנוא לא אומר לשבת ולשנוא אצלי בבית. בלייקווד, מה הכוונה “שנאה”? “שנאה” אומרת שלפני שהולכים למלחמה, נזכרים שצריך לעשות מלחמה. מגיע לו מלחמה, זה נקרא “שנאה”.

כלומר, כלומר, כלומר: מגיע לך מחיית עמלק. לא לך — לעמלק, כן? לו מגיע, זה המשמעות: מחיית עמלק. וכשהולכים לעשות מחיית עמלק, אין שום ספק שצריך לומר שאף אחד לא מצווה לקרוא את מצוות מחיית עמלק, שהוא עושה פורים לרבונו של עולם. אין שום מצווה כזו.

זכירת עמלק בזמן הזה: מנהג ולימוד

זה מנהג יפה שלפני פורים קוראים פרשה בתורה שקשורה לפורים. אם מישהו רוצה הוא יכול לומר שזו מצווה, לא כך, אני לא יודע, חוץ מזה אין מצווה כזו.

כל העניין של כל העניין בגלות עשו ממחיית עמלק חתיכת דבר. לא, הגלות עשתה דרש, שכשאנחנו חוגגים פורים ואנחנו שורפים את המן ואת הסוס השחור, אז זו מחיית עמלק סמלית. ובשביל זה, מתכוננים בשבת שלפני כן, מדברים על זה, ומה אפשר לעשות? זה ה”זכור ונעשה”. זה הפשט של הגלות, או הפשט של פורים. בדיוק. מתכוננים ומכים חזק בהמן.

יש לי פשט פשוט. אתה חייב לזכור שכל שנה כדי שזה יבוא למעשה… אם זה יזדמן כנראה. אני שומע, אני יודע, שיש אנשים שלומדים, אבל זה עדיין דוחק גדול. כי מי הוא העמלק? שוב, העמלק של התורה כבר לא קיים… זו דעה, זה לפני דוד המלך כוונתי. כתוב כמעט בפירוש בפסוק, שדוד המלך הרג את העמלקים האחרונים. אבל מה עכשיו? המצווה של הזכירה הרי נאמרה לכם כשכבר לא היה עמלק, הא?

אני לא יודע, אני לא יודע מתי נעשו התקנות, זו תקנה דרבנן לפי מה שאני אומר, זה עם חכמים. זה נתקן. לא? שוב, חוזרים לחומש. לא עוזר לי הפסוק. אתה רואה שהיהודים… אתה יודע, אתה רואה את היהודים שקראו כל שנה פרשת זכור? האם הם יותר הצליחו נגד היטלר באמת? זה לא עוזר! משהו כבר, לא?

אני אומר לך שהפורים שלנו שהולכים לדפוק בהמן, או הולכים לעשות מה שעושים בפורים, שיתכוננו לזה בשבת זכור.

איך מתכוננים? לומדים את התורה. זה הפך לדבר, לומדים את התורה ומה לעשות עם זה. לפני כן היהודים ששולחים בשבת זכור, הם באמת רוצים, הטבע שלהם באמת רוצה. יש מה שהם רוצים. רוצה לראות שהם רוצים? זו הראיה שהם רוצים, כי הם רוצים את זה כשכבר רוצים לומר.

אוקיי, בואו נגיד שבת זכור אחת. זו הפעם החמישית למעשה כאן בברוקלין בקראון הייטס, זה הנחמן ודחיסי מלך [?]. בחוץ מה ששומעים צועקים. פעם חשבתי, האם זה היו החלוצים, הצבא הארץ-ישראלי. זה הראשון שאחרי עושים קידוש, מתנדנד ואיך העם נקרא, איך מבינים שמישהו הוא נכד? לכאורה צריך הרי שיעור שלהיות ממשפחת בית דוד, וצריך את זה הרי הוא נכד שלך? או מישהו שלא מסתבר שהוא קורא לעצמו ממש ממשפחת בית דוד. זו באמת בעיה. לא נוגע.

אוקיי אני צריך לעשות את הווידאו. זה הרי לא חסר הפוך, זה הרי לא מספיק.