סיכום השיעור 📋
זיכרון השיעור — הלכות מגילה וחנוכה: מקרא מגילה, הסכמת בית דין של מעלה, והלכות קריאת המגילה
—
א. היסוד של מקרא מגילה כ”תקנה בעייתית” — מכות כ”ג ע”ב והסכמת בית דין של מעלה
1. גמרא מכות כ”ג ע”ב — “מאן סליק לעילא ואתא ואמר?”
ר’ חנניא בן גמליאל אומר: „כל חייבי כריתות שלקו — נפטרו מידי כריתתן.” רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר’ חנניא בן גמליאל.
הפשט: מי שחייב כרת, אם קיבל מלקות — נפטר מן הכרת.
חידושים:
– קושיית רב יוסף — „מאן סליק לעילא ואתא ואמר?” מי עלה לשמים והביא את התשובה שהכרת אכן בטל? הרי אי אפשר לפסוק מה הקב”ה עושה בשמים. זהו המקור של רבינו יונה שאומר שאין שייך פסק בענייני אמונה — אמונה היא מה שהקב”ה עושה, והוא אינו שואל אותנו.
– החילוק בין „תורה לא בשמים היא” לקושיית רב יוסף: „תורה לא בשמים היא” אומר שהשמים אינם יכולים לרדת ולומר לנו מה ההלכה. קושיית רב יוסף היא להיפך — אי אפשר לעלות לשמים ולפסוק מה הקב”ה צריך לעשות. המהרש”ל מוזכר, שאולי בשמים לא ישמעו לפסק ההלכה שלך.
– קושיית רב יוסף היא רק על הלכה, לא על אגדתא — אגדתא מדברת לעיתים קרובות על דברים שבשמים, אבל הלכה זה עניין אחר.
– קושיית רב יוסף אינה על ר’ חנניא בן גמליאל עצמו (שיש לו פשט בפסוק), אלא על רב אדא בר אהבה שאומר „הלכה כר’ חנניא בן גמליאל” — המילה „הלכה” מרמזת על פסק למעשה שהשמים מחויבים לקיים. ר’ חנניא בן גמליאל עצמו רק אמר דרשה; הפסק „הלכה” הוא החידוש שרב יוסף מקשה עליו.
2. תירוץ אביי — ריש לקיש: „שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכים בית דין של מעלה על ידם”
אביי עונה לרב יוסף במימרא של ר’ שמעון בן לקיש: „שלשה דברים עשו בית דין של מטה, והסכים בית דין של מעלה על ידם.”
רש”י אומר: „אף על פי שאינם כנגד התורה” — כלומר, זהו חידוש כיוון שהדברים הללו הם לכאורה נגד התורה, ובכל זאת הסכים בית דין של מעלה.
שלושת הדברים:
1) מקרא מגילה — לכאורה נגד „לא תוסיף” (בל תוסיף). רש”י בפסחים מוזכר. דריב”ל אומר „חייבין במקרא מגילה.”
2) שאלת שלום בשם — מברכים חבר בשם הוי”ה (כמו בועז: „ה’ עמכם”). לכאורה נגד „לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא.” המקור הוא המשנה האחרונה בברכות: „והתקינו שיהו שואלין שלום איש את רעהו בשם, שנאמר ‘והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם…’, ואומר ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך’.” הפסוק „עת לעשות לה’ הפרו תורתך” הוא אחד המקורות שמותר לעשות עבירה לשמה. האיסור הוא שהוא משתמש בשם הוי”ה (שם ימחה), לא סתם „רחמנא” או כינוי אחר — זה לכאורה שם שמים לבטלה. המאור עינים אומר שהתירו זאת כיוון שאנשים כבר לא הזכירו כלל את שמו של הקב”ה — כדי שהשם לא יישכח. אידי (בגמרא) אומר ששאילת שלום בשם היא מצוה — כי אם זו רק רשות, אי אפשר לבטל בגללה איסור.
3) הפרשת מעשרות — עזרא הסופר קנס את הלויים שלא ייתנו להם מעשר — לכאורה נגד התורה.
אלו אינן תקנות סתם — אלו תקנות נגד התורה. תורה שבעל פה אינה הולכת נגד התורה — אבל שלושת הדברים הללו הלכו בבירור נגד התורה, וזהו חידושו של ריש לקיש.
3. „מאן סליק לעילא?” — גם על ריש לקיש! התירוץ: „קראי קדושין”
אפשר לשאול את אותה קושיה על ריש לקיש עצמו: מי אמר לו שבית דין של מעלה הסכים?
התירוץ: „קראי קדושין” — לא אומרים שמישהו עלה לשמים, אלא יודעים מפסוקים מה קורה בשמים. התורה עצמה אומרת לנו מה קורה בשמים.
העיקרון המרכזי: לא רק שאנחנו פוסקים הלכות למטה, אלא השמים עצמם משועבדים למה שכתוב בפסוקים. כשר’ חנניא בן גמליאל אומר שמלקות פוטרת מכרת, יש לו פשט בפסוק. אם יש דרשה טובה מפסוק, זו דרך לגיטימית לדעת מה קורה בשמים — לא על ידי עלייה, אלא על ידי לימוד תורה.
כשהוא אומר „הלכה”, הוא לא מתכוון שהוא יודע מה קורה בשמים, אלא שכך צריך לקבל שהפסוקים נכונים — הוא מכריע שלפסוק יש פשט נכון. כך אומר הירושלמי בברכות.
4. ירושלמי ברכות — חרם של יריחו, מגילת אסתר, שלומים של מטה
הירושלמי בברכות מביא ששלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה: (1) חרם של יריחו, (2) מגילת אסתר, (3) שלומים של מטה (שאילת שלום בשם).
החידוש בחרם של יריחו: החידוש הוא לא שיהושע עשה משהו לא נכון — אלא שהוא עשה, והקב”ה לא אמר שעשה לא נכון. חרם הוא סוג של נדר — אבל כשעם מטיל חרם על אחרים, זה שונה מאוד מנדר אישי. הרמב”ן במשפט החרם טוען שציבור יכול להטיל חרם, קבלה, שמחייבת — הסכמת כלל ישראל היא מה שעושה תורה שבעל פה. זהו אותו יסוד כמו חרם דרבינו גרשום.
5. בית דין של מטה מול בית דין של מעלה — העניין העמוק יותר
שתי רמות הבנה:
– דרך א: אנחנו פוסקים, ולכן כך עושים בשמים — בית דין של מטה מכתיב.
– דרך ב: אנחנו מנסים להבין מה קורה בשמים, על סמך מה שכתוב בפסוקים — בית דין של מעלה הוא האמת, ואנחנו לומדים ממנו.
הפשט הפשוט בגמרא הוא שהיא מספרת לנו מה קרה בשמים — אנחנו לומדים מפסוקים מה קורה שם.
שיטת הבית שמואל: אצל הבית שמואל, העניין של „הסכמת בית דין של מעלה” אינו רק דבר היסטורי מפסוקים — זה חי ופעיל, בית דין של מעלה משועבד לבית דין של מטה. אבל אם כתוב בפסוק, אין בעיה — כבר יודעים מהתורה. החילוק הוא רק כשמדברים על דברים שלא כתובים בפסוק.
בראש השנה גם כתוב שבית דין של מעלה ממתין לבית דין של מטה — כשבית דין של מטה מקדש את החודש, בית דין של מעלה מסכים.
בחייבי כריתות שלקו הפשט הוא שיש יחס מתמשך: בית דין של מעלה „בודק” — האם קיבל מלקות? כן? הוא פטור מכרת. זה מוסיף קשר דינמי בין שני בתי הדין.
6. „קיימו וקיבלו” — דרשת שמואל
דרשת שמואל: „קיימו למעלה מה שקיבלו למטה” — מה שלמעלה (בית דין של מעלה / הקב”ה) הסכים למה שלמטה (היהודים) קיבלו.
קרי וכתיב ב„וקיבל/וקיבלו”: כתיב: „וקִבֵּל היהודים” (לשון יחיד); קרי: „וקִבְּלוּ” (לשון רבים). דרשת רב (בירושלמי): „וקיבל היהודים” — ריבונם של היהודים קיבל. לא היהודים עצמם קיבלו, אלא ריבונו של עולם קיבל: „מלמד שהסכימו בית דין של מעלה עמהן”.
„בית דין של מעלה” והקב”ה הם לפעמים אותו דבר — „בית דין של מעלה” הוא דרך לדבר על ריבונו של עולם במידת הדין.
7. שאלת שלום בשם — בועז, גדעון, וקושיית הכרונולוגיה
קושיית התוספות: גדעון קדם כרונולוגית לבועז — איך אפשר להביא ראיה מגדעון על תקנת בועז?
תירוץ התוספות: בועז נהג כך, ואחר כך כל ישראל התחילו לנהוג כך. המלאך אצל גדעון מראה שהסדר כבר התקבל בשמים. כשאומרים „בית דין של מעלה תיקן”, לא מתכוונים דווקא לתקנה פורמלית — היה מנהג שהתחיל אצל בני אדם, והשמים קיבלו אותו.
8. ההבדל בין מקרא מגילה לדברים האחרים — מהי „הסכמה” בפורים?
בחרם יריחו, שאלת שלום בשם, ומעשרות רואים „הסכמה” ברורה — משהו ממש קרה בעולם. אבל במקרא מגילה — מה ממש קרה?
– בחרם יריחו: יהושע הכריז חרם, והוא אכן חל.
– בשאלת שלום בשם: בועז נהג כך, והמלאך דיבר באותו לשון.
– במעשרות: עזרא תיקן, והקב”ה אמר בנביא (מלאכי ג:י — „הביאו את כל המעשר… ובחנוני נא בזאת”) שייתן ברכות בעבור זה.
– במקרא מגילה: אין לנו אירוע ברור — רק דרשה על פסוקים.
תירוץ מוצע: אולי הראיה היא שפורים השתרש — כל שנה יש אותה קדושה, הוא הפך ליום טוב שהתקיים. זה כשלעצמו סימן לסייעתא דשמיא. טענת נגד: זו סברה מסוכנת — אפשר לומר כך על כל תופעה גדולה.
המהר”י מביא ש„לא תתבטל קריאתה לעולם” — מקרא מגילה לא תתבטל לעולם. הוא הבין שה„קיום” של בית דין של מעלה פירושו שזה תמיד יישאר — קבלה נצחית.
מסקנה מכל המדרשים: מגילת תענית (ופורים בכלל) היא דבר שהיהודים עשו „שלא ברשות” — והקב”ה בסופו של דבר הסכים. בני אדם מתחילים לפעמים דברים, והשמים הולכים אחריהם.
—
ב. מהי הבעיה ההלכתית עם מקרא מגילה — „לא תוסיף” או „אלה המצות”?
1. מקור הבבלי והירושלמי
הבבלי והירושלמי אינם מביאים פסוק לבעיה מלבד „אלה המצות” (ויקרא כז:לד) — „אלה המצוות”, כלומר שאי אפשר להוסיף מצוות חדשות.
2. מדוע לא „לא תוסיף”?
כי הגמרא לומדת ש„לא תוסיף” חל רק כשאומרים שמשהו הוא מצוה מן התורה — כמו להוסיף פרשה חמישית בתפילין. אין הכוונה שאסור לתקן תקנות חדשות בכלל.
3. חידוש הרמב”ם
הרמב”ם הוא הראשון שהביא „בל תוסיף” כבעיה עם פורים, בלשון „שאין נביא רשאי לחדש”. פשט הרמב”ם שזו פשוט מצוה דרבנן ולכן אין בעיה, אינו מתאים למהלך הגמרא — הגמרא מביאה תירוצים אחרים: „מקרא אני דורש”, „מאי דרוש”, „דרוש שהסכימו עליו” של ריש לקיש — כולם מראים שיש חובה לתת תשובה כיצד מקרא מגילה לגיטימי.
4. „אלה המצות” מול „לא תוסיף”
„אלה המצות” אינו עושה זאת ללאו, אבל לומדים ממנו שאין להוסיף — זו יותר הגבלה כללית. הקב”ה נתן מידה מסוימת של מצוות, ויותר אי אפשר. זו סברה פשוטה — אין צורך להגיע לשום „עשה” ספציפי.
5. שני תירוצים עיקריים כיצד אפשר היה לתקן פורים
תירוץ א’ — „קיימו וקיבלו”: מהפסוק לומדים שקבלת היהודים (או הסכמת בית דין של מעלה) נותנת לגיטימציה.
תירוץ ב’ — „הדר קבלוה באהבה”: „לא תוסיף” פירושו שבמתן תורה הייתה עת קדושה שבה נקבעו מצוות, ואחר כך אי אפשר עוד. אבל אם „הדר קבלוה באהבה” פירושו שבפורים היה מתן תורה חדש — שוב אותה עת רצון — ממילא אין בעיה של הוספת יום טוב חדש.
6. תשובות הגאונים: מי שנשבע להתענות ביום פורים
יסוד השאלה: לפי הכלל „אין נשבעין לעבור על המצוות” — שבועה אינה חלה על מצוה, כי כבר „מושבע ועומד מהר סיני”. אבל מקרא מגילה הרי דרבנן — האם „מושבע ועומד מהר סיני” על דרבנן?
תשובת הגאון: מקרא מגילה אינה דאורייתא, כי אינה מושבע ועומד מהר סיני. אבל בלשון שני: אפשר לומר שמקרא מגילה כן מושבע ועומד מהר סיני — כי הגמרא בשבועות אומרת שבמתן תורה היהודים „קיבלו עליהם בשבועה” את המצוות שעתידין לחדש — שמע מינה מקרא מגילה.
—
ג. הספרי (רב המנונא) — מקרא מגילה כ„דברי סופרים”
הספרי על „ועליהם כל הדברים אשר דבר ה’ עמכם בהר… ביום הקהל” דורש: „מלמד שהראה הקב”ה למשה דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש — מנין? מקרא מגילה.”
חידושים:
– מקרא מגילה נקראת כאן כדוגמה הפרדיגמטית של „מה שהסופרים עתידין לחדש” — הלכה חדשה לגמרי שהסופרים יצרו.
– הפסוק אומר „ביום הקהל”, ובמגילת אסתר כתוב „נקהלו היהודים” — קשר לשוני שמחזק את הזיקה בין מתן תורה למקרא מגילה.
– „מצוה להודיעם” — זה יכול להיות מקור שגרים גם חייבים במקרא מגילה, כמו „כל הנלוים עליהם.”
—
ד. הלכה: „הכל חייבים בקריאתה — אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים”
הרמב”ם: „הכל חייבים בקריאתה — אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים.”
הפשט: כולם חייבים במקרא מגילה. המקור: „קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם” (אסתר ט:כז).
חידושים:
1. מדוע היינו חושבים שגרים ועבדים משוחררים פטורים?
אדם היה יכול לחשוב שגרים ועבדים משוחררים פטורים כי מקרא מגילה היא אולי קבלה שהאבות קיבלו על עצמם — ואבותיהם לא היו שם בשעת הנס. התשובה: כשהאבות קיבלו על עצמם, זה הפך לחיוב על האומה, על הכלל. ממילא כל מי שנעשה חלק מכלל ישראל — גם גרים — מחויב. זהו הפשט של „ועל כל הנלוים עליהם”.
2. שני מהלכים בחיוב
מהלך א’ (נדחה): החיוב הוא כי סבך ניצל — לפי זה גרים אכן היו פטורים.
מהלך ב’ (הנכון): זהו חיוב על הכלל — מצוה מדברי סופרים על כלל ישראל. ממילא כל מי שהוא חלק מכלל ישראל מחויב.
3. נשים — „אף הן היו באותו הנס”
נשים חייבות כי „אף הן היו באותו הנס.” נשים בדרך כלל פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, אבל כאן יש חיוב חדש שחכמים צירפו אותן.
שני פירושים ב„אף הן היו באותו הנס”:
פירוש א: גם הן ניצלו — „אף הן היו בספק להשמיד להרוג.” כמו היטלר: „היטלר רצה להרוג את כל היהודים — ואחרי זה תגיד שהן לא נכללות?”
פירוש ב (רש”י בסוכה, לחם משנה): „על ידי אשה נעשה הנס” — בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית.
4. נפקא מינה לגיורות
לפי פירוש א (גם הן ניצלו): גיורת פטורה — אבותיה לא היו בסכנה, וכיוון שמקרא מגילה היא מצות עשה שהזמן גרמא, רק הטעם של „אף הן” מחייב נשים — וטעם זה אינו חל על גיורת.
לפי פירוש ב (הנס נעשה על ידי אשה): גיורת חייבת — החיוב אינו מבוסס על יחוס, אלא על העובדה שהנס שייך ל„מחנה הנשים” — וגיורת היא גם אשה יהודייה.
הבעיה עם „אבותינו” אצל גרים: אפילו אם גר יכול לומר „אבותינו” לגבי אברהם אבינו (כפי שהרמב”ם פוסק בביכורים) — אברהם אבינו עצמו הרי לא היה „באותו הנס”!
„גר כקטן שנולד” — נולד ממי? הוא נולד מהעם היהודי — העם עצמו הוא ה„הורה”. אבל זו סברה קשה.
5. עבד שאינו משוחרר — מקרה ברור יותר של פטור
עבד שאינו משוחרר לכאורה פטור בבירור: (1) הוא פטור ממצוות כאשה, (2) אי אפשר לומר „אף הן היו באותו הנס” — הוא אינו מצאצאי ישראל.
6. עבד משוחרר — הלחם משנה והבית יוסף
אצל נשים כתוב „אלא איש ואשה” — חיוב הנשים מבוסס על „אף הן היו באותו הנס.” אבל אצל עבד משוחרר לא כתוב כך. הטעם שאשה חייבת הוא טעם עובדתי, לא קטגוריה הלכתית — „לא מעניין אותי המגדר, מעניינת אותי העובדה.” לכן אי אפשר להעביר אוטומטית את החיוב לעבד משוחרר.
7. היסוד של „ברכה שעשה לי נס” — והקשר למקרא מגילה
מקרא מגילה היא גרסה מורחבת של „ברכת הנס” — אדם צריך להודות לא רק על ניסים שקרו לו, אלא על כל נס שקרה לכל אחד מאבותיו לעולם. אבל הרי אי אפשר להודות על כל הניסים — לכן חכמים בחרו כמה ניסים ספציפיים (יציא
ת מצרים, פורים, חנוכה) וקבעו עליהם תקנה של הודאה.
יציאת מצרים היא יותר „עניין לאומי” — דבר של עם. אבל בפורים ובחנוכה מסתכלים על זה יותר מהזווית של „כולם ניצלו.”
—
ה. הלכה: „הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן”
הרמב”ם / משנה (מגילה י”ט ע”ב): „הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן.”
הפשט: כולם כשרים לקרוא את המגילה עבור אחרים, חוץ מחרש (חירש), שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן. המשנה אינה מדברת על חיוב, אלא על כשרות — מי יכול להוציא אחרים ידי חובתם.
חידושים:
1. „מני מתניתין” — רבי יוסי
הגמרא שואלת: מי התנא? עונה רב מתנא: זהו רבי יוסי, כפי שרואים מהמשנה בקריאת שמע — „הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא; רבי יוסי אומר לא יצא.” רבי יוסי סובר שצריך לשמוע מה שאומרים, ואם החרש עצמו אינו יכול לשמוע, אינו יוצא.
2. חרש — בדיעבד גם לא
הגמרא שואלת: אולי חרש אינו כשר רק לכתחילה? עונה: חרש עומד יחד עם שוטה וקטן — „מה שוטה וקטן אפילו בדיעבד נמי לא, אף חרש בדיעבד נמי לא.” זו היקשה מעניינת — אצל שוטה וקטן הטעם הוא שהם פטורים (אינם בני חיובא), בעוד שאצל חרש הטעם הוא שאינו יכול לשמוע — שתי סיבות שונות, אבל הגמרא מקישה ביניהן.
3. רבי יהודה מכשיר בקטן — תרי דרבנן
קושיית התוספות: אם הקטן „הגיע לחינוך” — הרי הוא חייב מדרבנן (כי מקרא מגילה עצמה דרבנן), מדוע שלא יוכל להוציא?
תירוץ — „תרי דרבנן”: במקרא מגילה עם קטן יש שני דרבנן — (1) מקרא מגילה עצמה דרבנן, (2) חיוב הקטן הוא רק מחינוך, שגם הוא דרבנן. שני דרבנן יחד זה חלש מדי. בברכת המזון זה עובד כי הקטן אכל שם שיעור שביעה (חייב מדאורייתא, רק מה שהוא קטן — דרבנן אחד).
4. מדוע קטנים אינם חייבים מצד „אף הן היו באותו הנס”?
„אף הן היו באותו הנס” היא רק סברה שמסירה את הפטור של מצוות עשה שהזמן גרמא אצל נשים. קטנים פטורים מסיבה אחרת לגמרי — אין להם דעת, אינם בני חיובא כלל. „אף הן” אינו יכול לחייב מי שאינו בר חיובא כלל.
[הערת אגב: סומא (עיוור) — אם אדם היה בר חיובא ואחר כך נעשה עיוור, החיוב לא הלך. אי אפשר לומר שכשאדם מגיע לגיל תשעים ונעשה עיוור, הוא פטור מכל התורה.]
—
ו. הלכה: חינוך קטנים במקרא מגילה
הרמב”ם: „וכן קטן שהגיע לחינוך” — חייבים לחנך את הקטנים במקרא מגילה.
הפשט: צריך לחנך ילדים במקרא מגילה.
חידושים:
– המגיד משנה אומר שהחינוך מפורש בסוגיה.
– „טף ונשים” כתוב במגילה אצל „להשמיד להרוג ולאבד” — אבל אצל „לך כנוס את כל היהודים” לא כתובים פרטים.
[הערת אגב: הרעשן — מהו „קטן שהגיע לחינוך”? כמו „היודע לנענע” — כל פעם שאומרים „המן”, אם הילד קולט ועושה סימן (הרעשן!), יודעים שכבר „הגיע לחינוך.”]
—
ז. הלכה: „אפילו כהנים בעבודתם מבטלין עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה”
הרמב”ם: מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים.
הפשט: מקרא מגילה דוחה את כל המצוות, אפילו תלמוד תורה. היוצא מן הכלל היחיד הוא מת מצוה שאין לו קוברים.
חידושים:
1. „דחייה” פירושה „הקדמה”, לא פטור גמור
מה שמקרא מגילה דוחה מצוות אחרות פירושו סדר הקדמה — קודם קוראים מגילה, אחר כך עושים את המצוות האחרות. גם אצל מת מצוה: קוברים קודם וקוראים אחר כך.
2. מת מצוה — המושג ההלכתי
„מת מצוה” הוא מושג ספציפי — מת המוטל בהפקר ואין לו מי שיקברנו (כמו בבבא קמא דף פ”א). אם כבר יש אנשים אחרים שמטפלים, הולכים לקרוא מגילה. הישועות חן מוסיף: „שאין לו קוברים כדי צרכו” — אם אין מספיק אנשים, גם זה נכלל.
3. כבוד הבריות גדול מפרסומי ניסא
יסוד היוצא מן הכלל של מת מצוה קשור לכבוד הבריות. פרסומי ניסא (מקרא מגילה) דוחה את כל המצוות — אבל כבוד הבריות חשוב עוד יותר.
4. דברי הגר”א
הגר”א אומר שהדין הוא דווקא בהתחילו — אם כבר התחילו להתעסק בקבורה, אין עוזבים. אבל אם עדיין לא התחילו, יש לקרוא קודם מקרא מגילה.
5. מדוע דין ה„דוחה” מופיע מיד בהתחלה?
בחנוכה דין ה„דוחה” מופיע בסוף. אבל במגילה הוא מופיע מיד בהתחלה. זה קשור לשאלה היסודית האם מקרא מגילה לגיטימית בכלל — הרמב”ם מציב את הדין מיד בהתחלה כי הוא חלק מהתשובה על השאלה הבסיסית של בל תוסיף.
6. הפרדוקס — מגילה „אינה תורה” אבל דוחה תורה
אותם חכמים שיש להם בעיה עם כך שמגילה תהיה חלק מהתורה, אומרים בכל זאת שמגילה דוחה תלמוד תורה! זה מראה שאחרי שקיבלו את המגילה, היא נעשתה חלק כה חזק מהתורה (דרך „לא תסור”, „ושמרתם לעשות ככל אשר יורוך”), שהיא דוחה אפילו תלמוד תורה עצמו.
—
ח. הלכה: „אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא ששמע ממי שהוא חייב בקריאתה”
הרמב”ם: אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא ששמע ממי שהוא חייב בקריאתה.
הפשט: הן הקורא בעצמו, הן השומע מן הקורא, יוצא ידי חובתו — אבל רק אם שומע ממי שחייב בעצמו.
חידושים:
1. „קריאה” בלשון הקודש אינה פירושה קריאה בעיניים
בלשון הקודש „קריאה” פירושה אמירה בקול, דיבור. קריאה בעיניים נקראת „עיון” (מלשון „עין”). כשמדברים על „קרא ולא השמיע לאזנו”, הכוונה שאמר בקול אבל לא חזק מספיק שאוזניו ישמעו — לא שקרא בעיניים. קריאה בעיניים בוודאי אינה מועילה לפי שום שיטה.
2. קשר לשמחה
זה מתאים ליסוד שמקרא מגילה היא חלק משמחה — קוראים את המעשה ומספרים את המעשה בשמחה, בקול. זו עבודה שנקראת „אגודה” יותר מסתם קריאה שקטה.
3. „לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה — שומע ממנו לא יצא”
כיוון שצריך לשמוע מ„מי שחייב בדבר”, וקטן או שוטה אינו חייב, אי אפשר לצאת ידי חובה על ידי שמיעה מהם. קטן הרי חייב מצד חינוך — אבל חינוך הוא חיוב על האב, לא על הילד עצמו.
—
ט. הלכה: „מצוה לקרותה כולה”
הרמב”ם: מצוה לקרותה כולה.
הפשט: צריך לקרוא את כל המגילה. אם קרא רק חלק, אינו יוצא.
חידושים:
המגן אברהם שואל מהמשנה (י”ט ע”א): „קורין אותה כולה.” היינו יכולים לחשוב שמספיק לקרוא כמה פסוקים שמזכירים את הנס — כי העיקר הוא הרי להזכיר את הנס. החידוש הוא שצריך לקרוא את כל המגילה.
—
י. הלכה: „חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום”
הרמב”ם: מצוה לקרותה בלילה וביום.
הפשט: צריך לקרוא את המגילה פעמיים — פעם בלילה ופעם ביום.
חידושים:
1. המקור בגמרא (מגילה ד’ ע”א)
רבי יהושע בן לוי אומר: „חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר ‘אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי'” — תפילה שהיהודים התפללו בימי אסתר, יומם ולילה.
2. הוה אמינא של רבי ירמיה
היינו יכולים לחשוב ש„ולשנותה ביום” פירושו ללמוד משניות מסכת מגילה ביום. רבי ירמיה דוחה פירוש זה — „ולשנותה” פירושו לקרוא את המגילה עצמה שוב.
3. פירוש רש”י עצמו
רש”י אינו מרוצה מכך שלומדים זאת רק מהפסוק, והוא נותן סיבה משלו: „זכר לנס שהיו צועקים מצרתם יומם ולילה” — קוראים פעמיים כדי להזכיר שהיהודים בכו וצעקו ביום ובלילה. זה „פלא” — רש”י סבר שחייבת להיות סיבה נוספת מלבד הפסוק.
4. הזכרת הצרה כבניית רקע לשמחה
רוב המגילה עצובה — הישועה מתחילה בערך באמצע. אבל הצער הוא „בניית רקע” לשמחה — „כל סיפור שמח טוב, ככל שמאריכים את החלק המפחיד, כך הסוף יותר שמחה.” זה מתקשר עם תענית אסתר.
5. דבר מיוחד — פעמיים אותה מצוה
בנר חנוכה יש רק פעם אחת ביום (בלילה). מקרא מגילה היא למעשה המצוה היחידה שבה עושים את אותו דבר פעמיים. בפורים לא עושים סעודה בלילה — רק קריאת מגילה.
—
יא. הלכה: ברכות לפני קריאת המגילה — שלוש ברכות בלילה, שתיים ביום
הרמב”ם: בלילה מברך שלש ברכות קודם קריאתה: (א) „אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה”, (ב) „שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”, (ג) „שהחיינו”. וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו.
הפשט: בלילה שלוש ברכות, ביום רק שתיים — אין אומרים שהחיינו ביום כי כבר אמרו בלילה.
חידושים:
1. לשון הרמב”ם „אינו חוזר ומברך”
הוא אינו אומר „ביום אינו מברך” סתם, אלא „אינו חוזר ומברך” — הסיבה היא שכבר אמר בלילה. זה משאיר פתוח: מה אם שכח לקרוא בלילה — האם אז אומר שהחיינו ביום? לפי הלשון „אינו חוזר” משמע שרק כשכבר אמר בלילה אינו אומר שוב.
2. שיטת רבנו תם (הגהות מיימוניות)
רבנו תם חולק על הרמב”ם וסובר שיש לומר שהחיינו פעמיים — גם בלילה וגם ביום. סברתו: עיקר המצוה היא ביום, „דאפילו אם קראו בלילה לא יצא” — קריאת היום היא מצוה נפרדת שמגיעה לה שהחיינו משלה. המהר”ם מרוטנבורג ובעל הרוקח פסקו כך.
3. הנהגת המהר”ם — „בלחש שלא יתבייש מהקהל”
המהר”ם מרוטנבורג נהג כרבנו תם ואמר שהחיינו גם ביום, אבל אמר זאת בלחש כי הציבור נהג „כדעת המחבר” (הרמב”ם) שאומרים שהחיינו רק פעם אחת, והוא לא רצה להתבייש מפני הקהל. זה מראה כמה מנהג העם היה חזק כרמב”ם, אפילו באשכנז.
—
יב. הלכה: ברכה שלאחר קריאת המגילה — „הרב את ריבנו”
הרמב”ם: מקום שנהגו לברך אחריה מברך: „ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו… ברוך אתה ה’ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע.”
הפשט: ברכה שאומרים אחרי המגילה, במקומות שנהגו כך.
חידושים:
1. המיקוד הבולט על נקמה במקום הצלה
מדוע כל הברכה מדברת על נקמה, עונש ומשפט על הרשעים — במקום על הצלה וגאולה לכלל ישראל? לא אומרים „הגואל המושיע לנו” או „שהוציאנו” — אלא „רב את ריבנו, דן את דיננו, נוקם את נקמתנו, נפרע מצרינו, משלם גמול לאויבי נפשנו, הורג צרינו.” זה בניגוד לפסח, שם המיקוד הוא „שהוציאנו ממצרים” — ההצלה, לא העונש על מצרים.
2. חמישה לשונות של נקמה
כאן יש חמישה ביטויים נפרדים לאותו רעיון: רב, דן, נוקם, נפרע, משלם גמול. „יש כאן סוד, יש כאן מצב רוח מסוים שצריך להיות בו.”
3. „רב את ריבנו” — לשון משפט, לא מלחמה
„רב את ריבנו” הוא לשון של משפט — „כי יריב בין אנשים” — הקב”ה פסק בינינו לבין שונאינו, הוא קיבל את הצד שלנו. „נוקם” ו„נפרע” הם יותר לשון מלחמה. „משלם גמול” הוא עניין של פרעון.
4. ניגוד ל„על הנסים” של חנוכה
ב„על הנסים” של חנוכה הלשון היא „שמסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים” — שם מדברים על הישועה, איך הקב”ה הפך את המצב. אבל בברכה האחרונה של פורים מדברים ספציפית על הנקמה — „ותלו אותו ואת בניו על העץ.”
5. „נקמה נתון בין שתי שמות”
מאמר חז”ל: נקמה תמיד „נתון בין שתי שמות” — „קל נקמות ה'” — שמו של הקב”ה עומד משני צדי המילה נקמה. זה מראה שנקמה היא דבר אלוקי, חלק מהצדק.
6. שני ממדים בברכה — אהבה וצדק
אפשר לראות שני עניינים: (1) הקב”ה אוהב את כלל ישראל — הוא מציל את עמו; (2) הקב”ה עושה צדק בעולם — „העולם אינו הפקר.” סוף הברכה („האל המושיע”) מדבר על ישועה, אבל עיקר גוף הברכה מדבר על משפט צדק ונקמה.
—
יג. הלכה: מקרא מגילה כ„דברי סופרים” — הסטטוס ונוסח „וציוונו”
הרמב”ם: „שתי מצוות מדברי סופרים” — מקרא מגילה ונר חנוכה.
חידושים:
1. הרמב”ם מול החזון איש
הרמב”ם מונה מקרא מגילה כ„דברי סופרים” — באותה רמה כמו מצוות דרבנן אחרות. החזון איש סובר שלמקרא מגילה יש מעמד גבוה יותר.
2. בעיית „וציוונו”
בנר חנוכה הייתה הבעיה של „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” — איך אומרים „וציוונו” על דרבנן? במקרא מגילה הבעיה אולי חזקה יותר, כי מכל הגמרות נראה שמקרא מגילה היא „דבר ממשי” — יש לה כובד מיוחד, קוראים אותה כספר תורה.
3. „נתנה למשה מסיני” — האם מגילת אסתר ניתנה בסיני
בעיית „דבר שלא בא לעולם”: במתן תורה עדיין לא הייתה מגילת אסתר — לא אחשוורוש, לא המן, לא אסתר. איך יכול הקב”ה לתת מצוה על דבר שעדיין לא בא לעולם?
תירוצים: (1) בסיני ניתנה „בצירופי אותיות אחרים” — התוכן היה קיים, אבל לא באותה צורה. (2) „מקרא מגילה” שניתנה בסיני אינה הטקסט הממשי, אלא הרעיון — שיום אחד תבוא מגילה, ואז תהיה מצוה לקרוא אותה.
4. רבי יוחנן ורבי יונתן — שתי שיטות
רבי יוחנן אומר במקום אחד שמקרא מגילה „נתנה למשה מסיני”, ובמקום אחר (בירושלמי) שמגילת אסתר עתידה להתבטל. התירוץ: באחת המימרות כתוב „ואיכא דאמרי רבי יונתן” — אם אחת המימרות היא של רבי יונתן (לא רבי יוחנן), נופלת הסתירה.
[הערת אגב: מעמדו ההיסטורי של ריש לקיש — הוא מוזכר במשנה, מה שמשמעותו שיכול להיות תנא, אבל בפשטות היה מהאמוראים הראשונים של ארץ ישראל, בערך בתקופת רב ושמואל. יש דעה שהיו שניים בשם זה.]
[הערת אגב: ר’ יהושע בן לוי — „הלך לשמים” — יש מדרשים שבשעה שצדיקים נפטרים, הם אומרים מה עתיד לקרות להם. זה מתקשר לשאלה איך אפשר לדעת מה קורה בבית דין של מעלה.]
[הערת אגב: היוסף אומץ על קטן — הדרך לבדוק אם קטן שייך למקרא מגילה היא אם הוא יכול ללמוד פרשה, כלומר אם הוא קולט מספיק מילים. זהו מדד מעשי לחינוך.]
תמלול מלא 📝
מכות כ”ג ע”ב: הסכמת בית דין של מעלה, וקריאת מגילה כ”תקנה בעייתית”
הקדמה — גמרא שנשכחה בעניין מקרא מגילה
דובר 1:
בואו נמשיך בהלכות מגילה, קריאת מגילה. גמרא אחת ראיתי, שכחתי אתמול, גמרא מעניינת אחת. הגמרא עם סלמון הביאה לי את זה. הגמרא במכות כ”ג עמוד ב’, כתוב… ראית?
דובר 2:
לא.
דובר 1:
זה מאוד מעניין. צריך לראות אם זה מופיע במקורות נוספים. גמרא אחת שכחתי אתמול, דיברנו על התקנה של מקרא מגילה. כאן יש עוד גמרא שאומרת בבירור שמקרא מגילה הוא דבר בעייתי, שיש לו גם עניין דומה… יכול להיות. זה נסגר לי… תביא מחשב או… אני אביא מסך לכאן.
דובר 2:
אוקיי, אני יכול לקנות לי מסך שאתה תראה מה שאני רואה.
דובר 1:
מה קרה עם האורות כאן? קצת חם. אי אפשר. צריך לקנות מסך כזה. מכות כ”ג עמוד ב’ כתוב כך… אני באמת יכול לקנות מסך כזה. אבל זה גם טוב להשתמש בשיעורים שלך, כמו כשאתה רוצה להראות משהו, מצגת פאוורפוינט. רק שכחתי להביא את ההדפסה של ר’ חיים ויטאל.
דובר 2:
אתה יכול להוציא את המסך?
דובר 1:
אוקיי, אבל רגע, אין לי מקום גם לזה. טוב, כתוב כך, שומע?
גמרא מכות כ”ג ע”ב — ר’ חנניא בן גמליאל, כריתות, ו”מאן סליק לעילא?”
הסוגיא: כל חייבי כריתות שלקו
דובר 1:
הגמרא במכות כ”ג עמוד ב’, שם נמצאת הסוגיא שאני חייב לך, הסוגיא שאנחנו צריכים ללמוד. זו לא הסוגיא שאנחנו צריכים ללמוד. שלוש עבירות שמוותרים על ממונך, שבאה מ”ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. המשנה של “כל חייבי כריתות שלקו”, זכרת?
דובר 2:
תראה, כתוב כך, כן?
דובר 1:
לא, אני אגיד לך איך זה הולך. כן, ר’ חנניא בן גמליאל… מי אמר?
דובר 2:
ר’ חנניא בן גמליאל.
דובר 1:
ר’ חנניא בן גמליאל אמר, “כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן”. כן? אומר… אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב אדא בר אהבה אמר רב, הלכה כר’ חנניא בן גמליאל. אוקיי? רב אדא בר אהבה בא ואמר, ההלכה היא כר’ חנניא בן גמליאל, שמי שנתחייב כרת ונתנו לו מלקות, הוא פטור מהכרת.
קושיית רב יוסף: “מאן סליק ליה?”
דובר 1:
אמר ר’ יוסף, כן? אמר ר’ יוסף, “מאן סליק ליה?” כאילו מישהו עלה לשמים והוריד את התשובה.
דיון: המקור של רבינו יונה — לא שייך פסק באמונה
דובר 1:
ואתה אומר שזה ביתו של רמב”ם. מה אעשה שהרמב”ם על המשנה אומר שאי אפשר לפסוק בהלכות אמונה? לא שייך.
זה שונה מ”תורה לא בשמים היא”. “תורה לא בשמים היא” אומר שהשמים לא יכולים לרדת. כאן נאמר להיפך. הוא אומר דבר פשוט, הוא אומר שהבחירה היא הרי בידי שמים. זה דבר פשוט מה שאני אומר. כשאתה פוסק הלכה על מה שהברקים יעשו, אתה לא יכול הלכות… אתה לא יכול לכתוב הלכה שיתנהגו כך. אתה אומר לקב”ה מה לעשות. צריך לשאול בשמים אם הם מסכימים איתך. כך אומר המהרש”ל, למשל, אולי בשמים לא ישמעו להלכה שלך.
זה לא כל כך מוזר. רב יוסף ישב בבית המדרש, והוא יכול לשאול את השאלה כמה מאות פעמים. הוא יכול לשאול על כל המדרשים שדורשים שאברהם אבינו אמר, ומה שיוסף אמר. רגע, רגע, עכשיו מדברים על ההלכה. ההלכה שונה מאגדתא. אגדתא הרבה פעמים לא כך. אולי הוא יעשה שני דרכים, נלך לראות. אביי הולך להוסיף אכן פעמים אחרות מה שהם אומרים שם. אבל באופן כללי הוא לא יגיד לך. מבין?
אז, זו קושיא עצומה שם. רבינו יונה… זהו המקור של רבינו יונה, שאומר שלא שייך פסק באמונה. כי אמונה היא מה שהקב”ה עושה. מה שייך? הוא לא שומע לנו, הוא לא שואל אותנו. צריך לשאול אותו.
תירוץ של אביי — ריש לקיש: “שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכים בית דין של מעלה על ידם”
המימרא של ריש לקיש
דובר 1:
אמר ליה אביי, “אידא מאי אטעם?” ברור שזה מה שרבא רצה להבין כשהוא שחט את רב זירא. אוקיי. אמר ליה אביי… רב יוסף חולה. אוקיי. אמר ליה אביי, שהתלמיד אביי אמר, “אי לאו דאמר רבי שמעון בן לקיש”. רבי שמעון בן לקיש אמר, “שלשה דברים עשו בית דין של מטה, והסכים בית דין של מעלה על ידם”. מכיר את המימרא? מימרא של רבי שמעון בן לקיש. “שלשה דברים עשו בית דין של מטה, והסכים בית דין של מעלה על ידם”.
אומר רש”י שם, “אף על פי שאינם כנגד התורה”. זה חידוש. אבל באופן כללי, זה שהקב”ה נסמך על בית דין של מטה, זה לא חידוש של רבי שמעון בן לקיש. תמיד הוא עושה בית דין של מטה, אפילו כשזה לא פשוט כך. הפשט הוא שיעשה משהו חידוש. אפילו מה שלכאורה לא מתאים. לכאורה לא מתאים, אבל למעשה הסכימו בית דין של מטה.
שלושת הדברים: מקרא מגילה, שאלת שלום בשם, הפרשת מעשרות
דובר 1:
מקרא מגילה… אלו שלושת הדברים, מקרא מגילה, ושואל שלום בשם, והפרשת מעשרות. שלושה דברים שלכאורה לא מוצדקים. כן, שלושה דברים שלכאורה לא מוצדקים, רק שלושה דברים. אבל שוב, זה לא דבר כללי של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה היא דבר פשוט יותר לכאורה. תורה שבעל פה להיפך, לא הלכה נגד התורה. כאן זה בבירור הלך נגד התורה.
במה הלכו נגד התורה? צריך לראות את המפרשים, כן. מקרא מגילה, לא תוסיף על הדבר, יש רש”י, יש רש”י בפסחים. מקרא מגילה הרי זה דריב”ל, דריב”ל אומר חייבין במקרא מגילה, כלומר שצריך לעשות את זה.
שואל שלום בשם — המשנה בברכות
דובר 1:
שואל שלום בשם הרי זו המשנה בברכות, נכון? ש“ממקום שלמדו לשאול בחברו בשם, ואין לך רשות לדבר שם שמים לבטלה”. פירוש שני אומר שמחויבים. בכל מקרה, זו גמרא ומשנה סוף ברכות, כן, שזה אחד הדברים של “לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא”.
דובר 2:
מה? על שאלת שלום?
דובר 1:
אתה לא זוכר את המשנה האחרונה בסוף ברכות? כן, משנה. כן, כן, כן, שואלים בשלום. כן, זה כתוב בסוף ברכות. זה הרי אחד המקורות שמותר לעשות עבירה לשמה. בסוף ברכות כתוב, המשנה האחרונה בברכות כתוב, “והתקינו, כן, שיהו שואלין שלום איש את רעהו בשם, שנאמר ‘והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם ויאמרו לו יברכך ה”, ואומר ‘ה’ עמך גבור החיל’, ואומר ‘אל תבוז כי זקנה אמך’, ואומר ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך'”.
אבל כתוב שוב, השופטים כבר התירו את זה. “ה’ עמכם” השופטים כבר התירו. הם חידשו, הם חידשו את ההיתר, אבל בעצם זה אסור, כן. “שיהו שואלין שלום איש את רעהו בשם”. לא ברור איך הם לקחו את הסתירה. הסתירה היא הרי סתירה פשוטה. בכל מקרה, מדובר לכאורה באותו נושא, שנראה בבירור, המשנה אומרת שזה “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.
דיון: מהו האיסור בשאלת שלום בשם?
דובר 2:
ומעשרות זה כך, שעזרא הסופר קנס את הלויים שלא יתנו להם מעשרות. מה ההוה אמינא שזה נחשב שם שמים לבטלה?
דובר 1:
אומרים, כולי עלמא אומרים שכל תפילה שאינה תפילה קדושה בכוונה, גם כאן לבטלה. זה דבר יפה, אומרים השם ימחה, גברא רבא, אומרים לו מילה טובה. כשאומרים את זה לא באופן שבועה או באופן גנאי, אוקיי, אומרים, אני לא יודע מה האיסור. המשנה הבינה שזה לא צריך ללכת.
דובר 2:
הרי זה להיפך, “האי שם שמים שגור על פיו”.
דובר 1:
אה, העניין הוא שהוא השתמש בשם הוי”ה, הוא השתמש בשם שנמחק, הוא לא אמר רחמנא או לא יודע מה. אוקיי.
דובר 2:
ואומרים שאדם כזה לא ילכו איתו?
דובר 1:
אני לא יודע, אבל זה חזק. יש לזה ערך.
מעשרות
דובר 2:
אוקיי, מעשרות. ומה המעשרות ש…
דובר 1:
אה, נותנים מעשרות למי שאינן הוגנין. מעשר זה חזק שעזרא הסופר שינה את המעשר, שלא נתנו אותו לכהנים, אלא ללויים. או חזקיה שינה שהלויים לא יקבלו את המעשר. מעשר באמת היה לכהנים, לא ללויים. הוא שינה, היה עניין כזה.
חזרה לקושיא: “מאן סליק לעילא?” — גם על ריש לקיש!
אותה קושיא אפשר לשאול על ריש לקיש
דובר 1:
אוקיי, אז כך. אז איך רואים שזה אכן מן השמים מסכימים לכאורה? כן? מה הולכת הגמרא שם לומר? הגמרא שם אומרת שאתה אומר לקב”ה. שואלת הגמרא, אומר לקב”ה הלאה, “מאן סליק לעילא ועביד הכי?” כשרבי שמעון בן לקיש אומר ש“הסכימו בית דין של מטה על ידו”, מי אמר לו את זה? אז אפשר לשאול אותה קושיא. כן, רבי יוסף אומר שם תירוץ. כשרבי יוסף תמה איך אפשר לפסוק כרבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה בשמים, שואל אותו אביי, זו הפעם היחידה שאומרים מה היה בשמים? יש לי בשבילך מימרא של רבי שמעון בן לקיש, שבית דין של מעלה הסכימו על ידו, מסופר לנו. אה, זה מה שהוא רוצה להביא רבי שמעון בן לקיש. כן, כן, הלאה.
על זה אפשר גם לשאול “מאן סליק לעילא ועביד הכי?”
התירוץ: “קראי קדושין” — יודעים מהפסוקים
דובר 1:
אלא קראי קדושין. אה, לא אומרים ש… אבל אומרים סתם… כשאנחנו אומרים, לא אומרים שכך יודעים מה כתוב בשמים, אלא כך רואים בפסוקים. קודם מה הוא אומר… קראי קדושין. כן. אבל מה שהוא אומר הוא… קראו קדושים, ויש לי הרי את הקראו קדושים. מה הפשט? מה הדרשה מהפסוק?
כשאנחנו אומרים שפטור מכריתה, אני לא אומר מה קורה בשמים. הוא הרי אמר מה כתוב בפסוקים. הוא שאל קושיא, איך יודעים מי היה בשמים? התורה אומרת, אני יודע דרך הפסוק. הפסוק אומר לי מה קרה בשמים. זה לכאורה הפשט הפשוט. אני יודע מהפסוק. אתה אומר לי, לא יודעים מה קורה בשמים? לכאורה כן יודעים. איך יודעים? הפסוק אומר לנו מה קורה בשמים.
דיון: ההבדל בין פסוק לפסק
דובר 1:
זה אותו דבר כשהוא פוסק כרבן גמליאל. רבן גמליאל יש לו ראיה מהפסוק, “לא יכלה חטא ממנו”. כן? יש לו פשט בפסוק, כך הוא אומר. מה הבעיה? מה הבעיה? מה הבעיה? הרי זה פסוק.
כמו בעצם, אפשר לומר יותר, ולא צריך. צריך לומר יותר? אפשר לנסות להוציא טוב יותר, אבל כן, אפשר להמשיך בזה.
דובר 2:
לא, מה רע שהתורה היא התורה? איך יודעים?
דובר 1:
לא, כי הקושיא שלו, המקור היה כאילו, התורה היא דבר שקורה עכשיו. למה הוא אומר עכשיו? לא נוגע מה שקורה היום בשמים. יש משהו עיקרון, יש משהו כלל שהשמים מחויבים אליו, שכתוב בפסוקים.
דובר 2:
לא, כי הפסוק לא אומר מה מתרחש בשמים.
דובר 1:
אלא הוא בא עם תורה חדשה, שהשמים גם משועבדים למה שכתוב בתורה, למה שכתוב בפסוקים. אני רואה כאן קושיא, אני לא רוצה לומר שאי אפשר לומר כמוך.
אלו דרשות מהפסוקים. הוא אומר, אני יודע מהפסוק. מה הבעיה? הפסוק בא מהשמים, הרי, הפסוק אינו שקר. יכול להיות שיש שני כוחות, לנו פשט בפסוק. אבל אתה רואה כאן שר’ אלעזר בן עזריה, כשהוא אומר הלכה כרבן גמליאל, הוא נותן את הפשט שלו בפסוק. אם יש לו פשט טוב בפסוק, יש מי שאומר שיש חילוקי דעות, יש אחרים שלומדים אחרת. למה הם לומדים אחרת? לא כי הם בשמים, אלא כי יש להם פשט אחר בפסוק.
אבל אנחנו, כשאנחנו אומרים הלכה, אפשר לומר כך, יש שני… השאלה הייתה עוד על מי שאמר הלכה. כן? על רבן גמליאל עצמו עוד הייתה אותה קושיא? לכאורה. ולא שואלים את זה על מי שאמר הלכה. לא.
חידוש: הקושיא היא על מי שאומר “הלכה”
דובר 1:
אז מה הפשט? אה, יכול להיות שהעניין הוא דווקא על המילה הלכה. שני האנשים הראשונים חלקו
הלכה, הסכמת בית דין של מעלה, חרם של יריחו, ושאילת שלום בשם
פשט ב”הלכה” — לא מה שקורה בשמים, אלא מה שמתאים לפסוקים
דובר 1:
אבל כשאתה אומר הלכה, בדרך כלל הלכה פירושה מה? שהציבור נוהג כך, שכך התקבל. אבל הרי זה דבר שמנסים לדעת מה קורה בשמים, זו הייתה הקושיא כביכול. ומה התירוץ? כי אתה לא יכול לומר את המילה הלכה.
ומה התירוץ? התירוץ היה שהוא אמר שכתוב בפסוקים שזו ההלכה. לא, זה מלכתחילה היה כך, לא? זה הרי היה מלכתחילה, שהבינו מהפסוקים.
אז כשהוא אומר שאמרתי הלכה, כוונתי לומר שכך נוהגים בשמים, אלא שכך עלינו לקבל שכך מתאימים הפסוקים. אה, אני רוצה שיאמרו שכך הוא בשמים? אני לא יודע, אולי זו אכן הקושיא גם על רבי אליעזר. והתירוץ הוא שיודעים מהפסוקים.
זה הפשט שהוא אומר הלכה, פשט שהוא מכריע, הוא רואה שהפסוק מפורש נכון. כך אומר הירושלמי בברכות.
ירושלמי ברכות — שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה
דובר 1:
אה, יש קטע טוב כזה אצל רבי שמעון בר יוחאי, אומר הירושלמי בברכות, ובאותו מקום שם דווקא על אותה משנה של… אה… יש לנו רבי יהושע? יהושע הרמאי כתוב כאן. יהושע הרמאי כתוב כאן אותו דבר כמו רבי שמעון בר יוחאי? אני לא יודע.
שלשה דברים גזרו בית דין של מטה, אני אומר לך רק עוד את ההסכימו בית דין של מעלה, ונאמר עליהם, הוא אומר שם דברים אחרים, אגב. חרם של יריחו.
דובר 2:
שזה חרם של ארץ ישראל?
דובר 1:
לא, לא, עשו חרם על יריחו.
דובר 2:
אה, חרם, חרם של יריחו.
דובר 1:
עשו חרם על יריחו. רבי שמעון בר יוחאי אומר, אני עושה חרם על יריחו שמי שיבנה הקב”ה יעניש אותו, שיבטל את החרם. אה, הסכימו בית דין של מעלה, אוקיי. מגילת אסתר, ושלוש שלומים של מטה.
שתי הדוגמאות — סוגים אחרים של דברים
דובר 1:
לפי זה, לענייננו, שתי הדוגמאות, זה סוג אחר לגמרי של דבר. מגילת אסתר פירושו שזה גם אותו דבר כמו כאן, שנעשה יום טוב נגד התורה? שם גם יש את הפשט של נגד התורה? כאילו יהושע עשה משהו נגד התורה בעשיית החרם? מה אומרים שם המפרשים? אני לא יודע.
דובר 2:
אה, חרם של יריחו, הוא מתכוון כן, מה שעכן לקח, לא בטוח.
דובר 1:
המפרשים, מה הם המפרשים? מה שרואים כאן בבירור הוא, שהמעשה הוא הקדמה לשאלתו של יאשיהו. איך יכול להיות שבית דין של מטה עושה משהו שלכאורה לא הייתה לו זכות לעשות?
והמשל מיהושע, מה הוא עשה לא נכון? החידוש הוא לא שהוא עשה לא נכון, החידוש הוא שהוא עשה, והקב”ה לא אמר שהוא עשה לא נכון.
דובר 2:
אבל את זה אתה יכול להביא, גם אלישע החיה את הילד, באו מן השמים, כי כן, החזרת חיים ל…
דובר 1:
אה, זה נעשה הלכה. שהענישו על חרם.
דובר 2:
דיברו על הלכות חרם.
דובר 1:
לא, בפרק הבא, במעשה הבא, במלחמת עי, הוא דיבר על הלכות חרם, שיענשו על דבר שיהושע בן נון עשה. למה? הוא ביקש לעשות. זו לא קושיא גדולה.
דובר 2:
זו עבירה לכאורה, לא? או לא עבירה?
דובר 1:
לא, יהושע לא עשה עבירה.
קושיא: איך חרם יכול לחייב?
דובר 1:
אני אגיד לך קושיא אחרת על זה, כי אתה יכול לשאול, מה הכן, חרם הוא דבר שרבנים יכולים לעשות.
דובר 2:
לא רק רבנים, אדם עושה נדר, קהילה יכולה לעשות חרם.
דובר 1:
קהילה, אדם. אני עושה נדר, יכול להיות שנדר של חרם הוא סוג של נדר. אני עושה נדר, “שלא אוכל”, אני מקבל עונש מהשמים?
דובר 2:
מנסה לומר שחרם זה דבר אחר.
דובר 1:
אבל על ציבור זה הרי שונה מאוד ממה שאדם יחיד עושה. אדם יכול לעשות נדר, הוא אומר שהוא אסור, זוהי הרי ההלכה של נדרי ציבור, כך אומר הרמב”ן במשפט החרם, אתה זוכר?
רמב”ן — משפט החרם: הסכמת כלל ישראל עושה תורה שבעל פה
דובר 1:
הרמב”ן טוען שזהו היסוד, שציבור יכול לעשות… מן הפסוקים, אפשר לעשות חרם, אפשר לעשות… אתה יכול לקחת ממון של חברך, נכון? לא, אני מדבר עכשיו על נדר, אפשר לעשות כעין איסור, וזה מחייב.
מהו העיקר שהוא רוצה להוציא במשפט החרם? זה. למה צריך ספר שלם, קונטרס שלם, בשביל זה?
אה, זוהי הסכמת כלל ישראל שעושה תורה שבעל פה.
דובר 2:
אה, זהו משפט החרם?
דובר 1:
זהו המהלך של החרם, שהעולם מקבל שזה… שזה של אף אחד, לא, “אשר יחרים איש”, מה המשמעות מזה שזה קניין?
דובר 2:
אה, אתה מדבר מעצם הקניין, אני מדבר מהרעיון של חרם.
דובר 1:
אה, מהחרם באופן שבועה ונדר, שזה מחייב. חרם דרבינו גרשום, כן?
דובר 2:
אה, כמו חרם שלא הולכים לגור בספרד, קבלה על הציבור, חרם דרבינו גרשום.
דובר 1:
אה, הוא אומר, והירושלמי אומר, ר’ אבהו ור’ שמואל בר נחמני, יאמרו איפה המעשרות? זה מאוד מעניין, והבבלי כבר מביא שר’ שמואל בר נחמני הוציא את חרם של ריחים. אולי דווקא בגלל הקשר הזה, כי חרם של ריחים אינו קשר כזה, זה פשוט…
שאילת שלום בשם — משנה ברכות, “ה’ עמכם”, ועניין הזכרת שם שמים
מאיפה לומדים שאילת שלום?
דובר 1:
תן לי לשאול אותך, שאילת שלום לומדת המשנה מ”מה סוטה”, שהתורה מתירה משום איבה שלום… למחוק את שמו, לומדים את זה משם מסוטה? אני לא יודע. זה לא מה שכתוב במשנה בברכות?
דובר 2:
לא, המשנה בברכות לא אומרת את זה. איפה כתוב? לא כתוב ב…
דובר 1:
אני זוכר מגמרא שקל וחומר, אה, מדוד, אה, מהתהום. אבל הגמרא לא אומרת את זה על העניין לגבי כל שלום, ש”גדול השלום” שנאמר…
דובר 2:
לא, אבל אתה יכול לומר כך, אבל לא.
כנגד המינים — “ה’ עמכם” כזיהוי
דובר 1:
משמע אפילו מהמשנה שיש לזה קשר למלחמה במינים, שבועז היה ספק רע, זה לא מתאים. לא זה הכוונה. איך המינים והרשעים צריך לדעת. אוקיי, אומר ה… אומר ה… אין לי זמן לחשוב. אומר ה…
שמע, אומרת הגמרא, דרך אגב, זו הערה. יש כאן הערה, סליחה שאני עוצר עוד רגע. אני חושב ש”ה’ עמכם” אולי אינו כברכה כפי שחשבתי.
אם זה היה באופן ברכה או תפילה, לכאורה לא היה חשש של מזכיר שם שמים לבטלה, כי מה כל הזמן? יהודי אומר תמיד “ברוך ה'”. כל התנ”ך מלא ב”ברוך ה'”.
אלא כשאומרים כנגד מין, יכול להיות שזה היה כעין זיהוי. “ה’ עמכם” – אתה מאנשי ה’, “יברכך ה'”. זהו הפשט.
דובר 2:
פשוט, זו בוודאי ברכה. “שאילת שלום” היא סוג של ברכה.
דובר 1:
“לשאול”, לא “שאלה בשלום”. יכול להיות שזהו פשט חדש. “שאלה” היא לשון של שאילה. “שאלה בשלום” פירושו כעין מבחן. האם אתה מאמין שהקב”ה ייתן לך ברכה? אתה יכול כמובן לשיר לתוך זה, “הנה מישהו בהשתתפותי”?
דובר 2:
לא, לכאורה זה לא הפשט האמיתי.
דובר 1:
לא, אבל אני חושב מה יש לזה כנגד המינים.
דובר 2:
אה, כנגד המינים הכוונה בכלל, שלא ירצו להזכיר את שם ה’. כנגד המינים שמשכיחים שם שמים.
דובר 1:
לא, אבל אני כן רואה מפרשים שאומרים שהסיבה שכן התירו למעשה, היא משום שלא ישכח שם שמים. אוקיי.
קושיא: מהו החשש של הזכרת שם שמים?
דובר 1:
אגיד לך, אתה שואל קושיא טובה, לא על טלית. או שיש הווה אמינא, או אולי עיקר הדין הוא שמזכיר שם שמים, כמו שכתוב “בכל המקום אשר אזכיר את שמי”, עושים רק לשם שמים, כשזה לתועלת הקב”ה. אולי באמת אסור לברך. כלומר, אתה שואל קושיות טובות.
יודע, מתי מזכירים את השם? בברכת כהנים, “ושמו את שמי על בני ישראל”, שתברך ממש את חברך בשם. אני לא יודע. לא ברור מה הבעיה צריכה להיות.
אני חושב שהמאור עיניים אומר כך, שהתירו את זה כי היו אנשים שבכלל לא הזכירו יותר את שם ה’. כדי ששם ה’ לא יישכח.
אבל זה לא הנושא שלנו. אוקיי, הנושא שלנו הוא משהו אחר.
מהלך הגמרא: מצוה או רשות?
דובר 1:
הנושא שלנו הוא שכאן יש מימרא, כן, ורביעית, בואו נפרט קצת את הגמרא במהירות. והוא מביא כאן שאפשר לפרש בקורא. ואידי אומר שאולי זו מצוה, אם הוא מתכוון כאן “ה’ עמכם” בדרישת שלום, אלמלא נשבעת.
אידי מביא שיטה כזו, שכל פעם שיהודי פוגש מישהו תהיה מצוה. אומר הוא טוב, הרי השאלה לגבי גדוד סקירה, רשות או זכות. לכאורה חייב להיות שזו מצוה, כי אם לא, איך אפשר לבטל איסור, אם יש חשש איסור, רק בגלל שזו מצוה, ממילא אפשר לבטל עוד חשש איסור.
אומרת הגמרא, הוצא את הגמרא במקראות שנאמרו גם לגבי הירושה על ביטול עוד. אומרת הגמרא, אלא קראי קדושין. אילו פסוקים? גופא, איך למדו את הפסוקים?
בית דין של מטה מול בית דין של מעלה — העניין העמוק יותר
גישתו של ר’ יוסף: בית דין של מעלה צריך לציית
דובר 1:
כן, בקיצור, ר’ יוסף אמר שאלא מאיר, אפשר כן לומר מהו בבית דין של מטה. דרך אגב, הוא מעמיק, אבל הרי יש כאן עניין עמוק יותר, נכון? זה לא רק שורה, שלפעמים אומרים לנו מה הקב”ה עושה. זה ממש עמוק, נכון? מבין?
כי הרעיון, שיש דבר כזה שבית דין של מטה, שם אפשר לומר לנו אחרת. זוהי המחלוקת שיש לכם. נכון? אם אנחנו שואלים… ר’ יוסף שואל קושיא, כמו שהוא אומר לנו, הלכות כרת, זה דבר שהקב”ה עושה. נאמר, שואל הקב”ה, הוא צריך לציית לך. אפשר לומר, כן?
ר’ יהושע בן לוי אמר, ויש הרבה עם רשום עדכי ודניאל. כן, יש עם זכות ראש השנה, כתוב שבית דין של מעלה הוא זה, וכשבית דין של מטה עושה את החודש, ועוד ועוד ועוד עניינים. אפשר לומר כן, ולא מראים לנו. הוא מחייב.
אנחנו צריכים פתאום לבדוק, אנחנו סומכים שהם מצייתים. הם צריכים לציית, הם לא מצייתים. כלומר עשה ועשה. מה אתה סומך, הכוונה שהקב”ה ילך ויפעל נגד מה שהתורה מצווה אותנו. הנה, מעניין. נכון, זו גישה אחת.
גישתו של ר’ מאיר: יודעים מהפסוקים
דובר 1:
אבל רבי מאיר אומר גישה אחרת. אבל רבי מאיר אומר גישה אחרת. אבל מאיפה הוא יודע שבית דין של מעלה בא? כי כתוב בפסוק?
אבל בזה עצמו טמון דבר עצום, שהבית שמואל לעולם לא יפסול מזה, כי יכול להיות, כתוב בפסוק. אצל הבית שמואל זה חי ופועל, זה עולה עכשיו, הם משועבדים. אבל אז אין בעיה, אם כתוב בפסוק.
חידוש: שיטת הבית שמואל
דובר 1:
ורציתי לומר את החידוש שאפשר לומר מהבית שמואל מה שהוא טוען, כי הוא צודק שכל המקורות והרבה מהדברים שכתובים בחמדת דניאל הם הרי מהפסוק, שהבית שמואל מסכים.
המשך: פשט ב”הסכמת בית דין של מעלה”, קיימו וקיבלו, וריש לקיש/שמואל
הבהרה נוספת: איך יודעים מה בית דין של מעלה עושה — ומהו החידוש?
דובר 1: אבל איך יודעים שבית דין של מעלה מסכים? כי כתוב בפסוק. וזה לא היה נכון.
אבל בזה עצמו טמון דבר עצום, שבית דין של מעלה לעולם לא ישנה מזה. תוכל להביא, כתוב בפסוק! אצל בית דין של מעלה אין לוביזם וקיקינג. עולה עכשיו מישהו, הם משועבדים ל… זו לא בעיה.
אם כתוב בפסוק, הרי אין לנו חידוש שאפשר לומר מבית דין של מעלה מה שהוא עושה. כי אתה צודק, כל המקורות הם סך הכל דברים שכתובים בפסוק. מהו החידוש שבית דין של מעלה מסכים?
אז יש מקורות שמציבים את ה… מהפסוקים לומדים שמקורות היו צריכים להיות כך. חשבת שזה הלך נגד התורה? לא. לא משנה. מהפסוקים סך הכל מה שהוא מביא מזה הוא שאפשר למצוא שיש לפעמים ש… לא, לא צריך למלא את ה… אפשר לדייק מהפסוק מה קורה באותו דור. זה הכל.
לא, לא, לא. צריך להבין כך. כל הדברים האלה הרי האיסור היה לפני ההיתר. יש בל תוסיף שהתורה כתבה. מקרא מגילה זה… במגילת אסתר רצו להוסיף מצוה חדשה. כאן התבלבלו. הם אמרו, אלא שבל תוסיף קדום יותר מהתקנה החדשה לומר שזו מלחמה. יכול להיות.
מזה אמרו איך היה מותר להתחיל לעשות כן. אבל ברגע שאמרו מקרא דורשי, רואים שכבר כתוב בפסוק מקום ההיתר. ממילא אין חידוש מהחכמים. תמיד היה כך. בל תוסיף אמת. זה אחרת. זה לא מקרה של הסכימה בית דין של מעלה.
שוב, לא קרה כל יום נס פורים. אבל בהלכה כבר יש מקרא דורשי. אה, לא, מקרא דורשי שם זה הסכימו וקיבלו.
מה שאנחנו מדברים עכשיו ממסכת מכות על חייבי כריתות שלקו, זה לא דבר שקרה. זה לא דבר שבית דין של מעלה פסק. זה רק כך ההלכה מעיקרא.
אז הפשטות, אפשר להעמיק, אבל הפשטות של המשא ומתן בגמרא היא רק שמזה רואים מבת הקול שזה דבר רגיל. זה לא דבר מפסוק שהקב”ה עושה.
שתי רמות של הבנת “עונשים בבית דין של מעלה”
דובר 1: אגב, אפשר עכשיו לחשוב, בכלל, כשלומדים על עניין העונשים בבית דין של מעלה, מה אנחנו מתכוונים כשאומרים את זה?
האם אנחנו מתכוונים לומר, אנחנו פוסקים ובגלל זה הולכים לעשות את זה בשמים? או שאנחנו אומרים להיפך, אנחנו מנסים להבין איך מתנהגים בשמים, על סמך מה שכתוב בפסוקים?
הדרך הרגילה היא שאנחנו מנסים להבין מה קורה שם למעלה, לא בגלל שאנחנו מצווים. אה, אנחנו מנסים להבין מה קורה שם.
הדרך האחרת היא לא, אנחנו מנסים להבין מה ההלכה, ובשמים כבר עשו. כמו שיבוא משיח, יבדקו לפי הרבים אם הוא משיח. מתברר שלפי הרבים זה לא מתאים, אז הוא לא משיח, אז משיח לא בא.
דובר 2: מה?
דובר 1: הפשט הפשוט הוא אחרת. אתה יכול לומר פשטים עמוקים יותר, אבל הפשט הפשוט בגמרא, אנחנו צריכים תמיד לשמור על החשבון הפשוט. החשבון הפשוט של הגמרא הוא, הוא אומר לנו מה קרה בשמים.
האמת היא, אמרתי למה הפשט הפשוט לא הספיק לו, כי דווקא מריש לקיש, מה יש לו עם אלפי מדרשים שהוא אומר בנושא של, אני יודע, של מה? זה שצדיק גוזר… זה סוג אחר של דבר. נכון, נכון, נכון, נכון.
אז איפה עוד רואים כל כך הרבה פעמים שהשתנה נגד ההלכה? אבל שההלכה הפסוקה אמרה שאי אפשר ללכת לעשות מקרא מגילה, האם הוא התכוון שזה מאמרו של ריש לקיש? או שזה מאמרו של רבי חנינא מקריסוס? אוקיי.
אבל כאן לא צריך להגיע לזה. יכול להיות ממה שרבי אדא בר אהבה פוסק, כאילו הוא פוסק. אבל מהמימרא לא צריך להגיע, מכל המשנה רואים את זה.
כמו שאתה אומר, נראה שלא, שלכאורה כל הפשט של השאילתות אינו כן. כך צריך בוודאי לחשוב שאידך מתכוון לומר שאנחנו כן יכולים לפסוק הלכה כפי שרואים משלושת המקומות. ומאיפה יודעים את זה? זה עניין של הפסוקים שם. אבל זה לא העניין שלי שמתרץ את הגמרא.
עניין ה”יחס” בין בית דין של מטה ושל מעלה בכריתות
דובר 2: יכול להיות שהבעיה כאן ספציפית קצת שונה, כי כאן אומרים כך: האדם חייב כרת. האם נאמר שכשבית דין של מטה נותן לו מלקות, פתאום מוחלים בבית דין של מעלה את כרתו. זה דבר אחר, כי כאן הפשט שכאילו יש יחס כל הזמן. בית דין של מעלה בודק, אה, הוא קיבל מלקות? הוא פטור. ברגע שאתה כבר אומר מקרא דרשת… זו לא באמת בעיה, נכון? זו לא באמת בעיה, נכון?
דובר 1: כלומר, כמו שכולם אומרים, כל העולם הקטן הוא מה שבא לעולם. אפשר לומר שזה אוטומטי, מבין? אבל זה הרי מוסיף שכבה חדשה, כי…
דובר 2: אני מסכים, אני מסכים, זו עוד שכבה, אבל יש עוד שכבה עמוקה יותר שהיא עוד גלגול. אולי זה דווקא חשוב, כן. אוקיי.
“קיימו וקיבלו” — דרשת שמואל ופשט ריש לקיש
דובר 1: בקיצור, אלו הראיות, כך. הוא אומר, אוצר המפרשים או מה שזה לא יהיה, הוא אומר שהחילוק למה הבבלי לא מביא ישועות הוא כי באמת לא החזיקו מישועות. בגמרות מארץ ישראל כתוב שהישועות יבואו בקלות, שהישועות לא יהיו חייבות. אני לא יודע, אני לא נכנס לחילוקים. זו לא ממש סתירה או מעשה, כי אחרי שהוא עשה זה עבד, כך המשמעות.
אוקיי, אומרת הגמרא, מהי הראיה? כן, אדרבה, יש לי פשט טוב יותר בעניין של רב יוסף. רב יוסף אומר, “מן סלק לעילא ועשה” פירושו להיפך, מי הוא זה שבני שמאלא מספרים שהיהודי קיבל מכות?
דובר 2: זו שאלה טובה.
דובר 1: למה זה פשט טוב?
דובר 2: פשט טוב, אלוהים, אתה מודה שמסרו אותו לחיוב כרת?
דובר 1: אני לא מבין את העניין.
דובר 2: שאתה מודה שהמעשה אינו השאלה איך המעשה התרחש בעולם. אתה לא מודה שהיה שופר? השאלה היא איך…
דובר 1: לא, כי זו גם הייתה תשובה טובה שבני שמאלא…
דובר 2: אני לא מתכוון כך. אבל בני שמאלא מסכימים שמה שקרה כאן, שקודם יכלנו להוריד עצם קדושה שצריכה להיות מכות כאן. זה לא הנושא, זו רמה אחרת. אוקיי, חזרה.
דובר 1: דיברנו על החכמה, זה מה שרצית להעלות, כן. אוקיי, יפה מאוד.
הרמה הראשונה היא שבאמת לא צריכים לדעת, אנחנו יכולים לומר. הרמה השנייה היא מה שאתה אומר שגילוח הגוף הוא סוג שבני שמאלא הולכים אחרי בני שמאלא. כל הדברים האלה אמת, הם עומדים במקומות אחרים, ראיתי אותם.
אבל תראה, הגמרא הבאה אומרת ארבעה יחידי קודש בבית דינו של שם, אולי עכשיו מדברים על זה. אוקיי, מהי הראיה? מהו המקרא? מהו הקרא קדושים? כך, על כל דבר יש פסוק.
על מקראי מועד יש פסוק, “קיבלו עליהם ועל זרעם”. “קיימו למעלה מה שקיבלו למטה”. אה, וואו. קיבלו בשמים שמותר ללכת לעשות יום טוב. פורים, הרבה מאוד מן התורה.
דובר 2: כלומר, המילים מוכרות לי, אבל לא למדתי את זה מבפנים כאן.
דובר 1: כלומר זהו הפשט השלישי, “קיימו וקיבלו” שלמדנו בימים האחרונים.
דובר 2: לא, כי “קיימו וקיבלו” פירושו שהיהודים קיבלו מחדש את התורה. זהו פשט אחד. ומה אמר שמואל?
דובר 1: אמר שמואל…
דובר 2: אה, אה, שמואל אמר ש“קיימו וקיבלו” פירושו גם שהדבר נתקבל. אה, אה, אה, נכון. וכו’, מניין יודעים מגילת אסתר? מניין יודעים בערים ובבתי כנסיות? מניין יודעים את המגילה? כי “קיימו למעלה מה שקיבלו למטה”. אמרתי שזה מרתק.
אבל על כל פנים, זהו המדרש של שמואל. “קיימו למעלה” פירושו כפשוטו, הקב”ה ממשיך לדבר על הבעיה, כיצד אנו מקיימים פורים? כי הוא אומר ש“קיימו למעלה”, מה שלמעלה הסכים. זה מה שריש לקיש מפרש, שמואל שאל אותו מאי נפקא מינה.
מעמדו ההיסטורי של ריש לקיש — תנא או אמורא?
דובר 2: נכון. באמת? רבי שמעון בן לקיש היה תנא?
דובר 1: לא, לא תנא. הוא היה תנא.
דובר 2: רבי שמעון בן לקיש היה אמורא. יש המחשיבים אותו כתנא, כי הוא מופיע לפעמים במשנה, אבל זה לא, זה לא מדויק. רבי שמעון בן לקיש היה אחד מהאמוראים הראשונים של ארץ ישראל. הוא היה בערך בתקופה של שמואל, רב ושמואל.
דובר 1: אה, לכאורה, אני לא יודע. הוא היה בארץ ישראל, שמואל היה בבבל. הוא מופיע לפעמים במשנה, לא פשוט שהוא היה תנא בפשטות.
דובר 2: הוא היה, אה, רבי שמעון, אגב, סתם כך, רבי שמעון בן לקיש הוא זה שהלך לארץ ישראל. הוא היה המיסטיקן, כן. אז יש קושיא עליו איך הוא יודע…
דובר 1: אה, הוא היה זה שאמר “הלוואי סתם”. אני הייתי זה שאמרתי “הלוואי סתם”.
דובר 2: הוא היה אליהו הנביא, הוא היה אליהו הנביא. הוא דיבר איתו, הוא דיבר איתו על דברים.
דובר 1: מה הקושיא על אחד כזה?
דובר 2: אה, אני רואה שההיסטוריונים, סתם בוויקיפדיה מביאים כבר שיש מחלוקת בין ההיסטוריונים. הם מוזכרים כמאוחרים הרבה יותר. הוא מוזכר במשנה, אבל הוא מוזכר כרבו של ר’ אבא בר כהנא ותלמידו של ר’ אליעזר הקפר. איך ייתכן שהוא חבר של ר’ חנינא, שר’ חנינא הוא… אוקיי, אני לא רואה שזו קושיא כל כך גדולה. לא, הם אומרים שהיו שניים. אוקיי, זו לא קושיא כל כך גדולה. זו התורה של ר’ בנציון הצדיק שהוא מביא.
קרי וכתיב ב”וקיבל/וקיבלו” — דרשת רב בירושלמי
דובר 2: על כל פנים, ר’ יהושע בן לוי עלה לשמים. זה מעניין, יש מדרש אחר על ר’ יהושע בן לוי, שבשעה שצדיקים נפטרים, הם אומרים מה יקרה להם. ובמדרש אחר כתוב בצורה קצת אחרת, שהם אומרים פסוקים מסוימים בשעת פטירתם מן העולם. ייתכן שזו גם תשובה לשאלה של העוזר שלי ששאל.
אוקיי, ובקיצור, אגב, יש גם מחלוקת מהו הפשט של הדרשה “קיימו וקיבלו”. בבבלי כתוב כל הזמן “קיימו למעלה מה שקיבלו למטה”, “קיימו מה שקיבלו”. אבל בירושלמי, לא בירושלמי, בואו נראה את הירושלמי. בירושלמי כתוב, “קיימו וקיבלו”, רב אמר, הוא אומר, רב מסביר את הדרשה, לא ר’ שמעון בן לקיש, אלא רב מסביר, אמר “וקיבל” כתיב. כתוב בלי ו’ בזה? ייתכן. צריך לבדוק. מלמד שהסכימו בית דין של מעלה עמהן. זה הלשון שכתוב יותר טוב ב… הוא מביא כאן את הלשון.
דובר 1: אז “וקיבל” הכוונה לבית דין של מעלה? האם בית דין של מעלה הוא לשון יחיד?
דובר 2: רב הרי מביא את הלשון, “וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם”, “וקיבל היהודים”. שם כתוב “וקיבלו”. כן, “קיימו וקיבלו” הוא קרי וכתיב. בכתיב כתוב “וקיבל היהודים”, ובקרי כתוב “וקיבלו”. צריך לבדוק את זה כשקוראים את המגילה.
אז, אומר רב, “וקיבל היהודים” — רבון של היהודים קיבל. לא הנכדים. רבון של היהודים הכוונה לבית דין של מעלה.
דובר 1: הצד השני הוא הקדוש ברוך הוא?
דובר 2: בזמן הזה הכוונה תמיד להקדוש ברוך הוא, בכל מקרה.
דובר 1: מה הפשט שהקב”ה בזה, משהו, אני לא יודע, צדיק הדור?
דובר 2: זה כבר כתוב…
דובר 1: בזמן הזה זו דרך לומר שלוש עשרה מידות הרחמים.
“וקיבל היהודים” — דרשת רבא, הסכמת בית דין של מעלה במקרא מגילה, והבעיה של “לא תוסיף”
דרשת רבא: “רבן של יהודים קיבלו”
דובר 1: ו”וקיבל היהודים” כתוב “וקיבלו”.
וחשבתי כשלומדים את המגילה. אז, הוא אומר רבא, “וקיבל היהודים”, “רבן של יהודים קיבלו”. לא היהודים.
רבן של יהודים הכוונה לבית דין של מעלה? השר של היהודים? או הקדוש ברוך הוא?
דובר 2: בית דין של מעלה, שניהם מתכוונים לפעמים להקדוש ברוך הוא. מה הפשט של בית דין של מעלה? הקב”ה הרי לא יודע משהו חוץ מ… הרי זו דעת עליון. הרי זה לא… זה כבר כתוב. בית דין של מעלה זו דרך לומר את הרבונו של עולם עם מידת הדין, או מה שזה לא יהיה.
בכלל, בפשטות, יש מלאכים שעוזרים, מה שזה לא יהיה, שאין אנו מעורבים בעניינים אלה. על כל פנים, הרי זו גרסה אחרת של הדרשה “קיימו מה שקיבלו”. מעניין. במדרש כתוב זה? בקיצור, אלו לשונות אחרים של המדרש.
אוקיי, זהו המקור, מאוד מעניין. זהו המקור שמה? שהקב”ה הסכים לקבלת החידוש של פורים. ומתי עוד?
שאילת שלום בשם — בועז, גדעון, והקושיא מהכרונולוגיה
דובר 2: מהו המקור לשני הדברים האחרים? רואים כאן במסכת מכות, “שאילת שלום בשם” כתוב אצל בועז “ה’ עמכם”, ואחר כך “ואומר ה’ עמך גבור החיל”. כתוב אחר כך אצל גדעון שהמלאך אומר “ה’ עמך גבור החיל”. רואים שהמלאך כבר מדבר באותה שפה שבועז חידש. כאילו אם היה זה איסור, המלאך לא היה עושה כן. רואים שהקב”ה נוהג באותו סדר של “מודה על האמת”, כמו… כמו גדעון, כמו בועז.
דובר 1: אני לא מבין, הרי גדעון קודם לבועז, אבל.
דובר 2: מי שואל את זה? תוספות?
דובר 1: כן, תוספות.
דובר 2: תירוץ התוספות הוא ש… אומרים תוספות שבועז נהג כך, ואחר כך כל העולם נהג כך. אהה. היהודים התחילו לנהוג כך, ואחר כך הקב”ה גם נהג כך.
וואו. זה מנהג העולם שהיה. זו ראיה שהרבה פעמים רואים משהו, בית דין של מעלה תיקן, זה לא בהכרח, זה היה מנהג. רואים שזה מנהג ישן.
דובר 1: מה אומרים תוספות? התוספות כשר? הוא צודק, והפשט הוא כך, שיש מלך כשר. אוקיי, בקיצור, מהי הראיה?
הראיה ממעשרות — עזרא והנביא מלאכי
דובר 2: נאמר שזה אכן דין, ומה יעשה הבן, וכו’. תשמע, הגמרא לא מביאה בחזרה, אלא ראיה ממעשה שכתוב, איפה כל המעשה? רואים שמה? שהקב”ה אכן נתן את הברכה של המעשרות. המעשרות שעזרא תיקן שלא כדין, הקב”ה אמר בנביא שהוא ייתן, שהוא ייתן, איך קוראים לזה, כן, שהוא ייתן ברכות בעבור זה. הרי זה סימן שזה עבד. ומכאן דלא כהאי, שלא, מה שטוענים שמכיוון שהשמיטה דרבנן, אין את הברכה של תעבירו? כן, משמע שאם בית דין שלמטה יבטלו את המעשרות, הפשט שלא צריך לעשות את זה גם לא.
דובר 1: אפשר לדון בזה. נו, נו.
ההבדל בין מקרא מגילה לשלושת הדברים האחרים
דובר 2: מעניין מה נכנס כאן, המהר”י הרי כאן מביא ש“לא תתבטל קריאתה לעולם”. מה הקשר? הוא לא הבין את זה מ”קיימו וקיבלו”. אני מבין שהגמרא לא מתכוונת שהקיום של בית שמאי הוא שיש מצווה כזו, אלא שהקיום של בית שמאי הוא שזה תמיד יישאר. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. הפשט הפשוט יותר הוא כמו הרבנים והריטב”א שאומרים שזה נהיה תקנה מקובלת, בסגנון של “קיימו וקיבלו”.
אני לא יודע, תחשבו על זה. יש כאן משהו מוזר, נכון? מה מוזר? אבל אני מבין מה כאן מוזר. מה שמוזר הוא שני דברים. קודם כל, מקרא מגילה אינו דומה לשלושת הדברים האחרים שיש לנו כאן מדברים שנתקיימו בבית שמאי לעולם. בשתי דרכים זה לא דומה.
בדרך אחת, שלושת האחרים הם שמשהו קרה, רבונו של עולם. משהו קרה. לפחות בשניים רואים שיש ברכה. שיהושע בן נון אמר חרם, והחרם אכן הצליח, פשט שהקב”ה רוצה כך. שבועז, מה שזה לא יהיה, נאמר, מברך, והקב”ה אכן נותן את הברכה. כתוב שמה שהאחרים למדו שה, שה, כן, מעשרות, שירת הים, ושלושת האחרים. הרי זה אותו דבר, ההסכמה, החרם, הדברים באמת קרו.
מקרא מגילה, מניין אתה יודע שהקב”ה מסכים עם מקרא מגילה? ממה זה מורכב? ממה מורכבת ההסכמה של הבורא? הרי זה לא מכלום. המילה של בועז היא כי רואים שהוא נעזר, לא סתם מה שהוא נהג כך. הוא היה יהודי ישר והוא נהג כך. אבל מנוח לא היה לבד, הייתה גדולה, צדיק, והקב”ה אמר לו באותו לשון. פשט שזה לא נשאר כאן בעולם הזה הסדר, הסדר עלה גם לשמים. בשמים נוהגים כך.
כן, אותו דבר בכרת. אם אנחנו פוסקים שמישהו חייב כרת, הפשט הוא שמשהו קורה בעולם. אם יודעים שזה קורה כך או לא, אבל הרעיון הוא שמשהו קורה, והאדם מת מוקדם יותר. ובמקרא מגילה, מה בעיקר קרה? קרה שכל שנה יש אותה קדושה שהייתה בשנת הפורים. אה, כלומר אם זה הפשט, אז זה העניין.
בדברים האחרים יש לנו לפחות מקור מדיוק טוב בפסוק. כלומר, הקב”ה אכן ביקש ברכה, הקב”ה אכן עשה חרם. כאן יש לנו לפחות איזו דרשה שאנחנו כבר מפרשים בפסוקים שהם עצמם כתבו.
דובר 1: זה לא מדויק, כי תענית ציבור מותר כן לעשות, זה עם דין דאורייתא של מקרא מגילה, ואין לנו ראיה הפוכה. יש מדרש “קיימו וקיבלו”, ומי היה המקבל? זה מאוד מוזר.
דובר 2: שוב, ומה שחבר קריאת נפטרים לומדים הרי גם מפסוק.
דובר 1: אבל משהו קרה. הדיון הוא דבר אמיתי, נכון? השאלה היא אם החבר קריאת מת או לא. קורא הוא שמשהו קרה.
דיון: ממה מורכבת ההסכמה בפורים?
דובר 2: גם כאן, הקב”ה קיבל את זה כיום טוב, שאת זה אנחנו לא יודעים, נכון? אבל מה היה אם לא? אסור לעשות יום טוב?
כתוב “לא תוסיפו”, כלומר, אם היית… “לא תוסיפו” היה עבודה. כל שאר הדברים, כלומר, היה שיכור, היה יום שמח, היה אסיפה, היה סעודה? מאה אחוז. תשכחו מהשבועה. הפשט הפשוט חייב להיות שזה הצליח שנהיה יום טוב. לא היה מצליח אחרת. זה פשוט סייעתא דשמיא, כביכול. שהם עשו יום טוב, מניין ידעת שזה הצליח? גם תקנה של בית דין של מעלה. י”ט כסלו, מה שזה לא יהיה.
דובר 1: אבל זו בעיה גדולה, כי את זה אפשר לומר על כל תופעה גדולה, מכיוון שזה הגיע לכל כך הרבה יהודים, אתה רואה. אז אתה יכול גם לומר שהציונות הייתה הצלחה, או שהרפורמה הייתה הצלחה.
דובר 2: אבל כאן, כן, זה כבר דבר אחר. זה כבר חלק, כביכול, כלומר, חלק מההיסטוריה.
דובר 1: אני שומע, אני שומע, אני שומע. אני לא יודע. אני לא יודע. אני לא יודע. אולי זה דבר מעניין. אני לא יודע.
מסקנה: מגילת תענית היא דבר בעייתי
דובר 2: על כל פנים, מה שרואים כאן מכל המדרשים, סך הכל, הכל ביחד, רואים שמגילת תענית היא אולי דבר בעייתי. זה דבר שיהודים עשו שלא ברשות, והקב”ה הרי הסכים בסופו של דבר.
דובר 1: כן. זה עוד מקור גדול, סך הכל, מהמדרשים האלה. ועל פי חסידות, על פי מה שאנחנו לומדים בדרך כלל, הרי יש רעיון שזה ה… שבני אדם גם עשו דברים, מבין? לפעמים זה מתחיל. תשמע, כתוב, עשיתי חיפוש על בית דין של מעלה, רציתי לראות מה החכמים אמרו על בית דין של מעלה.
בעיית “לא תוסיף” במקרא מגילה
דובר 2: מהו העניין של “לא תוסיף”? העניין של “לא תוסיף” קשור למצוות התורה. וכל הגמרות, אבל מפרשים מסוימים הסבירו את הבעיה של פורים. לא, אבל בפשטות בגמרא, מה צריכה להיות הבעיה לעשות פורים? מה צריכה להיות הבעיה? כן, אין בעיה. למה שתהיה בעיה? אצל כל האחרונים היו לך שלושה מפרשים שמסבירים מה הבעיה צריכה להיות, שואל ומשיב, בשמים ראש, מסבירים מה צריכה להיות בעיה. “לא תוסיפו על הדבר אשר…” איך כתוב לשון הפסוק? “על הדבר אשר…” אני לא יודע. מהו הפסוק המלא?
“אלה המצות” — הפסוק שהגמרא מביאה
דובר 2: אוקיי, רק כדי להיות ברור, בואו ננסה לומר את הדברים שכתובים. גמרא אחת במסכת… בירושלמי בגמרא, ולא הגמרא עצמה, הירושלמי, הבבלי בירושלמי לא מביא שום פסוק לבעיה. תשמע רגע מה כתוב, אוקיי? עוקב? כן, כן. הבבלי בירושלמי מביא, אם אני זוכר, שום פסוק לבעיה. היחיד שהביא פסוק לבעיה היה… רבי, מי הביא פסוק לבעיה? באיזה פסוק? רבי, איזה פסוק? במה? נו, נו, נו, אתה זוכר, למדנו את זה. שלחתי לך את זה. באיזה פסוק? מה למדנו אתמול, שכתוב “בל תוסיף”? לא, לא “בל תוסיף”. מעולם לא הביאו “בל תוסיף” על זה. אז מה כתוב? איזה פסוק? נו? נו?
דובר 1: אני חושב כאן על משהו אחר… לא בתוך העניין. אוקיי, בואו נראה מה כתוב. בואו ננסה ללמוד מה כתוב. נו, יש פסוק אחד שהגמרא הביאה, פסוק “אלה המצות”. אה, “אלה המצות”. “אלה המצות”, שאלו המצוות ואין עוד מצוות, אי אפשר להוסיף.
למה לא “לא תוסיפו”?
דובר 2: למה הוא באמת לא מביא “לא תוסיפו”, שהוא לכאורה לאו ברור יותר? כי הגמרא למדה ש”לא תוסיף” מתכוון רק כשאומרים שזו מצווה מן התורה.
מה אמרה הגמרא? מהו הפשט הרגיל מי שלומד פסחים? אה, לאו שאתה מוסיף, שמניחים שלושה מתוך חמישה לציצית או דבר כזה. זה לא אומר לעשות עוד ועוד.
כך, אבל הרשב”א אמר כאן, כנראה לא מהרמב”ם. הרמב”ם הוא הראשון שאמר “בל תוסיף”. אהה. אבל “ואלה” לא עושה את זה לאו או מה, אבל לומדים מהפסוק שלא להוסיף.
לא תוסיף — פשט הרמב”ם מול פשט הגמרא, תשובות הגאונים על שבועה בפורים, ו”הכל חייבים במקרא מגילה”
“לא תוסיף” — מה פירושו לפי הגמרא, ומה פירושו לפי הרמב”ם?
דובר 1:
רק כשאומרים שהרמב”ם, ורק כשאומרים שזו מצווה דאורייתא… לא! מה אמרה הגמרא?! מהו הפשט הרגיל מי שלומד מסכת… אה! “לא תוסף” פירושו שמניחים חמישה חוטי ציצית ודברים כאלה.
כך אבל הריטב”א שאמרת כאן, כנראה לא מהרמב”ם. הרמב”ם הוא הראשון שאמר “לא תוסף” פשט פשוט… אבל “ואלה” לא עושה את זה לאו או מה. אבל לומדים מהפסוק שלא להוסיף. “שאין נביא רשאי לחדש”, כתוב הלשון נכון. מה שאתה עושה מהרמב”ם בנושא הזה, “שאין נביא רשאי” התכוון בגמרא… אבל זה “עשה” או מה? זו מצוות עשה דאורייתא? אוקיי.
אני רוצה לומר לך דבר מעניין. אני חושב על דבר מעניין. “אלה המצוות אשר צוה ה’ אל משה”, הלשון של הירושלמי. הקב”ה נותן מצווה, לא יכולות להיות עוד מצוות. זה לכאורה פשט פשוט! לא צריך להגיע לשום “עשה”. הקב”ה נותן מידה מסוימת של מצוות, ולא יותר, מה אתה עושה עוד מצוות? מה קורה איתך? זה לא מספיק טוב לך? לא יודעים! זה לא הפשט. אהם… טוב מאוד.
אז… החג”ב, לא צריך להגיע לדיוק של “אלה המצוות”. אז זה עומד מאליו שזה דיוק חלש. כלומר, זה עדיין הרעיון. יש לנו מצוות. מה הוא עוד עושה? לא צריך דיוק חיובי. זה רק מליצה יפה. זה אב-טיפוס. זה אב-טיפוס. הוא עושה עוד ועוד. זה נאמר בתוקף. את זה אפשר גם אחרי כן לפרש אחרת מ”אלה המצוות”.
אתה אומר סברה הפוכה. הסברה שהגמרא הבינה בכל המקומות היא שזה לא הולך כך. יש מצוות ואין מצוות. אי אפשר לעשות חדשות. אתה רוצה לומר שאפשר חלילה לעשות חדשות. אתה רוצה שהוא יוכל עוד אחת. אתה רוצה סברה אחרת. זה נמצא בסברה.
והספירה אינה אפילו בלשון פסק הרב. נכון? ואיך זה נקרא? וכל המקורות הללו אמרו שזה אומר משהו בעייתי, אבל בדרך נס הצליחה המגילה. כמו מעשר של עזרא וכמו… איני יודע מה כתוב שם בפשט. אבל הם רוצים לומר ש”קיימו וקבלו”, מהפסוק “קיימו וקבלו” כך נותנים לגיטימציה ליום טוב, או משום שקיבלו את זה בשמים.
שני תירוצים כיצד יכלו לעשות פורים
דובר 1:
אבל אני חושב שעם הפשט של “הדר קבלוה באהבה” גם אין שום בעיה, כי “לא תוסיף” על הדברים אומר כאילו שעכשיו זה זמן קדוש ונורא, זה מתן תורה, זה מעמד הר סיני, עכשיו זה זמן שאפשר להעמיד מצוות ואי אפשר אחר כך. אבל אם זה מתן תורה חדש, ש”הדר קבלוה באהבה”, הפשט הוא שוב הייתה אותה התעוררות, שוב היה אותו עת רצון, ממילא כבר אין בעיה של להוסיף יום טוב חדש. אז משני הפשטים, מ”קיימו וקבלו” מסבירים כיצד יכלו לעשות פורים.
דובר 2:
הפשט השני אבל הוא לא יונתן, זה לא מחושב מחדש. ליונתן יש פשט שלישי, ולאחר יש פשט שני של הוספה. נכון, נכון, נכון. היהודים היו פטורים כבר מהתורה והם עשו חדשה. לא שהם היו פטורים, הם תמיד היו מחויבים, רק בקביעה.
דובר 1:
אוקיי, אז אני הולך עם הרמב”ן שזה רק אחרי הגלות נעשה הפטור, אבל לפני כן היה תנאי על ארץ ישראל.
דובר 2:
אהא. והוא אומר שזה כפשוטו עלמא. והוא אומר שאני אסתכל כאן, ובאוצר יש כאן אחד. מעניין. שמע? נו? הייתה שאלה בתשובות הגאונים זצ”ל, מי שנשבע להתענות ביום פורים.
תשובות הגאונים: מי שנשבע להתענות ביום פורים
דובר 2:
יש לו מקור בתשובות הגאונים לפי מה שהרמ”א אמר.
דובר 1:
לא, הרמ”א לא אמר שיש לו מקור.
דובר 2:
מישהו נשבע לצום בפורים, האם הוא צריך לקיים את שבועתו. לפי הכלל ששבועה אינה חלה על המצוות, כי אין נשבעין לעבור על המצוות. השאלה היא, הרי זו מצוה דרבנן, האם זה כתוב בגמרא? זו השאלה כאן.
דובר 1:
זו שאלה נכונה מאוד. נכון.
דובר 2:
הוא אומר כאן, הגאון אומר, זה לא דאורייתא. למה? כי זה לא מושבע ועומד מהר סיני. מצוות שהן מהר סיני זה דאורייתא. אבל הוא אומר, מאיפה הוא לוקח את זה? כי המשנה אומרת, “בוודאי אם נשבע שלא יקרא מגילה ושלא יקרא תהלים וכו’ כלל, הרי אנו רואים שאינו שבועת חנם, שכבר נשבע עליהם משה בסיני, מה שסופרים עתידים לחדש, שמע מינה מקרא מגילה”. והוא מביא את הגמרא בדף ז’ שיש שם הפסוק “קימו וקיבלו”, והגמרא של ר’ יהושע בן לוי שאומר ש”קימו וקיבלו” – שתי הגמרות של “קיימו מה שקיבלו כבר”.
התירוץ הוא שהוא אומר שנחזור, זה רק מכיוון שמקיימים את המגילה משלוח מנות, רק את המשתה הוא יכול לעשות בלילה. אה, אני חייב להיות שמח, אבל זה עם העבודה. בקיצור, מכיוון שאפשר לצאת ידי חובה עם העבודה של המשתה בלילה, ממילא זה הפוך. הגאון אומר, יש לשון שני בדעת הגאונים, טענה, שמקרא מגילה אינו מושבע ועומד מהר סיני. כי מאיפה הוא לוקח את זה? מהגמרא בשבועות שראינו, ש”קיבלו עליהם בשבועה” את המצוות שעתידין לחדש, שמע מינה מקרא מגילה. הוא מצטט את אותה גמרא, כן? אתה זוכר? ש”הרי הוא נשבע ועומד מהר סיני”.
ומה רואים מזה?
דובר 1:
מעניין.
דיון: שבועה על לא ללמוד ספר — האם זה מושבע ועומד מהר סיני?
דובר 2:
כשמישהו עושה שבועה שהוא לא ילמד ספר מסוים, אי אפשר לומר שהוא מושבע ועומד מהר סיני ללמוד כל התורה כולה, בדין הלכות תלמוד תורה?
דובר 1:
לא, אני חושב כל הזמן, כי למגילה יש הרי גם תלמוד תורה. אדרבה, המצוה לקרוא אותה כל לילה היא רק… אז למה היהודי לכאורה סתם כך מושבע ועומד מהר סיני ללמוד? הוא לא יכול לעשות שבועה שהוא לא ילמד ספר מסוים מהתורה. מבחינה זו זה דאורייתא, לא? הוא לא יכול לעשות שבועה…
דובר 2:
לא, לא, לא, הוא אמר את זה, הוא עשה שבועה שהוא לא יקרא. אני לא יודע אם אי אפשר לעשות. אני לא יודע את התשובה לקושיה שלך באופן כללי. אבל הוא מדבר כאן עכשיו על המצוה של מקרא מגילה. נכון. לא על תלמוד תורה.
סיכום: מקרא מגילה זו בעיה, וזה לא פשוט כמו פשט הרמב”ם
דובר 1:
אז מה נשאר מכל הדיונים הללו? נכון, אבל איך מכניסים את זה לבהירות אחת? או ליהודה? אני לא יודע. אבל רואים מכל המקומות הללו שמקרא מגילה זו בעיה, וזו לא הבעיה היחידה כזו, יש דינים אחרים שהם בעיה, אבל זו בעיה. וזה לא פשוט כמו שהרמב”ם יישב את זה כמו על הפשט, שמישהו אומרים, כל אותו קטע תורה שהוא אומר שם בתחילת הסוף של מנין המצוות, הרמב”ם הוא… הגמרא נראית שיש תירוץ אחר על הקושיה, או שיש פסוק, איך הוא עובד שם עם הפסוקים, יש מקרא אני דורש, יש מאי דרוש שהגמרא אומרת שצריך להיות, זה אותו רעיון של רבי שמעון בן לקיש, דרוש שהסכימו עליו יודעים, סתם יש חוב. יש הרבה דרכים איך ללמוד, אבל רואים שזה לא כל כך קל להכניס בפשט הרמב”ם, ותנסה פשט טוב יותר במה שהרמב”ם אומר במקומות אחרים ולהבין. אוקיי, זה מה שאמרתי.
“הכל חייבים בקריאתה” — מי חייב במקרא מגילה?
דובר 1:
אז עכשיו אני יכול לראות מי חייב במגילה. אוקיי, הכל חייבים בקריאתה, מי זה כל אחד? כמו שאמרנו, “קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם”. אוקיי, אנשים ונשים וגרים, אנשים ונשים. כן, לכאורה, אף הן היו באותו הנס. לא, לא זה תמיד הכלל. כן. המשנה בערכין, “הכל חייבין במגילה”, מה זה כן אנשים? כמו שרבי שמעון בן לקיש, שלמדנו עכשיו, אמר, “אנשים חייבים שהיו באותו הנס”. כן. וגרים ועבדים משוחררים? כאילו אפילו סביהם לא היו שם, אבל הם מחויבים בכל המצוות.
חידוש: למה היינו חושבים שגרים פטורים?
דובר 1:
היינו כבר חושבים ש… אה, המילים מאוד מעניינות, אפשר ללמוד כאן יפה מאוד. אדם היה יכול לחשוב כך, שהרבה מצוות בתורה בוודאי מחייבות גר ועבד, אבל הרי זו אולי קבלה שהסבים קיבלו על עצמם. כל הנכדים שלהם. אומר לנו לא, הסבים קיבלו על עצמם, ונעשה חיוב על האומה, נעשה חיוב על העם. כי “קיימו וקיבלו היהודים עליהם”. אבל מה שאמרתי זו לא תורה גרועה, מה שהוא אמר.
אה, שאתה רוצה לומר כך, שכל המצוות גרים ועבדים משוחררים מחויבים, כי הם מחויבים בכל התורה כולה, בכל התורה כולה שניתנה למשה מסיני. אבל למה יהודים מחויבים במקרא מגילה? כי סביהם קיבלו על עצמם. זו קבלה, נדר של הסבים, התחייבות של הסבים. אבל הסבים קיבלו על עצמם, קיימו וקיבלו היהודים עליהם. אה, התשובה על זה היא שלא, הסבים קיבלו על עצמם, ממילא נעשה דין דרבנן. זה לא כמו שלמדת ברמב”ם מצוה לא מן המנין. זה שונה מאוד מכל הדברים האחרים.
כי מה כשאתה אומר, זה דבר פשוט מאוד, פשוט. למה אני עושה יום טוב? כי סבי ניצל. אז אילולא אותו יום לא הייתי קיים. צריך אני להודות לקב”ה? אכן, לאו דווקא השיטה שאומרת שזו סברה, בדיוק כמו פסח. הם שוחררו, הם ניצלו. הגמרא אומרת את זה. אבל מה אומרת הגמרא? שמחיוב ההלל של פסח מוציאים שכל פעם שניצלים ממוות לחיים. אבל מה זה אומר?
כך, בואו נמשיך הלאה. אני אומר, למה אדם היה חושב, למה היינו יכולים לשמוע שגרים ועבדים משוחררים פטורים? אוקיי, אתה צודק, זה “כל הנלוים עליהם”, פסוק. אבל גם יש לזה קשר לאיך שמסתכלים על החיוב. כי החיוב הוא לא פשוט בגלל שסבך ניצל, ולכן כי אתה חי אתה צריך להודות לקב”ה. אפשר לשמוע סברה כזו. התשובה על זה היא שזה חיוב על הכלל, נעשה חיוב על כלל ישראל. ממילא גם אתה מחויב, נעשתה מצוה מדברי סופרים.
נשים — “אף הן היו באותו הנס”
דובר 1:
אותו עניין… אה, כי נשים הרי רק “אף הן היו באותו הנס”. אז הרי זה שווה בין הנשים לאנשים.
דובר 2:
האנשים מחויבים כי זו מצוה, אבל הנשים נפטרות כי זו מצוה שהזמן גרמא. ורק מה אז, זה עניין של סברה, יכול להיות שגיורות יהיו פטורות, גיורות לפי החשבון הזה.
דובר 1:
כי זה לא אפילו בלי הנס, אפשר לומר כן אפילו, כי הן חלק מהעם.
דיון ב”אף הן היו באותו הנס” — גיורות, עבדים משוחררים, ויסוד חיוב מקרא מגילה
החילוק בין אנשים לנשים במקור החיוב
דובר 1:
אה, כי נשים מתחייבות “אף הן היו באותו הנס”. שזה הרי כולל בין הנשים לאנשים. האנשים מחויבים כי זו מצוה, אבל הנשים הרי פטורות כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, רק מה אז? זה עניין של סברה.
שאלת גיורות — האם הן “אף הן היו באותו הנס”?
דובר 1:
אז יכול להיות שגיורות פטורות, גיורות לפי החשבון הזה. למה לא? הן לא “אף הן היו באותו הנס”. אפשר לומר שכן “אף הן”, כי הן חלק מהעם. כן.
המקרה של עבד שאינו משוחרר
דובר 1:
מה עם עבד שאינו משוחרר? עבד שאינו משוחרר הרי פטור מהמצוות, כי הם כמו אשה. אבל הוא לא היה בנס, כי הוא גוי, הוא לא מצאצאי אנשים שהיו באותו נס.
צריך לדעת אולי גיורת זה אותו דבר, ואפשר לעשות חילוק בין גיורת לעבד שאינו משוחרר. החידוש הוא שהגיורת היא גם “אף הן”. אי אפשר לומר עליה לבדה שהיא הייתה באותו הנס, כי סביה לא היו שם. אבל דנים תינוק שנולד, אומרים שהיא מצאצאי כלל ישראל. ממי היא מצאצאת ספציפית? אני לא יודע. אבל הרי אומרים ששרה אמנו או אברהם אבינו לא היו “אף הן לא היו באותו הנס”. כן?
הבעיה עם “אבותינו” אצל גרים
דובר 1:
על גר אומרים בדרך כלל שאיך הם מצאצאי כלל ישראל? הם בני אברהם אבינו ושרה אמנו, הם הרי לא “אף הן היו באותו הנס”. אני מבין, צריך לדעת את המקור לכך. על גר למה שיש להם, האם הם כבר מצאצאי… האם הם יכולים להיות “אף הן היו באותו הנס”.
להפך, הולכים נגד התנאים ולא שואלים שאלה? זו המילה כאן. עבד שאינו משוחרר לכאורה צריך להיות פטור כי אי אפשר לומר “אף הן היו באותו הנס”. השאלה היא גיורת, על גיורת. על גיורת אפשר הרי גם לומר שהיא לא “אף הן היו באותו הנס”. הגר מחויב כמו כל המצוות. הגיורת הרי פטורה כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא. שזמן גרמא, וזה לא… אי אפשר לומר עובדות הנס יפות. אפשר לומר לי, זה קשור עם ה”אבותינו”, אם אומרים אבותינו… אוקיי, אומר נקודה יפה ל… שמה? אני לא מבין. רוצה שאכניס שגר לא יכול, או לא? אתה לא מקשיב לי, אתה במקומות אחרים.
דובר 2:
לא, אבל אני לא יכול ללכת מהר כמוך. אני לא יכול ללכת מהר. הראש שלי רץ. ככה אני… אז אני לא יודע כלום, ובסוף יוצאים.
דובר 1:
אבל זה כלום! לא היה שום דבר יפה עם הנייר הזה.
דובר 2:
לא, אני לא כל כך חזק באריכות ושמירה. הכל צריך להיות לא שמן.
דובר 1:
זה טוב מאוד. האיזון בינינו שנינו יוצאת תורה טובה.
דובר 2:
אני לא מסכים בקטע תורה הזה, אבל זו תורה יפה.
סיכום השאלה: גיורות ועבד שאינו משוחרר
דובר 1:
גיורות. כתבו גיורות ועבד שאינו משוחרר. שני הדברים.
דובר 2:
אבל עבד זה נס.
דובר 1:
ועבד לא מתחיל חובה.
דובר 2:
אם העבד הוא… מתכוון שלפעמים לא הכירו את שבות אדם.
דובר 1:
כן, אבל זה לא הסבא שלך.
דובר 2:
מה זה עובד. רק, מה זה עובד, שהביאו עכשיו מאפריקה.
דובר 1:
וגם אני לא ה…
דובר 2:
לא, היא הנכדה שלו! אתה מצאצאי יהודים, מאותו דור.
דובר 1:
זה גם נראה כמו גיורת.
דובר 2:
השאלה היא על גיורת. כאן צריך ש… השאלה היא גיורת, ולכאורה יש לזה קשר לסוגיה של אבותינו.
דובר 1:
האם אפשר לומר אבותינו.
דובר 2:
תראה את אותה משנה?
דובר 1:
כי אי אפשר לחבר שיש לזה קשר לאותה סוגיה.
דובר 2:
אי אפשר לקשר את זה לאותה סוגיה.
דובר 1:
למה? כי אם היא לא יכולה לומר אבותינו, הפשט הוא שהיא לא מצאצאי אותו אדם, אפילו שהיא נעשתה גיורת.
“גר כתינוק שנולד” — נולד ממי?
דובר 2:
השאלה היא שגרות כמו קטן שנולד. נולד ממי? געוואלד! אי אפשר להיוולד, רק הנוצרים מאמינים שאפשר להיוולד בלי אבא, בלי הורים. אז נולד ממי? אומרים נולד מהעם היהודי. העם היהודי הוליד ילד.
דובר 1:
איך זה הסוגיה, גר יכול לומר אבותינו וגר… איך זו המשנה? יש מחלוקת ובביכורים, ושם הרי יש שיעור מהרמב”ם לגבי הקודם.
דובר 2:
אהא. אוקיי. אממ… אני שומע… אני לא יודע. אני שומע מה שאתה אומר, אני שומע… אני לא יודע. חשבתי שהוא קורא עכשיו, הוא נותן לי ללכת יותר כך שנאמר תורות, בבחינת פורים תורות. קצת קורא. פורים, אפשר להכין… לא, אמרתי מה שלא עושים. תכין את התורות האמיתיות ל… איך אפשר לומר פורים תורות. אחר כך, בפורים הזה הוא חייב לומר תורות. כי אתה כבר יודע מה שכתוב שפורים תורות כבר בנוי מלא אחד על פורים תורות. הוא הרי כך יומא וחיבור תורה הוא כאילו שזה יום וכבוד היה אומר את התורות. הוא לא יכול לומר.
שיטת הרמב”ם ב”אבותינו” אצל גרים
דובר 2:
הגמרא אומרת, יש לי אמונות שגויים מסתכלים הם כמו כל הילדים של אברהם. לא לגבי הלכה נחשבים. לא לגבי הלכה נחשבים. אוהב שאברהם, אוהב לכל עולם. רופאו שאולבן הממונה. לגבי הרמב”ם, שמונה פרקים כן. כלומר, בפירוש המשניות. אממ… אבל אין הלכה כאותה משנה. אלא גרמא, וביכורים. ו… צריך לדעת. עדיין אפשר לחשוב כאן האם גיורת צריכה בקריאת המגילה. זו שאלה טובה מאוד, והיום הקשה ביותר שיש לי את המתנדב שלי בבית החולים הוא פורים.
דיגרסיה: מעשה עם בית חולים בפורים
דובר 2:
איך הייתי צריך לאסוף את אשתי לפני שנתיים בפורים, ואני נוסע עם המשפחה שלי בתחילת פורים, בתחילת היום, לבית החולים עם מלכה גדולה לאסוף את אשתי. ולמעשה השחרור נמשך כשש שעות, והילדים שלי בילו את כל הפורים בלובי. גם לא נתנו לילדים מתחת לגיל עשר לעלות, או משהו כזה. זה היה היום השישי. עכשיו אני יודע שאפשר לפרש שגיורות פטורות ממקרא מגילה, ואותו יום אפשר היה להשתמש בהן… אוקיי, אוקיי, תגיד אם פוסקים שגיורות פטורות… אה, נכון, נכון. אני רואה שהנפקא מינה למעשה היא שגיורות פטורות. זו הרי שיטה יפה שהנשים עדיין חייבות לשמוע, הן יכולות להוציא. אתה מכיר את השיטה?
שני פירושים ב”אף הן היו באותו הנס”
דובר 1:
אם יש “אף הן היו באותו הנס” זה חלש יותר מ…
אבל מה הפשט שרק לא שיכורים? מה קורה עם מה שאומר הלחם משנה?
פירוש א: הנס נעשה על ידי נשים
דובר 2:
“אף הן היו באותו הנס” לא אומר שהן גם ניצלו. כלומר, יש לזה קשר כשאומרים שהן גם ניצלו, אבל “אף הן היו באותו הנס” הרבה פעמים הכוונה שהנס נעשה על ידי נשים. מתי אומרים כך ומתי אומרים כך?
דובר 1:
והפוסקים מביאים את זה.
אבל מה הפשט שרק לא שיכורים? מה קורה עם מה שאומר הלחם משנה? קודם כל, מה הפשט? עדיין לא בררתי את זה, אבל עדיין לא ראיתי את זה.
דובר 2:
“על ידי אשה נעשה נס”.
אבל “אף הן היו באותו הנס” לא אומר שהן גם ניצלו. כלומר, יש לזה קשר כשאומרים שהן גם ניצלו, אבל “אף הן היו באותו הנס” הרבה פעמים הכוונה שהנס נעשה על ידי נשים. מתי אומרים כך ומתי אומרים כך?
שיטת הלחם משנה בחנוכה ופורים
דובר 2:
לא, אני אגיד לך למה. זו סתירה מהתורה. ראשונים מסוימים בחנוכה… זה תלוי. כמו שהלחם משנה כאן במקום אומר “על ידי אשה נעשה נס”. כאן בחנוכה, שהמעשה של יהודית…
דובר 1:
זה תלוי באסתר.
דובר 2:
אסתר, אה. אבל זה תלוי גם… הן כולן ניצלו.
פירוש ב: הן גם ניצלו
דובר 2:
השו”ת מהר”ם מביא את רבי יואל לייב, “אף הן היו בספק להשמיד להרוג”. הגזירה הייתה על הנשים. זה כמו שהיטלר רצה להרוג את כל היהודים, אפילו אלה שאינם שומרי מצוות, ואחר כך אתה הולך לומר שלא הכניסו אותם למדינה. זה אותו רעיון. לא ייתכן שלהרוג — אותן יכלו להרוג.
נפקא מינה לגיורות
דובר 2:
אבל אני רוצה לחזור לשאלה שלי על גיורת. אם המילה היא “שעל ידי אשה נעשה נס”, זה לא שייך כי את נכדה של מי שניצלה. מבין? רק כי ציבור הנשים הוא חלק.
דובר 1:
לא, כך אני מפרש. הנכדה לא נכנסת לכאן. אתה יודע מה? זו לא נכדה, אז מה? זה לא נכון, כי את שרדת.
היסוד של הודאה על ניסים — לעצמו ולזקנים
דובר 1:
צריך להודות לא רק על כל פרוסת לחם שיש לי, אלא על כל פרוסת לחם שכל סב מסבי וסבותיי קיבלו אי פעם. כי אלמלא כל אחת מפרוסות הלחם האלה, לא הייתי קיים, חס ושלום. אבל אפילו זה נראה לי מספיק… מה שאומרים מודה אני לך, על כל הטוב, אומרים על כל הטוב מעולם ועד עולם אתה אל.
אז עוד נקודה חדה, אז תגיד שכשאני חושב ברמה גבוהה, יש דבר כזה שמברכים ברכה על נס שנעשה לאבותיו. ייתכן שמגילת אסתר או כל הדברים האלה הם ה-prototype של הדבר הגדול יותר, לא רק אבי, אלא גם אביו ואביו, הרי כל יום צריך להודות כי קרו אלפי ניסים במשך כל הדורות.
צריך להבין שאלמלא ניצל סב אחד שלי, נניח שכל אחד מסבי עבר הרבה פעמים שבהן ניצל, הפשט הוא שאלמלא כל אחד מהאירועים האלה לא הייתי כאן, נכון? הרי אני שילוב של כל הסבים האלה. אז הקיום שלי צריך להודות לא רק על כל מה שקרה לי, אלא על כל מה שקרה לכל אחד מהאנשים לעולם. הרי אי אפשר לעשות את זה, הרי זה אין לו שיעור, הרי זה אין לו שיעור.
למה חכמים בחרו ניסים ספציפיים
דובר 1:
אז לוקחים כן כמה דברים כאלה, וזו השיטה שלומדים ממנה, כמו שכתוב הדבר שלומדים ממנו — פינגווין — כשהיהודים ניצלו בים צריך ללמוד באמת, אבל את זה צריך לומר באמת, לא כמו שכתוב המילה כשניצלים ממוחץ ומכה כל פעם על חצי, זה כל העניין שלמדו ממנו מאי דרוש? מאי דרוש? אבל זו הרי סיבה עצומה למה חכמים תיקנו תקנה, זה לא חיוב עצמי, נכון? אה, מצוין, מצוין, אז מצוין.
ההבדל בין יציאת מצרים לפורים
דובר 1:
אז אתה יכול לומר שבעצם כן, כלומר אי אפשר הרי כמה פעמים שהיהודים ניצלו, כמה פעמים כן קבעו שצריך להודות לעולם על נס שקרה פעם. לא זה לא כך, יציאת מצרים יש בה יותר, היא יותר עניין של עם, זה לא שאני קיים, אלמלא אז לא הייתי נולד לעולם כי סבי היו מתים אז. זה לא העניין, יש בזה הרבה יותר עניין לאומי, עניין שהעם ניצל והתורה ניתנה, התורה היא הרבה יותר מזה.
אבל כשאומרים על מישהו שקרה לו נס או כזה, מסתכלים על זה יותר בדרך הזו, שכולם ניצלו. זו גרסה גדולה יותר כמו שאדם מברך “שעשה לי נס”.
טעם הרמב”ם לחיוב נשים במקרא מגילה
דובר 1:
כי אנחנו רואים פשוט בהלכה, לא דרוש, הרמב”ם בהלכות מגילה נותן טעם למה חכמים תיקנו מגילה גם לנשים, תירוץ? כי הנשים גם סבלו מהצער והיו צריכות להינצל, פשוט מאוד. אבל זה מתאים ליסוד שלמדנו אתמול.
זיכרון מהשיעור — המשך: “אף הן היו באותו הנס” — גיורות, עבד משוחרר, ספרי רב המנונא, והספרי על מקרא מגילה כ”דברי סופרים”
—
“אף הן היו באותו הנס” — שני פירושים והנפקא מינה לגיורות
דובר 1:
אבל כשאומרים “אף הן היו באותו הנס”, מסתכלים על זה יותר בדרך שכולם ניצלו. זו גרסה גדולה יותר כמו שאדם מברך “שעשה לי נס”, כי “אף הן היו באותו הנס”.
כי אנחנו רואים בשולחן ערוך, לא במפורש. אבל יש טעם למה חכמים תיקנו מגילה לנשים לקרוא, כי הנשים גם סבלו מהצרה והן היו צריכות להינצל. זה פשוט מאוד.
אבל זה מתאים למה שלמדנו אתמול שזה חיוב גמור, כי לומדים את זה ממוות לחיים. זה לא חיוב… לא, זה לא דאורייתא, אבל שם רואים שזה חיוב. לא, אנחנו כבר אומרים שהנשים גם מחויבות “אף הן היו באותו הנס”. חכמים רשאים לעשות דבר כזה. זה הפשט של הגמרא, לא יותר מזה.
אני יודע שיש חתם סופר, אני יודע גם שיש מהר”ץ חיות ושפת אמת שרוצים לומר יותר מזה. אני לא יודע על מה אתה מדבר. אנחנו צריכים לחזור לדורות שלפני שקמו האפיקורסים. מובן? מובן. הם נולדו אחרי אותם זמנים. אנחנו הרי מ… מה זה מה הפירוש?
רש”י במסכת סוכה אומר את זה, הנס על ידי אסתר, וכו’. אה, זה חסר מאוד. זה חסר מאוד. השאלה היא אם גיורת חייבת או לא. אני מגיע לשאלה שלי. אני רוצה לומר שגיורות יכולות להיות פטורות אם הן רוצות. למה הן פטורות? כי אי אפשר לומר “אף הן היו באותו הנס”, כי היא אינה נכדה של אותם אנשים. וזו מצוות עשה שהזמן גרמא.
אבל אם אומרים שהנס היה על ידי אסתר, אין העניין שסבתך ניצלה, אלא העניין שהנס נעשה על ידי אישה. זה עניין של מחנה הנשים. זה לא שסבתך ניצלה.
דובר 2:
מה הנפקא מינה? סתם אישה יהודייה?
דובר 1:
כן, אבל יש שמחה אצל נשים יהודיות, אז הגיורת היא גם אישה יהודייה. זה לא שסבתך ניצלה, לא כל יהודי מצאצאי אסתר. אני אמיתי, הלו? רק כשאתה רוצה לחדש חידושי תורה אתה רשאי… אני מנסה ללמוד את התורה כמו שכתובה. זה לא… אפילו “אף הן היו באותו הנס” אומר שנשים פטורות, שמצוות שהזמן גרמא הן פטורות, זה חידוש חדש שמחייב אותן, שצירפו אותן ליום טוב כי סבתן הייתה חלק מהנס.
דובר 2:
פורים תורה, כי אתה לא אומר את זה, אתה אומר קבלת התורה, שבועות תורה, ואתה לא אומר פורים תורה.
דובר 1:
האמת היא שכמעט בכל ימים טובים הן עושות את העבודה. לא ייתכן שאתה עושה יום טוב רק לגברים שלא היו בגזירה. אה, סתם ההיגיון שלך, אתה לא יודע מה התורה אומרת, מה כתוב בגמרא. אתה צודק, אתה סתם מספר מעשה.
אוקיי, אבל יש בזה פיתויי דאורייתא יפים, אולי יש לי בהירות.
—
דיון: אם גיורת מתקשרת עם שאלה על מקרא מגילה
דובר 2:
מה זו שאלה טובה, אם הטלפון לא מפסיק לצלצל עם שאלות, אם בדיוק מתקשרת אליי גיורת לשאול אם היא צריכה לקרוא מגילה.
דובר 1:
יש בית יוסף על עבד משוחרר.
דובר 2:
כן, כאן, הלחם משנה מביא את זה, אמרתי לך את זה, ואתה צעקת.
דובר 1:
כי אצל נשים כתוב “אלא איש ואשה”, אצל עבד משוחרר לא כתוב, כי הוא לא ממחנה הנשים. זה מה שאמרתי לך, לא רצית לשמוע.
זו לא סתירה עם לקוטין, כי אתה יכול להמשיך לשאול, אם הן מחויבות בכל מה שאישה מחויבת, הרי גם אישה מחויבת. הוא אומר את הסיבה למה אישה מחויבת, כי אישה הייתה חלק מהנס. לא מעניין אותי המגדר, מעניין אותי העובדה, לא ההלכה של מה עבד משוחרר הוא.
כשאתה אומר שהבית יוסף אומר, אתה אומר שרש”י אומר כך, אתה עומד בחוצפה גדולה ואומר שהוא צוחק. אני אגיד לך, זה לא הפירוש. “אף הן היו באותו הנס”, אם היית רוצה לומר שהן עשו את הנס, היית יכול לומר שאחת עושה עכשיו נס. לא, “אף הן היו באותו הנס” פירושו לא שהן ניצלו בנס, הן היו חלק מהנס, חלק מהחוויה דרך אסתר.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
אבל אתה צודק שבכל יום טוב למעשה נשים הן חלק מסיבה אחרת, אבל הן פטורות משכינה בלילה ודברים כאלה.
פסוק לא מחייב.
אפילו הסבר — כבר חיברו אותן לעשות מה שהן עושות משום חשיבות.
—
עבדים ושפחות — הרמב”ם והגמרא
דובר 2:
אוקיי, בואו נדון עכשיו בשיחה הפתוחה על עבדים ושפחות, מה ההלכה עם עבדים ושפחות, ולמה. קצת סובר הרב שעבדים ושפחות חייבים, הוא הרי אומר את זה, “מחנכים את הקטנים לקרותה”. מה הגמרא?
דובר 1:
“ומחנכים את הקטנים”, הוא אומר שיש משנה על הכותים, והוא מברר שכותים חייבים. אני רואה שציינת שהספרי של רב המנונא אומר “מצוה להודיעם”, ו”כנחל פתאים”. אז על זה גם צריך להיות מקור לגרים, כמו “כל הנלוים עליהם”.
דובר 2:
אמרתי, אבל מה המקור? מה הראיה?
דובר 1:
משהו יש בספרי, אני רואה כאן בהערות שציינת שמשהו יש בספרי של רב המנונא אומר “מצוה להודיעם”. זה דבר מעניין, כאילו שיותר מסתם, לא רק סתם חיוב כמו כל הגרים, אלא יש בזה משהו מיוחד, יש בזה משהו של יום טוב בגרים, יש בזה קשר דרך רב המנונא אומר “מצוה להודיעם”.
—
דיון: חיפוש המשנה על כותים
דובר 2:
אני רוצה לבדוק על הכותים, כתוב כך, כתוב תבע מאיר על משה מה הקרתן מכירה בשבולה. כתוב על מה? כתוב דעיסט בעל הגבה על מינע נייע זיין. על איזו הלכה כתוב דעיסט במשנה? כתוב בגמרא כך… יש כאן משנה, אוקיי? החגה, יש גם עוד גמרא. וואו, הרי זו גמרא. תבהיר לי, עוד שואלים עוד גמרא, ואתה בודק עם ביז כתוב… תסתכל איך בודקים עם ביז. מה הגמרא?
דובר 1:
אין לי גמרא. מגילה?
דובר 2:
כן. יש לי בדיקה עם ביז כתוב אמר ר’ חיבור, אבל ר’ יוחנן? מה נכנס לכאן. לא נכנס לכאן בכלל. ר’ חיבור, ר’ אבל ר’ יוחנן? אה, מיידעך ציפה, לבד. אין גמרא, מגילה?
דובר 1:
יש לי כן. יש לי גמרא, מכל הגמרות שיש חכן. אני לא רואה גמרא, מגילה. אבל ר’ יוחנן?
דובר 2:
יש לי גם מגילה גדולה? קנויה מגדולה שחורה שאתה צריך. רק רק, יש לי טוב הלאה?
דובר 1:
אוקיי אוקיי אבל זה טוב.
דובר 2:
חס ושלום. זה טוב, זה טוב, טוב, טוב. נו צריך את הצריך? יבמות עמוד א’ שם משנה כ”ח אם בר אבא ר’ יוחנן, מיידעך סופר אליהם כ’ כל הית דברים השי’ נחום באהר, בלמן שער עיר דשבחר, כן זה כתוב פסוק בפרשת יבמות א’ עם אי’ אתה אומר?
דובר 1:
פרשוי יוסחנים, יבמות א’ עם אי’ שם משנה כתוב לפני ערב חיבור אבר מרוב יוחנן, כן מה כתוב שם?
דובר 2:
שם משנה? הרי, שם משנה, מה שאתה שומע, יבמות א’ עם אי’ עם דרן פלאץ, יבמות א’ עם ב’ סארי, אוקיי, אמר רבי חיבור אבר מרוב יוחמדקסטא ועליהם כל הדברים אשר דיבר ה’ עמכם בהר עליהם, איפה כתוב זה, פסוק בדברות חנה?
דובר 1:
ועליהם כל הדברים אשר דיבר ה’ עמכם בהר על הלוחות, כן?
דובר 2:
נו, מה הוא אומר?
—
הספרי של רב המנונא — “ועליהם כל הדברים” ומקרא מגילה כ”דברי סופרים”
דובר 1:
מעניין, זה מתאים למה שעם הפסיקתא והרשיא מלמד שהראה הקב”ה למשה הרשיא, כתוב זה בבירור? “מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, מנין? מקרא מגילה.” וואו. הם ממש נשאו שלט עם עניין מקרא מגילה.
רבי יוחנן. אתמול היה לנו גם רבי יוחנן או רבי יונתן? פלא. מה היה כאן קודם? יש משהו מאוד חשוד עם מקרא מגילה הזה. וגם יש שהכל מודים שמקרא מגילה אינו כפוף מספיק לגזירת סופרים. מה שגזירת סופרים אומרת. שגזירת סופרים לכאורה אומרת שקוראים תורה מעורבת עם דברים אחרים. או שגזירת סופרים היא רבינו אסתר.
גזירת סופרים הרי זה חידוש גמור. הם חידשו חידוש. פשוטו כמשמעו. מעשה סופר ומעשה חילון חדש. הם עשו הלכה חדשה לגמרי. הוא כבר מביא במנחת חינוך את השאלה שלמדנו. תורת תורת מעשה סופרים.
יש עוד ראיה שכאן מדובר על מקרא מגילה, כי כתוב “ביום הקהל”, וכשיש מגילה כתוב “נקהלו היהודים”. שזה ההמשך של אותו פסוק, “אשר דיבר ה’ אלוקיכם באהבתכם”, “ביום הקהל”. וואו. “ביום הקהל” מקריבים קרבן. זה מעניין. מעניין מאוד. קשה להבין מה קורה כאן. נכון. הוא אומר שצריך להסתכל במורה נבוכים.
קיצור המעשה הוא, מעניין מאוד. כן. בקיצור, יש הרבה הרבה. זה היה החלק השישי.
יש הרבה סביב המגילה. בכל אופן, והמשנה אחר כך כתובה כך, “הכל כשרין לקרות את המגילה”. למדנו משנה חשובה. “הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן”. זה מעניין, בחנוכה לא היה לנו אפילו אחד שהייתה לו בעיה כזו. היה דבר אחד, לא קוראים. אבל בנקודה של עשיית מצווה, כאן הסוגיה של “וציוונו”. מה פירוש “וציוונו”?
מקרא מגילה — משנה “הכל כשרין לקרות את המגילה”, חרש שוטה וקטן, ומעמדה של מקרא מגילה כמצוות דרבנן
—
המשנה: “הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן”
מה פירוש “מקרא מגילה” — המגילה עצמה או כל המערכת?
דובר 1:
כן, עכשיו, יש הרבה מאוד, יש קטע שישי בגמרא שאומר שיש בעיה עם המגילה. בכל מקרה, במשנה אחרי כן כתוב כך: “הכל כשרין לקרות את המגילה”, זו משנה חשובה. “הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן”.
זה מעניין, בחנוכה לא היה לנו אפילו אחד שהייתה לו בעיה כזו. היה דבר אחד, שקוראים. אבל על הנקודה של לעשות מצוה, זו הסוגיא של “וציוונו”.
כן, “וציוונו”. לא באופן, עד כמה מותר. כאן תמיד הולכים למצוה. הרי הוא בר חיובא, הרי הוא בר מצוה. אין שום ספק.
אבל הרמב”ם אומר שיש שתי מצוות מדברי סופרים. זה נחשב ברמב”ם אותו דבר. עוד חילוק של הרמב”ם עם החזון איש. ברמב”ם זה אותה רמה. כי הוא אומר שיש שתי מצוות מדברי סופרים. כי אתה רואה, מכל הגמרות נראה שמקרא מגילה זה משהו ממשי. זו מצוה, אבל יש מצוות ויש מצוות. נכון. ושם זה רק מספיק כשר לשאול על הנוסח של “וציוונו”.
—
מה פירוש “מקרא מגילה” — המגילה עצמה או כל המערכת?
דובר 1:
מה אכפת להם? האם הם יכולים לענות כי עושים את זה יותר באופן כזה… אולי המילה “מקרא מגילה” יותר מהדברים האחרים. “מקרא מגילה” הכוונה לכל העניין, כל המערכת? או שיש ציווי נוסף על המגילה, לא משלוח מנות, מצוות היום, אלא המגילה ספציפית שקוראים אותה כמו תורה, כי קוראים אותה כמו ספר תורה, דבר כזה. רואים סוג שלם שמקרא מגילה זה משהו מרכזי. אני לא יודע מה בדיוק.
—
הבעיה של “דבר שלא בא לעולם” — האם מגילת אסתר ניתנה בסיני
דובר 1:
ומוסיף מה שכתוב, הוא לא מתכוון למקרא מגילה. הוא לא אומר שהקב”ה נתן לו את המגילה, מגילת אסתר כביכול. אולי כן. אבל זה לפי מה שאני מבין נכנס אולי ל… אני לא בטוח. בכתבי הספרים. אפשר לדייק, אני לא יודע. דבר חסר, כן.
אבל מקרא מגילה זה, יום אחד תינתן מגילה, ואותה מגילה תהיה מצוה. עדיין לא הייתה המגילה. לא כתוב שהוא ייתן לו את המגילה. הוא ייתן לו את המצוה שיום אחד יבוא ותהיה מגילה, ואז תהיה מצוה.
נכון. איך עובד דבר כזה? מה הוא מתכוון לומר? שהקב”ה… מהו דבר שלא בא לעולם? עדיין לא הייתה המגילה, יש צירופי אותיות אחרים שצריך לדעת, אבל בפשטות זו בעיה גדולה.
דובר 2:
אבל הקב”ה נתן למשה רבינו סיפור שאחשורוש אומר להמן את כל הדברים?
דובר 1:
אה, כי הקב”ה אינו מוגבל בזמן וכו’, הקב”ה יכול. אבל צריך לומר שזה ניתן… אני יודע לפי מה שספרים אחרים אומרים על דברים אחרים, עם צירופי אותיות אחרים, אני לא יודע מה. כי עדיין לא היה אחשורוש, זה היה שקר, כי אז עדיין לא עשו שישה חודשים בשמן המור. זו קושיא, אבל צריך הרי לומר שלא היה ראוי שיהיו חדשים.
כאן אפשר לומר, הפשט, מקרא מגילה פירושו שעדיין לא הייתה מגילה, אבל יש מצוה, המצוה היא הרעיון שלה.
אתה שואל קושיא אמיתית, אתה שואל קושיא אמיתית, אתה קושיא טובה, אבל המדרש לא הולך עם הלוגיקה, והרבי עונה שזה מדרש, זה לא הולך כך. יפה מאוד.
—
רבי יוחנן ורבי יונתן — שתי שיטות והשייכות ל”מגילה בטלה”
דובר 2:
אז, רגע, מה למדנו אתמול גם מרבי יוחנן? שני רבי יוחנן צריכים להתאים? אתמול למדו את זה… מה עוד אמר רבי יוחנן? אתמול, כשלמדו גם… כמעט צדקתי, שאני לא לומד בפנים, רק ככה אני מחפש בטלפון שלי, זה אותו דבר. רבי יוחנן אמר ש… רבי יוחנן, ואיכא דאמרי רבי יונתן, ואיכא דאמרי רבי יוחנן.
דובר 1:
זה, יכול להיות שייכות עם זה, לפי מה שמבינים למה הוא או… מחלוקת?
דובר 2:
נו, איזו מחלוקת זו המחלוקת?
דובר 1:
שייך למעגלי חכמה.
דובר 2:
אה, אה. יש כאן רבי יוחנן ורבי יוחנן, והשייכות עם המחלוקת… רגע… אבל יש שאלה… אם זה רבי יוחנן, איך יכול רבי יוחנן לומר שהחכמים אומרים שאי אפשר?! זה מקור המגילה, החכמים כמו שהוא… שרבי יוחנן עצמו אומר שמשה רבינו היה מקור המגילה. אז בגלל זה יש את מי שאומר רבי יוחנן ומי שאומר רבי יונתן?
דובר 1:
לא לא. רבי יוחנן הירושלמי אומר שמקור המגילה הולך להתבטל, אם מבינים שזו מחלוקת. כן רבי יוחנן, לגבי העניין, רבי יוחנן שיקרה הביטול, רק תורה לא. והשל”ה הקדוש אומר גם, מגילת אסתר היא דבר זכרון ליוסף. ואני מתכוון מה זה אומר? שרבי יוחנן לא החזיק מזה. הוא לא החזיק כל כך חזק מהמגילה כפי שהיא, הרי, זה ניתנה למשה, כי מה הנושא? אתה יכול לשתף איתי?
—
דיון טכני — שיתוף המסך
דובר 2:
איזה נפלא… אני צריך כן, אני חייב עכשיו כבר, כשאני חוזר, אני חייב להתחיל להתקין, להביא את המחשב שלי, ואני חייב להסתדר בנוחות. אני יכול הרי לשתף למחשב שלך, אז אני לא צריך עוד מסך. אני לא רוצה שאדם מסוים יראה את זה.
דובר 1:
לא, אשר לבינה בג’ימייל. ככה?
דובר 2:
כן, בג’ימייל.
דובר 1:
אתה צריך לבדוק את הנושא, אולי אתה צריך חידושים עוד להכניס כאן. הנושא הוא לא נושא. ככה נוכל גם להיות בזום, כי אז תוכל לשתף את המסך בזום.
דובר 2:
אוקיי.
—
חזרה לסוגיא — רבי יוחנן ורבי יונתן
דובר 1:
לא, אבל זו הרי תורה יפה מאוד מה שאני אומר, שלפי השיטה אפשר להבין למה דווקא רבי יונתן במקום רבי יוחנן. אבל לפי רבי יוחנן כאן, הרי המן לא היה יכול לשאול את הקושיא על אסתר. מה התירוץ? אחרי התירוץ, אחרי התירוץ, אחרי התירוץ נתגלה שכבר היה ככל הדברים.
אני חושב שכתוב, אי אפשר להשתמש בזה כראיה. הרי כתוב כך. אם יש מישהו שאומר שאי אפשר, כתוב ככל הדברים. הייתי אומר, אלמלא שיש את הקטע של רבי יונתן, הייתי שואל קושיא בין שני רבי יוחנן. רואים שזו לא קושיא.
כי הוא אומר שאחרי שמצאו את הפסוק “היה רע”, אפשר ללמוד את זה בדין “ככל הדברים”. אבל לפני כן הרי אי אפשר.
דובר 2:
לא, זה הגיוני. לא מסכים איתי?
דובר 1:
אוקיי, לא מסכים, כי אם רבי יוחנן היה אחד מהממשיכים, הרמב”ם מונה את המוסר לא מוסר התורה, הרי הוא גם קיבל את כל המסורת.
דובר 2:
אוקיי. הוא כבר היה הרבה אחרי המגילה. הרי מדברים עכשיו על מעשה שהוא מספר. רבי יוחנן ורבי יונתן היו שני אמוראים כאלה ארץ ישראליים שהיו מפורסמים.
דובר 1:
אבל שניהם באו מארץ ישראל לבבל?
דובר 2:
הם באו? אני חושב שלא. אני חושב שהם באו. רבי יוחנן היה בטבריה אבל. כן. וגם רבי יונתן. אבל רבי יוחנן היה גם בבבל, לא? כדאיתא, לא? כדאיתא רובין, לא רבי יוחנן?
דובר 1:
לא, לא רבי יוחנן.
דובר 2:
אוקיי.
—
למה קטנים אינם חייבים מדין “אף הן היו באותו הנס”
דובר 1:
אני רואה בהערות שלנו ששאלו למה קטנים אינם חייבים מדין “אף הן היו באותו הנס”. אבל אני חושב שזו קושיא שטותית, כי “אף הן היו באותו הנס” לא מחייב חיוב. נשים הרי בדרך כלל חייבות, רק שיש אולי עניין של מצוות עשה שהזמן גרמא, ו”אף הן היו באותו הנס” אומר שהן כן שייכות למצוה. אבל ילדים פטורים כי אין להם דעת, נכון מה שאני אומר?
דובר 2:
כן, זה נכון. אי אפשר לומר “אף הן היו באותו הנס” על קטנים. קטנים אינם חייבים מן הדין. וצריך לחנך ילדים גם על דרבנן? זה חידוש שצריך לחנך ילדים גם על דרבנן?
דובר 1:
צריך לחנך קטנים לקריאתה. אמרתי לך, תסתכל במשנה. יש משנה בדף י”ט עמוד ב’. כתוב כך: “הכל כשרין לקרות את המגילה”. יש לך שם את המשנה? איפה, במסמך ששלחת לי?
דובר 2:
במשנה! שלחת לי את המשנה. אמרת שאתה הולך לבחון אותי על המשנה.
דובר 1:
אוקיי, אוקיי, אוקיי, נו, נו, נו, כן, המשנה הבאה. יש לי את זה. אה, הבאתי את הגמרא. אני מעדיף את הגמרא. יש לי ישר את המפרשים, את על התורה.
דובר 2:
נו, אבל אחר כך שוכחים איך שזה היה.
דובר 1:
נו, נו, חס וחלילה. אתה מכיר אותי?
דובר 2:
כן, אני מכיר אותך.
—
המשנה והגמרא — “הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן”
דובר 1:
“הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן.” אתה שומע? אבל כאן לא מדברים על חיוב, כאן מדברים על כשר לקרות, נכון? “רבי יהודה מכשיר בקטן.”
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אומרת הגמרא כך, באמצע כתוב כך בגמרא, אוקיי? אני רוצה ללמוד את כל קטע הגמרא. מפריע לך? אני בעניין ללמוד. אני רוצה ללמוד את כל קטע הגמרא.
דובר 2:
אני אלמד איתך גמרא.
דובר 1:
אומרת הגמרא כך, המשנה אומרת, “הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן.” אוקיי? זו המשנה.
אומרת הגמרא הקדושה, יש לי כאן גמרא יפה שאני אוהב ללמוד איתה. מני מתניתין דאמר חרש אפילו בדיעבד לא יקרא? אמר רב מתנא, רבי יוסי היא. דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. רבי יוסי טוען שצריך לשמוע, כלומר אי אפשר לצאת ידי חובה עם זה. מאי טעמא דרבי יוסי?
דובר 2:
אם כך, אם הוא עצמו לא יכול לשמוע, ממילא הוא לא יוצא, ממילא הוא גם לא יכול להוציא אחרים ידי חובה.
דובר 1:
כך, כך, כך. מה שכתוב שחרש אפילו בדיעבד לא, הוא לא יכול להוציא אף אחד, זה רבי יוסי.
אומרת הגמרא, מאיפה אתה יודע? אולי הכוונה רק לכתחילה? תגיד לי, רבי יהודה היא, לכתחילה הוא דלא, הא בדיעבד שפיר דמי.
ותקרא, אי אפשר להיות, כי זה כתוב יחד עם שוטה וקטן. כן. מה שוטה וקטן בדיעבד נמי לא, אף חרש בדיעבד נמי לא.
הא, הקדוש ברוך הוא. תופסים רק את אותו לשון, כי אחד פטור ואחד לא יכול. יש לו עוד תירוץ. “כדתניא בספרא דרבי יהודה מחשבה בקטן בכלל דרושה, למה לי רבי יהודה?” רבי יהודה, כי הוא זה שאומר שמה? שחרש. מה נכנס רבי יהודה? כי במשנה יש מחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה. “הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו”…
רבי יהודה מכשיר בקטן, תרי דרבנן, חינוך קטנים במקרא מגילה, וכהנים מבטלין עבודתם
רבי יהודה מכשיר בקטן — סוגיית הגמרא
דובר 1: רבי יהודה, כי הוא זה שאומר שמה, שחרש… מה נכנס כאן רבי יהודה? כי המשנה היא הרי מחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה, הקולות שמביא עזרא שלא יצאו, והבנות שמביא עזרא שלא יצאו, לא כתוב שום רבי יהודה שם.
דובר 2: כן, איפה כתוב רבי יהודה? לא מביא שום רבי יהודה.
דובר 1: רבי יהודה מהמשנה, רבי יהודה מכשיר בקטן. נו, ומה עם חרש? מה אמר רבי יהודה על חרש? בקיצור, לא חייבים לומר שזה רבי יוסי, זה אותו רבי יהודה. אני לא תופס איך נכנס רבי יהודה.
עונה הגמרא, “רבי יהודה מכשיר בקטן, ומכשיר בחרש”. זה מה שהוא מנסה לומר משהו כתשובה לשאלתך. “ואמר רבי יהודה, מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב ‘כתם כרבי יהודה’, דאמר ‘הנגלות והנסתרות לה’ אלקינו'”. אוקיי.
אני לא מבין את כל קטע הגמרא, זה הרי פלא פלאים. מה הדיוק? כי הסיפא היא רבי יהודה, רבי יהודה חולק רק על קטן, הוא לא חולק על חרש. “מידי דהוה ארישא דפסולה וסיפא דכשירה”. כלומר זה בכלל לא התירוץ, הוא אומר.
אחר כך אומרת הגמרא עוד אפשרות, הקטע הוא “אפילו תימא כולה רבי יהודה, ואינו מדבר בשני קטנים, כגון זה. הא קטן שהגיע לחינוך, והא קטן שלא הגיע לחינוך”. אפילו שהגיע לחינוך, אפילו לכתחילה, שרי רבי יהודה מכשיר בקטן.
אומרת הגמרא, זה לא יכול להיות, כי רבי יהודה מדבר הרי על דבר אישי, “חרש דלאו בר דעת הוא, קטן לכתחילה”. הדיוק של רבי יהודה הוא רק עם זה. “אלא מאי, דאמרינן אמרינן”.
אני לא מבין כל כך, למה הגמרא לא יכולה לומר בבירור? למה צריך לומר הכל כל כך מסובך? “הוא דאמר כהאי תנא, והוא דאמר כהאי תנא”.
חרש — האם הוא כמו קטן או גדר בפני עצמו?
דובר 1: הרי, אבל בואו לא נסתכל על הסיבוך, בואו נראה מה כתוב כאן איזה חידוש. שהוא אומר שאולי לחרש יש בעיה נוספת עם השמעת אוזן שהיא נחמה שאתה מוציא מפיו. הוא באותו גדר כמו קטן, או שהוא גדר בפני עצמו?
רציתי רק לראות אם אפשר לראות מהגמרא שמשום חינוך קטן כן קורא. אבל כאן מעסיק אותי איך המחשבה לקטן. מה נכנס בהגיע לחינוך? רבי יהודה מחשב לקטן, רבי יהודה קטן ישר ילמי רבי… מה הגילוי של זה? מה הנקודה. מה הנקודה?
המעשה עם קטן — היגיון מעגלי
דובר 1: הקטע הבא בגמרא, רבי יהודה מספר בן מלחמים. כן, מעשיות יפות. קטן ישר אומר ר’ מי וירי מרקטון. זה גם ההיגיון המעגלי, כמו שאמרת קודם. אם אתה קטן, אי אפשר לסמוך. להיפך, מה שנקרא מהם, גם אני לא יכול לסמוך עליך עם המעשה, זה עכשיו מיושן.
כי כשזה אומר את זה לאדם, ככה זו העזרה. אני אומר שהיית קטן. הרי, איך סומכים על קטן. כלומר, לקטן אין את התמונה המלאה. אולי הם עוד רצו לגרום לו להרגיש טוב, ושמשתמשים אחר כך בזה. ואתה יודע, היית קטן? קטן לא לוקחים.
כן יש גמרא לקחת קטן לומר בגדלות המשל… חכה… אהה, גילוי מסוים. אוקיי. אוקיי, אני לא יודע.
קטן כשר — אבל האם הוא מחויב מדרבנן?
דובר 1: כאן רואים שקטן כשר, ורבי יהודה אמר שקטן כשר. אבל לא כתוב כאן על האם קטן מחויב בחינוך. אז זו סוגיא נוספת.
עכשיו השאלה האם קטן מחויב בחינוך. כי אפילו אם מחויבים בחינוך יכול להיות שעדיין לא מוציא ידי חובה, או שעדיין לא בר חיובא.
זה קצת מעניין, כי העניין הוא שאלה האם באמת חייבים או לא באמת חייבים. אבל בכנות כל העניין הוא מדרבנן, מה שאפשר לומר שאין חילוק, כי הילדים עדיין בכל מקרה חייבים מדרבנן.
כתוב, אפשר לומר שבדאורייתא יש חילוק בין בר חיובא ללא בר חיובא. אבל הרי חכמים אומרים לך שצריך לעשות עם ילדים מצוות. זה לא כך?
דובר 2: נו, נו, מובן מאליו, תרי דרבנן.
דובר 1: אתה יכול לומר להיפך, אתה יכול לומר שזה מחליש את זה, כי אולי כל החיוב הוא רק חינוך ורק על דאורייתא. הרי יש גמרא בברכות שתרי דרבנן.
דובר 2: אה, זה כמו תרי דרבנן.
דובר 1: אה, כמו “כהלל יושב בסתר דרבנן”, מעין רעיון כזה.
דובר 2: אה, לאו תרי דרבנן. כך קוראת לזה הגמרא בברכות.
דובר 1: אבל שכל חינוך הוא דרבנן, תרי דרבנן, יפה מאוד.
קושיית התוספות ותירוצם — תרי דרבנן
תוספות שואל לשני הכיוונים
דובר 1: “וכן קטן שהגיע לחינוך”, זה מקשה יותר. אם מדובר שאחד לא הגיע לחינוך, איך הוא יכול להוציא ידי חובה? אם הוא הגיע לחינוך, הרי הוא מחויב מדרבנן כמו כל האחרים, למה הוא לא יכול להוציא ידי חובה? כך שואל תוספות.
תוספות שואל את הקושיא, לשני הכיוונים. תוספות, התוספות הקדוש. יש לך כאן תוספות?
דובר 2: תוספות אומרים דברים. אבל תסתכל בתוספות. תוספות זה רבנו תם, מחשב. כן, כן. חדר, חדר, חדר. נו, בוא נראה. זה מה שיש בגמרא. כאן יש לנו חדר, תסתכל בתוספות, וכל כך הרבה דברים אחרים.
דובר 1: יש לך גמרא גדולה, יש תוספות. איפה, יש לנו כאן ממש בבית הקטן, ומונח כל מה שאתה צריך. יש מגילה. אוקיי. כן, כאן הרי יש… איך קוראים לזה עוד? אני יודע עוד נסתרים על מגילה? יצחק עשה לשון מצחק, יתר.
תירוץ התוספות — תרי דרבנן
דובר 1: התוספות שואל, אם הוא לא הגיע לחינוך, הרי הוא פטור. אם הוא הגיע לחינוך, הרי הוא מחויב מדרבנן כמו כל אחד אחר, למה הוא לא יכול להוציא? כך שואל התוספות.
אה, להיפך, הגמרא בברכות אומרת שבן מברך לאביו, והוא קטן, כיוון שהאב אכל שיעור דרבנן, יכול הדרבנן להוציא את הדרבנן שלו. אה. וכן כתוב בפרק לולב הגזול שקטן אינו מוציא בהלל, ובאנשי ברכת המזון, לא רע.
יש לומר, כך, שהתוספות אומר שזה תרי דרבנן. אצל ברכת המזון, הקטן חייב מדאורייתא, רק יש לו חיוב מחינוך. מאוד מעניין החשבון, מבינים?
הגמרא היא, אצל ברכת המזון, שיש שיעור, אם לא אכל שיעור שביעה, זה רק דרבנן כל ברכת המזון. הדרבנן שלנו עושה את הדרבנן של הקטן. אבל הקטן, אומר התוספות, בינתיים אכל שיעור שביעה, כי אחרת היה תרי דרבנן, מבינים? אה, היה שני דרבנן. הקטן הוא רק דרבנן אחד. הוא אחד… שני דרבנן זו בעיה.
למעשה — שו”ת ר’ יוסף
דובר 1: יוצא למעשה, שכתוב בשו”ת ר’ יוסף שגדול מוציא, כיוון שהחזיקו שמצה היא דרבנן, והם היו אנוסים, החזיקו שמצה היא כמו… לא נעשה מוציא, כיוון שהוא לא בר חיובא.
דיגרסיה — סומא
דובר 1: אבל מה עם סומא? מה עם מי שהיה בר חיובא, ונעשה סומא? החיוב לא הלך.
האחרונים כבר מחפשים סברות על עניין הסומא. התוספות הרי שואל קושיה, ולתוספות יש תירוץ על העניין. זה לא שהגמרא מתכוונת לתוספות, להיפך, הגמרא אומרת את ההיתר של דרבנן מוציא דרבנן. והתוספות אמר שזה רק על דרבנן אחד, על שני דרבנן זה לא עובד.
למה נאמר מצוות שתלויות בדרבנן שאין… כשזה רק הרי תבוא פסח למה צריך לימוד? אהא. הספרים אומרים על זה עניין חזק, שהוא נתחייב עם הראייה, אז הוא כבר נשאר כך.
כוונתי, אף אחד לא חוזר להיות מצורע. קטן הרי הוא רק מעבר. כוונתי לומר, סומא… קטן הרי עכשיו בדרך פנימה, סומא בדרך החוצה.
דובר 2: כן, מה זה סומא? סומא הוא זקן, בדרך כלל, אפילו אבל סומא קורה גם לפעמים ממחלה. אבל בדרך כלל זו עיוורון, זה דבר שקורה אצל זקנים מאוד מבוגרים. הוא כבר בדרך החוצה, הולכים עכשיו…
דובר 1: אני מבין, אבל הוא לא הולך עכשיו להפסיק. תדמיין שאומרים לאדם, כשאתה בן תשעים, עכשיו אתה יכול להיעשות סומא, יכול להיות שלא, אתה פטור מכל התורה? הוא ממשיך הלאה.
בעצם, אתה אומר ליהודי אחרי גיל מסוים, נודע שאתה מסתמא מגויים, הוא הולך עכשיו למשש תחת ענן ערפילי? כוונתי, מה ההבדל? הוא כבר אותו יהודי. אוקיי.
חזרה לסוגיה — חינוך קטנים במקרא מגילה
דובר 1: אוקיי, חזרה לסוגיה. אוקיי, חזרה לרמב”ם. מחויבים בחינוך, לקרוא את המגילה עם הילדים.
“לך כנוס את כל היהודים” — ילדים במגילה
דובר 1: כשאסתר אומרת שם למרדכי שהיהודים יצומו, היא אומרת “אנשים ונשים וטף”, כן? איפה כתוב בפסוק? “לך כנוס את כל היהודים”. כשאסתר אומרת למרדכי “לך כנוס את כל היהודים”, היא אומרת גם את הילדים, “אנשים ונשים וטף”?
דובר 2: כן, גם ילדים שם? מה הלשון בפסוק? “להשמיד להרוג את כל היהודים” כתוב כן “נשים ונשים וטף”, נכון? “טף ונשים”. “טף ונשים ביום אחד”. אבל “לך כנוס את כל היהודים” לא כתוב פרטים.
הרמב”ם — מחנכין את הקטנים
דובר 1: אוקיי, הרמב”ם אומר שצריך לחנך את הקטנים. הוא אומר שכתוב בדברי שלום. איך כן עוסקים בעניין הילדים? אה, עם אותו מדרש מעניין שהפסוק “לפסיקח” ו”קנוג שואלת הרב”. כי אני חושב איך הילדים נכנסים לתמונה.
אוקיי. כן. הוא אומר שהחינוך מפורש בסוגיה, הוא מתכוון שהמגיד משנה אומר שהחינוך הוא על הגמרא שאמרתי לך. כך נראה שזה דבר הראוי לחינוך. לא כתוב ברור לגמרי, אבל כך אומר המגיד משנה. הוא מדבר על הקטנים. אוקיי.
הרעשן — תורה יפה
דובר 1: בשנה שעברה היה לנו תורה יפה על הרעשן, זוכרים? שזה העניין של הרעשן, כי מהו קטן שהגיע לחינוך? כמו שכתוב “היודע לנענע”. מאיפה יודעים? יודעים אם הוא יכול לשמוע. עשו סימן, כל פעם שאומרים את המילה המן, אם הוא קולט כל פעם שאומרים המן, ואיך רואים? רואים שהוא עושה סימן, יודעים שהוא כבר קטן היודע לקרות.
זו תורה טובה?
דובר 2: אוי, זו תורה טובה.
הלכה א — אפילו כהנים בעבודתם מבטלין
דובר 1: “אפילו כהנים בעבודתם, מבטלין עבודתם.” שלא יחשבו שהעבודה בבית המקדש חשובה יותר. “וזמן יום מבטל עבודה באים לשמוע מקרא מגילה.” אוקיי, זו הלכה בעצם.
מה אומרת הגמרא? “מבטלין תלמוד תורה אפילו כהנים בעבודתם, כל המצות נדחין.”
מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה — דחיית מצוות, מת מצוה, ו”אחד הקורא ואחד השומע”
הלכה א: מבטלין תלמוד תורה ושאר מצוות למקרא מגילה
דובר 1: שלא יחשבו שהעבודה בבית המקדש חשובה יותר. ביום ובלילה עבודה באים לשמוע מקרא מגילה.
אוקיי, זו הלכה חדשה בעצם. מבטלין תלמוד תורה. מה אומרת הגמרא? מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. מאיפה יודעים שזו מצוה של תורה? ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, שפגע בו, הרי זה קוברו תחילה ואחר כך קורא. כל שאר הדברים, כשמגיע הזמן, מצוות קריאת המגילה פשוט דוחה הכל.
הפשט של “דחיה” — הקדמה, לא פטור גמור
חוץ ממת מצוה, מת שאין לו קוברים, שגם הרמב”ם אומר שצריך לתפוס שיוצא שכל אלה… מאיפה לומדים את זה? יוצא ברור שכל הדחיה היא פשט הקדמה. קודם קוראים מגילה, ואחר כך. זה לא אומר שלא עושים בכלל. זה לא פטור לגמרי.
דיון: מהו “מת מצוה שאין לו קוברים”?
דובר 2: מה שונה מדברים אחרים סופיים? שונה ממה? שונה למשל מ… נדחה… אני לא יודע, קריאת שמע. כמה זמן פטורים מהמצוה?
דובר 1: אני חושב שיש הרי, אבל אחר כך זה יחזור לחיוב הישן. מה ההבדל? פשוט. בקריאת שמע פטורים בזמנים שלנו מהלוויה או משהו. נפטרים כל זמן שהעסק נמשך. אבל מת מצוה זה טוב. אבל רק מת מצוה שאין לו קוברים. זה באמת הדין הרגיל של עוסק במצוה, עם מת של עצמו. יש אחר כך. זה באמת מת מצוה, כמו שהרמב”ם אומר, מת שאין לו קוברים. מה הכוונה, שבכל מת לוקחים קודם טיפול במת?
מת שאין לו קוברים. אם כבר יש מישהו שלוקח טיפול, אז מישהו אחר דואג.
דובר 2: שוב, השאלה היא עכשיו מישהו סתם נפטר.
דובר 1: לא, אתה רואה שיש עניין מיוחד של מת מצוה, כי הוא מוטל בהפקר ואתה מצאת אותו, אל תלך.
דובר 2: עולה לך שהוא קודם?
דובר 1: לא, זה סתם חשש של קבורת מת.
דובר 2: לא, זה כתוב… מת מצוה זה לא סתם.
דובר 1: לא, אתה מדבר על דבר מסוים. מה פירוש מת מצוה? יש דין, כבר בגמרא בבא קמא דף פ”א. יש דין קונה מקומו. למת מצוה יש דינים.
דובר 2: כאן לא כתוב מת מצוה. ברמב”ם שלך כתוב מת מצוה?
דובר 1: חוץ ממת מצוה. כך כתוב אצלי.
דובר 2: אה, עכשיו אתה מדבר על זה. לא סתם לבקר. בפעם הבאה כשאני אומר משהו, קח אותי ברצינות. חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים. אתה רואה הרי, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים.
דובר 1: זה הבדל, זה אותו דבר. מת מצוה פירושו מי שאין לו מי שיקבור אותו.
דובר 2: ולמה אתה מדבר שמת מצוה לא יכול? כי אתה הולך להמשיך, כי אתה בדרך, ומצאת בצד פגר, גוף.
דובר 1: לא כתוב כלום על בדרך.
דובר 2: זה כתוב מת מצוה.
דובר 1: מת מצוה פירושו המצוה של קבורת המת.
דובר 2: הגמרא אומרת בעירובין, כשמדברים על מת מצוה, שהגמרא…
דובר 1: הגמרא בברכות מתכוונת שמישהו נעשה… מי דואג? הכוונה כך, אם יש מישהו שדואג, אז האחר פטור מהמגילה. אם אין אף אחד, הראשון שרואה אותו חייב. מה שזה אומר באמת, שאם מישהו… אף אחד לא דואג, אתה תדאג. אבל זה גם לא אומר שצריך קודם להיות הלוויה לפני מגילה.
דובר 2: צריך לדאוג קודם.
דובר 1: כן, אבל שוב, הייתי אומר שבדרך כלל לוקחים את המת וקובעים זמן. אפשר לעשות שהלוויה תהיה פורים אחר הצהריים. הייתי מבין שמדברים כאן על ציור מסוים: אדם הולך לקרוא גמרא, והוא מוצא גוף, והוא ממשיך הלאה. זו הדרך הפשוטה שלומדים את המילים “חוץ ממת מצוה”. טוב, בואו נראה מה כאן… הכוונה מת שאין לו קוברים, או שאתה בעצמך תבוא מאוחר יותר, רק הבעיה היא מאוחר יותר. יכול להיות שקודם תדאג לזה, אפילו עם המת שלך עצמך. עם המת שלך הרי אתה הקובר.
מחלוקת הראשונים — מת מצוה ממש או לא דווקא
על כך הגמרא אומרת שהוא עושה מחלוקת ראשונים אם מדברים על מת מצוה ממש או לא. הוא אומר שהרמב”ם משמע שלא מדובר דווקא. הישועות חן מוסיף “שאין לו קוברים כדי צרכו”. הוא הוסיף מילים. “שאין לו קוברים כדי צרכו”, כן, בכלל, אני לא יודע מה, אבל זה בא כנראה לחדש את הטעות, שלא מתכוונים לומר דווקא ממש מי שהוא מת מצוה, אלא אם אין מספיק אנשים שיתעסקו, זו המשמעות לכאורה.
כבוד הבריות גדול מפרסומי ניסא
במילים אחרות, עבודת ה’, כל הדברים האלה חשובים יותר מהמגילה. אבל קבורת המת חשובה יותר. זה מה שהוא רצה לומר.
שטיקל הגר”א — קושיה מקריאת שמע (ברכות י”ט ע”א)
הרי היה לו יפה… הוא מביא שטיקל יפה מהגר”א על הסוגיה. מה שלא הבנתי פשוט הוא, הגמרא אומרת שכל המצוות נדחות מפני מקרא מגילה. כן, זה כולל מצוות של צדקה, חסד. אם אין עניין מיוחד של מת מצוה, למה נאמר שדווקא המצוה האחת הזו של… כי הגמרא הרי אומרת גדול… שהכל נדחה מפני תלמוד תורה. מה עוד כתוב? העבודה. עבודה ותלמוד תורה.
אז מה הכוונה למשל… הגמרא אומרת שיש כבוד הבריות, כל דבר שהוא כבוד הבריות. אז מה הכוונה כלה, חופה, כל דבר כזה? לא, הוא אומר יפה מאוד שהעניין של כבוד הבריות הוא הרבה יותר כללי ממשהו מיוחד של מת מצוה. יפה מאוד. אבל הוא שואל קושיה מלמשל קריאת שמע. הוא אומר לא, הוא אומר דווקא בהתחילו, אם כבר התחילו להתעסק בקבורה, אז לא הולכים למקרא מגילה, אבל אם לא, שיעשו קודם מקרא מגילה. הוא אומר, כמו שרואים לגבי קריאת שמע. זה לא אותו דבר, כי קריאת שמע נמשכת דקה, הוא הולך לקרוא קריאת שמע. הגמרא אומרת, הוא מפנה לברכות י”ט עמוד א’, שמה יקרא קודם קריאת שמע? בואו נעמוד על ברכות י”ט עמוד א’.
העיקר — כבוד הבריות עוד יותר חשוב
העיקר הוא, יש מצוה גדולה של המגילה, אבל אין מצוה גדולה יותר מכבוד הבריות. אוקיי? נדע, פרסומי ניסא חשוב מאוד, אבל כבוד הבריות עוד יותר חשוב. אוקיי?
אז קיצור המעשה הוא, כל אחד צריך לשמוע את המגילה. אבל זו תורה יפה, שמה שאתה אומר שמקרא מגילה נמשך זמן רב, זו תורה יפה. זה טוב. לא, זה מתאים לזה, שאפשר לכעוס. בכל אופן, בשביל זה אתה כאן, ובשביל זה אני כאן.
למה כתוב הדין של “דוחה” מיד בהתחלה — הקשר העמוק יותר
בכל אופן, העיקר הוא, יש מצוה לקרוא את המגילה, זו מצוה גדולה מאוד, כל אחד מחויב. זו גם מצוה גדולה מאוד, שהיא דוחה כל שאר המצוות. מאוד מעניין שזה כמו הדבר הראשון שאומרים על המגילה. ומה עם חנוכה? הדבר האחרון שאומרים על נרות חנוכה הוא אילו דברים היא דוחה. מעניין הדרך שרומזים דברים, שזו ההתחלה.
אז לכאורה יש לזה קשר לעניין שמקרא מגילה מוצדק, זה חלק מהתורה. רואים שחז”ל היו עסוקים בזה. אולי זה מקושר בדרך מסוימת.
דיון: האם מגילה היא תורה?
דובר 2: לא, זה לא חלק מהתורה, וזה חידוש שזה דוחה אפילו תורה ממש. החכמים כועסים, שמה השאלה איך מותר לעשות? היה צריך להיות עוד יותר. לא רק זה, אלא אומרים שזה עוד דוחה תורה ממש. צריך תירוצים. אוקיי, זו עצמה התורה, “לא תסור מכל אשר יורוך”, “ושמרתם לעשות ככל אשר יורוך”.
דובר 1: אבל זה מעניין, כי כל הדיבורים הישיבתיים תמיד אוהבים לשאול את השאלה, שמגילה עצמה הרי תורה, ורק חסר מה… איכות, כן, התורה. אבל לא, אבל כשאנחנו חושבים על כל הגמרות שלמדנו, זה כבר עושה קצת יותר הגיון. כי אנחנו רואים בבירור שיש להם בעיה לומר שמגילה היא תורה. אה, זה בוודאי לא תורה. טוב, זה חלק מכתובים. אבל לא לומדים את עיקר המצוה. זה נעשה חלק מהתורה, זו מצוה. אבל לפני כן… כי אותם אנשים, הם אומרים שיהיה תנא קמא נגד כל הקונספט של מגילה, יש להם טענה, אולי לא צריך להכניס את זה לתנ”ך. לכאורה, לא?
אז עכשיו אפשר לשמוע, כשאומרים שזה דוחה תלמוד תורה, הכוונה לומר, דע לך, הולכים לצום. זה היה רק שרירותי לגבי זה. אתה זוכר, בחנוכה עשית יפה מאוד, כמו סיפור ממה שהרב נכנס לומר. אפשר לעשות דבר כזה כאן, על הסתירה. אז אחרי שאמרנו שהסתירה כבר התיישבה, אומרים עד כדי כך שזה נעשה חלק מהתורה, עד כדי כך שצריך כן לדחות את שיעור הדף היומי, ולפני כן לדחות את שיעור החומש, כי זה כבר נעשה חלק מהתורה. ועל זה כתוב כאן בהתחלה. הרי אמרת ששאלת שאלה טובה, למה בחנוכה כתוב פרט כזה בסוף של שאלה כלשהי בעניני ממון. כאן כתוב מיד בהתחלה, כי זה מקושר לשאלה המרכזית אם מקרא מגילה בכלל לגיטימי, מאיפה הלגיטימציה שלו. או כבל תוסיף, לפי הרמב”ן והריטב”א שם במקום, או המפרשים האחרים, או עלה דברים. נכון?
רגע אחד. כן, הלו? אוקיי, אז נשאיר להלכה הבאה. אוקיי, החיים מודים לך, הכנסת אותנו יפה. אוקיי, זה לא העניין שלנו עכשיו.
הלכה ב: “אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו”
דובר 1: “אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו”. משמע שהמילה הרי חזקה מאוד — קריאת המגילה. אני לא רוצה להיכנס, אבל בתקיעת שופר אומרים גם אותו לשון. השם של המצוה הוא תקיעת שופר, ואנשים נופלים לחשוב שהמצוה היא התקיעה. אומרים לא, המצוה היא השמיעה. גם התוקע תוקע כדי שהוא עצמו ישמע. המצוה היא השמיעה. זה נוגע, אבל הפירוש שכשאדם קורא והוא לא מוציא את המילים מפיו,
קריאה לעומת עיון, לקרותה כולה, וחייב לקרות בלילה ולשנותה ביום
הלכה ב: “אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא”
“קריאה” בלשון הקודש לא אומרת לקרוא בעיניים
דובר 1: אם המילה היא השמיעה, “ושישמע ממי שחייב”, אם המילה היא השמיעה, יכול להיות שאוטומטית עומדת גם ההלכה שלא יוצאים ידי חובה בלקרוא את זה בעיניים.
אבל לגבי קריאת שמע כתוב “קרא ולא השמיע לאזנו”. מה זה בא לכאן?
דובר 2: זה בא מאוד טוב. חרש, אתה מדבר על חרש.
דובר 1: לא חרש. כשאדם קורא את המגילה בעיניים, אבל הוא לא אומר את זה לאוזניו, הוא לעולם לא יוצא ידי חובה.
דובר 2: אתה אומר חידוש גדול עכשיו, כי לכאורה זה הפירוש של לקרוא, זה הפירוש של קריאה. כשאתה קורא ספר, זה מה שזה עושה.
דובר 1: לא, אתה שוכח עברית. “קריאה” פירושה לומר, לא לקרוא בעיניים.
דובר 2: אבל למשל בקריאת שמע אומרים הרי, “קרא ולא השמיע לאזנו”, כן?
דובר 1: זה לא אומר לקרוא בעיניים. זה חשוב. לקרוא בעיניים בוודאי לא יוצאים ידי חובה לפי שום שיטה. זה לא המילה “קריאה” בלשון הקודש. זה לא לשון עברית.
איך אומרים את זה בלשון הקודש? “עיון”. “עיון” פירושו להסתכל בעיניים, לשון “עין”. אבל “קריאה” פירושה לומר, לדבר.
אלמלא המלחמה, לא היו… אנשים לא היו נוהגים כך. מה שיש לך הרהור, הרהור בליבו…
דובר 2: אה, זה כלומר הרהור בליבו לכאורה. יכול להיות שיוצאים ידי חובת קריאת שמע בזה.
דובר 1: אבל מה שהתורה קוראת “קריאה” זה לא… זה לא משחק תפקיד כלל.
הקשר לשמחה
דובר 1: ודווקא זה מתאים מאוד גם עם מה שאמרת שזה חלק מהשמחה. בוודאי, קוראים את המעשה ומספרים את המעשה בשמחה. יפה מאוד.
זו המשמעות לגבי ציבור, שזו עבודה שנקראת אגודה יותר מקריאה.
דובר 2: אוקיי, כי שם זה כביכול כמו שאומרים בלשון עצמם.
דובר 1: זה אותו דבר.
“לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה”
דובר 1: לפיכך, אם היה הקורא קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. פשוט, כי אתה שומע ממי שאינו חייב, אחד בתורת… אין כאן מי שחייב בדבר. יפה מאוד.
דובר 2: אי, קטן חייב מצד חינוך, וזה מביא תוספות קושיא, כבר, הוא לא יודע.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: כן, אבל הוא לא ממש חייב.
דובר 1: אי, בכתובות אצל הרבנים, אומרים שזה פירוש הלשון?
דובר 2: נו, מה עונה תוספות?
דובר 1: בואו נדבר על זה בעוד כמה דקות, נחזור לזה.
דובר 2: אה, אה, אה, כן, כן, כן. אה, יפה מאוד.
הלכה ג: “מצוה לקרותה כולה”
מה פירוש “כולה”?
דובר 1: מצוה לקרותה כולה. מה הכוונה שהמצוה היא כל החטיבה אחת? כביכול כמו מין דבר כמו מעכב זה את זה? מה הכוונה?
דובר 2: ה”כולה” פירושו כפשוטו, צריך לקרוא… יוצאים ידי חובה כשמסיימים את הכל. אם אחד קרא רק חלק ממנה, לא יצא ידי חובה כלל.
דובר 1: אה, מה החידוש?
דובר 2: תסתכל במגן אברהם, הוא לא אומר… הוא שואל מהמשנה “קורא את כולה”. הרי הגמרא כאן, מה אומרת הגמרא במשנה?
דובר 1: י”ט עמוד א’.
דובר 2: המשנה אומרת כך, “מאימתי קורין את המגילה? קורין אותה כולה”. לכן אסור במלאכה דאורייתא, אבל במגילה אין מלאכה דאורייתא.
דובר 1: אוקיי, יפה מאוד.
דובר 2: הרי כתוב שזה לא כל כך פשוט. כתוב שזו מצוה לקרוא את המגילה, היה אפשר לומר שקוראים כמה פסוקים מהפרשה. הרי העיקר הוא להזכיר את הנס, נכון? אז אפשר לבחור את החלקים החשובים ביותר. אבל אומרים לא, צריך לקרוא כולו. צריך לקרוא את הכל. למה?
דובר 1: אוקיי, הוא עונה, מצוה לקרותה בלילה וביום. צריך לקרוא אותה פעמיים.
“מצוה לקרותה בלילה וביום”
דובר 2: מאיפה לומדים שאומרים בלילה וביום? חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. כל דבר שמצותו בלילה, לא. מאיפה יודעים את ההלכה הזו? למה לא נאמר שפעם אחת מספיק? מאיפה לומדים את זה?
דובר 1: שוב, פעם אחת מה?
דובר 2: שיקראו את המגילה פעם אחת. מאיפה יודעים שצריך פעמיים?
דובר 1: כן, הגמרא מביאה ראיה לזה.
דובר 2: הגמרא מביאה ראיה. אתה לא זוכר?
דובר 1: לא.
דובר 2: אה, אתה לא זוכר? תסתכל בגמרא. אתה עושה לי טובה, “לא זוכר” זה לא תירוץ.
דובר 1: ההלכה נמצאת בדף ד’.
דובר 2: שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום ה’ אלקי לעולם אודך. אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן?
דובר 1: הרי זה רש”י, ולשנותה ביום.
הפשט העצמי של רש”י
דובר 2: רש”י אומר פשט משלו, זכר לנס שהיו צועקים מצרתם יומם ולילה. פשט עצמי של רש”י, פלא. כי לכאורה לרש”י לא מצא חן שממש לומדים את זה רק מהפסוק הזה. הוא סבר שחייבת להיות עוד סיבה כלשהי.
המקורות בגמרא
דובר 2: הגמרא מביאה. מה?
דובר 1: מה אני לא מבין? מה אתה אומר?
דובר 2: מאיפה לומדים שאומרים בלילה וביום? נו? אומרת הגמרא, אמר רבי חלבו אמר רב הונא… אה, סליחה, יש עוד לפני כן.
אמר רבי יהושע בן לוי, וחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר “אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי”. וזו תפילה שהיהודים התפללו על ידי אסתר.
דיון: מה פירוש “ולשנותה ביום”?
דובר 2: הרי הגמרא אומרת במקום אחר שסבי מהלל מקרא בלילה ולמשנה משניות דיומא. פירושו ללמוד משניות מגילה ביום. למה נאמר שקוראים את המגילה עצמה פעמיים?
אמר רבי ירמיה, שלא, שהכוונה לומר באופן “עבר פרשתא דא ואתנייה”, כלומר ללמוד ולחזור. “לשנותה” לא אומר ללמוד על כך.
הוא רצה לפרש את המאמר, שלא תחשוב שהכוונה לומר שבלילה… זה פשט יפה מאוד, בלילה יקראו מגילה, ובבוקר ילמדו משניות מסכת מגילה. ואחר כך כשחוזרים הביתה יקראו שוב את המגילה.
איתמר נמי, אמר רבי חלבו, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר “למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה’ אלקי לעולם אודך”.
דובר 1: סיום מעניין. אתה לא מבין את המקור?
דובר 2: אוקיי, לא.
דובר 1: לא, המקור השני הוא תורה יפה מאוד, כי הרי כתוב “אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי”. אוקיי, הצרה היתה… זה עדיין… אבל מי אומר שגם על הישועה צריך לעשות אותו דבר?
להזכיר את הצרה ואת הישועה
דובר 1: מעניין, יכול להיות כמו שבפסח יש מצוה אחת להזכיר את הצרה, כמו מרור, ומצוה אחת להזכיר את הישועה, כמו למשל חרוסת או מה שזה. מבין?
יכול להיות שבעצם המעשה של לעשות את זה פעמיים מזכירים את הבכי ביום ובלילה, את הצער. אולי הצער של לחזור ולומר, “אה, אני הולך לעשות את זה שוב”, הצער הוא משהו… כי עצם קריאת המגילה היא הרי חלק מהשמחה.
דובר 2: ה… אוקיי, גם תורה, תורת פורים.
דובר 1: כן, אוקיי. כן.
לכן אולי אומרים כמה קטעים עם קריאת מגילת איכה, התענית.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: התענית היא הרי בדיוק בשביל זה. שיזכרו כאן את תענית אסתר. אז רואים לכאורה, האדם בוכה כך במגילה, כדי להזכיר את הקטע הזה, להזכיר את הדבר.
דובר 2: אוקיי, בעצם, אני מתכוון שאחוז מסוים מהמגילה, אפשר לומר שהכל הוא הכנה לשמחה. הרי כל סיפור שמח טוב, ככל שמאריכים את החלק המפחיד, כך הסוף, השיא, יותר שמח. זה קשור ומחובר.
אז, אפשר לומר שרוב המגילה, רוב חלקי המגילה עצובים יותר משמחים, כן? כי הרי כבר סופרים. מתי מתחילה הישועה? יותר לכיוון… כמה אחוז מהמגילה זו הישועה וכמה עד הישועה? הישועה מתחילה בערך באמצע.
דובר 1: אבל הצער הוא חלק מה… זה לא כזה סוג צער, סוג אחר של צער. זה צער שמסתיים… זה בנייה לקראת השמחה שבה זה מסתיים.
דובר 2: לא, נו נו, אומרים תענית אסתר, מה שיש כאן את הענין של צער הוא בנייה לקראת השמחה, לא?
דובר 1: כן כן, זה יכול להיות, אבל הוא קורא את המגילה פעמיים, הוא אומר שזה הענין להזכיר את הלהיקר יומא.
דובר 2: אוקיי, בינתיים לא מצאנו מקור טוב יותר. זה מה שהגמרא אומרת. או שמישהו ימצא משהו בירושלמי למה יש כאן…
דבר מוזר — פעמיים אותה מצוה
דובר 2: אילו עוד מצוות, למשל מצוות נר חנוכה, יש פעם אחת, פעם אחת ביום, בלילה. אין בכלל פעמיים אותה מצוה. האם זו היחידה?
דובר 1: הכלל הוא אותו דבר. קוראים מגילה פעם אחת, קוראים מגילה שוב. אתה יכול לקרוא פעם אחת את אותו דבר שנאמר. אנחנו רגילים לזה. יש לנו שתי קדושות עם דברים.
דובר 2: כן, יש שני סדרים.
דובר 1: לכאורה זה באמת דבר מוזר. רק למדנו את זה. לפני כמה שבתות למדנו את זה.
דובר 2: מה אתה עושה עכשיו?
דובר 1: אוקיי, כמו שאתה אומר זה קצת יותר הגיוני, כי זו צורת הסעודה בשתי הסעודות. אבל כן.
יכול להיות שזה חלק מפורים. עושים פעמיים את המסיבה, את זה יודעים.
דובר 2: שבת גם יש סעודה ביום ובלילה.
דובר 1: אבל לא עושים סעודה בלילה, רק היה ה”מי שברך” קודם, “בני על יסלח עמוסו”. ואומרים שזה רק בגלל העובד, ואיזה פנים. סעודה לא עושים בלילה.
דובר 2: אהה.
ברכות המגילה — שהחיינו ביום, וברכה אחרונה “הרב את ריבנו”
ברכות לפני קריאת המגילה — שלש ברכות בלילה, שתים ביום
דובר 1: מה אתה עושה עכשיו?
דובר 2: אוקיי, כמו שאתה אומר זה קצת יותר הגיוני, כי זו צורת הסעודה בשתי הסעודות. אבל… כן. כביכול, זה חלק מהמסיבה, ועושים פעמיים את המסיבה. את זה יודעים. שבת גם יש סעודה ביום ובלילה. אבל לא עושים סעודה בלילה, אבל עושים משתה, “ככל אשר יבואר לפניך וכו'”. אני מתכוון שאומרים שכאן זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא עושים סעודה בלילה.
אוקיי, וכל הלילה כשר לקריאתה, וכל היום כשר לקריאתה. הזמן הוא כל היום. לא הגבילו אותנו בזמן.
דובר 1: רגע, אילו עוד מצוות אפשר לעשות כל היום?
דובר 2: “כל מצוה שזמנה בלילה כשר כל הלילה”. הגמרא אומרת כך. אתה רוצה לדעת עוד ועוד? לא קריאת שמע, קריאת שמע כתוב בפירוש “ובשכבך ובקומך”. אומרת הגמרא, כי כך הכלל, “כל מצוה שזמנה…”. סעודה, יש הרבה מאוד דברים שכשרים כל היום. נו, סוף סוף המשנה מגיעה לכלל: כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים, זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. שואל על קריאת שמע, אומרת הגמרא, נו, הרי יש פסוק, אולי חכמים הגבילו.
על כל פנים, רואים מה? שזה כל היום וכל הלילה. נפלא.
הלכה ג: שלש ברכות בלילה — “על מקרא מגילה”, “שעשה נסים”, “שהחיינו”
אוקיי, ולפני שמברכים את הברכות לפני קריאתה, בלילה שלש ברכות. לבד, הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה. השניה היא שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, שלכאורה היא ברכת השבח. והשלישית היא שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וביום לא אומרים שהחיינו. שהחיינו אומרים על מה שזכינו לקיים את המצוה.
אפשר אבל לומר אחרת, אפשר לומר שאם אחד למשל שכח לקרוא בלילה…
דובר 1: אה, זה לכאורה, כן, לכאורה. אין כאן מה לעשות עם זה.
דובר 2: זו המילה הראשונה.
דובר 1: יפה מאוד.
לשון הרמב”ם “אינו חוזר ומברך” — משמעות שביום זה רק אם כבר אמר בלילה
דובר 2: אומר הרמב”ם… הרמב”ם לא אומר כך בפירוש. הרמב”ם לא אומר בבירור, אבל הרמב”ם לא מדבר באופן שלא אמר בלילה. הוא אומר אינו חוזר ומברך. הוא לא אומר “ביום אינו מברך”, הוא אומר ביום אינו חוזר ומברך. פירוש? זו המילה. ביום אינו חוזר ומברך, אומר הרמב”ם.
שיטת רבנו תם — פעמיים שהחיינו, כי עיקר המצוה ביום
ההגהות מיימוניות מביא שרבנו תם חולק, והוא אומר שהוא סובר שעיקר המצוה ביום, ואפילו אם קראו בלילה לא יצא. וממילא הוא אומר שכן יאמרו שהחיינו, פעמיים שהחיינו. והוא אומר וכן הנהיג מהר”ם, וכן בעל הרוקח.
דובר 1: הייתי לוקח דווקא… כן, שו”ת מהר”ם, המהר”ם מרוטנבורג, סתם. כן, שהיה עצמו נוהג בלחש… יפה מאוד.
דובר 2: בואו נסיים את ההלכה, ואחר כך ניפרד מחבר ר’ שלמה.
הנהגת המהר”ם — “בלחש שלא יתבייש מהקהל”
דובר 1: לא, להיפך, נהגו העם כדעת המחבר שאומרים רק פעם אחת שהחיינו. אחר כך המהר”ם אמר בשקט כדעת רבנו תם.
דובר 2: אה, אהה.
דובר 1: בלחש שלא יתבייש מהקהל.
דובר 2: אהה.
דובר 1: יכול להיות שיש כאן הערות על כך, בואו נראה.
דובר 2: כאן?
דובר 1: לא, לא ממש. את זה אין לנו.
דובר 2: אוקיי, אנחנו צריכים לקחת משהו יותר מעשי.
סטייה: היוסף אומץ על קטן — מבחן אם הוא יכול ללמוד פרשה
דובר 1: היוסף אומץ מפרש יפה. הוא כותב כאן, וכן תינוק, כלומר, ויראה אם הוא קטן שיודע חינוך, כל שיוכל ללמוד ממנו פרשה.
דובר 2: לא, זה מה שדיברנו עליו.
דובר 1: שזו דרך לבדוק אם הוא יכול לקרוא, אם הוא קולט מספיק מילים טובות, אז הוא קטן שהמצוה שייכת אצלו. זו דרך יפה של… אוקיי.
ברכה אחרונה — “הרב את ריבנו”
אוקיי, יפה. ומברכים ברכות. אוקיי, נאמר שלומדים שלוש ברכות עד כאן. אוקיי, והבאה. אוקיי, והבאה. ומקום שנהגו לברך אחריו מברך. מהי הברכה שנוהגים לומר אחריו? ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו.
דובר 2: גם הרב את ריבנו?
נוסח הברכה — חמישה לשונות של נקמה
דובר 1: גם הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, וההורג את כל צרינו במדבר. נראה שכולם, במקום לדבר על ההצלה, מדברים יותר על העונש על הרשעים, על הנקמה, העונש. פלא גדול. למה לא אומרים “הגואל המושיע לנו”?
דובר 2: נקמה, נקמה.
דובר 1: לא, העיקר הוא הנקמה. ניצלנו. ניצלנו. נצולנו מידם, והוציאנו לחירות. ב… מה הלשון? מה אומרים בפסח? אומרים פעם דבר כזה שהרגו את המצרים, או יותר שיצאנו ממצרים? “שהוציאנו ממצרים מבית עבדים”.
דובר 2: למדת בחומש, ראיתי שהרבה מאוד מהמצרים יצאו.
דובר 1: נכון, אבל אני רוצה לומר, בברכה יש כאן נטייה גדולה למילים שונות, רבות שונות של אותו דבר. רב, דן, נוקם, נפרע, משלם גמול — חמש. כאן יש משהו סוד, כאן יש משהו מסוים…
דובר 2: מה שיש כאן אבל רב…
דובר 1: …מצב רוח שצריך להיות בו.
דיון: “רב את ריבנו” — לשון משפט, לא מלחמה
דובר 2: ב”רב את ריבנו” הלשון היא של משפט, כמו “כי יריב בין אנשים”.
דובר 1: נכון, נכון, נכון.
דובר 2: “בין כלים פונים”. הקב”ה פסק בינינו.
דובר 1: “בין צורר ובין לוחם עמו”.
דובר 2: הקב”ה אמר שהוא צודק והסוס לא צודק, והקב”ה קיבל את הצד שלנו.
דובר 1: כן.
דובר 2: “נוקם” ו”נפרע” זה יותר כמו הענין של מלחמה. “משלם גמול” זה גם ענין כזה.
דובר 1: ב”רב את ריבנו”, מה הענין?
דובר 2: אני מתכוון לומר, “רב את ריבנו” זה נס אחר מ”על הנסים”. “על הנסים” זה “שמסרת גיבורים ביד חלשים”.
דובר 1: אבל “רב את ריבנו” הרי זה הענין של “ונקמת נקמתם על צריהם”.
ניגוד עם “על הנסים” של חנוכה
דובר 2: אה, עכשיו הרי חנוכה, “על הנסים” הרי “שמסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך”. ב”רב את ריבנו” מדברים על התלייה על העץ.
דובר 1: “ותלו אותו ואת בניו על העץ”.
דובר 2: וב”על הנסים” של חנוכה כתוב כן, “רב את ריבנו”. וזו הנקמה שהגמרא אומרת שנקמה לעולם נתונה בין שתי שמות. כאן גם הנקמה בין שני שמות משני הצדדים. כן, קל נקמות ה’.
שני ממדים בברכה — ישועה וצדק
דובר 1: חשבתי שרואים כאן שני סיומים. זה גם מה שכאשר כלל ישראל קורא לצוררים, עולם משועה. עולם משועה, כבר, כן, מדברים משהו על להושיע את היהודים. הסוף.
השאירו מילה אחת בשביל הליברלים, אלה שלא רוצים לנקום. יודעים מה הקב”ה עזר גם? “כי לא ישכח שועת ענוים”. “תאות ענוים שמעת ה'”. את זה אומרים גם ב”ישיב עונות לגמול על ראשם”. אז, יש כאן ענין של משפט צדק. יש שני דברים: זה שהקב”ה אוהב את היהודים, “עולם משועה”, ושוב, הקב”ה עשה צדק, העולם אינו הפקר. כן, זה מה שהרמב”ם אמר.
דובר 2: כן, אבל זה מה שהתברר. הדבר הספציפי מאוד הזה הוא יותר מכך שכאשר היהודים היו בעת צרה, הקב”ה ענה לתפילתנו, “הוי קרוב לשועינו”. אבל זה לא כתוב כאן באופן ספציפי. כן, נכון, אבל המיקוד הוא לא על הבורא שהוא קרוב לשועינו. הם אומרים בלשון עתיד, “איה קרוב לשועינו”, כמו שאומרים שם. לא, רבי, זו לא סתירה, אבל את זה הוא לא מראה.
סיום
דובר 1: נו, שתהיה נקמה בשונאים, ושיתפקעו שונאינו מקנאה. שנהיה שקועים במחשבות טובות, ונתראה. זה לא מאכל, נתן חיבוק, נתראה בפורים, ונתראה.