סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’
—
כללי מבוא: מבנה פרק ב’ ומצוות פורים
שיטת הרמב”ם: פרק ב’ של הלכות מגילה עוסק בהלכות א’–י”ב של מקרא מגילה, ולאחר מכן בהלכות סעודה (הכוללות משלוח מנות ומתנות לאביונים). הרמב”ם מונה בספר המצוות מצוה אחת – מצוות דרבנן של מקרא מגילה. הוא אינו עושה ארבע מצוות פורים נפרדות.
חידושים והסברות:
1. המגילה היא המצוה המרכזית, לא ארבע מצוות שוות: במשנה ובגמרא אין “ארבע מצוות פורים” כקטגוריות נפרדות. יש מצוה אחת – קריאת המגילה, וממנה נובעת השמחה. הסעודה היא חלק מהשמחה, ומתנות לאביונים ומשלוח מנות הם הפנים של השמחה עצמה – שגם יהודים אחרים יוכלו לשמוח יחד. אין זו מצוה נוספת בפני עצמה, אלא חלק מהשמחה הנובעת מהמגילה.
2. המגילה כהלל – קריאתה זו הלילא: הגמרא אומרת שקריאת המגילה היא עניין של הלל והודאה לקב”ה. בחנוכה יש הלל (שהוא מצוה כללית של יום טוב, מדברי קבלה, בכל ניצול ממות לחיים) וגם נרות (עם פרסומי ניסא). בפורים המגילה תופסת את מקום ההלל – “קריאתה זו הלילא” – והדברים האחרים (סעודה, משלוח מנות, מתנות לאביונים) הם הפנים של הודאה ופרסומי ניסא. ר’ יאיר רצה לפרש שהלל אינו מצוה ספציפית של חנוכה, אלא מצוה הבאה בכל פעם שניצולים, ובפורים המגילה ממלאת את התפקיד הזה.
—
הלכה א’: הקורא את המגילה למפרע לא יצא
לשון הרמב”ם (מהמשנה, מגילה פרק ב’): “הקורא את המגילה למפרע – לא יצא.”
פשט: מי שקורא את המגילה שלא כסדרה – פסוק פסוק מהסוף להתחלה – אינו יוצא.
חידושים והסברות:
א) מדוע “למפרע” פסול – הטעם התוכני
הטעם העיקרי הוא: כל המגילה היא מעשה עם בנייה דרמטית – מפחדים, המצב מחמיר, ואז באה הישועה. קריאה למפרע הורסת את הסדר הדרמטי, ומאבדים את העניין של הבנת הנסים כסדרם, “בזמן הזה” – שמבינים שזה מדבר אלינו עכשיו.
ב) מקבילה לקריאת שמע למפרע – “משניות אחיות”
המשניות של ברכות (פרק ב’) ומגילה הן “אחיות” – יש להן כמעט אותן הלכות:
– ברכות: “הקורא קריאת שמע למפרע – לא יצא”
– מגילה: “הקורא את המגילה למפרע – לא יצא”
– גם “לא ישמע לאזניו – יצא” מופיע בשני ההקשרים.
מדוע שמישהו ירצה בכלל לקרוא קריאת שמע למפרע? היה מנהג/נוהג כזה – אמרו פסוקים מהסוף להתחלה.
ג) מה פירוש “למפרע” – פסוק פסוק, לא מילה מילה
“למפרע” פירושו בסדר הפוך של פסוקים (אומרים את הפסוק האחרון תחילה, אחר כך את הפסוק שלפניו, וכן הלאה), אבל כל פסוק נאמר כתיקנו – עם כל המילים בסדר הנכון. הרשב”א מביא דוגמה: במקום “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'” אומרים “מהולל שם ה’ ממזרח שמש עד מבואו” – זה אינו למפרע בעניינינו; למפרע פירושו שלוקחים פסוקים שלמים ומסדרים אותם בסדר הפוך. הבה”ג מביא כך גם כן.
אילו היו הופכים מילים (כמו “אמת אלקיכם ה’ אני”), לא היו אומרים משפט נכון בכלל – זה כלום. החידוש של “למפרע לא יצא” הוא דווקא כשכל פסוק לעצמו נכון, אלא שהסדר בין הפסוקים הפוך.
ד) מדוע רצו בכלל לקרוא למפרע?
– המאירי אומר שחלקם רצו לקרוא למפרע כיוון שקוראים פעמיים (בלילה וביום) – “משעמם”, רוצים משהו שונה.
– סברה מעשית: נהגו לקרוא בקבוצות, כמה ילדים ממגילה אחת – אולי היה קל יותר לאחד לקרוא מהסוף.
– סברה של קבלה/לחש: אולי היה למנהג של “לחש” עם פסוקים למפרע, או שייכות לצירופי אותיות.
ה) למפרע ו”סרס המקרא ודרשהו” – החילוק בין דרשה לקריאה
הגמרא יכולה לומר “סרס המקרא ודרשהו” – אפשר לדרוש פסוקים שלא כסדרם, אפשר להוציא רמזים. אבל הקריאה עצמה צריכה להיות כסדרה. דרשה/לימוד יכולים ללכת בכל הכיוונים, אבל מקרא מגילה – הקריאה הפורמלית – חייבת להיות כסדר הכתוב.
ו) [סטייה: משחק עם אותיות/צירופים במגילה – “לא יצא!”]
אם מישהו רוצה “למצוא” רמזים במגילה (כמו צירופי אותיות, א”ת ב”ש, רמזים על גאולה, על איראן, על ר’ יונתן אייבשיץ וכו’) ולכן קורא שלא כסדר – “לא יצא!” כי עכשיו מדברים על המעשה של אחשוורוש והמן, לא על “כאב הבטן שלך” או “המצב הרגשי שלך.”
אבל – למעשה של מרדכי ואסתר יש מסר עבורנו. הנמשל חשוב מאוד. אבל אסור לברוח מהמעשה המקורית. קוראים את המשל! הנמשל נובע ממנו, אבל צריך קודם לקרוא את המשל כסדרו.
ז) [סטייה: אם צדיק אומר רק את הנמשל]
אם תלמיד חכם/צדיק גדול אומר את כל הנמשל של המגילה – בלי לקרוא את המילים – האם הוא יוצא? תשובה: לא. צריך לומר/לשמוע את המילים של המגילה. מעשה עם ר’ מוטלה מטשרנוביל (המגיד מטשרנוביל) שכתב פירוש על “חד גדיא” – אבל למעשה אמר חד גדיא, לא רק את הפירוש. גם מוזכר מעשה עם האדמו”ר האמצעי.
—
הלכה א’ (המשך): קראו ושהה – שהיות והפסקות
לשון הרמב”ם: “קראו ושהה מעט וחזר וקראו, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, על הסדר – יצא.”
פשט: אם הפסיק – אפילו שהייה ארוכה – וממשיך על הסדר, יוצא.
חידושים והסברות:
1. מדוע למפרע גרוע יותר מקטע? לפי השיטה שאפשר לצאת בקטע מהמגילה (לפי מאן דאמר שעיקר קריאת המגילה הוא רק על אותו קטע), מדוע למפרע גרוע יותר? התירוץ: קטע פירושו שעיקר המצוה הוא רק על אותו קטע – זהו החלק החשוב ביותר של המגילה שמחזיק את הכל. אבל למפרע פירושו שקוראים את הכל בסדר מעוות – זו פגימה יסודית בקריאה.
2. ארגון מחדש ספרותי של המגילה – מדוע לא? בספרות מתחילים לעתים קרובות מאוחר וחוזרים אחורה (“פלאשבק”). מדוע שלא נוכל לארגן מחדש את המגילה? התשובה: ההלכה אומרת בבירור שאסור לארגן מחדש את הפסוקים. צריך לקרוא כפי שכתוב, על הסדר.
3. העיקרון של “על הסדר” – זהו העיקר: העיקר הוא שיהיה על הסדר. יותר מזה לא צריך.
4. שילוב עם ההלכה הקודמת בעניין הפסק בדיבור: (א) מההלכה הקודמת יודעים שהפסק בדיבור (דיבר באמצע) אינו מבטל את הקריאה; (ב) מההלכה הנוכחית יודעים ששהייה – אפילו ארוכה – גם אינה מבטלת. שניהם יחד מראים שסתם הפסקות – בין בדיבור בין בשתיקה – אינן בעיה, כל זמן שממשיך על הסדר.
5. חילוק בין מגילה לתפילה בנוגע לשהייה: בתפילה (שמונה עשרה) יש דין שאם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. אבל במגילה פוסק הרמב”ם שאפילו שהה כדי לגמור את כולה – יצא. הרמב”ם אינו נותן שיעור להפסק במגילה – אפילו שמונה שעות, אפילו עשר שעות, חוזר למקום שהפסיק ויוצא. עד מתי? כל זמן שעדיין פורים. יש פוסקים אחרים הסוברים שגם במגילה חל אותו דין כמו בתפילה, אבל הרמב”ם אינו פוסק כך.
6. חילוק בין מגילה לשמונה עשרה בנוגע לסדר: בשמונה עשרה, אם שכח ברכה, צריך לחזור. אבל במגילה לא אומרים הלכה כזו – אין צריך לחזור לתחילה. החילוק: במגילה הבעיה היא רק כשהסדר מתערבב (למפרע), לא כשיש הפסק.
—
הלכה א’ (המשך): סירוגין יצא, סריסין לא יצא
מקור הגמרא: “סירוגין – יצא. סריסין – לא יצא.”
פשט: סירוגין (עם הפסקות/הפוגות) – יוצא. סריסין (פסוקים בסדר הפוך, למפרע) – אינו יוצא.
חידושים והסברות:
1. מעשה הגמרא עם “אחורנים אחורנים”: הגמרא מספרת מעשה שבו חכמים נכנסו “אחורנים אחורנים” (אחורה אחורה). זה קשור לכלל שלמפרע אינו יוצא.
2. ההלכה שווה בהלל, מגילה ותקיעות: אותו כלל – סירוגין יצא, סריסין לא יצא – חל בהלל, במגילה ובתקיעת שופר. הכל אותה הלכה.
—
סטייה: הפסק בין פסוק לפסוק – נשימה בין פסוקים
חידושים והסברות:
1. מחלוקת אחרונים – צמח צדק מול חתם סופר: הצמח צדק אמר שכן, צריך להיזהר שלא להפסיק בין פסוקים. החתם סופר אמר שלא, אין צריך. כמעט כל האחרונים אמרו כחתם סופר.
2. ראיית החתם סופר – “נהלל במחיאות כף”: ראיית החתם סופר היא מ”נהלל במחיאות כף” – מפסיקים במחיאת כפיים (בשם המן). זה מראה שהפסקות בין פסוקים אינן בעיה. זו גם ראיה גדולה שהשיעור של “מחיאת כף” (מחיאה) אינו הפסק – הכוונה רק שלא יעשו הפסק של דיבור ממש, אבל נשימה, מחיאה, הפוגה – זה לאו כלום.
3. נשימה אינה הפסק: נשימה אינה הפסק. נשימה היא לאו כלום. אין קריטריון כזה בהלכות בעל קורא שאסור לנשום בין פסוק לפסוק. “בנשימה אחת” אין פירושו ממש בנשימה אחת – פירושו “בבת אחת”, במסה אחת.
—
סטייה: “בנשימה אחת יצאו נשמותיהן” – עשרת בני המן
1. “בנשימה אחת” – לא כפשוטו: הביטוי “בנשימה אחת יצאו נשמותיהן” (עשרת בני המן) אין פירושו ממש בנשימה אחת. פירושו שנהרגו בבת אחת – הריגה אחת גדולה. כמו כיתת יורים שבה כל חייל עומד מול אחד, ועל “אחת, שתיים, שלוש” כולם יורים בבת אחת.
2. שיטת המהר”ם: המהר”ם אמר שאין צריך ממש בנשימה אחת.
—
הלכה א’ (המשך): קורא את המגילה על פה לא יצא
לשון הרמב”ם: “קורא את המגילה על פה – לא יצא.”
פשט: צריך לקרוא ממגילה כשרה, לא בעל פה.
חידושים והסברות:
1. המעשה עם רבי מאיר – מדוע כתב מגילה? רבי מאיר היה במקום שלא הייתה בו מגילה, כתב מגילה שלמה מזכרונו וקרא ממנה. הגמרא שואלת: הרי יש דין שאסור לכתוב שלא מן הכתב, וגם אסור לקרוא על פה – אם רבי מאיר ידע אותה בעל פה, מדוע לא קרא פשוט בעל פה?
2. החילוק בין שני הדינים: האיסור לכתוב שלא מן הכתב הוא תקנה מעשית – שלא יעשו טעויות בספרים. אצל רבי מאיר, שידע את כל הטקסט בשלמות, החשש אינו שייך – הוא ידע שאצלו אין מכשול, כי האיסור הוא רק “מחלת ספרים” (חשש טעויות). אבל קריאה על פה אינה רק תקנה מעשית – זהו דין בגדר קריאת המגילה עצמה, שכך באה קריאת המגילה, דווקא מתוך הכתב. לכן רבי מאיר הוצרך לכתוב מגילה כדי לקרוא ממנה.
3. שיטת הר”ן – שואל ומשאיל: הר”ן אומר שאפשר לשאול (ללוות) אפילו בנסיבות קשות (“אפילו ליגט בראשו של מת”) – זה קשור לעניין של עוסק בעניין המגילה.
—
הלכה ב’: לשונות וכתב – לשון הקודש, יוונית ושפות אחרות
א) לשון הקודש ובכתב הקודש – יוצא אפילו בלי להבין
לשון הרמב”ם: “שמע את המגילה כתיבה בלשון הקודש ובכתב הקודש, אף על פי שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו.”
פשט: כשהמגילה כתובה בלשון הקודש בכתב הקודש (אותיות אשוריות), יוצא אפילו אם אינו מבין מה אומרים.
חידושים והסברות:
1. “בלשון הקודש ובכתב הקודש” – שני תנאים: צריך את שניהם: השפה תהיה לשון הקודש והכתב יהיה כתב הקודש (אותיות אשוריות). אם כותבים לשון הקודש באותיות אנגליות למשל, אינו יוצא.
2. מדוע יוצא בלי להבין? מצות קריאה ופרסומי ניסא – אין הדבר תלוי בהבנה האישית, אלא שיאמרו אותה ברבים. עיקר המצוה הוא מעשה הקריאה ופרסום הנס, לא ההבנה האישית.
3. האם השומע צריך לפחות לדעת את סיפור המגילה? גר שנתגייר לפני חמש עשרה דקות ואינו יודע את הסיפור – כן, יוצא, כי המצוה היא קריאה ופרסומי ניסא, לא הבנה אישית.
ב) יוונית – לעז יווני לכל כשר
לשון הרמב”ם (המשך): “וכן” [ביוונית גם יוצא].
חידושים והסברות:
1. יוונית כלשון הקודש: הגמרא אומרת שלעז יווני לכל כשר – יוונית כשרה לכל אדם, אפילו למי שאינו מבינה, בדיוק כלשון הקודש. זה מבוסס על יסוד הראשונים שיוונית היא “פסולת הקדושה” – שפה עם מדרגת קדושה מיוחדת.
2. קושיית הלחם משנה – סתירה ברמב”ם: הלחם משנה מביא קושיה: בהלכות תפילין כותב הרמב”ם שיוונית כבר אינה קיימת בעולם (כבר לא מצאו יוונית). אם כן, מדוע מביא הרמב”ם כאן בהלכות מגילה את דין היוונית? זו קושיה טובה ללא תירוץ ברור.
3. שיטת הרי”ף: הרי”ף השמיט את דין היוונית. אפשר לומר שהרי”ף השמיט כי סובר כרמב”ם שיוונית כבר אינה קיימת – אבל זה מקשה עוד יותר מדוע הרמב”ם עצמו מביא אותה.
4. רבי שמואל בן חפני גאון: הוא אומר שלעז יווני כשר בכלל, ולומד זאת מדין כללי.
5. “נשתבש” אין פירושו שהשפה אינה קיימת – אלא שאיבדה את חשיבותה: אין לחשוב שיוונית ממש אינה קיימת בעולם (הרי יש אלפי אנשים ביוון שמדברים יוונית!). הרמב”ם מתכוון שהחשיבות המקורית של יוונית – מה שחז”ל העריכו במיוחד את “יפיפותו של יפת” – נעלמה. פעם היו הרבה חכמים יוונים, לשפה הייתה מעמד מיוחד. היום היא “סתם עוד עם.”
6. “נשתבש” – השפה התערבבה: שפה שמתפתחת במשך שנים רבות קולטת מילים משפות אחרות (5% ערבית, 3% סינית וכו’). מה שנקרא היום “יוונית” כבר אינה אותה יוונית שחז”ל חיבבו – היא “תערובת”. זהו פירוש “נשתבש” – לא שאף אחד לא מדבר אותה, אלא שהיא כבר אינה היוונית המקורית הטהורה.
7. חילוק בין תפילין למגילה לגבי “נשתבש”: בתפילין הבעיה חמורה יותר: אם כותבים “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” ביוונית משובשת, “נוגעים באמונת היחוד” – מדברים כאן על יסודי הדת. במגילה מספרים סיפור – אפשר “לתרגם יפה” סיפור גם אם השפה אינה מושלמת. ההימור אינו גבוה כמו בתפילין.
8. קשר חנוכה-פורים: שני החגים קשורים לתרבות היוונית ולאינטראקציה שלה עם כלל ישראל.
9. [סטייה: יוון ושבע ועשרים ומאה מדינה] יוון באירופה, הודו וכוש באסיה/אפריקה – יוון אינה בין הודו לכוש. לאחשוורוש הייתה מלחמה ארוכה עם מלכי יוון. מדי מזוהה עם אזור איראן/פרס (לא מקדוניה). הכורדים הם צאצאי מדי (לפי ויקיפדיה).
ג) תרגום ושפות אחרות – רק למי שמבין
לשון הרמב”ם: “היתה כתובה תרגום או בלשון אחר מלשונות הגוים, לא יצא ידי חובת קריאה אלא המכיר אותה לשון בלבד, והיא שתהיה כתובה בכתב אותה לשון.”
פשט: אם המגילה כתובה בתרגום או בשפה גויית אחרת, יוצא רק מי שמכיר אותה שפה, וצריך שתהיה כתובה בכתב של אותה שפה.
חידושים והסברות:
1. החילוק הגדול בין לשון הקודש/יוונית לשפות אחרות: בלשון הקודש (וביוונית) אין צריך להבין כדי לצאת. בשפות אחרות צריך להבין.
2. “אלא המכיר אותה לשון בלבד” – שתי לימודים: (א) “בלבד” מתייחס לאדם – רק מי שמכיר אותה שפה יוצא; (ב) “בלבד” פירושו
שהוא מכיר רק אותה שפה (אינו יודע לשון הקודש).
3. מגיד משנה מהירושלמי: אפשר לצאת בשפה גויית רק כשאינו יודע לשון הקודש. אם יודע גם לשון הקודש, חייב לקרוא בלשון הקודש.
4. רשב”א בשם רמב”ן: אם יודע אשורית (לשון הקודש), חייב לקרוא באשורית – אי אפשר לעבור לשפה אחרת כשיש לו את האפשרות של לשון הקודש.
5. “כתובה בכתב אותה לשון” – דין הכתב בשפות אחרות, והנפקא מינה ל”על פה”: אם למישהו יש מגילה בלשון הקודש לפניו, והוא מתרגם בראשו לארמית (או ליידיש) ואומר בפיו – זה כאילו קורא על פה, כי הוא קורא מילים שאינן כתובות בכתב שלפניו. זהו הטעם העמוק מדוע הרמב”ם דורש “כתובה בכתב אותה לשון” – בלי זה זה על פה.
6. “כיוון שלא יצא הקורא, לא יצא השומע ממנו”: לא רק הקורא עצמו אינו יוצא (כשקורא בשפה שאינו מכיר, או בלי הכתב הנכון), אלא גם השומע אינו יוצא. היסוד: השומע צריך לשמוע כאילו מתוך הכתב – כשהקורא למעשה קורא על פה, גם השומע אינו יוצא.
7. כתב ולשון הם שני דברים נפרדים: המשל של אותיות אנגליות עם צרפתית – אם מישהו כותב צרפתית באותיות אנגליות, האם זה פחות צרפתית? ודאי שלא! כתב (סקריפט) ולשון (שפה) הם שני דברים נפרדים. הכסף משנה דן אם “כתב עושה לשון” – כלומר הכתב העברי מסייע להוציא לשון הקודש.
—
הלכה ב’ (המשך): הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא
לשון הרמב”ם: “הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד? היה כותב אותה או דורשה או מגיהה, אם כיון לבו לצאת ידי קריאתה – יצא. ואם לא כיון לבו – לא יצא.”
פשט: מי שקורא את המגילה בלא כוונה אינו יוצא. “בלא כוונה” פירושו: הוא כותב, דורש או מגיה את המגילה – הוא עושה דבר אחר, אינו מתכוון לצאת ידי חובת קריאת מגילה.
חידושים והסברות:
1. “כוונה” אין פירושה פירוש המילות – אלא כוונה לצאת ידי חובת המצוה: “בלא כוונה” אין פירושו שצריך להבין כל מילה (פירוש המילות). פירושו שצריך כוונה לקיים את המצוה של קריאת מגילה. זה בדיוק כמו המשנה בראש השנה (לגבי שופר/מגילה – “אם כיון לבו יצא”).
2. רש”י מול רמב”ן לגבי “להודיע”: רש”י לומד ש”להודיע” פירושו שיהודי ישאל מה הפשט – השומע היהודי צריך להבין. הרמב”ן בשם רש”י (גרסה אחרת) אומר אחרת – שגוי אינו יודע את הפירוש. זה מתאים לכלל “אף על פי שאינו יודע מה הן אומרים.”
3. “כותב אותה” – מה פירוש “קריאה” אצל סופר? “קריאה” פירושה כאן קריאה בפה, לא רק הסתכלות בעיניים. הסופר מסתכל על הספר שממנו הוא מעתיק, והוא אומר את המילים בשעה שכותב אותן. זה נקרא “קריאה.” אבל אם לא התכוון לצאת בקריאה זו – לא יצא.
4. כותב פסוק פסוק וקורא: הדרך הנכונה לסופר שרוצה לצאת היא: כותב פסוק, אחר כך קורא אותו – פסוק פסוק. אם אינו קורא בסדר פסוק אחר פסוק ממה שכותב, לא עשה כראוי.
—
הלכה ב’ (המשך): קורא והוא מתנמנם – יצא
לשון הרמב”ם: “קורא והוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם שינה – יצא.”
פשט: מי שקורא את המגילה והוא מתנמנם (מנמנם) אבל לא נרדם (ישן ממש) – יוצא.
חידושים והסברות:
1. ראיית הרמב”ן ממתנמנם – שכרות ותפילה: הרמב”ן במסכת ברכות מדבר על תפילה כשהוא שיכור:
– תפילה – ספק אם יצא כשהוא שיכור, כי תפילה צריכה מדרגה מיוחדת של “עומד לפני המלך”.
– ברכות ומצוות אחרות (כמו מגילה) – אין בעיה, כי אין צריך להיות “עומד לפני המלך”.
– ראיית הרמב”ן: מהמשנה “מתנמנם יצא” – רואים שבמגילה אין צריך להיות “עומד לפני המלך.”
2. הרמב”ן מבין “מתנמנם” כמצב של שכרות: הרמב”ן הבין ש”מתנמנם” מדבר על מי ששתה (שיכור) – הוא מנמנם כי הוא שיכור. לכן הרמב”ן יכול להביא ראיה ממתנמנם לשכרות.
3. “מגילת אסתר = מגילה של הסתרים”: מגילת אסתר היא “מגילה של הסתרים” – אין בה גילוי גלוי של אלוקות. לכן מתאים שאין צריך להיות “עומד לפני המלך” – הרי המלך נסתר!
4. קושיה: אם הוא מתנמנם, הרי הוא מדלג על מילים? מדוע לא אומרים שכשמישהו מנמנם חוששים שידלג על מילים? הפרי חדש אומר “אלא מדקדקין בקריאתה” – צריך לדקדק בקריאת המגילה. התירוץ: הלכה א’ מדברת על דילוג פסוק שלם (כמו “קראה למפרע” או “דילג פסוק”), שהיא בעיה גדולה יותר. עניין “מתנמנם” מדבר על מצבו של הקורא (אינו ער לגמרי), לא על דילוג מילים.
—
הלכה ב’ (המשך): הקורא את המגילה וטעה בקריאתה – קריאה משובשת
לשון הרמב”ם: “הקורא את המגילה וטעה בקריאתה… מקרא קריאה משובשת – יצא.”
פשט: מי שטעה טעות קטנה בקריאה – שיבוש קטן – יוצא בדיעבד.
חידושים והסברות:
1. שיעור ה”שיבוש” – קרי וכתיב: דוגמה של “אגודים” – בפסוק כתוב “עקודים” (קרי) אבל הכתיב הוא “עקדים”. זהו שיבוש קטן לעומת דילוג פסוק שלם. החילוק בין הלכה א’ (דילוג פסוקים שלמים – “קראה למפרע”, “דילג פסוק”) לכאן (טעות קטנה במילה) הוא חילוק מבני חשוב ברמב”ם.
2. “דילג פסוק ששכח” – הוא החמיר את המצב: כשמישהו דילג על פסוק וחזר (שלא כסדר), הוא החמיר את המצב – כי בלי זה לא היה “שלא כדרכה.” הבעיה אינה הדילוג עצמו, אלא החזרה שלא כסדר.
“אין מדקדקין בקריאתה” – מהו שיעור הטעות?
3. דוגמת המשנה ברורה: “אין מדקדקין” פירושו טעויות דקדוק קטנות, למשל מי שאומר “יְהוּדִים” במקום “יְהוּדִיִּים” (עם שני יודי”ן כפי שכתוב בפסוק), ולא חזר – יוצא.
4. שיטת הרשב”א – רק כשאינו משנה את המשמעות: הרשב”א מחלק: “אין מדקדקין” הוא דווקא כשהטעות אינה משנה את משמעות המילה. אבל אם הטעות משנה את המשמעות, אינו יוצא. ראשונים אחרים חולקים על הרשב”א, והרמב”ם עצמו אינו אומר כך במפורש.
5. מדוע שיטת הרשב”א מובנת: הלשון “אין מדקדקין” נשמע כדין לכתחילה – אין צריך לדקדק. זה מטריד את הרשב”א: מה פירוש לכתחילה “אין מדקדקין בכלל”? ממילא הוא מוכרח לחלק ש”אין מדקדקין” הולך רק על עניני דקדוק קטנים שאינם משנים את המשמעות. אבל אם קוראים את הלשון סתם, “אין מדקדקין” פירושו שמי שאינו יודע עברית היטב – יכול גם לקרוא לכתחילה, אין צריך להיות מומחה בדקדוק.
6. למעשה – הרשב”א הוא חומרה: לפי הפשט הפשוט ברמב”ם, וכפי שפוסק השולחן ערוך, אין הולכים כרשב”א.
7. [סטייה: “המוציא” מול “המוציא” – חילוקי דקדוק בברכות:] בעל דקדוק כלשהו אומר ש”המוציא” פירושו דבר אחר מ”המוציא” (עם נקודות אחרות). תגובה: “תהיו ריאליים” – אולי זה נכון בדקדוק, אבל אין פירושו שאינו יוצא.
8. קושיה: אם “אין מדקדקין” בלשון הקודש, מדוע צריך לדקדק ב”בכל לשון”? אם אפשר לקרוא את המגילה בשפות אחרות, הרי אף אחד לא ידרוש שיהיה פרופסור באנגלית. זה מראה ש”אין מדקדקין” הוא הסטנדרט הרגיל.
9. [סטייה: האחרונים נגד הרפורמים – תפילה בכל לשון:] כשהרפורמים רצו להתפלל בשפות אחרות, ענו האחרונים: הרי אינכם יודעים את הדקדוק של אותה שפה גם כן!
10. ראיה מ”שאין הכל בקיאין בקריאתה”: הרמב”ם אמר קודם (הלכה א’) “לפי שאין הכל בקיאין בקריאתה” – זה מראה שקריאת המגילה צריכה בקיאות מסוימת. פעם לא היה “תיקון קוראים” – למגילה אין נקודות ואין טעמים – ממילא צריך בקי שיודע לקרוא מכתב ללא ניקוד. זהו הפשט הפשוט של “שאין הכל בקיאין” – לא כל אחד יודע לקרוא מכתב שאינו מנוקד, ממילא תיקנו שבקי יוציא את הציבור.
—
הלכה ב’ (המשך): רושם ניכר – אותיות שאינן שלמות
לשון הרמב”ם (הפניה): “אם יש רשם ניכר, אפילו רוב האות חסר…”
פשט: אם עדיין ניתן לראות רושם (סימן) של האותיות, אפילו רוב האות חסר, יוצא.
חידושים והסברות:
1. רושם ניכר מספיק: אפילו אם רוב כל אות נעלם (דהה, נכסה), כל עוד ניתן עדיין לראות רושם מכל אות, כשר. אבל מכל אות צריך להיות לפחות רושם – אי אפשר שיהיו אותיות שלמות שחסרות לגמרי.
2. קשר ל”קורא על פה לא יצא”: מדין רושם ניכר רואים ש”קורא על פה לא יצא” פירושו רק כשחסר לגמרי – אבל רושם ניכר כבר מספיק ואינו נחשב “על פה”. היסוד: אין דין שצריך לקרוא כתב שלם; הדין הוא רק שצריך “משען” (נקודת סמיכה) מכתב – רושם ניכר ממלא את זה.
3. [סטייה: עצה מעשית בעניין קריאת מגילה – “לא להסתכל טוב מדי”]: מישהו (תלמיד של חכם סאטמרי) אמר שבעל הקורא צריך להסתכל במגילה, אבל “לא טוב מדי” – כי אם מסתכל טוב מדי, הוא למעשה קורא בעל פה, כי הראש רץ מהר יותר מהעיניים. אין להסכים עם זה: אפילו אם מסיים פסוק בלי להסתכל באותו רגע, זה עדיין “מן הכתב” – זה אינו בעל פה. החילוק הוא: אם התחיל לקרוא מכתב ומסיים חלק בלי להסתכל, עדיין כשר. ראיה מהרמב”ם בעניין “קורא כסדרה” – העיקר הוא שקורא מכתב, לא שכל מילה תהיה בשעה שמסתכל פנימה.
—
הלכה ג’: קראה עומד או יושב – עמידה וישיבה בקריאת המגילה
לשון הרמב”ם: “קראה עומד או יושב, יצא. אפילו קראה בציבור יושב – יצא, מפני כבוד הציבור.”
פשט: אפשר לקרוא את המגילה בין בעמידה בין בישיבה. אצל יחיד אפילו לכתחילה אין חילוק. בציבור יש עניין של “כבוד הציבור” לעמוד, אבל בדיעבד אם ישב יוצא.
חידושים והסברות:
1. הרמב”ם אינו אומר כיצד לכתחילה: הרמב”ם אומר סתם “קראה עומד או יושב יצא” – אינו אומר שלכתחילה צריך לעמוד. זה דומה לקריאת שמע, שאפשר גם לקרוא בכל תנוחה.
2. אצל יחיד – אין חיוב לכתחילה לעמוד: אצל יחיד אפילו אין עניין לכתחילה לעמוד – אפשר בנחת לשבת. למשל, כשקורא עבור אשתו (שאין בו עניין של כבוד הציבור), אפשר לשבת.
—
הלכה ג’ (המשך): קראה שנים – שניים קוראים יחד
לשון הרמב”ם: “קראה שנים, אפילו האחד קורא והאחד שומע מן הקורא – יצא.”
פשט: אפילו כששני אנשים קוראים את המגילה בו זמנית, יוצא. זהו חריג מהכלל “תרי קלי לא משתמעי” (שני קולות אי אפשר לשמוע בו זמנית).
חידושים והסברות:
1. מדוע לא חל “תרי קלי לא משתמעי”? – “חביבה היא”: טעם הרמב”ם הוא “חביבה היא והכל אוהבים דעתם” – המגילה אהובה, והכל מתאמצים לשמוע.
2. מה פירוש “חביבה”? – שלושה פירושים:
– פירוש א’: “חביבה” פירושו שזה עניין חשוב, ממילא מתאמצים. אבל האם זה מספיק להתיר “תרי קלי”?
– פירוש ב’ (מסתבר יותר): “חביבה” פירושו שלמגילה יש ניגון/מנגינה מיוחדת – ניגון המגילה המוכר. כשלדבר יש קצב ומנגינה, אנשים יכולים “להיכנס לעניין” ולעקוב, אפילו כששניים קוראים בו זמנית. במילים שטוחות בלי ניגון לא היה הולך, אבל עם ניגון שומעים את המילים. זהו “אוהבים דעתם” – אנשים מתחברים לניגון.
– פירוש ג’: “חביבה” כמו “חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה” – הציבור אוהב אותה, “כל ישראל נתנו עיניהם”. זה חריג כי אנשים באמת רוצים לשמוע.
3. [סטייה: ניגון מגילה מיוחד:] יש חילוק בין טעם עליון לטעם תחתון – לניגון המגילה יש התרגשות שאינה קיימת כל השנה בקריאת התורה. זה גורם לאנשים לעקוב אפילו כשכמה קוראים.
4. “חביבה” כטעם מדוע מגילה לא תתבטל: ייתכן שזהו גם הטעם מדוע מגילה לא תתבטל לעתיד לבוא – כיוון שהציבור אוהב אותה, אי אפשר לבטלה.
—
הלכה ג’ (המשך): קורא גדול עם הקטן – קטן קורא עם גדול
לשון הרמב”ם: “קורא גדול עם הקטן, אפילו בציבור.”
פשט: גדול יכול לקרוא יחד עם קטן, אפילו בציבור.
חידושים והסברות:
1. מקור – ירושלמי/תוספתא: מקור הרמב”ם הוא ירושלמי (או תוספתא) שאומר “אין ציבור גדול וציבור קטן”.
2. קושיית הלחם משנה – חשש ששומעים את הקטן: אם קבוצת אנשים שומעת, ואחד הקוראים הוא קטן (שאינו מחויב במגילה ואינו יכול להוציא אחרים), צריך לחשוש: אולי שומע “יצא דעתו” (תשומת לבו) על קריאת הקטן, ואז אינו יוצא!
3. תירוץ – מה פירוש “יצא דעתו” במגילה: “יצא דעתו” אין פירושו שתופס קול אחד מכולם והולך איתו. במגילה, שהיא “חביבה”, “יצא דעתו” פירושו שעוקב אחרי המגילה – עוקב אחרי התוכן, לא אחרי קול ספציפי. ממילא, כל עוד הגדול קורא יחד עם הקטן, השומע שומע גם את קריאת הגדול, והוא יוצא.
4. רקע הלכתי – קטן אינו יכול להוציא: המשנה אומרת שחכמים סוברים שקטן אינו מחויב במגילה, ממילא אינו יכול להוציא אחרים (ר’ יהודה חולק). הרמב”ם פוסק כחכמים, אבל מתיר לקטן לקרוא יחד עם גדול.
5. שאלה מעשית – ילדים שקוראים יחד: בקריאת מגילה כל הנערים רוצים לקרוא יחד עם האבא. הדין הוא שאין בזה בעיה, כי עיקר הקול בא מהגדול.
—
הלכה ג’ (המשך): כתובים בתוך כתובים – מגילה בתנ”ך
לשון הרמב”ם (הפניה): [כתובים בין הכתובים – אין כותבין את המגילה כחלק מן התנ”ך]
פשט: אסור לקרוא מגילת אסתר שכתובה בתוך תנ”ך שלם (כתובים בתוך כתובים). צריך מגילה נפרדת.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין יחיד לציבור: הדין שאסור לקרוא מכתובים בתוך כתובים הוא חילוק: בציבור ודאי אסור, אבל ביחיד יש צד שאפשר. אפילו כשמקילים, זה רק בדיעבד.
2. [חידוש גדול] מגילת אסתר אינה חלק מהתורה – ראיה מדין זה: מהדין שאסור לכתוב את המגילה ביחד עם התנ”ך, רואים יסוד חשוב: מגילת אסתר אינה סתם חלק מהתנ”ך, אלא “דבר בפני עצמו”. צריך לעשות היכר – סימן שזה דבר מיוחד. זהו מהלך הרמב”ם: צריך לזכור שמגילה, בניגוד למה שאנשים חושבים, אינה סתם חלק מכתבי הקודש.
—
הלכה ד’: כתיבת המגילה – דיו, קלף, שרטוט
לשון הרמב”ם (הפניה): “אין כותבין את המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף… ואם כתבה בשאר צבעונין פסולה… וצריכה שרטוט כתורה עצמה.”
פשט: צריך לכתוב את המגילה בדיו על קלף. אם כתב בצבעים אחרים (כמו סקרא), פסולה. אבל דיו חלשה יותר כמו “אפצא” ו”קלקנתוס” כשרות. וצריכה שרטוט (שורות) כמו בספר תורה.
חידושים והסברות:
1. מדוע פסול בסקרא: סקרא (צבע אדום) אינה מחזיקה מספיק חזק על הקלף – אינה עמידה מספיק למגילה.
2. “כתורה עצמה” – תרגום הרמב”ם ל”כאמיתה של תורה”: לשון הגמרא היא **”צריכה שרטוט כאמיתה של תורה”
, והרמב”ם מתרגם זאת “כתורה עצמה”** – כמו התורה עצמה. תרגום הרמב”ם של “אמיתה” ל”עצמה” משמעותי: “אמיתה” יכול לפרש “מהות” או “עצם”, והרמב”ם משתמש ב”עצמה” כ”הדבר עצמו” – the thing itself.
3. מה פירוש “כאמיתה של תורה”? – פירושים שונים:
– ספר הערוך (רבי אליהו בחור): “אמת” פירושו מזוזה. זה מתאים לתוספות / רב אחא שאומר שמזוזה היא “עיקר התורה” כי שם כתוב “כל אשר למעלה בשמים וגו'”. אבל קושיה: בתפילין הרי כתובות אותן פרשיות כמו במזוזה, והחילוק בין מזוזה לתפילין בנוגע לשרטוט הוא דין בקדושה, לא בתוכן.
– תוספות רי”ד: גם “אמת” פירושו מזוזה.
– מאירי: “גופה של תורה עצמה, אף על פי שעיקר דברי נשים” – אף שרוב מגילת אסתר נכתב על ידי אשה (אסתר), צריך לחשיב אותה עם שרטוט כמו שאר התורה. המאירי מביא ירושלמי על “משה ואלעזר ונשיאים.”
– פשט דרשני: אולי הגמרא דורשת מהפסוק “דברי שלום ואמת” – “אמת” פירושו שצריך להיות כאמת, כדבר שנוגע באמת לאנשים.
4. עיקר החידוש – “אמת” פירושו “הדבר עצמו” (לא “truth”): המילה “אמת” ב”כאמיתה של תורה” אין פירושה “אמת” במובן הרגיל, אלא “הדבר עצמו” – “עצמה”. כמו “גופה של תורה” שפירושו “התורה עצמה”. כוונת הרמב”ם היא: המגילה, שאינה תורה ממש (היא רק “נאמר ברוח הקודש”), צריכה להיות מטופלת עם שרטוט כמו חמשה חומשי תורה – “התורה המקורית” עצמה. ראיה מ”אלקים אמת”: כמו ש”אלקים אמת” פירושו שהקב”ה הוא “הדבר עצמו” (יחיד בעולמו), כך “אמיתה של תורה” פירושו התורה עצמה.
5. קשר לדיון הרחב – מעמד המגילה ביחס לתורה: חידוש “כאמיתה של תורה” משתלב בכל הדיון בין הרמב”ם לגמרות שיש להן “חשש” מלעשות פורים/מגילה כתורה בפני עצמה. המגילה אינה תורה עצמה, אבל צריכה להיות מטופלת “כאמיתה” – כתורה עצמה. זהו המתח: למגילה יש חשיבות יותר מכתובים אחרים, אבל היא נשארת לא תורה ממש.
6. שרטוט קשור לקריאה, לא לקדושה: ראיה מהלכות תפילין: הרמב”ם פוסק שספר תורה צריך תמיד שרטוט (הלכה למשה מסיני), אבל תפילין ומזוזה אינן צריכות שרטוט, כי הן מכוסות – אין קוראים אותן. מכאן רואים ששרטוט אינו דין בקדושת הכתב, אלא דין בקריאה – הוא מסייע לכותב (ולקורא) שהכתב יהיה ברור ונכון. הבית אברהם מסביר: דבר שאין הולכים לקרוא אותו, אלא מחזיקים אותו כסגולה/קמיע/אות, אינו צריך שרטוט. אבל מגילת אסתר, שקוראים אותה בפועל, צריכה שרטוט.
7. ריטב”א – שיטת רבנו תם בעניין שרטוט בספר תורה: הריטב”א מביא שרבנו תם לומד מדין המגילה שספר תורה עצמו אינו צריך שרטוט בכל מקום – רק בתחילת הדפים ובסוף הדפים. ממה שאומרים “כאמיתה של תורה” במגילה, לומדים מה הדין בספר תורה עצמו בנוגע לשרטוט.
8. ר’ צדוק הכהן – שרטוט במגילה למרות הסתרה: ר’ צדוק מדבר על עניין השרטוט במגילה: אף שמגילה היא עניין של הסתרה (לא גילוי), היא צריכה שרטוט. ר’ צדוק מקשר זאת למושגים קבליים – “סוד התורה מיסוד אבא, מגילה מיסוד אבא נכנס לנקבה.”
פסולים בכתיבת המגילה
לשון הרמב”ם (הפניה): “כתבה על הנייר או שכתבה גוי או מין – פסולה.”
פשט: שלוש דרכים שמגילה יכולה להיפסל: (1) נייר (לא קלף/גויל), (2) גוי כתב אותה, (3) מין כתב אותה.
—
הלכה ז’ (בערך): עשרת בני המן בנשימה אחת
לשון הרמב”ם: “צריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לכל שכולם נהרגו כאחד.”
פשט: בעל הקורא צריך לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו בבת אחת.
חידושים והסברות:
1. “כדי להודיע לכל” – פרשנות המילים, לא טעם נפרד: הרמב”ם אינו מתכוון שזהו טעם נפרד המצורף להלכה, אלא שהקריאה בנשימה אחת היא עצמה פרשנות – דרך לבאר את הפסוק. הקריאה בנשימה אחת היא הדרך שבה מבטאים את תוכן הפסוק – ש”בנשימה אחת נטלו.” דרך הקריאה עצמה נעשה התוכן ידוע.
—
הלכה (בערך ז’-ח’): פושט כאיגרת – מנהג כל ישראל
לשון הרמב”ם: “ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט כאיגרת, וכשגומרה חוזר וכורכה כולה ומברך.”
פשט: מנהג כלל ישראל שבעל הקורא פותח (פושט) את המגילה כאיגרת (מכתב), לא כספר תורה. כשמסיים, גולל אותה חזרה (כורך), ואז מברך ברכה אחרונה.
חידושים והסברות:
1. “פושט כאיגרת” – תיאור מעשי: ספרדים מניחים את כל המגילה על שולחן ארוך, פרושה, ובעל הקורא הולך (או רץ) סביב השולחן. זהו הפשט ב”כאיגרת” – כמכתב שפרוש, לא מגולל כספר תורה.
2. “ומברך” – מדוע הרמב”ם מזכיר זאת כאן? הרי הרמב”ם כבר הזכיר קודם את ברכת “הרב את ריבנו”. החידוש כאן אינו שמברכים, אלא מתי מברכים – רק אחרי שגלל את המגילה חזרה (חוזר וכורכה כולה). שלא יברך ברכה אחרונה כל עוד הספר עדיין פתוח.
3. “מנהג כל ישראל” – על מה זה הולך? “מנהג כל ישראל” הולך על ה”פושט כאיגרת.” זה אינו הולך על ה”ומברך”, כי הרמב”ם אמר קודם בבירור שלא כל ישראל נוהגים לברך ברכה אחרונה. אבל – אולי אפשר להשמיע שכן, מנהג כלל ישראל עכשיו לומר את הברכה, כי בפרקטיקה אי אפשר למצוא יהודי שאינו מברך ברכה אחרונה.
4. טעם מדוע גוללים חזרה לפני הברכה – “שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה”: במקביל לקריאת התורה, שבה גוללים את ספר התורה לפני הברכה האחרונה, כדי שלא יחשבו שהברכות כתובות בתורה עצמה. אותו טעם חל במגילה.
5. מגילות עם ברכות – מציאות היסטורית: אכן היו מגילות שכתבו בהן את הברכות. אין איסור לכתוב ברכות במגילה (לא כמו בספר תורה). זה הופך את החשש של “שלא יאמרו ברכות כתובות” לרלוונטי עוד יותר במגילה.
6. כבוד המגילה – טעם שני: אין זה נאה (אין זה מכובד) למגילה שמיד אחרי שסיימו לקרוא את כל הספר, אומרים ברכה קצרה שמצמצמת את כל התוכן לסיכום קצר. לכן גוללים קודם חזרה, כדי להראות כבוד.
7. טרחא דציבורא – טעם מעשי: מי שסובר שאין צריך לומר ברכה אחרונה יכול לומר שזו טרחא דציבורא. אבל כיוון שהרמב”ם אומר שממילא צריך לגלול את כל המגילה (חוזר וכורכה כולה), זה עדיין ייקח זמן – כך שהברכה כבר אינה טרחה נוספת.
—
הלכה י”ג (בערך): איסור הספד ותענית – י”ד וט”ו
לשון הרמב”ם: “שני ימים אלו, י”ד וט”ו, שהם שני עיקר זמני קריאה, אסורים בהספד ובתענית בכל מקום.”
פשט: שני הימים – י”ד אדר וט”ו אדר – אסורים בהספד ותענית לכל היהודים, ללא תלות במקום מגוריהם.
חידושים והסברות:
1. שני הימים לכולם – חידוש: אפילו אם גר בירושלים (כרך) ופורים שלו ט”ו, אסור בהספד ותענית גם בי”ד. ולהיפך.
2. אנשי כפרים שהקדימו לקרוא – מותרים בהספד ותענית ביום קריאתם: אנשי כפרים שהקדימו לקרוא בשני או חמישי לפני פורים, מותרים בהספד ותענית ביום שקוראים. זה מאשר את היסוד: אצל אנשי כפרים אין פורים שלהם ביום אחר – רק מצות מקרא מגילה הוקדמה. הפורים נשאר עדיין י”ד (או ט”ו), עם כל דיני שמחה, איסור הספד ותענית וכו’.
3. שנה מעוברת – אחדות: בשנה מעוברת (כשפורים באדר שני) כל היהודים קוראים את המגילה באותו יום – זה מביא אחדות גדולה.
—
הלכה י”ד: מצות היום – שמחה ומשתה ומשלוח מנות
לשון הרמב”ם: “מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים, להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לרעים ומתנות לאביונים.”
פשט: י”ד הוא יום השמחה לבני כפרים ועיירות, וט”ו לבני כרכים – אפילו בני כפרים שהקדימו את הקריאה, י”ד נשאר יום השמחה.
חידושים והסברות:
1. “שמחה ומשתה” מול “משתה ושמחה” – סדר הלשון ברמב”ם: במגילה כתוב “משתה ושמחה” (המשתה קודם), אבל הרמב”ם כותב “שמחה ומשתה.” התוספות יום טוב כבר העיר על החילוק. החילוק אינו סתם עניין סגנוני – הוא משקף מחלוקת יסודית: בלשון המגילה “משתה ושמחה” הכוונה שהמשתה (שתייה) מביא לשמחה. הרמב”ם לעומת זאת סובר ששמחה היא העיקר ובאה קודם – כי אצל הרמב”ם שמחה אין פירושה ההתרגשות הבאה משתייה. אותה התרגשות היא יותר שכרות, הוללות – שגם חשובה בפורים, אבל עצם השמחה אצל הרמב”ם היא שמחה מאוזנת, רגועה, לא תוצאה של משתה.
—
הלכה י”ד (המשך): מלאכה בפורים – “אינו רואה סימן ברכה”
לשון הרמב”ם: “ומותר בעשיית מלאכה, אף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה.”
פשט: מלאכה מותרת טכנית בפורים, אבל חז”ל אמרו שמי שעובד בפורים אינו רואה סימן ברכה.
חידושים והסברות:
1. “אינו רואה סימן ברכה” – ממה שעושה עכשיו, או בכלל? במקביל לגמרא לגבי עושה מלאכה בחול המועד: הכוונה שרק מה שעושה עכשיו לא יצליח, או בכלל – שימות עני?
2. פשט דרשני: מי שאינו יכול להפסיק ליהנות מפורים – כשכל היהודים רוקדים בבית הכנסת והוא עושה עסקאות – זה סימן שהוא סוג כזה של אדם שלעולם לא ייהנה מסימן הברכה. הוא ייכנס עוד ועוד לכסף, אבל לעולם לא ייהנה. זו אינה קללה, אלא עובדה על אופיו של האדם.
3. מקור – שאילתות דרב אחאי: המקור של “אינו רואה סימן ברכה” הוא מהשאילתות (רב אחאי גאון). הגמרא שם מדברת על מקום שבו אסרו לעבוד, ורב נשבע שבועה.
4. הגהות מיימוניות – רק כשמשנה ממנהג המקום: ההגהות מיימוניות מגביל: באותה גמרא מדברים רק כשמישהו משנה ממנהג המקום. אבל הרמב”ם כותב “אמרו חכמים” באופן כללי.
5. [סטייה: גיוס כספים בפורים:] מגייסי כספים שמלאכתם גיוס כספים – בפורים הם עסוקים בעבודתם. האם זה נכלל ב”עושה מלאכה”?
6. חילוק: מספקי מזון מול סתם מלאכה: “עושה מלאכה” אין פירושו האופה או הטבח שמבשל דגים לעיר – הוא חלק משמחת יום טוב. הכוונה לסתם עבודה שאין לה קשר לפורים.
—
הלכה ט”ו (בערך): סעודת פורים
לשון הרמב”ם: “כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.”
פשט: צריך לאכול בשר, לעשות סעודה נאה לפי יכולתו, ולשתות יין עד שישתכר ויירדם.
חידושים והסברות:
1. “נאה” אינו שיעור מוחלט: “סעודה נאה” אינו תואר עם שיעור קבוע – “נאה” פירושו “כפי אשר תמצא ידו”, כלומר איש לפי עושרו ועני לפי עניו.
2. “וירדם בשכרותו” – ואז רשאי לקרוא מגילה: קשר להלכה הקודמת ששיכור/מתנמנם רשאי לקרוא את המגילה.
—
הלכה ט”ז (בערך): משלוח מנות
לשון הרמב”ם: “וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו… וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ‘ומשלח מנות איש לרעהו.'”
פשט: חייב לשלוח שתי מנות לאדם אחד. מי שאין לו, שני החברים מחליפים ביניהם את סעודותיהם.
חידושים והסברות:
1. “מחליף עם חבירו” – תנאי סמוי: כיצד זה עובד הלכתית? אם אני נותן לך את סעודתי בתנאי שתיתן לי את שלך – הרי זה תנאי סמוי, לא מתנה גמורה. זהו המעשה בגמרא, אבל צריך להבין מה עובד כאן – כיצד זה מקיים “משלוח מנות” כשבאמת זו חליפין.
—
הלכה ט”ז (המשך): מתנות לאביונים
לשון הרמב”ם: “וכן חייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר ‘ומתנות לאביונים’ – שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו.”
פשט: חייב לתת לפחות לשני עניים, לכל אחד מתנה אחת. ואין מדקדקים במעות פורים – כל מי שפושט יד ליטול, נותנים לו.
חידושים והסברות:
1. “אין מדקדקין” – לא קולא, אלא דין ביציאת ידי חובה: לעולם יש טעות מצויה – חושבים ש”אין מדקדקין” הוא חיוב לתת לכל מי שמבקש. באמת פירושו: דין “מתנות לאביונים” – יוצאים בזה. אין צריך לחכות עד שבטוחים שהוא “אביון מהודר”. מי שהוא “פושט יד”, מי שבא – יוצאים.
2. [סטייה: גוי שמבקש – “מפרנסים עניי עכו”ם עם עניי ישראל”:] כתוב בכל מקום “מפרנסים עניי עכו”ם עם עניי ישראל”, וכתוב “כל הפושט ידו ליטול נותנים לו”. אין זו טרגדיה שגוי קיבל כמה דולרים.
3. כל השנה גם – “עניים שאינם הגונים”: אפילו כל השנה אומרת הגמרא ש”עניים שאינם הגונים” קיימים לסיבה – לתת לאדם הגנה מסוימת (שלא יתביישו עניים). “זה לא באג, זה פיצ’ר.”
“ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת”
לשון הרמב”ם: “ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.”
פשט: כסף שניתן לפורים אסור להחליפו לצדקה אחרת.
חידושים והסברות:
1. הלשון “מעות פורים” – קטגוריה מיוחדת: “מעות פורים” אינם סתם דיני צדקה, זה “כסף פורים”. לכסף הזה יש אווירה שמחה יותר, הוא אינו נלקח ברצינות כזו.
2. מדוע אין משנים? לכאורה היינו חושבים להיפך: אם היו נותנים את הכסף ל”צדקה אחרת” היה טוב יותר, כי כל השנה מדקדקים יותר. התירוץ: חלק מהיום הוא שיהיה מיועד לפורים. זו עצמה המעלה.
בני כפרים – הקדמת מתנות לאביונים מול משתה ושמחה
לשון הרמב”ם: “בני כפרים שקדמו וקראו… אם חלקו מתנות לאביונים ביום קריאתן יצאו, ואם לאו לא יצאו. אבל משתה ושמחה – מקדימין לא יצאו.”
פשט: בני כפרים שהקדימו את הקריאה – אם חילקו גם מתנות לאביונים ביום קריאתם, יצאו. אבל משתה ושמחה אי אפשר להקדים.
חידושים והסברות:
1. מדוע מתנות לאביונים אפשר להקדים: מתנות לאביונים – לכל היותר נתן ליהודי צדקה ביום שאינו הנכון, אין זה שקר כזה. אבל משתה ושמחה חייבים להיות ביום הנכון.
—
הלכה י”ז: “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים”
לשון הרמב”ם: “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים.”
פשט: אין שמחה גדולה יותר מלשמח עניים, יתומים, אלמנות וגרים.
חידושים והסברות:
1. קשר ל”להחיות רוח שפלים” – נדמה לשכינה: הפסוק (ישעיה נ”ז:ט”ו): “כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.” הקב”ה שוכן ע
ם ה”דכא ושפל רוח”. כשאדם משמח עניים ויתומים, הוא נדמה לשכינה – הוא עושה מה שהקב”ה עושה. זהו הטעם העמוק מדוע זו השמחה הגדולה ביותר.
2. לא רק דין במתנות לאביונים – דין בסעודה: זה אינו דין נפרד במשלוח מנות או מתנות לאביונים. זה כמו שהרמב”ם אומר ביום טוב: “כשאתה אוכל ושותה חייב אתה להאכיל לגר ליתום ולאלמנה.” זהו דין בסעודה – כשעושים סעודה גדולה, אי אפשר לעשות לעצמו בלבד. “אין שמחה אלא שמחת קריתו” – שמחתך חייבת לכלול אחרים.
3. האווירה של פורים – מושג כולל: לפורים יש אווירה מסוימת הכוללת: קריאת מגילה (סיפור הנס), הרחבה, חלוקת צדקה, אכילה ושתייה. כמו ששבת אין פירושה רק שביתה ממלאכות, אלא שעבדיך וכל אחד ינוחו גם – כך פורים הוא יום של הרחבה לכולם.
4. “שמחה גדולה ומפוארה” – חזק יותר בפורים מביום טוב: ביום טוב הרמב”ם אומר את ההיפך – אם אינו עושה כן, זה דבר פסול. כאן בפורים אומר בלשון חיובית: “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה.” זה אולי חזק עוד יותר מביום טוב.
5. חילוק בין פורים לפסח בנוגע להכנסת אורחים: בפסח צריך כל שנה מחדש להכניס אורחים – “כל דכפין ייתי ויכול” – כי מצבו של אדם יכול להשתנות משנה לשנה. אבל לפורים יש מעלה מיוחדת: אם יהודי הוא שנה אחת מ”צד המקבל” – הוא אוכל אצל חברו, הוא מקבל מתנות לאביונים – אז שזה לא ילך לאיבוד, כי פורים אינו נגמר. הקבלה החד-פעמית בפורים יש לה חשיבות מיוחדת – האדם מקיים את המצוה בכך שהוא מקבל. בפסח, אם אינו מחלק השנה, “לשנה הבאה הולך להיות בארץ ישראל” – המצב נזיל. אבל פורים – “השנה אני נצרך, השנה אני הולך לאכול אצל חברי, ובזה אני מקיים את המצוה.”
—
הלכה י”ח: “כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר”
לשון הרמב”ם: “כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר ‘כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני’, ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר ‘וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם’.”
פשט: כל הנביאים והכתובים עתידים להתבטל לעתיד לבוא, חוץ ממגילת אסתר. היא נשארת כחומש וכתורה שבעל פה. אפילו שכל זכרון הצרות יישכח, ימי הפורים לא יתבטלו.
חידושים והסברות:
1. קשר ל”להחיות רוח שפלים”: מה שמגילת אסתר נשארת לעולם קשור לעניין “להחיות רוח שפלים”. כל הנביאים והכתובים מדברים על עניינים שונים, אבל מגילת אסתר – שמסייעת ליהודים שבורים – היא הדבר שנשאר לעולם, כי זהו הקב”ה עצמו, שהוא לעולם.
2. “הלכות של תורה שבעל פה אינן בטלין לעולם” – מדוע ההשוואה? הרמב”ם משווה מגילת אסתר לחמשה חומשי תורה ולהלכות של תורה שבעל פה. אין מצוה אחרת בכל הכתובים שמונים אותה כמצוה נפרדת. מגילת אסתר היא המצוה היחידה בכתובים.
3. פורים – “זכרון הצרות” או “זכרון הישועה”? הרמב”ם אומר “כל זכרון הצרות יבטל” – אבל פורים הרי הוא יותר זכרון הישועה מאשר זכרון הצרות! פורים שונה מכל שאר הימים טובים: בפסח יהודים כן סבלו, בחנוכה כבר היה חורבן בית המקדש. אבל בפורים – למעשה לא קרה כלום ליהודים! הצרה לא התממשה. פורים מזכיר את הצרות הכי מעטות מכל הימים טובים.
4. השגת הראב”ד – “דבר אדיוטות הוא”: הראב”ד בא בלשון חריפה נגד הרמב”ם. אבל מקור הרמב”ם הוא גמרא/מדרש.
5. “עתידין ליבטל” – נפקא מינה מעשית למשלוח מנות: גמרא מביאה שרש”י (או אמורא) שנה אחת אכל אצל חברו בפורים, ובשנה הבאה אותו חבר בא לאכול אצלו בפורים. אפשר לקיים משלוח מנות באופן כזה – “אני שולח לו והוא שולח לי.” אבל זה עובד רק אם כל אחד יצא רק שנה אחת – אי אפשר לצאת שנה אחת עבור השנה הבאה. החידוש: זה אפשרי רק אם פורים “אינו עתיד להתבטל.” כי אם עתיד להתבטל, אי אפשר עכשיו לקיים מצות משלוח מנות במחשבה ש”בשנה הבאה אחזיר לך” – כי אולי פורים יתבטל בשנה הבאה. אבל כיוון שאנו יודעים שפורים אינו הולך להתבטל, אפשר אפילו משנה אחת לשנייה לקיים.
6. פסח לעומת פורים – “כל דכפין ייתי ויכול”: בפסח אומרים “כל דכפין ייתי ויכול” – אבל רק השנה, כי “לשנה הבאה בארעא דישראל” – בשנה הבאה כבר נהיה בארץ ישראל, לא נצטרך להזמין. בפסח צריך כל שנה מחדש להכניס אורחים. אבל פורים – “השנה אני נצרך, השנה אני רוצה לאכול אצל חברי, ובזה אני מקיים המצוה.” בפורים יש רציפות – אני יכול להיות המקבל השנה והנותן בשנה הבאה, כי פורים נשאר לעולם. מה שאין כן פסח – אם אינני מחלק השנה, “לשנה הבאה הולך להיות בארץ ישראל.”
—
*סוף זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’*
תמלול מלא 📝
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’, הלכה א’: קריאת המגילה למפרע
—
כללי מבוא: מבנה פרק ב’ ומצוות פורים
דובר 1:
יש כאן את הרמב”ם, פרק שני של הלכות מגילה. אלו הלכות מקרא מגילה. יהיו גם הלכות של הסעודה ומשלוח מנות, אבל העיקר הוא הלכות מקרא מגילה.
ככה, תראו, ההלכות צריכות ימים, וכשהלכה א’ עד י”ב הן הלכות קריאת מגילה, אחר כך באות הלכות סעודה, ובתוך זה משלוח מנות ומתנות לאביונים. מה זה מלמד אותנו, כאן הולכים להסביר רק שני דברים – מגילה והסעודה, שזה בסופו של דבר חלק מזה.
ודרך אגב נוגעים בשתי המצוות האחרות. העולם יודע שיש ארבע מצוות פורים, אבל באמת ברמב”ם רואים שיש מצווה אחת – לקרוא את המגילה.
דובר 2:
לא, יש מצווה אחת. בוא נראה.
דובר 1:
לא, הרמב”ם אומר מצווה אחת, מצוות דרבנן מקרא מגילה. למקרא מגילה מתלווה סעודה.
דובר 2:
לא, לסעודה מתלוות מתנות לאביונים בשביל הציבור שחי על הסעודה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות.
דובר 1:
אם כן, כל ארבעת הדברים נעשים בגלל המגילה, כי במגילה כתוב שצריך לקרוא אותה ובמגילה כתוב שצריך לעשות את שלוש המצוות האחרות. לא לא, אני לא אומר שבגלל זה מספיק לרמב”ם מצווה אחת כי אין לו מספרים, כי במצוות דרבנן הוא לא עושה מספור. לא, אבל אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון שכאן במשנה וכאן בגמרא אין ארבע מצוות פורים, יש מצווה אחת – לקרוא את המגילה ולשמוח. ומצוות השמחה באה עם שמחה ליהודי אחר, מתנות לאביונים ומשלוח מנות. זו השמחה, זו לא מצווה נוספת בפני עצמה.
מגילה כהלל – קריאתה זו הלילא
דובר 1:
קריאת המגילה היא עניין של כעין הלל, זה עניין כמו שהגמרא אומרת קריאתה זו הלילא, זה עניין של הלל והודאה לקב”ה… בואו נקרא מה כתוב עכשיו, עכשיו הולכים ללמוד את ההלכות של קריאת המגילה.
דובר 2:
כן. יכול להיות, יכול להיות שלא. כן. אוקיי, קדימה.
דובר 1:
לא, אבל אני חושב להשוות את זה לחנוכה שיש בה הלל והודאה שתי מצוות, יש הלל ונרות, ועם נרות בא פרסומי ניסא והדברים. הלל אינו מצווה של חנוכה, הלל היא מצווה כללית של יום טוב… ועל מגילה כתוב קריאתה זו הלילא, בגלל זה חשבתי, אולי מגילה היא במקום הלל, ועוד עם כל הדברים האחרים זה משמעותי.
הפנים של ההודאה של פרסומי ניסא. רבי יאיר בפשטות רצה לפרש, אם אני זוכר, שכמו שההלל אינו באמת מצווה מצד עצמו, זו מצווה של חנוכה, זו מצווה של כל פעם שניצלו ממוות לחיים, וכאן ממלא את הקול, ממלא הלל. כל יום טוב עם כל יום טוב.
דובר 2:
כן, ראש חודש זה לא כך, אבל הגמרא אומרת שראש חודש רק, אבל כל יום טוב יש הלל מדאורייתא, אני לא יודע מתי, לא מדאורייתא, מחיוב גמור מדברי קבלה. בקיצור, הלל זה דבר אחד. אפשר לומר כך, אפשר לעשות את שני התירוצים, אני לא יודע אם זה לגמרי. אוקיי.
—
הלכה א’: הקורא את המגילה למפרע לא יצא
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד איך קוראים את המגילה. אוקיי, הקורא את המגילה למפרע, מי שקורא אותה מהכיוון ההפוך, לא יצא.
זו המשנה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
הסיבה היא הפשט הנכון, מה הסיבה?
דובר 2:
כי כל העניין הוא להבין את הקדושות, להבין שמדברים על עכשיו, בזמן הזה.
דובר 1:
יפה מאוד.
למה בכלל רצו לקרוא למפרע?
דובר 1:
אבל המאירי, משהו כזה אמרתי, הוא אומר שחלקם היו רוצים לקרוא את המגילה למפרע בכלל. קודם כל, אני יכול להבין את נקודת המבט שלו, כי קוראים את המגילה פעמיים, כבר קראו אמש בלילה, זה משעמם. עכשיו הוא אומר, אתם יודעים מה, היום נקרא מהסוף להתחלה, זה יותר מרגש. אני הפכי, אני יכול לראות למה.
מקבילה לקריאת שמע למפרע
דובר 2:
האם מועיל במצוות אחרות למפרע? לא יצא, או בקריאת שמע? איפה עוד כתוב שצריך להיות כסדרן?
דובר 1:
בקריאת שמע. בקריאת שמע כתוב שצריך להיות כסדרן. אני יכול להבין שכאן למפרע לא יועיל, כי כל השמחה שבאה היא הרי מהבנייה ההדרגתית, מפחדים ואחר כך ניצלים. אתה קורא כשמישהו מספר את הסיפור. אבל למשל, כשקוראים עניין של מצוות, במיוחד אם יש את ההלכה של אין מקדימין ואין מאחרין בתורה, אתה יודע, למשל קריאת התורה. כשמישהו קורא… בואו נדבר עוד על קריאת שמע.
מה שאתה אומר נכון, אבל זה לא נכון. כי הם, המשניות ברכות והמשניות מגילה הן אחיות, אתה יודע את העניין?
דובר 2:
כן, כן.
דובר 1:
כשמישהו כבר אמר, הלכות קריאת התורה, הלכות ברכות, הלכות תפילה, כל הדברים האלה. המשנה כמעט זהה. כתוב במשנה בברכות פרק ב’, “לא ישמע לאזניו יצא”. כתוב כאן גם, “הקורא למפרע לא יצא”. כתוב במשנה על קריאת שמע… קריאת שמע קורא למפרע לא יצא, אותו דבר כמו על מגילה. קורא למפרע לא יצא. גם אותה הלכה כמו… שם לא כתוב כסדרן, אבל זו אותה הלכה שיש כאן במגילה יש בקריאת שמע. שקורא למפרע לא יצא.
מה פירוש “למפרע” – פסוק פסוק, לא מילה מילה
דובר 2:
מה שם? הרי לא קראו את הפסוקים לאחור.
דובר 1:
שם כתוב שקורא קריאת שמע למפרע לא יצא. אז למה צריך לקרוא לאחור?
דובר 2:
אתה נראה כאילו… אתה יודע למה הם קראו לאחור קריאת שמע?
דובר 1:
רציתי לומר, אם ההלכה לא הייתה לא יצא, היו עושים את זה… אני לא יודע. אולי יש לזה קשר למצוות ציצית, שהוא רוצה להיות מדבק בדברים שלמעלה.
דובר 2:
אה, אתה רואה שקראו למפרע. קראו כל פסוק… השאירו את הפסוק האחרון.
דובר 1:
אותו דבר מביא הבה”ג, קורא למפרע לא יצא. והרשב”א אומר, הוא מביא דוגמה, במקום לומר “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'”, אומר “מהולל שם ה’ ממזרח שמש עד מבואו”. זה הגיוני.
אבל כאן כתוב שהפסוק האחרון, והתחילו אחד לפניו, רואים שהולכים בכיוון פשוט מהסוף להתחלה. אבל אומרים כל פסוק כתיקונו, ולא שערבבו מילים, אין משמעות לזה. כתוב שכל פסוק אומרים את כל הפסוק, כל מילה, כל מילה, כל מילה.
זה כמו למשל שמוצאים במקום שנראה שמפרשים מדברים על זה, כמו שאומרים את הפסוק האחרון ואומרים אחד לפניו, פסוק פסוק. אני יכול להבין למה, כי אם כל מילה “אמת אלקיכם ה’ אני”, לא אמרת כלום, כי בכלל לא אמרת את המשפט הנכון. בכלל לא אמרת משפט נכון. כאן אמרת כל משפט לעצמו נכון. הסיפור אבל למעשה לא הגיוני, כי עם ציצית למשל, יש דבר כזה שהוא חוט ואחית.
אבל נראה, אבל מה שנראה הוא שהיה מנהג כזה, ככה אני מסתכל במשנת ישראל חלק, אני חושב על רעיון למה זה יכול היה לקרות, כי הרי היו קוראים בזמנים, ארבעה ילדים קראו ממגילה. אז הילד שיושב כאן, מה יהיה לו יותר קל לקרוא בכיוון הזה? אולי זה כמו “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, זה עניין של לחש, אנשים נהגו לעשות לחש כזה מזה?
דובר 2:
לא, יכול להיות גם שזה קשור לדרשה על האותיות, שחוזרים אחורה מהאותיות.
דובר 1:
איזו דרשה ילכו אחורה מאותיות?
דובר 2:
בשביל כלום! יש שיעור כזה? בבורו פארק?
דובר 1:
לא, כאן, בלייקווד יש שיעור כזה? במונרו יש שיעור כזה? חשבתי ששמעתי.
למפרע ו”סרס המקרא ודרשהו” – ההבדל בין דרשה לקריאה
דובר 1:
על כל פנים, נראה שיש דרך כזו שהסדר שבו הדברים כתובים הוא סדר אחד, ואין זה “לאחר תריסר”. אז אם מישהו אומר כך, ש”לא יצא”, המשל מ”הלל ושמע” הוא משל טוב, כי בתהלים יש הרבה פסוקים שאם הופכים אותם הם עדיין טובים בכיוון הזה. הרי כך, “סרס המקרא ודרשהו”, לא תמיד… ברור, למשל, בוודאי יש למשל “כיפי יתעס”, איך אתה משחק ככה? כי הם כולם משפטים, הם כולם משפטים קבועים. כבר כתוב כל דבר דוגמה איך אפשר.
דובר 2:
בדיוק, אז מה שבאמת קוראים, אגב, את כל המגילה למפרע, הנקודה היא, לקרוא צריך על הסדר שכתוב, אבל בעצם כך, הרעיון, לפעמים אולי המדרש וכן הלאה, כן אולי הפוך. אפשר לעשות דרשה שאפשר, “דרש המקרא וסרסהו”. הגמרא אומרת “דרש המקרא וסרסהו”. מה כתוב “לקרות את התריסר לא יצא”? יש כשאומרים “סרסהו”, צריך כן לפעמים להתחיל מצד אחר. הקריאה צריכה ללכת על הסדר, אבל חוץ מזה כן. אני רוצה לעשות דבר, אנחנו אנשים מצחיקים, יש לנו מין כזה…
משחק עם אותיות/צירופים במגילה – “לא יצא!”
דובר 2:
אז אפשר גם לקרוא “אכולם למפרע”?
דובר 1:
לא, ודאי שלא. אדרבה, להיפך. “אכולם למפרע” הוא אומר, ליד זה יש מקום ל”קריאה למפרע”.
דובר 2:
לא, אבל אמרתי, “אכולם למפרע” אני רוצה גם ללמוד ממש ההיפך מהתורה החסידית. כי מה עושה יהודי? למה ירצה יהודי לעשות א”ת ב”ש מאותיות במגילה? בא יהודי ואומר, “אני רוצה למצוא את הגאון רבי יונתן אייבשיץ במגילה”. מארץ ישראל והגאולה ואיראן, יש לי עליכם, אני הולך לעשות את זה דרך קריאה למפרע, אני הולך לשחק. לא יוצא! כי עכשיו מדברים על המעשה של אחשוורוש והמן, לא מדברים על כאב הבטן שלך, לא מדברים על המצב הרגשי שלך.
דובר 1:
כן מדברים! כן מדברים! כן מדברים! העניין שהיה הנס היה הנס שלך!
דובר 2:
אם אומרים הכורע למפרע יותר, הוא מתכוון לשחק עם צירופי האותיות. הוא הרי אמר שמישהו רוצה לעשות את זה כי הוא רוצה הפוך מלמפרע. למשל, למה רצו המקובלים להפוך פסוקים? כי הם רצו לעשות את זה רלוונטי, הם רצו להוציא משהו שנוגע עכשיו, לגאולה, ל… אז אם מישהו רוצה ללמוד את המגילה לא כסדרה, מה הוא רוצה לעשות? הוא רוצה להוציא משהו מזה כסיבה, אז הוא רוצה לדבר על הגאולה או על עכשיו… אתה אומר שהוא מתהפך מהפשט. ההיפך הגמור מהפשט.
דובר 1:
אין סתירה, זה אמת. כי אפשר לומר בשניהם, העניין הוא להחזיק ראש על שניהם. אנחנו מדברים על המעשה של מרדכי ואסתר. יש לזה מסר בשבילנו, אבל אסור להתחמק מהסיפור המקורי. קוראים את המשל! הנמשל חשוב מאוד, אבל כן, יפה מאוד.
אם צדיק אומר רק את הנמשל
דובר 1:
אוקיי. נו. טוב. אני שואל שאלה, אם מישהו לומד… אין מצווה לומר שיר השירים, אבל אם מישהו לומד בשביל הנמשל, אם למשל בא יהודי תלמיד חכם גדול, צדיק, יש לו בשבילך את כל הנמשל של קריאת מגילה, הוא גם לא יצא ידי חובת קריאת המגילה. נכון?
דובר 2:
אבל איך הוא הנמשל שלו לבד, הוא עצמו אמר את זה. כאילו, האם למעשה אמרת את המילים. אתה צריך את העניין של אמירת המילים.
דובר 1:
לא, צריך לדעת. יש סיפור שפעם אחת בא לעיר באופן פסיבי ונזרק לעיר. מגילה לא שמע. שמע בפעם הראשונה את הסיפור שאותו יהודי הוא…
דובר 2:
כן, לא, יש כאן סיפור, הטשערנובילער מגיד כתב פירוש על חד גדיא, אבל למעשה הוא אמר חד גדיא, והוא לא אמר רק את הנמשל. נו טוב, אוקיי. כתוב כסף, למה מלאכים אומרים כמו שכתוב? נו טוב, אה, תלמידי חכמים, כמו שכתוב, גמל. ומילים אחרות, אני לא כסדר.
רמב”ם הלכות מגילה פרק ב’ הלכה א’ (המשך) – קריאת המגילה למפרע, על הסדר, שהיות, והפסקות
הלכה א’ (המשך): קראה למפרע לא יצא – למה לא לאחור?
דובר 1:
קודם הוא שואל שאלה, אם לומדים, יש מצווה של זכור את יום השבת, כשלומדים מהנמשל של… למשל בא יהודי, תלמיד חכם גדול, צדיק, יש לו בשבילך את כל הנמשל של קריאת מגילה. הרי לא יצא ידי חובת קריאת המגילה, נכון? הרי זה לא הנמשל כשקוראים אותו.
שלמעשה אמרת את המילים, יש עניין של אמירת המילים, צריך לדעת. יודעים את הסיפור על הרבי, האדמו”ר האמצעי, פעם אחת בא לעיר, ומגילה לא שמע… האדמו”ר האמצעי שמע בפעם הראשונה את הסיפור, נסע תחת ורישע המלוה, הוא שמע הכל מהרבי…
כן, סיפור כאן, הטשערנובילער מגיד כתב פירוש על חד גדיא. אבל למעשה הוא אמר חד גדיא, הוא לא אמר את הנמשל.
אוקיי, כתוב ככתובם וכזמנם, כך כתוב בגמרא. גמל, במילים אחרות, אני אומר, אני עדיין צודק. מה שכתוב עדיין לא מה שהאמת היא. האמת יכולה להיות ברעיון, אתם יודעים מה… כל אחד יכול לספר את הסיפור הפוך, נכון?
מנקודת מבט ספרותית, הרבה ספרים מתחילים מאוחר יותר, ואומרים “עכשיו נלך שלושים שנה אחורה”. אז בא יהודי, הוא רוצה להפוך את המגילה, הוא רוצה הרי לספר. בואו נתחיל ממשהו סיפור, כן, מרדכי מסתובב בחוץ ליד המלך, ועכשיו הוא הסביר את זה. אז מישהו רוצה לארגן מחדש את המגילה.
את זה צריך לחשוב עם המחלוקת של התנאים שאומרים שאפשר לצאת ידי חובה עם חלק מהמגילה. אם אפשר עם חלק, אבל אם אפשר עם חלק, למה אי אפשר לאחור? למה זה גרוע יותר? למה אם קוראים לאחור לא יוצאים ידי חובה?
חלק זה דבר אחר. חלק פירושו שעיקר קריאת המגילה הוא רק על אותו חלק. למה זה הכי חשוב… כי לפי אותו מאן דאמר, זה החלק הכי חשוב של המגילה. זה מחזיק את הכל.
למה לומר… כל פעם שקוראים משהו, כן, אנחנו מצחיקים, למשל שכתוב וקשרתם לאות על ידך, את זה הרי צריך גם לכתוב על הדלת? לא כתוב. כאן מה ההוראות, נכון? יש במגילות הוראות, הסקרא ונתים. אוקיי, אבל מה צריכים אנחנו לקרוא? עיקר המעשה, יכול להיות שכתוב כל ההקשר איך שמעלים קשיים. שתבין בלילה, שלא ייתכן שההוראות שכתוב לקרוא פירושן לקרוא את כל הדבר מרבי פלוני. בהלכה הולכים לפיהם, אבל יש לך נקודה טובה מאוד, אבל הרבה פעמים יש בתפילה אנשים למשל יחד כולם הודו ומלכותו ומרו, ה’ ימלוך לעולם ועד. אתה לא יכול לחגוג ולצעוק אותו דבר ביחד כולם הודו ומלכותו ומרו כמו בה’ ימלוך. ה’ ימלוך זו הנקודה כאן, כן? מה שהיה צריך להיות שכל האנשים יחד כולם הודו ומלכותו, וכולם צועקים ה’ ימלוך. אבל למעשה רואים, שלא כך לומדים, ולא כך מתפללים, ולא כך אומרים פסוקים. אומרים את כל הלשון שכתוב בסידור. זה לא שמוצאים את החלקים שהם… לא, זה נאמר יפה. אבל אצלנו בביצוע זה בסדר נכון, כי הסידור צריך להיות עשוי להתבצע עם חזן. אבל בתורה, למשל, לפי זה, למשל, הייתה העלייה לתורה לא צריכה… כמו דבר ה’ משלימיר היה צריך להיות בהתחלה שקטה. כמו דבר ה’ משלימיר… כי פינדל מתאמץ בקוואט. אבל לא, ההלכה אומרת את ההלכה… כאן לא אומר כך, אבל ההלכה אומרת, לא, שלא מארגנים מחדש את הפסוקים. כלומר זה כמו שכתוב. אני סקרן מה תעשה אחר כך.
הלכה א’ (המשך): קרא ושכח פסוק – הסדר של חזרה
דובר 1:
אוקיי. קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני, לא. הבא אחריו. ואחר כך חזר, והבא אחריו. חזר וקרא פסוק ששכח. ואחר כך חזר והמשיך. חזר וקרא פסוק שלישי. לא יצא. למה? כי הוא מוצא את עצמו בפסוק למפרע, שהתחלת הקריאה של הפסוק הולכת למפרע. והוא מוצא את עצמו ב… אותו דבר יפה מאוד, מי שקרא חציה, לא יאמר אקרא חצי ראשון, ואחר כך מהצד השני ואקרא חצי ראשון, למה אומרים, זה פירוש כולם למפרע, אלא כולם מתחיל בהן על הסדר, קראו ושהה מעט וחזר וקראו אפילו שהה כדי לגמור את כולה, על הסדר יצא. זו ראיה לשיטתך איך שקוראים מגילה. קראו ושהה מעט וחזר וקראו אפילו שהה כדי לגמור את כולה, על הסדר יצא.
זו ראיה לשיטתך איך שקוראים מגילה. קראו ושהה מעט וחזר וקראו אפילו שהה כדי לגמור את כולה, על הסדר יצא.
העיקר הוא שזה צריך להיות על הסדר. יותר מזה לא צריך לדעת. אבל לכאורה, הרי אנחנו כבר יודעים שהפסק של מילים אינו נחשב הפסק, את זה אנחנו יודעים מההלכה הקודמת. אז עכשיו אפשר לצרף את שניהם, שכאשר יש שהייה עם מילים גם לא צריך להיות גרוע יותר.
דובר 2:
כן, כי הלכה אחת קודם הרי היה הכלל לגבי מילים, כי המילים שאמרת הפסיקו אותך. כן? רואים שמילים לא מזיקות. אבל למשל, בהלכה האחרת אומרים הרי חוזר לתחילת התפילה, כן? בואו נסתכל על זה. אדם שכח לומר משהו קרובות בשמונה עשרה, הוא לא אמר סיום ברכה, כן? אם הוא כבר עבר ברוך אתה ה’, הוא צריך לחזור לתחילת שמונה עשרה, כן? אבל כאן לא אומרים הלכה כזו, כן, שצריך לחזור לתחילת המגילה. המילים שאמרת אינן בעיה, כי שהייה אינה בעיה. רק יש בלבול בסדר.
דובר 1:
יש דין שתפילה צריכה להיות על הסדר. כן. שכחתי, התבלבלתי, דילגתי על רפאנו. אני חוזר לרפאנו? אני אומר שוב… לא, אבל כן יש מקרה שחוזרים לתחילה כשנשכח סיום ברכה. בואו נראה, באיזה מקרה חוזרים לתחילת שמונה עשרה? אוקיי, אני יכול כאן לציין אחד. אבל זה לא אומר שאתה באמת יודע על זה? אני לא זוכר. אבל שם יש משהו כזה, כי לא אמרת לי באופן לתקן חכמים.
הלכה א’ (המשך): סירוגין יצא, סריסין לא יצא
דובר 1:
הגמרא אומרת כך, סירוגין יצא. סריסין לא יצא. סירוגין פירושו הפסקה? נו, זה בסדר, אבל זה הפסקות, ואם חוזרים אחורה לא יצא. כן, הגמרא מספרת מעשה. איך הבינו חכמים את החזרה? האם כל אחד אמר, אמת דבר רבי? אמת דבר רבי? או שנכנסים חזרה חזרה. בא הכל בבת אחת. מה הפירוש… חזרה חזרה? לא כתוב כאן שיש חילוק של הפסק בדבר? כמו אותה הלכה שיש לנו בהלל, במגילה, בתקיעות, הכל אותה הלכה.
דובר 2:
אבל איך כתוב כן, אם שהה כדי לגמור את כולה צריך לחזור מתחילה? בקריאת שמע, לא? גם כאן יש שיטה כזו בגמרא, והרמב”ם לא פוסק כך. הרמב”ם לא פוסק כך. הרמב”ם אמר כך, הרמב”ם לא פוסק כך, אפילו שהה כדי לגמור את כולה גם יוצא.
דובר 1:
במגילה אין שיעור, אפילו עשר שעות, לא משנה מה, חוזרים למקום שהחזיקו. אז מה? אפילו שהה כדי לגמור את כולה, ואפילו שמונה שעות. הוא לא אומר שיעור, הוא לא אומר סדר עד סוף פורים. כן, כל היום כולו. לא כתוב כל היום כולו, אבל כן, הוא לא אומר… עד איפה, הוא לא אומר כלום. כן. יוצא.
דובר 2:
לא, בתפילה כתוב שכן, שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. אבל תפילה זה שונה, נזכור עוד לחזור לתפילה. אה, אני רואה שכאן יש פוסקים אחרים שגם כאן צריכה להיות אותה הלכה. כן, כן, זו השיטה בגמרא, הרמב”ם לא פוסק כך.
דיון: הפסק בין פסוק לפסוק – נשימה בין פסוקים
דובר 1:
אה, כאן יש את האמונות המעניינות שאסור להפסיק בין פסוק לפסוק, אפילו רק רגע. אלו חומרות מעניינות שצצות. אתה לא טועה, אוקיי, זה לא כך. זה מוסיף לחץ מיותר.
אבל הגהה, אין דבר כזה. נהגו, אומנם, אחרים אומרים אחרת. הצמח צדק אמר לא, צריך כן. החתם סופר אמר לא, לא צריך. כמעט כל האחרונים אמרו לא. לחתם סופר יש ראיה, מה היא? נהלל במחיאות כף. אגב, מכאן רואים ששיעור מחיאת כף, זו ראיה גדולה לשיטתי… לא צריך להיות הפסק. הכוונה רק לא לעשות הפסק. לא. לא צריך להיות בנשימה אחת. הכוונה רק, שלא יאמר את הטעמים. זה מה שעשיתי עם הטעמים. צריך ללכת רארארא, וצריך לתפוס אותו. ולא לנשום בין המילים. נשימה אינה העניין. נשימה אינה הפסק. נשימה היא לאו כלום. זה לא קריטריון בהלכות בעל קורא. אין דבר כזה שאסור לנשום בין פסוק לפסוק.
סטייה: “בנשימה אחת יצאו נשמותיהן” – עשרת בני המן
דובר 2:
אבל זה לא מזה. כן, אני בדיוק באמצע ראש של פסח, וזה לא הגיוני. כל האמהות עם הבנות בבת אחת, זה הכל. כך מבינה הגמרא, בנשימה אחת יצאו נשמותיהן. הכוונה לא נשימה אחת, הכוונה בבת אחת, הייתה הריגה גדולה אחת.
דובר 1:
בקיצור, כבר. בקיצור, המהר”ם, אתה רואה, המהר”ם אמר כמונו, שאפשר כן לשיר את המנגינה שלו הפוך.
דובר 2:
כמו כיתת יורים, בדרך כלל עושים מצב שכל אחד נהרג בבת אחת. בתלייה קשה לומר שזה ממש פשוטו כמשמעו, כי איך נתלים? לא, אני אומר, אפילו תולים כל אחד בבת אחת, הם נהרגו בחרב. לא, אני אומר, עם חבורת חיילים אפשר לשמוע שכל אחד עומד ומולו עומד חייל, ואחת, שתיים, שלוש, ארבע, כל אחד יורה. בתלייה, אוקיי, לא כתוב. ומנין יודעים בכלל שבהדי הדדי נפקא נשמתייהו? אוקיי, צריך להבין, אולי זה סוד.
דובר 1:
אוקיי, כן. בואו נמשיך הלאה.
בכל מקרה, אני חושב שהנקודה היא שזה לא חשוב. אפילו נשימה אינה שווה את החילוק בין מוות המוני אחד לשני מוותות המוניים. אותו דבר.
דובר 2:
אם אתה אומר שאליבא דאמת זה באמת חשוב. אוקיי, רק כיוון שיש דעה אחרת, צריך ללמוד את זה.
דובר 1:
החילוק של מוות המוני אחד, כי כך היא הדעה. והגמרא נתפסת לחוט לפי התימה, שזה משהו שחשוב מספיק. זה גם תורה. מה פירוש? אתה אומר שאפשר לדלג על זה כי אין לו משמעות אמיתית? אתה צריך להראות לי שאין לו משמעות, במקרה שזה מזויף. תראה לי שזה בנשימה אחת, שאפילו לא היו צריכים לחשוב בין הריגת אחד לשני.
בכל מקרה, עכשיו לא למדנו את זה, עכשיו אנחנו לומדים את זה. אין שום סתירה. מה שלמדנו מזה הוא שהר”ן אומר שאפשר כן לשאול במתנה אפילו מונח בראשו של מת, זו שיטת הר”ן.
הלכה ג’: קורא את המגילה על פה לא יצא
דובר 1:
עוד עניין, קורא את המגילה על פה לא יצא, צריך להיות עוסק בעניין הזה. אין לי את זה? עוסק בעניין הזה.
מה הבעיה בבעל פה? מה רע בבעל פה?
מה רע בבעל פה? כתובה משנה, כל הפעולות, מה הקשר? לא כתוב, כתובה משנה. כתוב שרבי מאיר כתב מגילה והוא התכוון לנו. התכוון לנו.
רמב”ם הלכות מגילה פרק ב’ – קריאה על פה, לשונות וכתב
הלכה ב’ (המשך): לשון הקודש ובכתב הקודש
דובר 1: מהגמרא נלמד מזה שהרמב”ם היה אומר שאפשר כן להיות באמצע פילדלפיה ברסלבי, זו שיטת הרמב”ם כבר כן.
עוד הלכה הייתה בעניין הזה, קורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו. לא בעל פה. למה לא בעל פה? מה רע בבעל פה? כתובה משנה, קורא על פה לא יצא. כתוב שרבי מאיר כתב מגילה, והוא קרא אותה. לא מובן המעשה. הגמרא שואלת, מה קורה כאן? הגמרא מספרת מעשה שרבי מאיר היה במקום שלא הייתה מגילה, כתב מגילה שלמה וקרא אותה. שואלת הגמרא, הגמרא אומרת ששניהם אסורים, אסור לכתוב וגם אסור שלא מן הכתב, אבל רבי מאיר זכר. אם כך, הוא יכול היה לקרוא גם שלא מן הכתב, כיוון שידע אותה בעל פה.
זו תקנה. זו גם תקנה. לא, אותה תקנה היא רק עניין מעשי כי זה יכול לגרום למכשול, והוא ידע. זה גם מעשי. לא, זה דין שכך באה קריאת המגילה. עכשיו יש דין בהגהת ספרים שהוא ידע שלגביו זה לא נוגע. הוא ידע שזה רק עניין בחולשה של ספרים.
לשונות – לשון הקודש, יוונית, ושפות אחרות
אוקיי, לעזית. עכשיו נלמד באילו שפות אפשר לקרוא אותה. לעזית, שמע את המגילה כתובה בלשון הקודש ובכתב הקודש, אף על פי שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו. מה פירוש בלשון הקודש ובכתב הקודש? אה, כתובה בלשון הקודש, והייתה בכתב הקודש. לא, הייתה בלשון הקודש. הרי אפשר לכתוב לשון הקודש באותיות אנגליות למשל, ואז לא היו יוצאים ידי חובה. הגמרא עושה חילוקים. כאן מדובר שצריך לכתוב אותה בלשון הקודש ובאותיות הקודש, באותיות יהודיות, באותיות אשוריות.
יוונית – לעז יווני לכל כשר
וכן לא רק לשון הקודש, אלא גם ביוונית. אני מחפש כבר זמן רב מגילה ביוונית, הייתי רוצה לראות לפני. אני אפילו לא יודע יוונית, אבל אני לא צריך לדעת. אקרא את הכתובה ביוונית, זה מקור יפה. אולי אכתוב אותה בעברית, זה מעניין. ואם ירצה השם אביא מגילה יוונית.
דובר 2: תראה, הרי כתוב “כלוים כסופרים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס”. עדיין נשאר השאלה, איך זה? הספרייה?
דובר 1: מגילה, ראיתי שיש מגילה ביוונית. היא לא קיימת בכתב יד. יש ספרים שניסו את זה. לצורך העניין, רבי שמואל בן חפני גאון אומר שלעז יווני בכלל כשר. בגמרא הוא לומד את זה מ… יש לו דין כללי, ועוד הוא משתמש בו. אני רואה שיש לו בירור שלם כאן על זה לברר מה הרב”ח משתמש.
המשנה אומרת “הלועז ששמעה אשורית יצא”, ורבי שמואל אומר שלעז יווני כשר לכולם. והמשנה משמע שלעז כשר רק למי שמבין אותו, והגמרא אומרת שיוונית כשרה אפילו למי שלא מבין. אבל הלחם משנה מביא שבהלכות תפילין כותב הרמב”ם שכבר לא מצאו יוונית בעולם. ולמה הוא אומר שאינה קיימת? קושיה טובה. קושיה טובה. קושיה טובה.
על כל פנים, ההלכה מכאן הייתה שהרמב”ם אומר את העיקר. והאחרים היו אומרים שהרי”ף השמיט את זה כי סבר כמו הרמב”ם שאין יוונית בעולם, אבל הפלא הוא למה הרמב”ם מביא את זה כאן כן.
דיון: יוון ושבע ועשרים ומאה מדינה
דובר 2: האם יוון הייתה חלק משבע ועשרים ומאה מדינה?
דובר 1: אם מחפשים תירוץ. תשאל, למה אתה מתייגע בזה? אה, כן. לא, יוון… פרס זה מדי. מדי צריך להיות יותר… מדי זה מקדוניה, זה אותו אזור.
דובר 2: מדי זה מה, אתיופיה? יוצא אפריקה?
דובר 1: אה, מדי זה מדי. פרסיה, אזור איראן, זה מדי? ומדי אינה בין הודו לכוש. יוון היא בצד השני. יוון אינה בין הודו לכוש, רק שיהיה ברור. יוון אינה בין הודו לכוש. יוון באירופה. הודו וכוש הכל אסיה. הודו, כוש, כן? כאן אתה יכול לתקן אותי. יוון רחוקה יותר, ומלכי… לכאורה אחשוורוש ניהל מלחמה, זמן רב מאוד ניהל מלחמה עם מלכי יוון. שנים ארוכות. לכאורה קשה לומר בדיוק מתי, אבל כתובים סיפורים שהוא רצה ללכת לאיי הים. איי הים לכאורה הכוונה ליפן. מה הם האיים של הים. יש גם ממש ים, הרבה איים כאלה, אבל לכאורה איי הים זה יפן. אז היו תקופות, אני לא יודע מתי, אבל הוא נלחם עם יפן. אז זה לא לגמרי נכון ש… בקיצור, שבע ועשרים ומאה מדינה לא כוללות את יפן. זו התשובה לשאלתך בפשטות.
מצוות קריאה ופרסומי ניסא – למה יוצאים בלי להבין?
והוא אומר הרי שכאשר שומעים בלשון הקודש, ואפילו עם הארץ, הוא מתכוון אפילו כשלא יודעים כלום על המגילה, הוא מתכוון לומר שאינו מבין את הלשון, אבל הוא יודע את סיפור המגילה, וכולי. מה אומרת הגמרא? מצוות קריאה ופרסומי ניסא. לא מעניין אותי הפרט שלא מבין, העיקר שיאמרו אותה ברבים.
דובר 2: לא, אבל זה מה שאני שואל, הוא צריך לדעת את סיפור המגילה?
דובר 1: כך, הוא באמת לא מבין, אבל הוא יודע את סיפור המגילה, או אפילו לוקחים מישהו שלא יודע כלום?
דובר 2: כי זה צרפתית בשבילו. טוב, אבל הוא יודע מה קוראים עכשיו, הוא יודע את הנס, משהו קרה שם. אני מדבר על מישהו שלא יודע בכלל מה עושים עכשיו. הוא נהיה יהודי לפני חמש עשרה דקות, הוא רוצה להיות יהודי, אבל הוא עדיין לא יודע מה הסיפור. האם הוא כבר יצא ידי חובה? מה הבעיה?
דובר 1: אין בעיה. הוא כבר יצא ידי חובה. מה הבעיה?
דובר 2: כך הוא אומר?
דובר 1: הוא אומר שהכורדים הם נכדים של מדי. אני לא יודע.
דובר 2: כורדים?
דובר 1: החבר’ה שנלחמים עם אסד, והמלחמה הפנימית. כך אומרת ויקיפדיה, אני לא יודע.
דובר 2: בקיצור, מדי נמצאת באיראן, זה אותו אזור.
דובר 1: אני רואה שהמגן אברהם במשנה ברורה יש דיון על זה… בואו נעבור להלכה הבאה, עושה כתובה תרגום. אוקיי, הכל עושה כתובה תרגום. כן כן, אנחנו בהלכה הבאה.
דובר 2: כן.
הלכה ד’: תרגום ושפות אחרות – רק למי שמבין
דובר 1: שכל מה שדיברנו עד עכשיו, שהיה כתוב בלשון הקודש או ביוונית, יוצאים ידי חובה. וצריך לקרוא באותה שפה. מה אם היה כתוב בשפה אחרת? תרגום, דהיינו ארמית, או שפה אחרת מלשונות הגויים? ידעתם שתרגום הוא מלשונות הגויים? אז, לא יצא ידי חובת קריאה אלא המכיר אותה לשון בלבד, והיא שתהיה כתובה בכתב אותה לשון. מבינים? כלומר, אם שפה אחרת נכתבה, יוצאים ידי חובה, אבל רק אם מבינים. אפילו לא בלשון הקודש, מעניין, אפילו לא בלשון הקודש לא צריך להבין.
דובר 2: כן.
מפרשים: מגיד משנה, רשב”א, רמב”ן
דובר 1: אז אני רואה שיש דיון במפרשים, כי הרמב”ם אומר שברגע שמכירים את השפה הגויית זה מספיק, אבל הוא מביא מירושלמי שרק כשלא מבינים לשון הקודש אפשר גם לצאת ידי חובה בשפה גויית, אבל אם יודעים גם לשון הקודש… מי אומר את זה? זה המגיד משנה שמביא מירושלמי. רק חשבתי שהמפרשים דנים בזה, אבל יש מישהו שדן בזה, הרשב”א. למה? כי כתוב “כל שאינו מכירו לא יצא”. רשב”א מעניין. הרשב”א מביא מרמב”ן, שאם לא יודעים לשון הקודש, אשורית הוא מדבר עכשיו, אם יודעים אשורית צריך לקרוא באשורית. מעניין. זה באמת מעניין.
דובר 2: זה לא ברור. האם הוא מקבל את החילוק?
הפשט של המשנה ולשון הרמב”ם
דובר 1: זה דבר מעניין. קודם כל, כי זו דרך טובה יותר. קודם כל זה לא… זה… הוא אומר כך, בקיצור, הרמב”ם אומר, אם היה כתוב תרגום או לשון אחרת, אז יוצאים ידי חובה רק כש… זה הפשט של המשנה, “קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלעז”. יוצא, שאתה לא יוצא, מי שיודע, מי שאינו לועז, מי שלא מבין, בעצם צריך להבין, אבל הלועזות מותר להם כן בלעז. זה פשט המשנה, וכך הרמב”ם פוסק. אבל זה צריך להיות כתובה בכתב אותה לשון.
דיון: “אלא המכיר אותה לשון בלבד” – שתי קריאות
אבל אפשר אולי כשהרמב”ם אומר “אלא המכיר אותה לשון בלבד”, הוא מתכוון כשהוא יודע רק את אותה לשון, או רק האדם שמכיר את הלשון? אפשר ללמוד בשני אופנים. הוא היה צריך לומר… אני לא יודע. אפשר, אבל בואו לא… “אלא המכיר”, לא, כי הוא צריך להיות מכיר. הוא מתכוון לומר שרק אותם אנשים שמכירים את זה. אבל הרמב”ם אומר יותר מזה, הוא אומר שצריך להיות כתוב באותו כתב. הרמב”ם אומר שצריך להיות דווקא כתוב באותו כתב.
רציתי שמי שמכיר את הירושלמי. אוקיי, יודעים מה? היה לי רעיון כזה לגבי הירושלמי.
אתה רואה כמו הלחם משנה, החבורה שאומרים כך, כן, זו לא שפה חשובה, זה כל כך מגונה לומר כך. אבל מי שמכיר את השפה, הוא יוצא. כי זו לא ההגדרה של לשון הקודש. כי מה שנמדד כאן זה על האדם, לא על לשון הקודש. לשון הקודש לא צריך להכיר כדי לצאת ידי חובה. שפות אחרות צריך להכיר כדי לצאת ידי חובה, וזה אפילו כשכתוב באותה שפה. אם לא כתוב באותה שפה, אז מה? מה הבעיה? שזה בעל פה.
הטעם של “כתובה בכתב אותה לשון” – קריאה בעל פה
דובר 2: מעניין, אתה אומר קורא בעל פה. אני קורא אפילו לשון הקודש, מתרגם בראש שלי לארמית, וקורא את זה מהראש שלי, לא מהכתב. מישהו יכול לטעון ולומר שזה בעל פה. מה השייכות כאן?
דובר 1: מעניין, כן. נכון? אבל מה שהרמב”ם אומר, זה הרי בא מהגמרא, שצריך להיות כתיבה כסדר, זה כתוב בגמרא, כן. אפשר לומר שאפשר לומר שזו הסברא של הגמרא, נכון? כן. מסתבר שאפשר. כן. תמיד אפשר.
“כיוון שלא יצא הקורא, לא יצא השומע ממנו”
אוקיי, טוב מאוד. הכוונה שלא יצא זה הקורא… נקרא מתוך הסדר וככתב עברית. הוא מתכוון כאן שלא רק הקורא לא יצא, אלא גם השומע לא יצא. קראה ארמית לארמי לא יצא. אה, מעניין. מישהו מחזיק מגילה לפניו, וקורא אותה באידיש או בכל שפה אחרת, הוא לא יוצא. כי הוא קורא בעל פה. מעניין. מה שאפשר לומר שהוא לא קורא ממש בעל פה, יש לו את זה לפניו כשהוא קורא, אבל למעשה הוא קורא בעל פה, כי הוא משתמש במילים שלא כתובות שם. כיוון שלא יצא הקורא דאך הוא עצמו לא יצא השומע ממנו. מעניין, טוב מאוד.
גם כן, את זה צריך לראות לומר למה הוא לא יוצא. כביכול השומע, הוא צריך לשמוע כאילו מתוך הכתב. נכון? עבור השומע הוא נשאר למעשה… כן. משהו כזה הוא הנקודה.
הסברא של לעז יווני לכל כשר
מה הסברא שלעז יווני לכל כשר? מעניין. זו משמעות. זו הרי השיטה של הראשונים שיוונית היא פסולת הקדושה, זה דבר מיוחד, ממש קדוש. יוונית היא שפה קדושה. למה היא חשובה כמו שתי כתיבות וככתב עברי?
זה דבר מעניין. נניח בלשון הקודש אתה אומר, שאם לא כתוב בלשון הקודש, אם לא נקרא לשון הקודש…
רמב”ם הלכות מגילה פרק ב’ הלכה ב’ (המשך) – יוונית, כוונה, מתנמנם, וטעות בקריאה
יוונית – למה היא “לא קיימא”?
דובר 1: אבל מה אכפת לי אם מישהו כותב באותיות אנגליות צרפתית? זה יהיה פחות צרפתית?
זה מה שהרמב”ם אומר, כמו שתיק סופר בכתב עושה לשון? להפיק כתב לשון אחרת? ודאי.
תראה, הכסף משנה, אתה לומד רמב”ם אחר ואתה רוצה להבין אותו.
דובר 2: לא, אבל יש לך דרך אחרת להסביר את המילים “כמו שתיק כתב עושה לשון”?
דובר 1: כן, אבל להפיק לשון הקודש, לא להפיק שהוא כותב על… אם כותבים על… התוכנית היא הרי שנלך בזילא בוסרא דיילא.
דובר 2: אה, אתה מתכוון לומר שהמילה היא כי הוא לא מצרף אליו כתב.
דובר 1: לא, האם אם כותבים באותיות יידיש אנגלית, לא יוצאים ידי חובה? זה מה שהרמב”ם מדבר. מבין?
דובר 2: אני שומע.
למה הרמב”ם אמר שיווני לא קיימא?
דובר 2: אגב, למה הרמב”ם אמר שיווני לא קיימא? מאיפה הוא לקח את זה?
דובר 1: מה זה יווני לא קיימא? כולם הרי מביאים מהתפילין. יוונית במצרים.
צריך לדעת מה הרמב”ם מתכוון. יכול להיות שהתכוון לומר שכבר אין לה את החשיבות, זה סתם עוד עם. כבר אין את החשיבות שחז”ל ייחסו לה, משהו מ”יפיפותו של יפת” שהיה קשור למציאות שהרבה חכמים היו יוונים וכדומה.
צריך לדעת מה הרמב”ם מתכוון ב”הקורא נישט אקרא בעולם”. שלא נחשוב רק שהשפה כבר לא קיימת, אלא שהחשיבות הלכה לה.
אבל אלה שלנו, זה היאסעלע שלי, זה של מישהו אחר, לא נוגע. היום הם כבר לא קיימים, אנחנו כבר מנהלים את העולם. זה מה שהרמב”ם אומר, אפשר קצת להבין את זה.
צריך לבדוק, מה כתוב שם בהלכות תפילין?
דובר 2: כן, אבל מה הוא מכסה לפני כן ואחרי כן?
דובר 1: “כדי שלא יקרא יוונית בעולם ונשתבש ואבד”. זו המילה, כי זו כבר לא השפה הטהורה. כאילו יש כאן משהו יוונית שחז”ל מאוד אהבו, אבל היום זה כבר תערובת.
זה לא קשה, כי שפות מתערבבות. אם אתה אומר שיוונית טובה מערבית, אבל היום יש 5% ערבית ו-3% סינית. בכל השפות היום, שפה שמתפתחת במשך שנים רבות יש בה הרבה מילים שלא מאותה שפה. מה עם המילים האלה? המילים כבר פגומות, כי המילים הן לא “יפיפותו של יפת” שחז”ל אהבו.
זה מה שהרמב”ם אומר, “נשתבש”. הם בעצם הכירו את המגילה ביוונית, תרגום השבעים. זה לא נוגע כי לא כל היוונים מכירים אותה. אנחנו מכירים אותה, האדם שלומד מכיר אותה. זה לא כך שמי שיכול ללמוד מכיר אותה, צריך לדעת את הסוגיא.
זה מה שאפשר לקשר חנוכה עם פורים.
דובר 2: אני יכול פשוט לומר שהרמב”ם לא ידע, באיזה אזור לא דיברו יוונית? הנה יש אלפי אנשים ביוון שמדברים יוונית. מה זאת אומרת שהם לא מדברים?
דובר 1: משובש.
חילוק בין תפילין ומגילה לגבי “נשתבש”
דובר 2: אני אומר שבתפילין זה קצת יותר קל להבין מאשר כאן, כי נניח שמישהו כותב “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” ביוונית, ויש שם שיבוש, הוא פוגע באמונת היחוד, הוא פוגע ב”ואהבת את ה’ אלקיך”. כאן הוא מספר את הסיפור.
דובר 1: אני מתכוון, אפשר לשמוע את החילוק לגבי הרמב”ם.
דובר 2: אה, זה גם יכול להיות.
דובר 1: הרמב”ם אומר נשתבשו, אני לא יכול לסמוך על אדם שהולך לכתוב בתפילין שלו בדיוק את הכוונה של התורה עם המילים הקדושות “ואהבת את ה'”. הרי מדובר כאן ביסודי הדת. על מגילה הוא אומר שם, אפשר יפה לתרגם.
הלכה ב’ (המשך): הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא
“להודיע” – רש”י ורמב”ן
דובר 1: הוא מביא שרש”י לומד “להודיע”, מביא מרש”י שישאלו, יהודי ישאל מה הפשט, ומביא שהרמב”ן מביא בשם רש”י שהוא אומר אחרת, הוא אומר שגוי לא יודע את המשמעות.
דובר 2: אה, זה מי שאומר “אף על פי שאינו יודע מה הן אומרים”?
דובר 1: כן.
דיון: “כוונה” – פירוש המילות או כוונה לצאת?
דובר 2: כי רציתי לשאול את הקושיא מהנושא הבא של קורא בלא כוונה. לא כוונה פירושו לא פירוש המילות, אלא כוונה לקיים את המצוה, נכון?
דובר 1: כן, הוא הולך להבהיר את זה.
דובר 2: אה, אוקיי.
דובר 1: כן, זו המשנה בראש השנה.
דובר 2: אוקיי, ממשיכים.
לשון הרמב”ם: כיצד?
דובר 1: אוקיי, הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד? בזה הוא מפרש את ה”לא כוונה”.
דובר 2: אתה אומר שזה לא ייחוד ה’ וזכירת קריעת ים סוף?
דובר 1: הוא לא מכיר את המילים. כיצד? או לקרוא או לדורשה או להגיהה. אין לו כוונה כלל לעשות קריאה, אלא לעשות משהו אחר כמו להגיה. אם כיון לבו לצאת ידי קריאתה, יצא. ואם לא כיון לבו, לא יצא.
דובר 2: נכון.
קורא והוא מתנמנם
דובר 1: כאן הוא ממשיך, קורא והוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם שינה, יצא. שם הוא קורא את המילים כי הוא מדבר מתוך שינה.
זה קצת מעניין. זו לא סברא גדולה שצריך לקרוא את המגילה מתוך הכתב.
דובר 2: אה, כך הוא הולך.
ראיית הרמב”ן ממתנמנם – שכרות ותפילה
דובר 1: מצאתי שהרמב”ן אומר את זה.
דובר 2: הרמב”ן על המילים “הואיל ולא נרדם”?
דובר 1: לא בדיוק, אבל הרמב”ן במסכת ברכות, נדמה לי, מדבר על האם אפשר להתפלל כשאדם שיכור. הוא אומר שהוא סובר שבתפילה יש שאלה יפה, ספק אם יצא, אבל ברכות אחרות או מצוות אחרות אין בעיה. רק בתפילה צריך להיות במצב מיוחד של עומד לפני המלך.
הוא מביא ראיה מהמשנה במגילה, כתוב במגילה מתנמנם יצא, רואים שלא צריך להיות עומד לפני המלך.
אני רואה מזה שהרמב”ן הבין שהכוונה שהוא שיכור. מה נכנס כאן הדיון על שכרות? מתנמנם זה לא עומד לפני המלך. מה זה?
זו לא מגילת אסתר, זו מגילה של הסתרים. אין כאן שום דבר של גילוי. מצוה בחור, מתכוננים, כל הספרים. מה הלוק של מצוה בחור גדולה.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הלאה. בוא, בוא אה, אני מסכים, אברך גדול, מצוה היא מצוה.
דובר 2: אוקיי.
דיון: שכרות, יישוב הדעת, ודקדוק בקריאה
דובר 1: אתה אומר שהרמב”ן לומד מכאן, ומדובר כאן שקרא כשהוא שותה. אני לומד שהרמב”ן… אם הרמב”ן לומד מכאן שהיו שתויים באותה שנה, אני לומד שהרמב”ן, אני לומד שהרמב”ן…
דובר 2: אבל מה אתה מוצא כאן עוד הלכות לגבי שכרות? למשל כהן, או מורה הוראה. אלה דברים שצריכים יישוב הדעת. כהן עומד לפני המלך, ולמה כאן לא צריך יישוב הדעת? כי… מגילה דעת…
דובר 1: לא, אבל למשל, אם משמיטים מילים. לא אומרים שכשאדם נרדם חוששים שהוא משמיט מילים? למה לא נאמר כך? כאילו, אפשר לדבר על שכרות, הרי צריך להיות מדקדק בקריאה.
דובר 2: אה, אני רואה שהפרי חדש אומר “אלא מדקדקין בקריאתה”. התורה עם תורה.
דובר 1: זה מאוד מצחיק. אני רואה שהפרי חדש אומר “אלא מדקדקין בקריאתה”.
אז, הרעיון הוא מה שכתוב… אוקיי, אני מנגן חזרה את שני ההקלטות ששלחת לי.
הרעיון שכתוב כאן, אם משמיטים פסוק זה שונה ממי שמדקדק. אחרי שיודעים את זה, צריך לדעת את זה כך. קוראים על מי שמדקדק בקריאה. מי שלא יודע את זה אין לו שייכות בכלל. הוא הרי צריך שיהיה לו דקדוק.
ההלכה הראשונה מסתיימת, “כל שאין בו דעת לשמור”. ההלכה אומרת, צריך להיות… למה שיהיה היתר? הרי מדובר במי שנרדם, הרי מדובר במי שנרדם.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אז, אני חושב שכאן, שבהתחלה לא מדובר על השמטה, על השמטת מילה. בהלכה א’ מדובר על השמטת פסוק שלם.
דובר 2: “קראה למפרע” או…
דובר 1: לא, אבל גם יש כאן משהו, אם השמיט פסוק, איך יחזור? אז, פסוק זה כבר יותר מ… כאילו, נראה שבהלכות המאוחרות מדובר על פחות מפסוק, או שזה חילוק אחר.
דובר 2: אה, נראה כבר.
דובר 1: כן, עוד לא הגענו לשם.
דובר 2: אה, כן, דיברנו על… אה, דיברנו על קריאה לאחור. “קורא אותה למפרע”.
דובר 1: אה, לא, אבל “דילג פסוק ששכח”.
דובר 2: אה, לא כתוב שם שהוא צריך לעשות את זה בכלל. זה רק אומר שהוא עשה את זה כי הוא משוגע. הוא החמיר את המצב.
דובר 1: אכן, הוא החמיר את המצב.
דובר 2: טוב מאוד. כי אחרת זה לא היה יכול להיות שלא כדרכה.
דובר 1: אוקיי.
הלכה ו’: כותב אותה – קריאה מתוך הכתב
דובר 2: רגע, כתוב שם… מה כתוב שם? בכתב, בזמן שהוא קורא את… מגילה שלמה. מתי הוא כותב? הקריאה היא ההעתקה.
דיון: מה פירוש “קריאה” אצל סופר?
דובר 1: כאן רואים גם מאוד ברור שקריאה לא מתכוונת לומר בפה, קריאה מתכוונת לקרוא בעיניים.
דובר 2: כי מה הדמיון? הוא אומר משהו במילים שלו? ודאי בפה, ודאי.
דובר 1: בדיוק להיפך, בדיוק להיפך. בזמן שהוא מעתיק ממנו, מעתיק ממנו פירושו מה שהוא אומר אחריו נקרא…
דובר 2: אה, מעתיק פירושו כמו שהוא מעתיק, הוא מעתיק בכתיבה. אז, ובזמן שהוא עושה את זה, הוא אומר את המילים?
דובר 1: כן, זה בטוח כך? אני אומר שזה לא נקרא הגהה או לא יודע מה, עיון, לא קריאה.
אבל הוא נתכוון לצאת בקריאה זו שהוא כותב ולא יצא, שאין יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה, בשעה שהוא קורא כתיבה בשעת קריאה. פירוש, הוא קורא את המילה בזמן שהוא כותב אותה. פירוש, הוא מסתכל על הספר שהוא באמצע לכתוב.
דובר 2: הוא לא אומר שקריאה צריכה דווקא להסתכל בספר בזמן… הספר צריך להיות כתוב, צריך לקרוא אותו מספר כתוב. נכון?
דובר 1: כן, טוב, כן. אם הוא קורא קריאה מהספר שהוא כותב, אז הוא לא עשה נכון. הוא היה צריך כותב פסוק פסוק וקורא, הוא קורא שם מחצי מגילה. מבין?
דובר 2: כן.
הלכה ז’: הקורא את המגילה וטעה בקריאתה – קריאה משובשת
דובר 1: אוקיי, הקורא את המגילה וטעה בקריאתה… מקרא קריאה משובשת יצא. שעומד אגודים אגודים בקריאתה.
בואו נראה עכשיו את ההגדרה מהו השיעור. מביא את המשנה: “תנאים דאגודים מתוארים היו, חד אמר יודים וחד אמר יודים, ולא חזר אחד מהן…”
דובר 2: אה, כאן מדובר על שיבוש הרבה יותר קטן, הוא לא הלך להשמיט פסוק שלם…
דובר 1: אוקיי, זה קרי ולא כתיב, כתוב בפסוק אקודים עם שני יודי”ן, אבל קוראים קוראים יודים.
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’, הלכה ב’-ג’ (המשך) – טעות בקריאה (דקדוק), עמידה/ישיבה, שנים קוראין, קטן
הלכה ב’ (המשך): “אין מדקדקין בקריאתה” – מהו השיעור של טעות?
דובר 1: זאת אומרת ההגדרה מהו השיעור, מביא המשנה ברורה “אבל טעה אין מדקדקין וטעה יצא, כגון שאמר יהודים במקום יהודים, ולא חזר בן ה’ שנים”. אני מדבר על שיבוש הרבה יותר קטן, זה לא השמטת פסוק שלם… זו קריאת המגילה, כתוב בפסוק “פעם יהודים” עם שני יודי”ן, מה שאתה רוצה לקרוא קוראים יהודים. היה מישהו שאומר יהודים, הלו? מה אתה עושה צדיק?
זה מאוד מעניין, כי כתוב כך, קרא קריאת משבעת ימים לא יצא. הוא מביא את הרשב”א, מעין… הרשב”א, הלו? שזה דווקא כשזה לא משנה את המשמעות. הלו? יהודים כמו יהודים, כן, כבר קשה לומר, זה לא משתבש. אבל סתם הרשב”א נפל על זה, ואחרים חולקים על כך. הרמב”ם עצמו לא אומר כך, אבל…
למה שיטת הרשב”א מובנת – ניתוח הלשון “אין מדקדקין בקריאתה”
דובר 2: לא, אבל אני כן יכול להבין מאיפה הרשב”א בא, כי הלשון “ואין מדקדקין” סתם, אפילו לכתחילה אין מדקדקין וטעה יצא. בקריאתה, מה כתוב ב… לא, הלשון של הראשונים היתה כך, הלשון של הראשונים היתה “אין מדקדקין בקריאתה”. אז בקריאתה אני כן יכול לשמוע שזה מאוד שונה לומר מאשר לומר… “ואין מדקדקין בקריאתה” פירושו לכתחילה, לא צריך לדקדק. אני יכול לשמוע איך הרשב”א אומר שיש חילוק בין יהודים ויהודים. אבל “אין מדקדקין בקריאתה” אי אפשר לומר סתם שמי שלא יודע איך לדבר יכול לקרוא את המגילה. על זה אומרים “אין מדקדקין”, על לכתחילה.
אני יכול להבין, כי אם המילים “ואין מדקדקין” הן לשון של לכתחילה לכאורה, אני יכול לראות מישהו שזה יפריע לו, אני יכול לראות איך הרשב”א מוטרד, מה פירוש לכתחילה אין מדקדקין בכלל? אה, אין מדקדקין בין יהודים ויהודים, אבל סתם לומר אין מדקדקין, אפשר להשמיט פסוקים, אפשר לעשות חוזק?
אתה רואה שההגהות מיימוניות אומר גם, על אין מדקדקין, אבל זה אומרים הראשונים, “אין מדקדקין וטעה יצא”.
דובר 1: ואני לא יודע עברית, אני מדבר רק אידיש. אני מדבר רק אידיש, אני לא מדבר עברית.
למעשה – הרשב”א הוא חומרא
דובר 2: אבל למעשה התורה אומרת את זה, כאמור, כמו המפרשים, ששיטת הרשב”א היא חומרא. אז לכאורה לפי הקריאה הפשוטה של הרמב”ם, ואיך שהתורה סתם בהלכה הפשוטה לא כרשב”א.
סטייה: “המוציא” לעומת “המוציא” – חילוקי דקדוק בברכות
דובר 2: נדמה לי שראיתי מישהו אומר כך, אם אומרים “המוציא”, זה אומר משהו אחר מ”המוציא”, כי איזה בעל דקדוק אמר כך. תהיו רציניים. זה נכון, אולי הדקדוק, אבל זה לא אומר שעכשיו…
קושיא: אם “אין מדקדקין” בלשון הקודש, למה צריך לדקדק ב”בכל לשון”?
דובר 2: אבל גם יש לי עוד הערה, כי אף אחד לא יעלה על דעתו שכשכותבים בכל לשון, צריך להיות פרופסור באנגלית. אז למה כשכותבים לשון הקודש, צריך כל אחד עכשיו להיות רבי דונש בן לברט כדי לדעת לקרוא? למה זו לא סתירה? מה יותר חשוב, כי זה לשון הקודש נניח… האחרונים באו…
סטייה: האחרונים נגד הרפורמים – תפילה בכל לשון
דובר 2: סיפור אמיתי, האחרונים, יש היום את עניין התפילה בכל לשון, היה כשכל הרפורמים אמרו שצריך להתפלל בכל לשון. באו האחרונים והם מדייקים, הרי לא יודעים דקדוק, הרי לא יודעים את הלשון בבירור, הרי לא יודעים את הדקדוק של אותה לשון, והרי לא יודעים. זו אותה בעיה, לדעתי זו בעיה דומה.
קשר ל”יוונית נשתבשה”
דובר 2: אולי זה דומה למה שהרמב”ם אומר על יוונית נשתבשה, שאנחנו לא יודעים איך לומר את הדרך הנכונה והיפה. אבל הוא מדבר שם רק על יוונית, הוא מדבר על המעלה של יוונית, שזו שפה מיוחדת, שאפילו לא מבינים. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות דקדוקים, איך זה שייך? מה שייך הדקדוקים? מה הוא מתכוון? הרי אפשר רק לדייק בעניין. אם מישהו רוצה להסביר כך, להחמיר כך, צריך לכאורה להיות ההלכה שלא יוצאים ידי חובה בכל לשון. הרי זה לא יכול להיות.
אני אומר, יש לנו ממש את היוונית מימי חז”ל, ויש חילוקים. חז”ל עצמם כבר הוצרכו כשהיה המעשה עם המגילה, כי יכול להיות שכתוב אחרת בתרגום השבעים, כי זה אלכסנדר מוקדון, איך קוראים לו לא אלכסנדר… ומה שהוא לוקח, אלכסנדר ינאי, עם שבעים הזקנים. אין דבר כזה תרגום מאה אחוז עם המקור. זה באמת מה שהכוונה, שהעניין הוא לא המילים, אלא ה… אלא ה… שיבינו את העיקרים. אבל זה לכאורה הפשט הפשוט במילות הרמב”ם.
ראיה מ”שאין הכל בקיאין בקריאתה”
דובר 2: אבל יש לי כן ראיה קצת אחרת מזה, כי הרמב”ם כן אמר אתמול “לפי שאין הכל בקיאין בקריאתה”. נראה שיש בזה איזו בקיאות. אם “שאין הכל בקיאין בקריאתה” מתכוון לקיצוניות, זה לא מתאים עם ההלכה שאומרת שקריאה היא מומחיות. שומע עוד? שוב. ממה שלמדנו אתמול לגבי שבת כתוב כן “לפי שאין הכל בקיאין בקריאתה”. רואים שקריאה היא עניין שיש בו בקיאות, לא כל אחד הוא עם הארץ.
דובר 1: בדיוק, כי פעם צריך לזכור, פעם לא היה תיקון קוראים. עם הארץ לא יודע ממש לא, רק יודע יום הוא לא יודע, הוא קורא כמו אותו רבי שסיפרת לי עליו אתמול, “ויבך שוורים שוורים”, אתה לא רואה עברי עברי. הלה יודע אפילו עברי, אפילו אותו רבי יודע עברי.
דיון: מה פירוש “בקיאין בקריאתה”?
דובר 2: קיצור, למעשה, עכשיו למה אתה כל כך כועס על מישהו שאומר שאתה כבר לא רואה יותר, אתה מסתכל כבר על הצימוקים רק על משהו שלא מוצא חן בעיניך? לא, לא, אני מתכוון לומר כך שה”שאין בקיאין” פירושו שהוא ממש לא יודע עברית. הרי זה מה שלמדו בחדר, פעם הלכו בחברה. בקי פירושו מי שיודע עברית. אותו רבי כן יודע עברית, הוא לא עם הארץ, הוא לא יודע בדקדוק, אבל הוא יודע לקרוא את המילים. מי שלא יודע את המילים בכלל, מגילה הרי אין בה טעמי מקרא, אין בה נקודות.
דובר 1: ידעתי שהכוונה שלא כולם יודעים כל כך טוב עברית ויודעים כל כך טוב את הבסיס. או שזו הכוונה? מה שייכת הבקיאות שם? אפשר לומר ששם הוא לא אומר שאחרת לא יוצאים ידי חובה, אלא הוא הולך כי “תקנתא לפנים משורת הדין”, כי יהודים רגילים להחמיר. הכוונה ממש שיש חיוב על כל אחד, כולל עמי הארצות, והם רוצים כולם לשמוע את המגילה, והם לא יכולים כולם לקרוא. ממילא אמרו שהבקיאים יקראו להם. אני חושב שזה פשוט, זה לא פלפול.
גם יש קצת מהעניין שבני הכפרים צריכים לבוא… אה, עכשיו כדי שיהיו מניינים. לא, אם זה משהו שממש מישהו מדקדק, מתכוון מדקדק ממש, הרי כל יחיד יכול להיות לו. אוקיי, עכשיו בואו נמשיך הלאה.
הלכה ג’: קראה עומד או יושב – עמידה וישיבה בקריאת המגילה
דובר 1: איך קוראים? “קראה עומד או יושב, יצא”. קראה עומד, הוא לא אומר איך לכתחילה. קיצור, בעצם מה שצריך לומר הוא כך, אפשר לקרוא בכל תנוחה, אין חילוק באיזו עמדה. כמו בקריאת שמע גם כן, אתה אומר שהרבה הלכות כאן חוזרות על עצמן. קראה עומד או יושב יצא, אפילו קראה בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הציבור. עכשיו, ביחיד אפילו אין לכתחילה, אתה יכול לקרוא בנחת בישיבה.
אז לכאורה למעשה כשאני קורא עבור אשתי, שאין עניין של כבוד הציבור לנשים, נכון? אני יכול לשבת.
הלכה ג’ (המשך): קראה שנים – שניים קוראים יחד
דובר 1: קראה שנים, אפילו האחד קורא והאחד שומע מן הקורא, אין על זה את ההלכה של תרי קלי לא משתמעי. למה? זו חביבה, אין את הסיבה? חביבה היא והכל אוהבים דעתם.
מה פירוש “חביבה”? – שני פירושים
למה היא חביבה? כי יש לה את הניגון, את הניגון המיוחד של מגילת אסתר? אני אומר, אם המילה חביבה היא בגלל שזה מעשה חשוב, אני לא יודע אם זה מספיק, כי ממילא מתאמצים. או אולי הוא אומר חביבה פירושו שלמגילה יש איזה אופי מיוחד, הדי די די, אנשים נכנסים לזה בצורה תורנית. ממילא אני יכול להבין למה אנשים מתחברים. אם אתה הולך לקרוא את המילים בצורה שטוחה, עשרה אנשים אומרים את אותן מילים בבת אחת זה לא יפה. אבל ברגע שיש לזה קצב, יש לזה שלמות… זה מה שכתוב “אוהבים דעתם”, ממילא שומעים את המילים.
דובר 2: לא, אני אומר על דברים אחרים שקוראים בצורה שטוחה… לא קוראים שום דבר בצורה שטוחה, אני מדבר על מה שמכבדים. היהודים שקוראים מגילת רות לא קוראים בצורה שטוחה כלל.
סטייה: ניגון מגילה מיוחד
דובר 1: אוקיי, אוקיי, אני רק אומר, יש חילוק בין טעם עליון וטעם התחתון, יש איזו התרגשות מיוחדת שיש בקריאת המגילה. בכל מקרה, הניגון המיוחד שיש במסורה על מגילה, שאינו קיים כל השנה בקריאת התורה.
“חביבה” כטעם למה מגילה לא תתבטל
דובר 2: אבל לא עד כדי כך שזה הפירוש, אלא מה פירוש “חביבה היא”? אני רוצה לומר כמו “חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה”, שהציבור אוהב את זה. כל ישראל נתנו עיניהם. זה מאוד חמוד, זה חריג. כלומר, תרי קלי לא משתמעי, כלומר, תרי קלי לא משתמעי. שמים את הראש של השופר, אה, קשה, קשה מגילה, כי שמים לי ראש נוסף. מעניין. נו, זה אוקיי, זה פשוט ככה. יכול להיות שזה העניין למה זה לא יתבטל, כי הציבור אוהב את זה. אי אפשר לבטל משהו שהציבור אוהב.
הלכה ג’ (המשך): קורא גדול עם הקטן – קטן קורא עם גדול
דובר 1: קורא אחד בציבור, ומגילה כתובה בין הכתובים. במילים אחרות, כל השנה הציבור מסכים שאדם אחד קורא. אבל רואים כאן עוד דבר, שכשהרמב”ם מדבר, הוא מדבר על חסידים, כי ליטוואקים הם עדיין עוברי עבירה, ואני לא יודע מה, לא מגילה. אוקיי.
קורא אחד בציבור. קורא גדול עם הקטן אפילו בציבור. כלומר, קטן יכול גם לקרוא את המגילה, אבל יחד עם גדול. לא, לא כתוב יחד עם גדול. קודם היה על קטן מוציא. קורא גדול עם הקטן, מה כתוב במגילה? הגדול קורא קודם. מה ה… בואו נראה מה העניין.
מקור – ירושלמי/תוספתא
הירושלמי אומר בתוספתא, בירושלמי כתוב, “אין ציבור גדול וציבור קטן”.
קושיית לחם משנה – חשש ששומעים את הקטן
אה, הלחם משנה אומר, אתה אומר הרי שיש כאן קבוצת אנשים, והשמיעה יוצאת ידי חובה על אחד מהם, שומע אותי? אז צריך לחשוש שאני אשמע את הילד, יצא דעת דווקא על הילד, והילד לא יכול להוציא ידי חובה. אז צריך לחשוש. מה שאתה אומר יצא דעת זה לא דווקא שאתה תופס אחד מכולם והולך עם הקריאה שלו, אלא… אני לא יודע. זה קצת מעניין מה יצא דעת פירושו.
רקע הלכתי – קטן לא יכול להוציא ידי חובה
והמשנה אומרת שהפירוש הוא שקטן למדו, קטן אינו מחויב במגילה, ממילא אינו יכול להוציא ידי חובה. רבי יהודה אמר שכן אפשר, אבל המשנה, חכמים אומרים שלא.
תירוץ – מה פירוש “יצא דעתו” במגילה
אבל יכול להיות שאולי… אבל איך הרמב”ם לקח את זה שקורא גדול עם הקטן? זה ירושלמי או תוספתא שאומר דבר טוב, שאין לי חשש שהשומעים ישמעו מהקטן, ממילא לא יצאו ידי חובה, כי הקטן קורא יחד עם הגדול. אהא. אז לכאורה המילה היא כאן יודע דעתא, מה שאמרת יודע דעתא, כי זה חביב, לא פירושו שמאיר’ל הולך ותופס אחד והולך עם הלה, כי הלה שלא יקום עדיין הולך עם הקטן. יודע דעתא פירושו שהוא מחזיק עם המגילה.
רמב”ם הלכות מגילה פרק ב’ – כתובים בתוך כתובים, כתיבת המגילה (דיו, קלף, שרטוט), “כאמיתה של תורה”
הלכה ג’ (המשך): קטן עם גדול – למה אין כאן חשש?
דובר 1: אבל, שילמד שאולי… אבל איך הרמב”ם לקח את זה, שכולן זה גדול וקטן.
זה ירושלמי או תוספתא, אבל הוא אומר דבר טוב, שאין לי חשש שהשומעים ישמעו מהקטן, ממילא לא יצאו ידי חובה, כי הקטן קורא יחד עם הגדול.
אז לכאורה המילה היא כן על דעתא, מה שאמרו שם כן על דעתא, כי זה חביב, לא פירושו שממילא הולך ותופס אחד והולך עם הלה, כי שם הולך עוד אולי הולך ותופס עם הקטן.
כן על דעתא, פירושו כן, ממילא הוא תופס עם הגדול, בדיוק כמו שאתה אומר, זה לא.
אבל אולי דווקא הקטן בקול אחר, הוא ילך ויתפוס את הקול של הקטן…
הוא לא צריך לחשוש על הקומבינציה הזו, זה לא שני רבנים טובים, ואני לא יודע…
אה, שיחזיקו אוזניי מעט ראש להבין מה הגדולים אומרים.
וגם למה שירצו כל הנערים לקרוא יחד, מבין? קורא האבא, קורא את המגילה, כל הנערים רוצים לקרוא יחד, מה הוא עומד כך?
דובר 2: אני שומע, כל הכתובים בין הכתובים.
הלכה ג’ (המשך): כתובים בתוך כתובים – מגילה בתוך תנ”ך
דובר 1: זה כבר מגילה כתובים בין הכתובים.
אה, אבל זה ספר גדול אחד שכרוכות בו כמה מגילות.
למשל, הוא אומר, זה לא מומחה בקריאה.
דובר 2: כן, כל הכתובים.
דובר 1: כן.
דובר 2: לגבי קורא לא יוצא.
דובר 1: בלי שום…
בלי שום כוונה…
הוא סייר על שאר, הוא יצחית סייר, כדי שלא יהיה ההיכר.
אבל הציבור לא.
אבל ביחיד כן.
דובר 2: אבל יחיד כן.
דובר 1: מה ההלכה?
שיש חומרא מחז”ל ש…
מה הם כאלה מגדי, שיהיה ברור?
ומה החילוק בין ביחיד לציבור?
היחיד אינו כל כך חשוב.
כל זה אחר כך.
אני קושר את זה עם מה שאתה אומר.
כאן דילוג ציבור בן נחסירים, לי ועד אקורי – ואומרים לך אל תדאג – הרחמנא, בציבור אשנו.
דובר 2: אהה.
דובר 1: אבל ציבור, מה הפשט?
צריך להיות מצב.
קודם ציגונם, ציכרן תנא, או להכניס פסולים עד יו יו.
דובר 2: מי?
דובר 1: אני רואה עד הצד הזה.
דובר 2: כן.
דובר 1: הם עשו לעצמם כאילו שזה דין לכתחילה. זה דין לכתחילה, כן.
בדיקה.
מגילת אסתר אינה חלק מהתורה – ראיה מכתובים בתוך כתובים
מה, הולכים לקרוא למה? לא, אני אומר סתם. יש כאן דבר מעניין. מכאן רואים שמגילת אסתר אינה… זו ראיה למה שאנחנו רוצים להגיע אליו, שזה לא חלק מהתורה, אלא זה דבר בפני עצמו. אנחנו אפילו לא חוששים שיחשבו את זה כחלק מהתורה. מישהו יגיד, איפה המגילה הקדושה ביותר? היא אחת מסט התנ”ך? לא, זה לא סט תנ”ך. אי אפשר לכתוב עם התנ”ך, מוסכם. אבל זה משהו אחר. צריך אפילו לעשות היכר, אם רוצים אפשר לעשות ידיעה גדולה יותר קצת, איזה היכר.
מה העניין? אמרתי לך עכשיו. ההיכר הוא שידעו שזה לא חלק מהתורה, זה המהלך של הרמב”ם. צריך לזכור שמגילה, בניגוד למה שאנשים אחרים עלולים לחשוב, אינה חלק מהתורה. אחר כך הוא יאמר שצריך להיות סייג לסייג, שיזכרו. כך הוא הולך לפעול מהתנ”ך, חוץ מהסייג. כך זה יהיה היכר שזה לא חלק מהתנ”ך, כי לא שרפו אותו, כי לא נגנז.
הלכה ט’: כתיבת המגילה – דיו, קלף, שרטוט
דיו וקלף
יש כאן דבר מעניין, יש כאן דבר מעניין, שהרי כתוב שרבי יהודה… את זה לומד הטשורטקובער זצ”ל… הלו? רגע, תן לי לשאול אותך. אוקיי, אסור שיהיה כתובים בתוך כתובים, כן? לא נקרא. עכשיו הולכים ללמוד איך צריך לכתוב את המגילה. כבר קצת מאוחר עכשיו לכתוב מגילה, אז… אוקיי. “אין כותבין את המגילה”… מאיזה אמורא חזרת שהוא נתן לסופר בלי מגילה? אז אתה רואה, זה לא כל כך נורא.
“אין כותבין את המגילה לא בדיו ולא בגויל”. אוי, על הקלף צריך להיות, כן? על הקלף צריך להיות, העורות המעובדים הם לקלף של ה… של ה… אז, ואם לא כתבו בדיו אלא בחומרים חלשים יותר, כמו עפצא וקלקנתוס, גם כשר. אבל שיהיה מין לגור עם סקרא.
הכוונה שזה לא מחזיק מספיק חזק וכו’.
שרטוט – “כתורה עצמה”
לכאורה, לכאורה זו הסיבה. וצריכה שרטוט כתורה עצמה.
מה זה שרטוט? השורות.
כתורה עצמה, לפיכך מה? מה לא צריך? כתובים לא צריך. אבל זה כן צריך כמו התורה עצמה. לא, אני שואל מה הלשון “כתורה עצמה”? נראה כך שם.
זו לשון הגמרא, “צריכה שרטוט כאמיתה של תורה”. תפילין ומזוזה גם צריכים שרטוט. ו… אני לא יודע, אין לי מושג. זו לשון הגמרא, “צריכה שרטוט כאמיתה של תורה”. כתורה עצמה, הרמב”ם פירש…
דובר 2: אתה רוצה את השולחן ערוך? אני אביא לך.
דובר 1: לא, אני רוצה להעיר כאן על התרגום של הרמב”ם. “אמיתה של תורה” הוא מפרש “כתורה עצמה”.
דובר 2: אה.
דובר 1: כאילו הפנימיות של התורה היא ה…
לא, התורה עצמה. “עצמה” פירושו כמו המהות, העיקר.
עיקר התורה, כן.
כאילו שבהרבה מקומות הרי יש משלים, אלגוריה, אבל מהות התורה היא הכוונה עצמה, לפי הרמב”ם?
לא, “עצמה” זה רק התייחסות, פירושו הדבר עצמו. אבל “אמיתה”, הרמב”ם משתמש במילה “אמיתה” במקום המילה “מהות” לפעמים, ו… המהות של התורה, כאילו העיקר.
“אמיתה” זה לא המהות, אלא האמת.
או שזה אמיתי, הקיום האמיתי שלה. זה רק להיכנס לאותו עניין. אבל מה פירושו כאן “כתורה עצמה”? פירושו התורה עצמה.
לא, אני אומר, לפיכך מה? שכתובים לא צריך?
אני לא יודע. כאן הכוונה רק לתורה, וכתובים לא צריך שרטוט? אין לי מושג.
הוא רוצה הרי לומר איזו הלכה במה שמגילת אסתר היא… הרי אין דין על תורה. כתוב שצריך לעשות כך. כתובים, יש שעושים כך, אבל בהלכה כתוב כך. אני לא יודע מה פירוש “כאמיתה של תורה”. רוצה לראות מה הרב אומר? רוצה לראות מה הוא אומר על “כתורה עצמה”? הוא אומר, “כספר תורה עצמו”. יש פירושים אחרים, שאומרים שהכוונה למגילה, למזוזה. אף אחד לא אומר כאן על הפירוש. תורה עצמה, אין לי מושג מה זה אומר. תפילין מזוזה.
דיון: מה פירוש “אמיתה של תורה”?
דובר 1: אמיתה של תורה, מה אומרת הגמרא? צריך עוד לעיין בגמרא. אולי יש מישהו שאומר פירוש, אמיתה של תורה. מה פירוש אמיתה של תורה? זה צריך להיות מהפסוק תהיה רשום באמת. אוקיי, יפה מאוד. אבל מה זה אומר?
אגב, כתוב במגילה… אה, בהלכות תפילין כתוב, הלכה למשה מסיני שמי שכותב ספר תורה, הוא צריך תמיד לשרטט. אבל תפילין ומזוזה אינן צריכות שרטוט, כי הן יפות ומכוסות. הן בכל מקרה מכוסות, לא קוראים בהן בכל מקרה. נראה ששרטוט קשור לקריאה.
תורה עצמה פירושו כמו התורה. מיד לכתוב ספרים, הוא שלמה נכתב, אפילו ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. נראה ששרטוט כאן נראה שזה לא פירוש נסתר, אני יודע שזה מייפה את הכתב, אלא זה מסייע לקורא, לכותב, שיהיה בצורה נאה.
אני אומר לך את הפשט, בית אברהם אומר את זה בהלכות תפילין למה לא צריך. הוא אומר שמשהו שלא הולכים לקרוא אותו, אלא מחזיקים אותו כסגולה, כקמיע, כאות על ידך, לא צריך. אבל מה שאין כן כשקוראים אותו, שרטוט הוא כדי שיראו את השורות הברורות, שיעזור.
דברי שלום ואמת פירושו מילים שיש בהן מסר חשוב לעולם, שמביאות שלום ואמת. אתה יודע בשלום ואמת, אתה יודע במילים מה חשוב. אני שומע. שלום ואמת פירושו חשיבותו של אדם.
אני חושב שזהו הפירוש של המילים “אמיתה של תורה”. כמו שתורה היא אמת, באמת נוגעת לבני אדם, ומה שאין כן מה שמשורטט, בני אדם צריכים לקרוא אותו, הם צריכים לדעת איך להתנהג, הם צריכים לדעת איך להתנהג בעולם, איך לעשות יד על ידך בעולם.
דובר 2: לא, לא, תורה לא צריך לחזור עליה. אני לא יודע מה הפירוש. אני יודע שהגמרא אומרת שהתורה היא באמת הפשט של הרבנן, הראשונים האחרים. אבל משנה תורה פירושה כמו מזוזה, שיש בה עיקר הדברים שיאמר השם.
דובר 1: אה, זו השאלה. גם אותך לא מניחים, וכן צריך שרטוט.
אבל מה הפירוש “כאמתה של תורה” לשנה טובה? אתה יכול לומר לי את התרגום לעברית?
מי שאומר כך, שומע? לא יודע. תורה צריכה להיות בה אמת, והאמת שלנו נמצאת כאן במסיבת תורה, מסיבת תורה, והשרטוט הוא לי כמו סדר כציפורים לוקשן. זו האמת שלנו. את זה כל אחד יכול לעשות, אין שום דרך בזה, בשרטוט, אבל הרי אתה לא יודע מה פירוש כאן “כאמתה של תורה”. אנחנו לא יודעים מה כתוב כאן. אתה אומר, תסתכל באורח ארך אמת, איך הוא אומר את זה?
אולי צריך לומר “כעמקותה של תורה”, כי השרטוט הוא קצת, זה עושה… זה עושה… אה, אה, אה. זה עושה עומק. כי אמרת סברא טובה, אולי הגמרא מתכוונת לדרוש. אבל עומק, לשרטוט אין קשר למילה עומק. אני לא יודע, רציתי לברר משהו…
אבל יכול להיות כמו דרש. אולי הגמרא דורשת, לא צריך עומק, זו אמת. זה כמו… אמת של הוכחה. זהו הפשט.
זה לא “לא”, באיזו תורה מגיעה המילה “לא”? מה שקצת מגומגם. כל המוסיף גורע.
אתה מכיר את הדבר היפה למה זה נקרא “כאמתה של תורה”? “כאמתה של תורה” פירושו “לאפוקי תורה לא”. “כאמתה של תורה”. אתה מכיר את הבדיחה למה קוראים לזה כוסית ולא כוס? כי אוהבים את זה כל כך. אה. הטשרנובילער אמר את זה על כוסית.
סיום – ספר הערוך
בקיצור, מעשה שהיה, בואו נראה אם אפשר למצוא מסכת כזו. מהו ספר הערוך? איפה יהודים מוצאים ספר ערוך רגיל? כן, אמת, כן. אני לא מבין מה קורה כאן. וספר הערוך הוא ספר מעניין.
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’ (המשך) – “כאמיתה של תורה”, שרטוט, רושם ניכר, קריאה מן הכתב
הלכה ד’ (המשך): “כאמיתה של תורה” – מה פירוש “אמת”?
והמעשה הוא, בואו נראה, אולי אוכל למצוא מקור כזה. מהו ספר הערוך? איך אפשר למצוא את ספר הערוך הרגיל שלו? כן, אמת. ספר הערוך הוא ספר מעניין. בחור כתב אותו, לא? בחור. רבי אליהו בחור, לא? אמת. בואו נראה. אמת, שומע? אמת, תפסילא כאן. אני רוצה לראות מה הוא אומר כאן, מפרש את המילה אמת. “כל באמת לכל רבי אשריבר”. אמתא של תורה. והוא מביא, פירוש כמזוזה. הוא אומר שהפשט הוא שזה פירושו מזוזה. אוקיי, הרי זהו הפשט שאמתא של תורה פירושו מזוזה, כמו התוספות שרב אחא אמר, שזה פירושו עיקר התורה, כי שם כתוב “כל אשר למעלה בשמים וגו'”.
על כל פנים, זה לא באמת פותר את הבעיה שלי. זה לא דבר כזה, כי בתפילין הרי כתוב אותו דבר. הרי זה רק דין בקדושה שלמזוזה יש קדושה אחרת מתפילין, למה צריך או לא צריך שרטוט. אין לזה קשר למה שכתוב, כי בשניהם כתובות אותן פרשיות. אבל במזוזה כתוב עיקר התורה? אני לא מבין. לא יכול להיות.
המאירי – “גופה של תורה עצמה, אף על פי שעיקר דברי נשים”
“מלמד שצריכה סרטוט כאמיתה של תורה, רבי תנחום”. אתה מכיר את רבי תנחום מהסמיכות, זה של חנוכה? כן, אותו אחד. הוא היה יותר בר מזל בחנוכה, עושים יותר דרשות על רבי תנחום. בואו נראה, כאמיתה של תורה, כספר תורה עצמה. התוספות רי”ד אומר אמת, מזוזה. בואו נדע. מאירי, גופה של תורה עצמה, אף על פי שעיקר דברי נשים. זה המאירי? אז מה? אף על פי שעיקר דברי נשים. כן, הרוב הרי נכתב על ידי אסתר. צריך לחשיב את זה והוא נעשה משורטט כמו ששאר התורה נכתבה על ידי גברים.
אבל הוא אומר הלאה המאירי, “וזה שאמרו בירושלמי ‘תהלים ומערב משה ואלעזר ונשיאים ואיילות גילו נביאים ראשונים, ואף על פי כן מגילה לבדה היא שנתנה למשה מסיני בתורה, וכן מנהג לעשות לה אף כאן, שנצטוינו בה משה ואלעזר ונשיאים'”. מי אומר את זה? המאירי אומר עוד מירושלמי. שם על אותו דף גמרא? המאירי. תסתכל בעל התורה, הוא מציין לבית הבחירה למאירי.
הריטב”א – שיטת רבנו תם בעניין שרטוט בספר תורה
מכאן לומדים את כל השאלה האם ספר תורה צריכה שרטוט. זה הדבר המוזר. תסתכל בריטב”א במקום, הוא אומר, מכאן לומד רבנו תם שרבנו תם פירש “מזה שכתוב ‘מצוה מן התורה’, אבל ספר תורה אינו צריך שרטוט אלא בתחלת הדפים ובסוף הדפים”. פירושו לא מכאן לומדים את זה, למשהו יש קשר לפסוקי שירה. זו שאלה אחרת האם צריך שורות לכל הצדדים או רק לשני צדדים וכדומה.
כן, כן, כאן הוא מביא את זה. “ולצורך הפסק טעמים שחורות כעורב על פי השיטות”. מהו “שחורות כעורב”? “זה הסרגול שחורות כעורב על פי השיטות”. ומהו “צבורה כחריסין”? אני לא יודע. “תדע, דהא אמרינן מגילה צריכה שרטוט”.
החידוש העיקרי – “אמת” פירושו “הדבר עצמו” (לא truth)
אוי, אוי, אוי. יש אמת, ויש אמת. אמת היא אמת, אבל תורה היא אמת. בקיצור, אין לי כוח. בקיצור, צריך להודות, אתה יודע יותר טוב את העניין של שרטוט. יש מישהו שאומר שצריך לקרוא לזה “עיקרי ספר”. כן, “עיקרי ספר” הוא קורא לזה. זו לא המילה שלי, של “קמיעות של תורה” בכלל.
רבנו תם אומר את הפשט. ואה, הוא אומר על המגילה. “וזה שאמרו תהלים ומערב משה ואלעזר ונשיאים ואיילות”. מה? כך יש ירושלמי? איפה הירושלמי? אני צריך למצוא את הירושלמי.
אמרתי לך את הירושלמי, תלמוד המערב, 392, “לפני משה ולפני אלעזר”? כמובן שלא. “משה ואלעזר ונשיאי העדה”? 393, נו איפה זה? כל העמוד לא מובן. אני צריך לדמיין לעצמי. אין ירושלמי. איפה זה? כאן, כאן, כאן, כאן.
למשל, “משום הכח האויב, גזירת רבותינו”. “קרא הדברים משאלות ותשובות הגאונים”. אה, זה הדף העסיסי של הרבה מאוד דברים מוכרים ומעניינים על אותו דף של מגילה. “גופן של תורה”, שומע את המילה פלא? כתוב, “משה ואלעזר ונשיאי העדה”. לשון הר”ן, “אינו נראה לי, דהא כתיב ‘לפני אלעזר ולפני כל העדה’, ‘לפני אלעזר הכהן'”. רואים שנשים יכולות כן. נו, הבאר פלא.
יש לי טעות שהמהר”י מניח סתם שזה העניין כי אסתר כותבת את זה. כמו כי אסתר כותבת את זה. אבל המהר”י מפרש גם כמו הרמ”א עם… “גופה של תורה”, נכון? “גופה” היא עוד מילה שפירושה כמו “עצמה”, נכון? התורה עצמה. “אמת” פירושו הדבר עצמו. “אמת” לא פירושו האמת, אלא פירושו הדבר עצמו. כאילו המגילה, שאינה תורה, אמרו “פסוק זה נאמר ברוח הקודש”, אבל התורה עצמה היא חמשה חומשי תורה, התורה המקורית. זהו מקור טוב שהמילה “אמת” היא יחיד בעולמו, שהרמב”ם אומר כך. כן, “אלקים אמת” פירושו שהקב”ה הוא הדבר עצמו, לא שדברים אחרים הם שקר. אתה מבין מה אני אומר? נכון. זהו פירוש הרמב”ם.
אוקיי, אז כאן זה יפרש, “כולו אמת”, לא משהו משל או דבר מה, אלא זו האמת עצמה, זו התורה עצמה. “עצמה של המגילה, זו עצמה של התורה שבעל פה, כי היא אינה תורה עצמה, כשאתה רואה אותה בתורה”. אז אתה צריך לצרף את זה לכל הדיון שלך בין הרמב”ם לגמרות שחוששות מלעשות את פורים כתורה בפני עצמה. תביא את זה. אה, “קמיע של תורה”, הרי כתוב דבר גדול. יש לה יותר חשיבות מאחרים… מהו חלק מהסוגיא? שיש לה יותר חשיבות מאחרים כמו כתובים, זו לא השאלה.
למה כשעושים וצריכים לעשות בשעה שיש מצווה? למה זה רק אז כשיש חיוב? למה זו שאלה טובה?
ר’ צדוק הכהן ונתיבות שלום בעניין שרטוט
בואו נמשיך הלאה. אעצור לרגע. ראינו מה שהוא מביא כאן מר’ צדוק על צריכה שרטוט, מצוה של תורה. אההההה… אין כאן גילוי, יש הסתרה, אבל כן צריך שרטוט. למה? כי אין במגילה היינו גילוי דברי חכמה, זה סוד התורה מיסוד אבא, מגילה מיסוד אבא נכנס לנקבה, והם בטלים ממנו, ודי לשפוט חכמי שמות. בקיצור, זה מעל לדרגה שלי כמו שאומרים. וגם בנתיבות שלום יש לו תורה מסוימת על צריכה שרטוט.
בקיצור, אז אף אחד לא מדבר כאן על, חשבתי קצת ממה שראיתי ב… אף אחד, אני לא יכול לומר אף אחד, אבל יש חילוק במה שראיתי קודם, אבל אני לא זוכר מה הוא אומר למעשה. שום הלכה. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
ספר תורה עצמו – האם צריך שרטוט?
אוקיי, ספר תורה אינו מצוה של תורה למעשה. יש שאומרים שזו מצוה של תורה, אבל לא מצוה של תורה. ספר תורה עצמו. אני לא יודע. פשטות חז”ל, חידוש. הגמרא לא אומרת שום דין. למעשה, התוספות רי”ד אומר “כמה יריעות של תורה”. יש נוסח אחר. נוסח אחר. יש נוסח אחר בגמרא. הבית שלמה ואמת אומר שזה הכל.
נכון, נכון. מה העניין? מצוה היא השורש של… כהן בעבודה הוא… עניין אחד הוא שצריך להיות עבודה לשמה. אוקיי, רק חידוש. לא צריך עבודה לשמה. זה גם נוגע בדיון האדיר, אין לנו עכשיו כוח לזה.
הלכה ט’ (המשך): פסולים בכתיבת המגילה
לשון הרמב”ם: “הוזקק לעניו או לאחד מבני ביתו, או שכתב גט לאשה, מין, פסולה”.
שלוש דרכים שיכול להיות פסול. נייר, דהיינו לא קלף או גויל. או לא מעובד. או גוי, או מין. מי הוא מין, אני לא יודע. אז הוא פסול.
הלכה י’: רושם ניכר – אותיות שאינן שלמות
לשון הרמב”ם: “כך, ומה אם היו לו אותיות עם הדברים האם הן מקוראות? כן. כך, אם יש רישום ניכר, אפילו רוב האות שיירא…”
כל עוד אפשר עדיין לראות רושם של האותיות, אפילו שנדהו ונכסו. מכל אות. אבל מכל אות צריך להיות רושם. כאילו כל אות יכולה להיות חצי. או כמו, חצי מ… לכאורה, כי לא חסרות אותיות. לא, לא, צריך להגן. יכולות לחסור אותיות. אבל איך זה מתיישב עם כל הדברים האחרים? הם, טוב.
היסוד – “קורא על פה לא יצא” פירושו רק כשחסר לגמרי
כאן רואים שמה שכתוב קורא על פה לא יצא פירושו רק רב. פירושו רק רושם ניכר. רושם ניכר מספיק. כי אין דין שצריך לקרוא כתב. הדין הוא רק ממשקל. אוקיי. שומע עם בעת סופר אותיות הפסוקים וקרן עקורי הפעלכר, הרי כתוב בפירוש. אה, עוד מטר. תמיד רושם ניכר, הם יכולים אפילו רוב חוטים. אם רושם ניכר אחד צריך להיות רוב שלום. ואז צריך להיות רוב שלום, ואם לא זה מתאים. אם הסופר השפיל בכלל, וחוץ מזה, עכשיו לומד מבחן בסיסי, הוא לא צריך, הוא המיר דתו.
הסופר שכח אותיות – קורא על פה
הסופר שכח. הוא שכח אותיות מהפסוקים, זה ברור מאוד, קורא על פה. אה, הוא קרא. מגיע לכאן, התורה צריכה לקרוא את הכל, לא כתוב בקריאה. מעניין, כי התורה קוראת עכשיו, את הקטעים הוא הרי קורא לא מכיסא שעמד קודם, שזו בעיה. שקטן הוא קטעים אינו בעיה. רק על זה… צריך כבר לקרוא ממגילה, אבל כל מילה לקרוא אמרו, לא, זה כבר לא כתוב.
סטייה: עצה מעשית בעניין קריאת מגילה – “לא להסתכל טוב מדי”
אה, לעשות נקודות מעניינות, הוא הזכיר אתמול, יהודי מסוים, הוא היה עם חכם בישיבת סאטמאר, הכרתי, בקיצור. תלמיד כותב, מה שהוא אמר לו איך להכין את הקריאה, הוא אמר לו, צריך להכין את הקריאה, אבל לא טוב מדי. כי אם מסתכלים ומכינים טוב מדי, לא קוראים מן הכתב, קוראים בעל פה הרבה פעמים. כי הראש שלך כבר רץ מהר יותר מהעיניים שלך.
מה אני רוצה להוציא מזה? נכון, אני לא מסכים עם אותו אחד. זה לא נראה לי, זה לא נראה לי, צריך לדעת כל כך טוב, זה לא נראה לי. לא, זה לא נראה לי להיפך, זה אומר עוד שזה נקרא מן הכתב. אתה יכול לסיים את הפסוק, אפילו שאתה לא מסתכל באותו רגע בספר. אני מוכן עם ראיות.
ראיה מהרמב”ם בעניין “קורא כסדרה”
ראיתי קודם אצל ה… הייתה לי עוד ראיה לזה לפני רגע. עמדתי קודם… אה, מהרמב”ם שדיברנו על מי שקורא כסדרה, והוא קורא את זה, הוא צריך לזכור מאיפה הוא קורא עכשיו, והוא מתכוון לצאת ידי חובה כשהוא קורא אז, אבל דרך לצעוק גם כן.
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’ (המשך) – עשרת בני המן, פושט כאיגרת, ברכה אחרונה, איסור הספד ותענית, אנשי כפרים
הלכה י”ב: עשרת בני המן בנשימה אחת
דובר 1: ראיתי קודם אצל ה… חיכיתי עוד ראיה לזה לפני רגע, עמדנו קודם… אה, מהרמב”ם, כשהוא דיבר על מי שקורא מן הכתב, אה, והוא קורא את זה, הוא צריך לזכור מאיפה הוא קורא עכשיו, שיתפוס לצאת ידי חובה כשהוא קורא אז, אבל דרך לצעוק הוא גם כן אומר לנו. אבל איך יודע כשהוא קורא אז? ושם איפה שהוא שם את הדגש, לא אבל יש אמת, כי קשה לומר, סדר ישן לא יכול לומר ממנו איך הוא צועק, הרי זה דבר שנגמר מהר. אה, נקהל. זה עומד על כל אחד, על אנשים שהם שוטפים, כי כתוב בעת בצד השני של העמוד, ואולי רואים את הדברים מי שמשודר מוטרד שאתה יכול לא לדעת אילו יודעים את הצד השני, אוקיי. לא שטויות, זה הדיבור. אתה יכול לקרוא עמודים שלמים בצורה רגילה, ואחר כך אפשר דיבור טוב. כמו אותם מלכויות, הוא אומר כמו ראפה יראפה יראפה יראפ באם באם באם, כי הוא נזכר שחסרו לו כמה טיפות, הוסיף עוד באם באם באם באם, כי כבר נגמר, כמו ראפה יראפה יראפה יראפה יראפ באם באם באם, כי חסר משהו לשלוח. אוקיי, הלאה.
הוא צריך לדעת עם ביסים, את זה אני יכול. אוקיי, עוד דבר. אוקיי, אוקיי, צריכה שרטוט שאול כל עורתו מגילה אחת. ולהיינען תפארת אלה בגדין. כספר תורה… עוד הלכה שהיא כך וכספר תורה? יום טוב רשולה בגדין, מסתאולה. אבל עם כטופה. יום טוב הכל לטפירות כל עירוע, כספר. אלהיינע תפירה, ידון שלט תפילות אין כסף הרוב, שלט בן צוק, שלט בן צוק, כסינות, כסף הרב מרשן איגרת. דשון. אלה הם חינד, כאן זה ממתין לכל הדברים. כאן מספיק שלוש שלוש שלוש שלוש, יש לך דבר אלי. בכל מקרה… מעניין.
אהם, אני רוצה לדעת הלכה אחרת. ההלכה שהייתה קודם, שאם זה כתוב בין הכתובים, למשל התורה – כשמישהו עושה ספר תורה, אבל לא רק תורה, והוא מכניס בו גם נביאים וכתובים. תהיה בעיה שצריך להיות חסירה או יתירה, שיראו שזה שונה, שיראו שזו תורה? זה היה הולך כך, קלף גדול, אפשר לעשות כך את הדבר. נכון, מעשית קשה לומר דבר כזה. אני מבין שמגילה אפשר לשמוע מעשית שאדם יעשה ספר כזה, כמו שעושים חמש מגילות חוברות. אוקיי?
דובר 2: “ויש נוהגין” – יפה מאוד.
דובר 1: “צריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לכל שכולם נהרגו כאחד”.
דיון: “כדי להודיע לכל” – פרשנות המילים
דובר 2: מה הוסיפו המילים “כדי להודיע לכל”?
דובר 1: הכוונה לומר שזה ידוע, כמו שהרמב”ם עשה אצל… הכוונה לומר שזה ידוע, ידוע פשוט, והכוונה לומר שכך לומדים טוב אבל את המילים.
דובר 2: ואיך לומדים היטב את המילים? זה לא ברור, מאיפה הוא יודע את זה.
דובר 1: לא, אני מתכוון לומר שעם זה, זו כמו פרשנות של המילים.
דובר 2: לא, אני מתכוון לומר שהקריאה בבת אחת היא דרך לבאר את הפסוק.
דובר 1: אבל מה שהוא סובר אומר, שעם זה יודעים שהם בשימה אחת נטלו, זה הרמב”ם.
דובר 2: אתה אומר את הדברים האחרים.
הלכה י”ב (המשך): פושט כאיגרת וכורכה כולה ומברך
דובר 1: “ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט כאיגרת, וכשגומרה חוזר וכורכה כולה ומברך”.
והוא עושה את הברכה שלאחריה.
דיון: למה הוא אומר “ומברך”?
דובר 2: מה נכנס כאן ה… למה הוא אומר “ומברך”? זה מעניין אותי.
דובר 1: אה, אולי כי הוא אמר קודם… שיעשו את הברכה אחרי…
דובר 2: לא, כי בפרק הראשון הרי כתוב… הוא הרי אומר “הרב את ריבנו”.
דובר 1: לא, לא, הוא אומר “ברוך”, “יברך”. כמשמעו שכל ישראל נוהגים לברך.
דובר 2: מבין? “קורא ופושט כאיגרת”. יש כאן שני מנהגים, שלא נוסיף כלום, נכון?
דובר 1: לא, לא שניים, אלא מנהג אחד. המנהג הוא ש…
דובר 2: לא, אני מדבר על המנהגים שהרמב”ם אמר, שעושים את הברכה אחר כך.
דובר 1: רגע, רגע, רגע, בואו נדבר על מה שעושים.
דובר 2: לא, לא, יש עוד מנהג, אני אסביר לך. כאן יש מנהג איך קוראים את המגילה? פותחים את כל הדבר, לא מקפלים אותו. לא עושים כמו שכתוב כאן.
דובר 1: לא, יש מנהג שהרמב”ם… יש לי את כל הדבר, רוב הספרדים עושים כך. הם מניחים אותה על שולחן ארוך ארוך, ובעל הקורא מטייל. בעל הקורא רץ מסביב.
דובר 2: לא, מה שהיה קשה לי, שתולים את המגילה מסביב על קירות בית הכנסת, ובעל הקורא רץ מסביב.
דובר 1: זה לא יקר. ראיתי, נכנסים לבית כנסת, מקפלים אותה מסביב, הולכים כך. אבל הוא קורא אותה מקצה אחד. זה כאיגרת. מובן?
סטייה: דוד סולומון והרצאות היסטוריה
ויש תמונה של אי גראס, והוא יהיה קרוב יותר, הוא יצייר שנים עברו. הלאה, כשאתה הולך להעמיד כל אחד, כל אחד יקבל את מקומו. הוא יעמיד לך כאן עמוד כאן, עמוד כאן.
אני לא יודע, יש דוד סולומון, אני לא יודע אם שמעת אותו, הוא אומר שיעורים על היסטוריה יהודית. הוא אומר שיעורים יפים מאוד. הוא נכנס למקום, מקום מלא באנשים להרצאה, הוא כותב על הקירות מסביב מסביב של האולם, כי הוא רוצה לעשות, הרבה פעמים שיעורי ההיסטוריה שלו הם כמו אלפיים שנה של היסטוריה יהודית, הוא רוצה לתת לך מתקופת העבדות. והוא כותב על הקירות מסביב מסביב, וזה חלק מהאטרקציה בישיבה, כי הוא כל הזמן רץ מסביב, זה אולם גדול, וזה גם נותן תמונה מסוימת, אתה יודע שתקופת העבדות היא מכאן עד כאן, וכאן זו תקופה ארוכה כזו. הוא רץ כך מסביב וכותב על הקירות. בכל אופן, חזרה לנושא.
חזרה לעניין פושט כאיגרת
דובר 1: כן, הייתי עם המגילות, עכשיו מה כבר?
דובר 2: נו טוב, זהו כבר. אתה לא יודע מתי, לוקח אחרת, גלילה אחרת. יום אחד.
דובר 1: אוקיי, הלאה. שני ימים ולילה, שהם חמישים ושתיים.
דובר 2: כן?
דובר 1: אצלנו אין המנהג לעשות פושט כאיגרת בכל מקרה, אבל אני רוצה להבין את ה… “חוזר וכורכה כולה ומברך”.
דיון: למה גוללים חזרה לפני הברכה
חזרה לעניין. הוא רוצה כאן לומר שלא יעשו את הברכה לפני שסיימו לגלול חזרה. זה הדבר החשוב כאן.
דובר 2: למה?
דובר 1: מה העניין?
דובר 2: הוא אומר שזה מנהג כל ישראל.
דובר 1: לא, אבל מנהג כל ישראל לא חל על “ומברך”, כי הוא אמר קודם שלא כל ישראל נוהגים בכלל לברך ברכה שלאחריה. מנהג כל ישראל חל על כורכה פושט כאיגרת. אבל משהו יש כאן עניין שיעשו את הברכה אחרי שגוללים חזרה. למה?
דובר 2: אפשר הרי לקרוא מכתב, אתה מבין? קוראים מכתב, ואחר כך מחזירים אותו למעטפה.
דובר 1: כן, צריך להיות משהו יותר.
דובר 2: כדי לדעת שזה לא חלק מהמגילה.
דובר 1: לא צריך להיות משהו יותר. למה אחר כך? אני לא יודע, אני אומר לך מה שכתוב.
דובר 2: אה, הייתה נוסחא אחרת, לא צריך לפשוט את כולה, אתה כבר יודע מה. אין חילוק בשבילי ממה שאני חושב.
דובר 1: המהר”ל דבקא בציווי. לא כתוב כאן שם של דבקא בציווי אגב, אני חושב שהנפקא מינה גם לא יפה. עוד הדברים הם משהו לא… וקודם הכריכה, והברכה, כך עושים באמת בקריאת התורה, כתוב בגמרא, כמו שאתה אומר, שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה.
הסבר: שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה
דובר 2: אה, יפה מאוד.
דובר 1: לא, אני מסתכל על זה עכשיו, כי הוא מציין בהלכות ספר תורה של הרמב”ם, פרק י’, הלכות תפילה. היה מה שכן נהגו לכתוב את הברכות של המגילה. אתה יודע, כן? שוב, דווקא במגילה היו סתם מגילות שאפשר לקנות. גולל הספר ומברך אשר נתן לנו תורת אמת. יפה מאוד. הרי זה הרמב”ם שאומר שלא יאמרו את הברכה השנייה כשהספר פתוח.
דובר 2: נכון, זה יכול להיות. אבל יש עוד דבר, והוא שייתכן שבמגילה כן היו כותבים את הברכות. היו מגילות עם ברכות. אין איסור לכתוב את הברכות במגילה.
הסבר נוסף: כבוד המגילה
דובר 1: אני יכול להבין, אני לא יודע למה, רק זה לא כבוד למגילה, כי אם עכשיו קראת את כל המגילה, כן, מה אתה אומר עכשיו? הרב את ריבנו? מה אתה עושה עכשיו? עושה סיכום? אתה מוציא את הנקודות החשובות של המגילה? זה לא יפה ל… אתה עושה כאילו, אוקיי, הפסוק הראשון הוא, אף אחד לא יודע בדיוק מה הוא אומר. עכשיו אני אומר, בכל מקרה, מה שנוגע הוא, שהקב”ה רב את ריבנו ודן את דיננו. זה לא כבוד למגילה שעכשיו קראת.
ואולי זו הסיבה של הכבוד, כי הרמב”ם אומר כאן… אוקיי, אני לא יודע. אני לא יודע.
דיון: מנהג כל ישראל – על מה זה חל?
דובר 2: אפשר גם לומר שאפשר להשמיע שאכן כן מנהג כלל ישראל לומר את הברכה. אגב, בגמרא לא כתוב לומר את הברכה.
דובר 1: לא, לא, אבל הוא אמר קודם בבירור שלא. זה מזמן הגמרא.
דובר 2: הגמרא אומרת כך.
דובר 1: כן, ודאי, מהמשנה. אבל מזמן המשנה ועד היום השתנה מנהג כלל ישראל. אתה מכיר יהודי שלא מברך את הברכה? אני לא מכיר יהודי שלא מברך את הברכה. אולי זה מנהג כלל ישראל.
הסבר נוסף: טירחא דציבורא
דובר 2: אולי יש עוד מילה, שבכל אופן לא יגללו את כל המגילה. מיד שסיימו אפשר ללכת הביתה, הולכים עכשיו לעכב את הציבור. מי שאין לו מנהג זה אומר שזו טירחא דציבורא, כי כשסיימו לקרוא את המגילה אפשר ללכת הביתה. אבל פעם שיש את ההלכה, צריך בכל מקרה לגלול את כל המגילה, והרמב”ם הרי אומר עוד שלא יברכו כל עוד לא סיימו לגלול, זה בכל מקרה ייקח עוד זמן.
דובר 1: נו נו. תורה’לעך. יפה מאוד.
הלכה י”ג: איסור הספד ותענית – י”ד וט”ו
דובר 1: י”ג, שני ימים אלו, י”ד וט”ו, שהם שני זמני הקריאה העיקריים, אסורים בהספד ובתענית בכל מקום.
בני הכרכים שאינם נוהגים ט”ו בפועל, בני העיירות שאינם נוהגים ט”ו בפועל, שני ימים אסורים בהספד ובתענית.
רגע, רגע. זה אסור לכל אחד. מה שאתה גר בירושלים לא אומר שאתה יכול לבוא ביום י”ד עם אבלות. אסור בהספד ובתענית. אבלות מזה… אבלות שווה הספד ותענית. אוקיי. ראשי תיבות. הספד ותענית, ראשי תיבות ה”ת.
אממ… הלאה… או שנה מעוברת אין בעיה. לכאורה, לכאורה היה… כן, שנה מעוברת זה מה שדיברתי אתמול על אחדות גדולה של כל היהודים, כי כל היהודים קוראים את המגילה באותו יום. יפה מאוד.
בני הכרכים, בני העיירות, שני ימים אסורים בהספד ובתענית, בין הראשון בין השני.
אנשי כפרים – מותרים בהספד ותענית ביום קריאתם
אנשי כפרים שהקדימו לקרוא בשני ובחמישי ימים שלפני פורים, מותרים בהספד ובתענית ביום קריאתם.
אהא, מעניין. זה לא יום של שמחה. אסורים בהספד ובתענית, ושני ימים אלו, אבל הם קוראים בהם. מעניין מאוד לגבי… זה מתאים למה שלמדנו אתמול, שאנשי הכפרים זה לא הפורים שלהם. הכרכים הפורים שלהם ביום אחר. אצל בני הכפרים רק מצוות מקרא מגילה ביום אחר. הפורים נשאר עדיין פורים. זה מתאים אבל לא עם התורה שלי שזה הולך ביחד. אוקיי.
תראה, אנשי הכפרים הרי, בקושי שהם יודעים סתם כך לקרוא, עוד לקרוא מוקדם, זה כבר סוד של שום מצוות התורה.
אוקיי.
הלכה י”ד (בערך): מצוה על בני כפרים ועיירות – שמחה ומשתה ומשלוח מנות
דובר 1: מצוה י”ב על בני כפרים ועיירות. אומר הרמב”ם הקדוש, מצוה על בני כפרים ועיירות ביום חמישה עשר מן הכרך. ומה המצוה? סתם למה הוא מתחיל עכשיו ברעננות כזו? את הדבר הזה הוא כבר אמר, אבל הוא רוצה לסכם את זה כאן. להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות.
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’ (המשך) – הלכה י”ד-ט”ז: שמחה ומשתה, מלאכה בפורים, מתנות לאביונים, משלוח מנות
—
הלכה י”ד: מצוות היום – שמחה ומשתה ומשלוח מנות
אוקיי.
מצוות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, זה הרמב”ם הקדוש, מצוה לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים. ומה המצוה? הוא מתחיל עכשיו ברעננות כזו. הוא הרי כבר אמר את זה, אבל הוא רוצה לסכם את זה כאן, להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות.
כן, אפילו לבני הכפרים שלא קוראים היום, אבל היום הוא יום משתה ושמחה. שמחה ומשתה, לא כמו שאנחנו אומרים. י”ד. זה יפה מאוד שזו הלכה י”ד, כי הוא רוצה עכשיו לומר שהמצוה של יום י”ד היא גם לבני כפרים, אפילו אם הם הקדימו, אבל יום י”ד נשאר היום של שמחה וכל שאר המצוות. כן, זה המשך ממה שהוא זה עתה אמר. ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים. ומה היום? יום שמחה ומשתה. במגילה כתוב משתה ושמחה, לא? יש רמב”מים אחרים שאומרים בלשון שמחה ומשתה.
אוקיי, שאלה טובה. אה, יש תוספות יום טוב שעמד על שמחה ומשתה. היה כתוב משתה ושמחה, לשון אחר משתה ושמחה. משלוח מנות לרעים ומתנות לאביונים.
חידוש: “שמחה ומשתה” לעומת “משתה ושמחה” – סדר הלשון ברמב”ם
יפה מאוד. משתה ושמחה, אמרו שהמשתה מביאה שמחה, נכון? שותים וכך שמחים. הרמב”ם אולי סבר ששמחה מביאה משתה, הא? לא, כי הרמב”ם סבר ששמחה לא מתכוונת להתרגשות שאחרי השתייה. ההוא זה משהו שכרות, זה משהו אחר, זה משהו הוללות, זה פריקת עול, שגם חשוב בפורים. אבל השמחה עצמה הרי אצל הרמב”ם היא הרבה יותר מאוזנת, שמחה רגועה.
מה שזה לא יהיה, כן, זו הערה כללית, כללית. יפה מאוד. ומשלוח מנות לרעים ומתנות לאביונים. יפה מאוד.
אמרו שאולי נשאל עוד. יפה מאוד.
קריאת המגילה, אומר תורה, אפשר לחזור על התורה? לא.
—
הלכה י”ד (המשך): מלאכה בפורים – “אינו רואה סימן ברכה”
ומותר בעשיית מלאכה. אפשר להוסיף חרוזים? כוסית. ומותר בעשיית מלאכה, אף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. הוא אומר, דיברנו קודם שהיתר תענית זה היתר, עושה מלאכה אינו רואה. עד כאן, אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים…
דיון: מה פירוש “אינו רואה סימן ברכה”?
מעניין, כל המפרשים אומרים שהוא אינו רואה סימן ברכה, אבל אני מתכוון כשהגמרא אומרת לגבי מי שעושה מלאכה בחול המועד, אומרים רק על מה שעשה עכשיו, או על… אתה זוכר שהגמרא שואלת שאלה כזו? כמו מי שעושה מלאכה הכוונה ממה שהוא עושה עכשיו בערך, או הכוונה בכלל, שהוא ימות עני. מותה מלאכה. אז צריך לדעת כאן גם אם הכוונה…
אתה לא מסוגל. זה דבר חכם מאוד של חז”ל. הם אומרים, אני יודע, יש לך עסק קשה, אתה צריך לסגור את העסקה. אבל בואו נהיה ריאליים, מתי העסקה תצליח יותר? כל היהודים רוקדים בבית הכנסת, ואתה עושה עכשיו עסקאות.
דבר אחר, מה שאומרים הרי שמי שתפקידו לספק מזון… כל התירוץ של בני הכפרים הוא כי הם הרי עסוקים לספק מזון. לא, אני אומר לך, רואים שמתחשבים בזה, מספקי מזון יש להם תפקיד חשוב. עבודה כאן הכוונה לא לאופה, יכול להיות סתם עבודה אחרת. מי שתפקידו… כלומר, יש הלכות שמחלקים, לא? מי שעושה מלאכה הכוונה כנראה לא ליהודי שמבשל דגים לעיר. לא כאן עבודה, כי הוא חלק משמחת יום טוב. נכון, לא עבודה. הכוונה להיכנס לעבודה. לא, הכוונה עבודה. לא, עושה מלאכה הכוונה העבודה, כן. מי שעושה מלאכה לא מתכוון לומר שיש חומרא כזו של לא לעשות מלאכה כמו למשל מלאכה.
אסור לנהוג כשאתה שיכור, ובפורים כולם בחזקת שיכורים. אבל עצם הדבר, גברים לא עובדים בפורים. נשים לא יודעות את זה. נשים לא נוהגות לעשות. כן, יש עניין מעניין שלם, ימי אידם מפסיד. לא ברכה. רק, מכאן לומדים שכל השנה יש ברכה מהעבודה. בפורים אין סימן ברכה. אפשר ללמוד מכלל לאו הן. כל השנה כשיהודי עובד יש לו סימן ברכה.
חידוש: “אינו רואה סימן ברכה” – הוא לעולם לא ייהנה
לא, אמרתי משהו אחר. ליהודי הזה אין סימן ברכה למה? כי בכל העיר שהוא נוסע, הם רואים עוד איך הוא עובד. כך זה ילך כל החיים.
הוא לעולם לא ייהנה. הוא לא ייהנה מסימן הברכה. הוא יכניס עוד ועוד כסף, אבל הוא לעולם לא ייהנה. כי אם הוא לא נהנה בפורים, ממה הוא כן ייהנה? כשהוא יעשה חתונה, הוא גם יהיה עסוק בלשלוח תודות מהחתונה. אוקיי. כן? לא פשט רע. זו עובדה, זה לא כמו כלל. כן? מישהו הוא סוג כזה של אדם שלעולם לא רואה סימן ברכה, הוא תמיד מזיע. פורים גם לחץ בשבילו. אוקיי.
שאלה: גיוס כספים בפורים
צריך לדעת, מגייסי כספים שמלאכתם גיוס כספים, נהיית שאלה גדולה. כי בפורים הם עדיין עסוקים בעבודתם ובמלאכתם, וזה כולל הרבה אנשים. לא? הוא מסביר למה הרבה מהם לעולם לא רואים סימן ברכה.
מקור: שאילתות דרב אחאי והגהות מיימוניות
הדבר של “אינו רואה סימן ברכה” הוא מהשאילתות. הגמרא אומרת שם שרב לטייא שאל, או רב, מה שהוא מראה לו. השאילתות אומר שמי שעובר, באה עליו הקללה שרב נשבע “לגבי זרוק, ומשוך, והעשרה לנגדאי”. ושם הגמרא אומרת שזה היה במקום שלא היה מותר. מעניין. כן, רק כי הרמב”ם הרי אומר “אמרו חכמים” באופן כללי, מוסיף ההגהות מיימוניות שבאותה גמרא מדברים רק כשמישהו משנה ממנהג המקום.
אף שצריך לדעת שהרמב”ם אולי למד אחרת, לא רואים שסימן ברכה הוא דווקא רק מהשאילתות. רב אחאי למד כך, או הוא עבר, ההגהות מיימוניות מביא עוד.
אה, הם אומרים שמריבות עוד נמשכות, כתוב שהמנהג לא לעשות את ה… מה? קריאת כתובתה לוחות יש כאן. אני לא יודע, בואו נמשיך הלאה.
—
בני כפרים – הקדמת מתנות לאביונים לעומת משתה ושמחה
בני כפרים כבר למדנו. בני כפרים שהקדימו וקראו בשני ובחמישי, אם חילקו מתנות לאביונים ביום קריאתם יצאו, ואם לאו לא יצאו. אבל משתה ושמחה, הקדימו לא יצאו. משתה ושמחה אי אפשר להקדים, רק בזמן הנכון.
נכון, אני יכול להבין מאוד, כי מתנות לאביונים, לכל היותר נתן ליהודי צדקה ביום הלא נכון, לא שקר כזה. וסידור ספרדי שכתבנו לעיל, אבל מה שהוא אומר שזה מנהג כל ישראל בא מהלכות של רב האי גאון, שהוא מביא.
אוקיי. יפה מאוד. ההלכה הבאה. סידור ספרדי שכתבנו לעיל, אבל משתה ושמחה אין נוהגין לעולם אם אדם חשוב הוא לא מחויב בזה. מה הפשט של זה אני לא יודע. על כל פנים, חייב להיות ביום.
—
הלכה ט”ו: סעודת פורים – כיצד חובת סעודה זו
אוקיי. כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. “נאה” זה לא תואר, “נאה” זה “כפי אשר תמצא ידו”, כלומר מה שנאה ויפה. מה הכוונה נאה ויפה? איש לפי עושרו ועני לפי עניו. כן, אין שיעור מסוים. אה, מצוין. וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. ואז הוא רשאי לקרוא את המגילה, כפי שלמדנו קודם שמותר.
—
הלכה ט”ז: משלוח מנות
וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר “ומשלח מנות איש לרעהו”, שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים “ומשלח מנות איש לרעהו”. מצוין. כלומר משלוח, הרי יש כאן תנאי סמוי שאני נותן לך בתנאי שאתה תיתן לי. זו הרי הגמרא, המעשה הוא הרי ההלכה בגמרא, אבל זה מחליף את המעשה. צריך להבין מה עובד כאן.
—
הלכה ט”ז (המשך): מתנות לאביונים
אוקיי. וכן חייב לחלק לעניים ביום הפורים. מה הוא מחלק? אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, משום שנאמר “ומתנות לאביונים”, שתי מתנות לשני עניים.
הוא אומר, הרי צריך להיות מוסף פורים, כי ה”כל הפושט יד נותנים לו” היה מוסף פורים.
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק ב’ (המשך) – מתנות לאביונים (המשך), אין משנין מעות פורים, שמחת עניים, עתידין ליבטל, ראב”ד, משלוח מנות
—
הלכה ט”ז (המשך): מתנות לאביונים – “אין מדקדקין במעות פורים”
לשון הרמב”ם: “אין פוחתין משני עניים, ונותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלים, שנאמר מתנות לאביונים, שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו.”
זה חרוז עם ה”אין מדקדקין” של “יהודים”, “יהודיים”. מבינים? יהודי, יהודי אחד, יהודי עם שני יהודים, הכל אותו יהודי, הוא מבקש כסף. בא גוי שמתחזה ליהודי, אבל אין מדקדקין, “כל הפושט ידו ליטול נותנים לו”.
כן, העולם מדבר על סיבות לגבייה, ויש להם טעות מצחיקה. הם חושבים שיש חיוב שלכל מי שמבקש צריך לתת. זה לא אומר שזו קולא. הכוונה היא שה”מתנות לאביונים”, אה, יוצאים ידי חובה בזה. לא מחכים עד שבטוחים שהוא אביון מהודר. מי שפושט יד, מי שבא… אבל הרי יוצאים ידי חובה. בערך מה שהעולם מבין, שבפורים צריך להיות רחב לב, ולא מטרידים אנשים לשאול “מי אתה?”. אז, ברוך הא-ל ש… אבל גם כל השנה, כי הגמרא אומרת שה”עניים שאינם הגונים” קיימים מסיבה, כדי לתת לאדם מסוים הגנה. כלומר, זה לא באג, זה פיצ’ר.
דיון: גוי שמבקש – “מפרנסים עניי עכו”ם עם עניי ישראל”
לא, כי הייתה לי את זה עכשיו, ראיתי בקבוצה גדולה שמישהו העלה, “שימו לב” שהוא ראה בחניון פלוני מישהו מחפש כסף, והוא גילה שזה גוי. אני לא מבין! יענקל, אל תלמד פסק, הלכה, כתוב בכל מקום, “מפרנסים עניי עכו”ם עם עניי ישראל”, וכתוב “כל הפושט יד”, פשוט תעזוב את השטות הזו! זה נורא שגוי קיבל כמה דולרים. זו גם לא פנטזיה של אנשים שמקבלים שם אלפים, זה שלוש מאות דולר מעיר שהוא לא צריך את זה, נו.
“מעות פורים” – קטגוריה מיוחדת
אוקיי, הלאה. “ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו”. הלשון “מעות פורים” קצת מעניין, לא? זה לא דיני צדקה, זה “מעות פורים”. זה בא לצדקה אחרת. צריך להשתמש בזה לפורים. זה כסף פורים. הכסף הזה משהו יותר שמח, הכסף הזה לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות. כסף פורים.
אני מבין שבעצם “משלוח מנות ומתנות לאביונים” זה… משלוח מנות זה לחבר שלך, אבל משלוח מנות זה דברים… לא, זה אחד… איך בעצם אפשר להסתכל שזה תורה בסיסית, כמו שהתורה אומרת למשל שבת. שבת לא אומר רק שאתה תשבות ממלאכות, אלא עבדיך וכל אחד צריך עכשיו לסבול. פורים בא יום יפה, יום של שמחה, אז יש גם הרחבה של מצוות.
יש אווירה מסוימת של פורים. האווירה כוללת שקוראים מגילה, מדברים על הנס, ושתהיה הרחבה, שמחלקים צדקה, שמחלקים אוכל, שתייה.
“ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת”
“ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת” מהסיבה הזו היום, כי… למה? שוב, “ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת”. מה העניין? לכאורה, להיפך! אם זו צדקה אחרת, הייתי צריך להיות יותר מחמיר, אז למה זה לא סתם מעלין בקודש? הוא אומר לא, כביכול כי זו המעלה עצמה. אז זה הווארט כביכול.
אני אומר שוב, אפשר לחשוב להיפך, משנין לצדקה אחרת זה עוד יותר טוב, כי כל השנה הרי כן יותר מדקדקים, אז כשהכסף ילך ליום יותר רציני, הוא יגיע טוב יותר לעני. אומרים לא, החלק של היום הזה הוא שזה יהיה מיועד לפורים.
ואני יכול להבין את הלב והמוח של האדם הזה, כי ברגע שאומרים לו “מעות פורים”, הוא קיבל עכשיו סכום והוא אומר, “אני רוצה דווקא לכבוד זה לתת ביום שלישי ירוק עם יישוב הדעת.” אוקיי.
—
הלכה י”ז: “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים”
מתנות לאביונים, זה הרמב”ם החשוב. מתנות לאביונים. כלומר, אנשים חושבים שהכוונה “שאין שם”, כאילו אין שם שמחה, אי אפשר לכתוב… “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים.”
מה כתוב לפני ואחרי? לא כתוב שזה התפקיד של הקב”ה? הרי זה הפסוק “כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”. איך אני שוכן? היכן הוא נדמה לשכינה. מה הלשון “עתיד”? שיום אחד הולכים לראות את זה בבירור. למה דווקא? זה לא ממש הפשט של הפסוק, אבל הקבלה, כפי שהרמ”ע מפאנו ואחרים למדו, היא שהקב”ה שוכן עם ה“להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.
לא דין במשלוח מנות – דין בסעודה
אז אנחנו יודעים שזה לא דין במשלוח מנות, אלא זה כמו שהרמב”ם אומר, “כל יום טוב כשאתה אוכל ושותה חייב אתה להאכיל לגר ליתום ולאלמנה”. זה דין בסעודה. זה דין שכשאתה עושה סעודה גדולה, אתה חוגג שבת… אוקיי, שבת צריך לדעת אם זה אותו גדר, אבל אתה חוגג סעודה גדולה, אי אפשר לעשות לעצמך לבד. “אין שמחה אלא שמחת קריתו”.
אבל למה הוא אומר כאן “שמחה גדולה מפוארה”? יש לי קשר עם שמחת קריתו על שמחת יום טוב. אבל כאן הוא לא אומר את ההיפך, שאם לא אז זה דבר פסול. צריך לדעת, זה כך לגבי יום טוב זה עוד יותר חמור מאשר לגבי…
—
הלכה י”ח: “כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר”
“כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר”. חוץ. זו הלכה. אני חושב שזה קשור ל“להחיות רוח שפלים”. כי כל הנביאים והכתובים… אבל מגילת אסתר, שעוזרת ליהודים שבורים, זה הדבר שנשאר לנצח, כי זה הקב”ה, שהוא לנצח.
“ועיקר הלכות של תורה שבעל פה, הרי הן כרמזים במשנת התורה, והלכות תורה שבעל פה אינן בטלות לעולם”. עוד דבר שהוא אומר, הדבר השני שהוא מתכוון, “אף על פי שכל זכרון הצרות יבטלו”, מה קורה עם כל שאר המצוות שנרמזות יותר בנביאים וכתובים?
דיון: מה עם מצוות בכתובים?
אין עוד מצוות מהנביאים.
מצוות של “אם תשיב משבת רגלך”, אני יודע, הרבה מצוות שיש…
למה זה אבל חלש יותר מהלכה של תורה שבעל פה?
יש רק מצווה אחת בכל הכתובים.
איזו מצווה?
מגילת אסתר.
אבל מה עם המצוות בכתובים שהרמב”ם כבר כן מנה?
“זכור את בוראך”, אין.
אין, אין מצווה שמישהו ימנה.
יש דווקא מצווה כתובה שם, אבל אין, אבל זה בוודאי יעמוד במסכת שבת.
אהה, שהמצווה מזה לא תלויה בפסוקים?
כלום.
אפילו המצווה של אסתר, אולי אי אפשר את זה, אבל המעשה הרי מאיר שם, כי צריך את המעשה.
מעניין.
פורים – זכרון הצרות או זכרון הישועה?
“ולא עוד אלא שכל זכרון הצרות יבוטל, שנאמר ‘כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני'”.
מה הקשר של הפסוק?
זה כמו “לא יאמרו עוד חי ה'”.
אה, ישעיה, כן.
ישכחו מכל הצרות.
“וימי הפורים לא יבוטלו, שנאמר ‘וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'”.
מה הפשט של המדרש הזה?
זה אומר שפורים הוא זכרון הצרות?
פורים הרי יותר חלק ממנו הוא זכרון הצרות, רובו הוא זכרון הישועה.
ה“וכלום וכלום שונאנו לאבדנו”.
פורים הרי שונה מכל שאר הימים טובים, שלמעשה לא קרה כלום ליהודים.
ובפסח הם מאוד סבלו, אבל לא סבלו מספיק שהם ממש ייהרגו.
פורים הרי שונה.
הכי פחות, בפורים מזכירים הכי פחות את הצרות, כן.
חנוכה כבר בית המקדש היה חרב, והם עשו הרבה חורבן.
צרה, כלומר כל הגלות, כל העניין של להיות בגלות.
—
השגת הראב”ד – “דבר אדיוטות הוא”
בא הראב”ד עם לשון חזקה, “דבר אדיוטות הוא”.
זו דרך קלאסית יפה של המחבר, הדרך של הסמ”ך. כן, הוא מתכוון לזה. זה… המקור הוא הרמב”ם. הרמב”ם הוא מקור טוב. כן, זו משנה שלמה שהוא מביא שהגמרא מחליפה כאן.
נפקא מינה למשלוח מנות – “עתידין ליבטל”
זה אומר רש”י, שנה אחת הוא אכל אצלו בפורים, ובשנה הבאה אותו אחד בא לאכול אצלו בפורים. אבל זה לא מתאים להלכה של הרמב”ם. אי אפשר לקיים מצוות שלוח מנות כך. אבל מאוחר יותר עד אחד. כן, בזה אומר הרמב”ם את הדרך של אני שולח לו והוא שולח לי. מתי? כל אחד יצא ידי חובה רק שנה אחת. אי אפשר לצאת ידי חובה שנה אחת עבור השנה הבאה. כי אני אוכל עכשיו כדי שאוכל להחזיר לך בשנה הבאה.
ועל זה אומרים, אה, את זה אפשר לעשות רק אם זה לא עתיד להתבטל. כי אם זה עתיד להתבטל, אי אפשר עכשיו לקיים מצוות שלוח מנות במחשבה כי בשנה הבאה אני הולך לתת לך. כי אולי זה הולך להתבטל בשנה הבאה, חגא לא יחום השבע, אבל אנחנו יודעים שזה לא הולך להתבטל, אפשר אפילו עם שנה אחת על הבאה.
פסח לעומת פורים – “כל דכפין ייתי ויכול”
פסח אי אפשר, כי אי אפשר שום פסח גם לא. לא יודע. כן, בפסח אומרים בבירור, כל דכפין ייתי ויכול, אבל רק השנה, אבל לשנה הבאה בארעא דישראל. אין… אה, כאן מדברת התורה, פורים. לא צריך להתפלל כל שנה. בפסח לא צריך כל שנה להזמין אורחים. בפסח צריך כל שנה מחדש להכניס, שומע? בפסח צריך להכניס אורחים כל הזמן. למה? שנה הבאה? לשנה הבאה כבר נלך.
אבל פורים? השנה אני נצרך, השנה אני לא הולך לחלק, השנה אני רוצה לאכול אצל חברי. עם זה אני מקיים המצווה. אם זה…
ואפילו מצד המקבל, שלא ילך לאיבוד.
מה שאין כן פסח, אם אני לא הולך לחלק השנה, לשנה הבאה אני הולך להיות בארץ ישראל.
פורים לעומת פסח: הכנסת אורחים – החילוק בין אחריות חד-פעמית לאחריות מתמדת
פורים לא צריך להזמין כל שנה – פסח צריך כל שנה מחדש להכניס
פורים לא צריך להזמין כל שנה… פסח לא צריך כל שנה להזמין אורחים. פסח צריך כל שנה מחדש להכניס… שומע? פסח צריך להכניס אורחים כל הזמן. כי מה שנה הבאה? לשנה הבאה אני לא הולך להיות.
אבל פורים, השנה אני נצרך, השנה אני לא הולך לחלק, השנה אני הולך לאכול אצל חברי, ועם זה אני מקיים את המצווה. אם יהודי הוא שנה אחת בפורים מצד המקבל, שזה לא ילך לאיבוד, כי לפורים אין המשך.
החילוק העמוק יותר: מצב זורם בפסח לעומת קיום חד-פעמי בפורים
מה שאין כן פסח, אם אני לא הולך לחלק השנה, לשנה הבאה אני הולך להיות עני, לא יהיו יותר עניים.