The Secret of the Night of Watching and the Future Redemption

A Lesson for Parashat Bo | Part 1

Introduction: The Story of the Exodus for All Generations

Gentlemen, this is Parashat Bo 5786. One of the verses that concludes the account of the Exodus from Egypt in this week’s Torah portion – the story of the Exodus appears several times, the commandments of the Exodus, but one of the conclusions, after it states that they left Egypt, just before it says “This is the statute of the Passover,” it already states what will be for all generations – the verse concludes as follows:

> “It is a night of watching for the Lord, to bring them out of the land of Egypt; this is that night for the Lord, a watching for all the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42).

In other words, as we have learned many times on this topic from the verses in Parashat Bo about the Exodus, it is very clear from the parasha, as we see at the beginning of the parasha “so that you may tell in the ears of your son and your son’s son,” that the parasha is not written as a “historical account.” Which actually, for example now when we tell the story at the Seder of the Exodus, we look into Parashat Bo and see what happened.

But in a certain sense, directly, the story itself may have happened, but it was certainly written in a way that it should be part of the continuation of telling the Exodus, of the remembrance of the Exodus, of the commandments of the Exodus, of the practical implications that the Exodus makes in all generations. The story is already written this way, and indeed, the story already happened this way, as the story tells, that why “I have hardened his heart and the heart of his servants”? In order “that I may place these signs of Mine in his midst,” “so that you may tell.”

And here one must understand the verse very well. The verse is one of the verses that most strongly brings out the point:

1. “A night of watching” – the night was watching for the Lord to bring them out of the land of Egypt. This is first.

2. “For all the children of Israel throughout their generations” – second, it is watching for all the children of Israel throughout their generations.

It was watching for the Lord, and it also becomes watching for all the children of Israel, and not just for all the children of Israel, but throughout their generations. We must understand what is the secret of this verse, what we can make of it.

—

The Words of the Holy Zohar: The Secret of “Leil” and “Lailah”

The Holy Zohar noted an interesting thing. I don’t know if this is precise, I need to check, but the Holy Zohar notes that the verse begins with the word “leil shimurim” [night of watching], “leil shimurim hu laHashem” [it is a night of watching for the Lord], and at the end it says “hu halailah hazeh laHashem” [this is that night for the Lord].

It could certainly be that “leil” is in the construct form, that “the night of watching,” “leil” is when it stands alone, so perhaps this is simply the plain meaning. But the Zohar thought that here lies a secret.

The Difference Between “Na’ar” and “Na’arah”

And the Zohar says thus, there is a verse “if there be a na’ar [young woman] who is a virgin” (Deuteronomy 22:23). “Na’arah” says the Zohar – further this is a midrash from the Zohar, according to the plain meaning “na’arah” is simply “this is the,” “na’arah” is usually written in the Torah most of the time almost without a heh, it is written “na’ar,” and we read “na’arah,” because the tradition says that here there is a kamatz, we read “na’arah.” Sometimes it is written “na’arah” with a heh, the heh is essentially a ‘mother of reading,’ it is essentially the heh telling us to read it with a kamatz.

But the Zohar says an interesting thing, the Zohar wants to make a drash from this, and the Zohar says that here lies a secret: that “na’ar” is interesting, meaning here is a “na’arah” that we call, and this is written in the Torah the same way as a “na’ar.” “Na’ar” means a male, so to speak, a young one, and later she is called “na’arah,” meaning she is now like a female.

The Zohar says that there are two states [stages] of every female:

* The first state: she is called “na’ar” without a heh. This means as long as she has no male, as long as she has no union with a male, she is still called in the aspect of “na’ar” without a heh. Interesting, because this is the masculine form, but the point is that the completeness of the female, the completeness of the receiving attributes, is only specifically when she is connected, when she is together with the male. As long as she is only alone, she is as if she is a male by herself. Must she be a thing unto herself? This is a deficiency. Well, this is not a fulfillment, this is a deficiency.

* The second state: when, the moment she receives males, when she becomes united, then she is called na’arah.

The Aspect of “Leil” and the Aspect of “Lailah” in the Holy Shechinah

The Zohar says, this is the same type here. “Leil” means the Shechinah, “lailah” means the Shechinah. This is written in the Zohar, it is written in the Rebbe many times, that which the Torah emphasizes “the Lord your God brought you out of Egypt lailah [at night]” (Deuteronomy 16:1). “Lailah” does not mean ‘at night,’ yes? It’s an interesting verse. It says “He brought you out of Egypt lailah.” This language appears several times, yes? Lailah. How does it appear here? “And Zipporah fled lailah,” “And Pharaoh arose lailah,” “And he called to Moses and Aaron lailah.” It also says “the Lord brought the children of Israel out of Egypt lailah.” There is a verse in the book of Deuteronomy.

“Lailah” the Kabbalists interpret, not meaning at night, at night, at nighttime, that should be simply the plain meaning. The night took them out. What does the night mean? Rather it is the attribute of night. It says in the Gemara the attribute of night. The attribute of night, this is the Shechinah. The Shechinah took the Jews out of Egypt.

But the Shechinah has two states:

1. The aspect of “leil”: The first aspect, the first state, the state before the union, this is called “leil.” It is not yet “lailah,” it is still “leil,” it is still a half.

2. The aspect of “shimurim”: When after there has been a union, it is called “shimurim.” Shimurim is from the language of “and his father watched the matter” (Genesis 37:11), she waits. Usually shamur, shamur means zachor v’shamor [remember and guard]. Shamor is at night and zachor is by day. Shamor means she is guarded or she is protected. Why is she called by the name shamur? Because she needs to be protected from the kelipot, because she is guarded for her husband, guarded for her husband, guarded matzah.

So here he says thus, that “shimurim” implies that she is still waiting. She is not yet united, she is indeed guarded, she is designated for her husband, she is already ready to unite with her husband, but she is not yet. She is shimurim for Hashem, for Yud-Kei-Vav-Kei, to the name Havayah, the Tiferet.

—

The Secret of Union: The Inclusion of the Female Within the Male

Later however she becomes “this is that night.” Interesting, suddenly it says “hazeh” [this]. This means, it fits with what we say, that “lailah” is when there is already a male present. This means, “lailah” is more feminine language than “leil” perhaps. But when we have said that here there is like a paradox [contradiction]: when she becomes connected with the male, when there is a union, then she is called “lailah,” and then, says the Zohar, she is called “halailah hazeh laHashem” [this night for the Lord].

This is the “night of watching for all the children of Israel throughout their generations,” that the generations need to be a greater level, need to make a union, which then will be “hazeh” [this – masculine]. Then the night will not be called feminine language, even though then she is first a female, but then she will be called masculine. Why? Because the Zohar says here a principle:

> “In a place where there is a male, she is not called except female” [meaning, she is included in him].

This means, for example, so to speak, a parable: if one enters a house where there is a male, where there is good shalom bayit [domestic harmony], there is a union, one does not praise the wife by herself. If one praises the wife by herself, usually, certainly the wife does very much, “praise Him Zion and Egypt” (Psalms 87:4 – by way of expression), but when there is a place of a male, he arranges, he, so to speak, controls, he gives the form to the whole thing, one praises the male, and in this the female is included, because this is the whole point of the female, that she should be included with the male.

So [So], when there is a weak male, a weak union, then one speaks only of the male, and automatically in this the female is included. This is the secret, that for example we say that there is the name Havayah and the name Adnut:

* The name Havayah points to the male.

* The name Adnut points to the female.

And automatically “what is not written is read,” we read, we don’t say only the name Adnut, and we need to have in mind that in the name Adnut lies the name Havayah. This is the secret, this is written in all the books, yes? One needs to have in mind that when one says Adnut, one doesn’t mean only Adnut, Adnut also simply means “my Lord.” Who is my Lord? My Lord is the Havayah. But when one says… Abraham our father said thus, but when it is further together, one no longer needs to say this, that this is included in this, when one only needs to say the closeness, and in this the name Adnut is already included. This is the meaning of elevation, this is the meaning that there is a proper union, a proper union is in this manner.

“This is My God” – The Complete Redemption

Regarding this, when it will be “this is that night for the Lord,” the female does not need to be mentioned at all. The Zohar says on this it is written “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2), this is “zot” [this – feminine] and “zeh” [this – masculine]. “Zot” is her and “zeh” is him. “This is my God and I will glorify Him” – this the Jews said when there was the completion with the Exodus in Parashat Beshalach. They mention only the “zeh,” they don’t speak of the “zot.” This is already after it has become “watching for all the children of Israel throughout their generations.”

Thus far the words of the Holy Zohar here in Parashat Bo on this parasha. You understand yourselves. And the Zohar says on this we are also waiting. As it is written in the Zohar, on this the Jews wait, “watching for the Lord throughout their generations.” Yes, meaning, that for generations, in the future to come, the future to come means today, yes, we are still waiting, we are still waiting “throughout their generations.” On this it is written “And it shall be said on that day, behold this is our God, we have waited for Him” (Isaiah 25:9), all for this “zeh,” not only for the “zot.” And on this we ask “as in the days of your going out from the land of Egypt I will show him wonders” (Micah 7:15), that it should be like your going out from the land of Egypt, but not the first level of the Exodus, but the second level, the “watching for all the children of Israel throughout their generations,” this is “behold this is our God,” this is what we wait for.

Until here [So ad kan] are the words of the Zohar, the words of the commentators on the Zohar. I won’t repeat more of what is written, but you understand yourselves.

—

Divine Service in Practice

Ah, so here I want to arrive, and it’s just a hint, it is written that whoever learns Zohar, whoever has vitality in this, is already itself an action, whoever knows what all these concepts mean to him. So I want to say what it means, one thing that the Baal Shem Tov and other Chassidic books, already a little before the Baal Shem Tov, have explained a little what this means. What is the practical implication? What is the meaning of this? Or what is the effect of this? Perhaps the meaning is the thing itself, what is the effect of this in this world, in the way of service.

So it is written, the Ramak explains in Sefer Gerushin, it is also written in the Arizal a little in discourses that mention the same matter, and I forgot to look here in Pri Etz Chaim on Pesach, he also mentioned this matter. Also in the Zohar, and not only in the Holy Zohar, in Pri Etz Chaim on Chanukah an interesting thing is mentioned. They all say there the point, an interesting point, they are all built on this Zohar in truth, and perhaps more Zohar, but this is certainly one of the great sources, and it is also built on a Mechilta. It is written in the Mechilta…

Chapter 2: A New Song – The Secret of the Masculine Redemption

Between “Shirah Chadashah” and “Shir Chadash”

But a salvation that is to come after which there is no subjugation, therefore it is written in masculine form. He brings a verse from Jeremiah (30:6), it is written: “Ask now and see whether a male gives birth,” the future redemption is called a birth of a male, “for now I have seen every man with his hands on his loins like a woman in labor…” Male, this is the language of the future.

And they bring – I don’t see here the language of the Mechilta, but others who bring it, bring on this – it is written in the future “Sing to the Lord a new song [shir chadash]” (Psalms 96:1), it doesn’t say “shirah chadashah” [new song – feminine], but “shir chadash” [new song – masculine].

And there are those who are precise in the Passover Haggadah, when we say “and we will say before Him a new song for our redemption and for the salvation of our souls,” there are those whose versions say “shirah chadashah,” and there are those who say “shir chadash.” And many have said that one should say “shir chadash,” because it is written in the Midrash that in the future there will be a “shir chadash.”

What is “shir chadash”? In masculine form. In masculine form means that after it there is no exile, this is the meaning of “shir chadash.” This is the language in the Mechilta.

And the Mechilta the Kabbalists have brought, already in Pri Etz Chaim on the festival of Pesach, and apparently the Arizal, the Ramak, they all mean this Midrash, they connect it to this Zohar, to this topic. But we already see in the Midrash that it is very important, that there was a deficiency in the Exodus, or all the redemptions that were, all the songs that were, that they are still in the aspect of female.

And this also lies hinted already in the Exodus, but “this night is watching for the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42), this “throughout their generations” is “as in the days of your going out” (Micah 7:15), this is in the future, that which still needs to be accomplished, this means truly the level of male.

And the simple meaning is simply, that male always points to a stronger level, a stronger, more powerful, more successful. And this is apparently the simple meaning of the Midrash that it will be in masculine form.

Women in Egypt and in Past Redemptions

The Arizal in Pri Etz Chaim on Chanukah says on this, all redemptions were through a female. The Chanukah [discourse] says that the Exodus for example was through Pharaoh’s daughter: “Pharaoh’s daughter to describe you” (Chronicles I 4:18), “Pharaoh’s daughter… whom Mered took” – this is Judah (Megillah 13a). She began the whole cycle of taking the Jews out of Egypt, saving Moses, and later there is Yocheved and Miriam.

We say that women are obligated in Chanukah candles, women are obligated in the four cups, “they too were in that miracle” (Shabbat 23a). Rashi always tries to explain that not only were “they too in that miracle,” but they made the miracle.

* There was at Chanukah, there was the miracle of Judith and the daughter of the Hasmoneans who made the miracle.

* There was at Purim, Esther.

All redemptions are perhaps aspects – there it says that it is the aspect of Hod, the aspect of female – and therefore it has no permanence. Because the aspect of female has no permanence, the aspect of male has permanence. This is the thing that is written in the Zohar and is written in all those places.

The Order of the Ramak: Torah and Redemption

What is the meaning of this? So we have a piece from the Baal Shem Tov, it is brought in ‘Toldot’ several times. The Baal Shem Tov said, and the Baal Shem Tov connected another piece from the Arizal to this, I believe that before this it was not connected.

That here the miracle of male and female, this we have discussed, is written in the Midrash, is written in the Zohar, is written in the Ramak. The Ramak says that therefore we see at the Exodus – this is already a piece of meaning that we can have to understand – we see that at the Exodus there was:

1. First the Exodus, first the redemption.

2. Afterward the Torah, afterward was the giving of the Torah.

This means, the aspect of female means redemption, the aspect of Shechinah, we were taken out of Egypt. Later we arrived at the giving of the Torah, Tiferet, Shavuot, this is “I am the Lord your God.” Therefore it did not have permanence, with this the tablets were broken and so forth.

But in the future we already have a Torah. So in the future there will be the aspect of male before the female, the aspect of Torah before the redemption. Redemption through Torah, redemption through Torah is a thing that has permanence.

So we already have a certain thing that we know what it is, we know a little what redemption means: faith you can say, redemption, Torah, knowledge – already a few more words.

The Innovation of the Baal Shem Tov: The Exile of the Female’s Knowledge

The Baal Shem Tov explained, connected another piece from the Arizal. The Arizal learned at length regarding the Egyptian exile in Shaar HaKavanot on Pesach and in Shaar HaPesukim here in these parshiot, that the Egyptian exile was an exile of knowledge.

Everyone who has ever learned ‘Maor Einayim,’ and he brings from the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov was very passionate about this topic of the exile of knowledge. Yes, there is also another thing called the exile of speech, which we discussed a week or two ago, also coming from the Zohar in Vaera. But there is besides that which there is the topic of the exile of speech – the exile of speech is also dependent on the exile of the Shechinah, as we have learned, Shechinah means “the mirror of speech” as opposed to “voice” which is Z”A [Zeir Anpin], this we learned about last week or two weeks ago, I don’t remember anymore.

But here there is a topic called the exile of knowledge. The Arizal has lengthy discussions about this, that the knowledge, this was the deficiency, Pharaoh had a hold on the level of knowledge, and when the knowledge was damaged, it goes back entirely to the whole parasha of Shovavim, the whole topic of the sin of emission from the mind which comes from knowledge, etc. etc. etc., everyone who has learned has already spoken about this on other occasions, the topic of knowledge that the Arizal explained.

עכשיו, הבעל שם טוב – זה מאוד מעניין, אני חושב שאין אולי ברור, צריך לבדוק טוב יותר את המפרשים שחשבו על דברים כאלה, אני חושב שיש ממש ראיה ברורה לגישה הזו – אבל זה פשט, זה לכאורה פשט שהבעל שם טוב מכניס בכתבי האריז”ל, פשט קבלי טכני, מה שהוא אומר.

ונדמה לי שכאן יש כמו הסתירה: אתה אומר שיש גלות השכינה, דעת היא הדעת, פרטות הדעת שהאריז”ל מדבר עליה היא תמיד הדעת של הזכר. אז מה ההיכי תמצא?

נראה שהבעל שם טוב הבין שצריך להבין שהנושא העיקרי של יציאת מצרים, הנושא העיקרי של גלות מצרים לא היה – או לפחות הגאולה, אולי היה גלות, אבל הגאולה לא כל כך פעלה על תיקון מדרגת הזכר.

אגב, אין תיקון שלא על ידי זכר, את זה צריך להבין טכנית בקבלה, אחרת מתבלבלים. אבל הריז’ינער הבין שאם יגידו שמדובר בגלות הדיבור, מדובר בגלות השכינה, אבל הבעל שם טוב עשה עקימה, שמה שכתוב דעת, הכוונה דעת הדיבור, דעת הנוק’ [הנוקבא], הוא קורא לזה, דעת הנקבה.

וזה בוודאי בנוי על כל המדרשים, כל המקורות שלמדנו עכשיו, שאמרנו שכתוב מפורש בזוהר, כתוב במדרש, כתוב במפרשים, שיציאת מצרים הייתה רק מדרגה של בחינת נוק’.

באמת זו לא סתירה, כמו שאמרנו טכנית, כמו שהרמ”ק מסביר כאן, בוודאי יציאת מצרים גם הגיעה לזכר. אבל הנקודה היא שזה היה העיקר, זו השאלה מה העיקר. השאלה היא, אפשר לומר איך זה מתחיל, כן? לומד איך זה מתחיל.

* זה מתחיל, אם זה מתחיל עם נקבה, אז יש חיסרון בזה, כי אז הנקבה היא כלי שואלת, זה על דרך בחינתה.

* מתחיל עם הזכר, אז יש לזה יותר קיום.

זה החלק הטכני. עד כאן טכנית.

ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות

הבעל שם טוב אמר שממילא, גלות הדעת, או גאולת הדעת, שהייתה ביציאת מצרים, הייתה בעיקר גאולת דעת הנוק’, דעת של השכינה, דעת של הדיבור, ועל זה זה לא דבר שיש בו קיום.

זה לאו דווקא מה שהוא מתכוון לומר, מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו היום, כמו שלמדנו בשבוע שעבר את המכתב של הבעל שם טוב, כן? איך מביאים משיח? איך מביאים את הגאולה? גאולה פרטית, כן? גאולה פרטית היא גם הרי מעין והכנה וצירוף הקטן ביותר של כל הגאולות הפרטיות היא הגאולה הכללית.

איך מביאים את הגאולה הפרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה’, מה שהבעל שם טוב לימד אותנו, כמו שהוא אומר “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז). הוא אומר, הוא מסביר שהגאולה לעתיד תהיה על ידי בחינה של דעת דדכורא, דעת של הזכר. זו המדרגה שחסרה לנו, ואנחנו קונים אותה גם על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבל זה כשכבר יש לה קיום.

אז מה ההבדל? מה ההבדל? הבעל שם טוב אומר לשון כזו, וזה ממש מחובר, אין שום ספק שהוא מתכוון לאותה בחינה ואותם לשונות כתובים על שניהם ב’תולדות’ ובמקורות האחרים.

* דעת דנוקבא פירושו שיודעים דברים. דנוקבא פירושו אמונה. מה פירוש בחינת אמונה? או שהם יכולים לומר כמו שלמדנו פעם מהזוהר בוירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה ודעת כללות. כן, אמונה, אחת המשמעויות של אמונה היא דעת כללי, לא דעת פרטי שאתה יודע…

זה החלק השלישי של השיעור. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין “דעת דנוקבא” (אמונה שבאה והולכת, חידוש העולם) ו”דעת דדכורא” (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות בכל פרט), ואיך יציאת מצרים היא היסוד לאמונה.

—

פרק ג’: דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם

המדרגה של דעת כללי ופרטי

מגיד שיעור:

רק שבינתיים אני יכול לומר כך: אני מקבל מהם, זה גם משהו. איך משהו עובד? אחד אומר כך: דיברנו הרבה פעמים על ההבדל של “על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו”, לומר שהכל זה הקב”ה. ואפשר… כל אחד מאמין באופן כללי, כמעט אפילו אתאיסט [מאמין] באופן כללי, וזה משהו.

אבל לומר על זה [שזו התכלית], זו כבר מדרגה פנימית, זה כבר אומר “מדרגות” דברים. בוודאי, הם לא מתכוונים לשלילה [שלא צריך את האמונה הפשוטה], הם יגידו – וזה צריך לזכור – שכשאומרים שיש מדרגת “אמונה” שהיא מדרגה קטנה יותר מ”דעת” (כי דעת גדול יותר), זה לא אומר שמי שיש לו דעת אין לו אמונה. אלא להיפך, זה ההבדל: “העיקר תמן נקבא” – כשאדם יש לו דעת, כבר בכלל מסייע אמונה. בוודאי יש לו גם את האמונה הכללית, זה לא החידוש. החידוש הוא: יש לו גם את האמונה הפרטית, ודעת פרטית כבר גובר על דעת.

דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם

הלשון של הבעל שם טוב היא על הנקודה שנקראת “דעת דדכורא” ו”דעת דנוקבא”. הוא אומר ממש שדעת דנוקבא פירושו חידוש העולם.

יציאת מצרים הייתה להוציא את הנושא שנקרא חידוש העולם. מה פירוש הדבר? שחידוש העולם פירושו באופן כללי האמונה שלכל יהודי יש, שכל יהודי מאמין או יודע, שהעולם כמו שהוא, הוא דבר שנברא. “דבר נברא”. חידוש גדול, חידוש העולם.

העולם הוא דבר נברא, העולם הוא לא דבר שיש לו קיום מעצמו, הוא לא “עומד לנצח”. נצח צריך דווקא בזמן, אבל במהות – הוא לא דבר אמיתי [מצד עצמו]. העולם הוא דבר נברא.

יכול להיות מצב שהעולם הוא טיפש, שיגרום להסתרה, שיגרום לגלות השכינה. שכינה, שכנות… “בדבר ה’ שמים נבראו”, דבר ה’, שזה העולם. יכול להיראות בגלות, יכול להיות לא מחובר למקור, ולא מחובר בכלל לדעת.

פרעה והטעות של “קדמות העולם”

כשזה נראה סתם, אפשר לחשוב שהעולם – כמו שהראשונים קראו “קדמות העולם” – כי העניין של קדמות העולם זו לא שאלה [סתם פילוסופיה], זה: העולם הולך להיות נצחי. “קדמות העולם” הוא מתכוון לומר, שהעולם הוא אמיתי, הוא נראה אמיתי. הוא נראה אמיתי.

זה פרעה, זו קליפת עורף, או בחינות דעת ד’נחש, שם אחר כך. פרעה ראה – “אני נראיתי, העולם נראה אמיתי”. פרעה אמר, קם בבוקר ואמר: כן, יש עולם ואני חלק מאיתנו. זה פירוש “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג) – זה אנחנו, אמיתי, דבר אמיתי אחד. אני אלוה.

כמה משה [רבינו] פעל ביציאת מצרים, הוא שהעולם לא כל כך אמיתי. הוא דבר נברא! חסר שהכל פעם היה [נברא], שזה כך אפילו כל רגע, אי אפשר כבר טיפה [בלי זה], חסר שיהיה בורא. הוא דבר נברא, חידוש גדול! ואין מספיק הכרת טובה על החידוש הזה.

אמונה בבחינת נקבה: “דבר שיש לו הפסק”

והייחוד, עד כאן ביאה, עד כאן שתי ביאות, תלויים בזה. בביאה… אה, ה’ אומר “יודע שלא הופסק”. כל בחינת נקבה, בחינת נקבה היא דבר שיש לו הפסק. כמו שאחד מבין שבחינת אמונה – בפרט אם מדברים על ההרגשה של אמונה – הוא יכול להיות אמונה באופן הכי מורגש או באופן הכי מופשט.

אין אמונה [שנשארת], אי אפשר לקרוא לזה “זה” – החלק שלא משתנה. אבל אמונה במובן שזה דבר שאני מרגיש, דבר שהוא דבר בפועל ממש, שאדם יכול לומר “שמע ישראל” – [זה צריך להיות] דבר שלא יופסק. [אבל מצד הטבע] אמונה היא דבר שיש לו הפסק. לפעמים הוא מרגיש כן, לפעמים הוא לא מרגיש. הוא כמו נקבה. לנקבה יש זמן, כן. לפעמים היא כמו נידה, לפעמים היא טהורה. זה הטבע, טבע של הלבנה, הטבע של הלבנה.

אה, יפה מאוד. אומרים בקידוש לבנה: “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם… וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה”. דבר יפה מאוד, “חסדך תחדש”, הבעל שם טוב אומר שכל יום יש התחדשות. מתוק מאוד. אבל למעשה, זה פירוש “אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק” [לשון הפיוט].

התועלת של “בחינת נקבה” (יציאת מצרים)

יציאת מצרים… עכשיו בואו נהיה ברורים, שאפילו אפשר שיהיה דבר ש”יש להפסק” יש גם תועלות גדולות, כן? אנחנו צריכים להכיר טובה. אנחנו צריכים להכיר טובה, קודם כל על זה. זה הפירוש הפשוט הראשון של “זכר ליציאת מצרים”. אנחנו מאוד מרוצים מזה, שיכול להיות רגע שיהודי ישמע, יבין, יסתכל שהעולם הוא דבר נברא.

“דבר נברא” פירושו לומר: פותחים את העיניים בבוקר ואומרים “מודה אני לפניך”, או אומרים “שמע ישראל”, ושם אני אומר: “וואו! יש עולם? זה לא הכל, זה לא הכל. זה דבר נברא. יש עוד אלוה של העולם, כן? זה דבר נברא.” זה חידוש גדול.

והרבה פעמים אנחנו לא שם, הרבה פעמים אנחנו שוכחים, הרבה פעמים “יש להפסק”, הרבה פעמים השכינה בבחינת גלות. שהגלות היא בדיבור – אי אפשר לדבר על זה אפילו יודעים את זה, כן? בהעלמה. יודעים מזה ואי אפשר לדבר על זה, מתביישים.

גלות הדיבור: הבושה מאמונה

התועלת השנייה… מה שאנשים מתביישים לדבר, להתפלל בקול, זה אחד. יש הרבה בחינות בזה. הוא יכול להתבייש, או – אני אומר – אנשים פשוטים מתביישים. אנחנו חיים בעולם, אפילו אני לא מדבר על העולם החסידי, העולם החרדי, אבל באמת, אנחנו חיים בעולם שצריך קצת להתבייש לדבר על אמונה. כי חוץ מזה שיש קושיות על זה אולי, זה לא העיקר. העיקר הוא שהחיות, מציאות העולם, העיתון – לא מחזיק מזה.

השבוע מישהו אמר בחדשות על משהו שזה היה “גזירה מן השמים”, והרבה אנשים אמרו: “אה, יכול להיות שלפעמים אדם צריך לקחת את האחריות שלו, וזו לא סתירה.” אבל אתה רואה ברור, מי שמסתכל בחדשות רואה ברור שזה ממש לפי שיטת החדשות, לפי שיטת העולם הזה, טיפשי לומר “גזירה מן השמים”. כאילו, כן, כי הכל אתה שולט. נכון, השיטה האחרת היא בדיוק כזו שטויות – על כן, אנשים יכולים לעשות, הכל לעשות, אפשר הכל לשלוט… נו, יהיה טוב. לא, צריך באמת לשלוט כמה שאפשר, וזו עצמה עבודת הבירור.

אבל אנחנו חיים בעולם שצריך… לא תמיד – לפעמים בבית הכנסת, לא שאני רוצה תמיד לומר, לפעמים בא לך הגל לומר אולי מילה של אמונה. אני לא מדבר על “אמונה” – אמונה לא אומרת לומר “שאני מאמין, אני לא מאמין”. אמונה אומרת לומר שאני באמת מחזיק כך! אני רוצה להחזיק שזו מצווה להחזיק כך. כן, זה הבדל גדול, צריך לדבר על זה הרבה זמן.

כשאני אומר אמונה, אני מתכוון שאנשים יגידו בשם עצמם. זה אומר דיבור, כן, לא דיבור [סתם]. כל עוד אומרים אחרי – “כתוב בספרים הקדושים שאמרת פרטים” – זו לא אמונה. את זה אתה אומר אחרי. זה עדיין הדיבור בגלות. הדיבור *לא* בגלות, מה שאומר: אני יכול לדבר לבד, כן, בשם עצמי, אני מחזיק כך. זה בגלות [שאי אפשר לעשות את זה].

הפעולה של משה רבינו: לעשות אמונה “נורמלית”

אז עכשיו, תדמיין שזה היה רק זה, שזה ממש היה חושך מצרים. זה ה”וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י, כא). “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר” (שם כג). משה רבינו פעל כל כך הרבה, התורה פעלה כל כך הרבה, יציאת מצרים פעלה כל כך הרבה, לנצח נצחים לדורות – אני יודע – פעלה שיכול להיות, יכול להיות לפעמים שלא יאכלו, יכול להיות.

הבעל שם טוב אומר בפירוש ש– כולי האי, זו מבט היסטורי – שמה שפעם היה, כך הוא מדמיין לעצמו, פעם היו אפיקורסים יותר גדולים, ופעם היו – כך כתוב ברמב”ם – פעם ממש רוב החכמים אמרו “עולם קדמון”, והעולם הוא לא דבר נברא. נגיד כך הוא הבין. והיום לא רואים, רואים שכן, זה דבר נורמלי. בזמנו של הבעל שם טוב זה היה דבר נורמלי, היום כבר חזרנו לזמנים הקודמים, אולי אני כבר טועה שוב חזרה, אני לא יודע, אלה הזמנים בזה.

אבל הבעל שם טוב אומר, מה הפשט? כי זה תיקון של העולם. זה בירור מסוים. הבירור מובן שהוא בדעת עליון, זה לא פשט שה… אבל יש, זו העבודה של צדיקים, של יהודים, של אנשים ששמים בעולם רעיונות מסוימים, שזה נהיה נורמלי. זו עבודה גדולה, את זה צריך לדבר עליו הרבה יותר בהקשר אחר.

העבודה של הרבי’ם, העבודה של צדיק, העבודה של כל יהודי, היא לעשות דברים מסוימים שיהיו נורמליים. משה רבינו עשה מספיק נורמלי שיהודי תופס דקה טובה, והוא אומר שהעולם הוא דבר נברא – יכול לעבוד, זה אפשרי. נכון, מחר הוא שכח. בשביל זה יש דבר שאינו נקבה, יש עוד דבר שאינו נקבה, צריך להתחזק כסדר באמונה, צריך להתחזק כסדר – זו עוד בחינה של נקבה, אבל יש לה לפחות, זה יותר טוב מגלות, הרבה יותר טוב מגלות, זה לבד רווח יותר טוב מגלות. זו בחינת נקבה, זו הבחינה של יציאת מצרים.

דעת דדכורא: “על צבאותם” – הצבא של אותיות

הבעל שם טוב שאומר, בחינת דעת… התחינה היא שכל אות – זה ממש הגבול של כתיבתו – שכל אות שיהודי התפלל, הוא רואה בה עולמות מתוקנים, הוא רואה בה עולמות, נשמות, אלוקות, הוא רואה בה בדיוק. אני מפרש בכל אות, אני מפרש בדיוק, כן?

באופן כללי להאמין בכל, אני מאמין – מתוק. כך אומר הרמ”א “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”, צריך לדעת בכל אות לומר פשט, בכל אות לראות פשט אלוקי, לראות מה המשמעות של זה.

אבל כל הנושא של הטובה שהשם, שהקב”ה עשה את כל העולם, “וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”, כולל השעות שזה לא טוב לאדם, על זה אומרים “יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. הרי כתוב “וְכָל צְבָאָם”, הרי כתוב השבוע “הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם” (שמות יב, נא).

כבר אמרתי על זה את הפשט של זה, ש”על צבאותם” פירושו שצבא – צבא גם אומר שכל דבר, כל פרט עומד על מקומו, זה הגיוני. אות ס’, זו ה”צבא אות”, אות ס’ בצבא של אותיות, יש עוד משמעויות בזה, אבל הצבא, צבא השם הוא הצבא של אותיות. זה אומר שכל נקודה, כל אות, כל דבר, כל חלק יש לו משמעות. זה לא סתם באופן כללי צריך להאמין שהכל עושה הקב”ה. לא, אני יכול לספר לך את הסיפור, תן לי לספר לך. הכל עושה הקב”ה זה דבר אחד, אני אספר לך.

“אוֹתוֹתַי אֵלֶּה” (שמות י, א) – הקב”ה עשה עשר מכות, זו כבר ממש השגה. זה אומר “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “ולא במאמר אחד יכול להבראות”? אפשר שתהיה אמונה כללית, אפשר להאמין שהקב”ה עושה הכל, אבל “ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים” – צדיק, השכר והפרעון האמיתיים, המדרגה האמיתית לצדיקים ורשעים היא מי שיכול לומר עשר מכות, הוא יכול לומר עשרה מאמרות, הוא יכול לומר בדיוק מה כל דבר הוא, מה הפשט של זה.

זו בחינת זכר, זו בחינת דעת. כל אחד יודע שדעת היא דבר שנשאר, כן? מה ההבדל בין אמונה לדעת? שהוא יכול אפילו לומר הרגשות – הרגשות שהיא סוג של אמונה, הולכת ובאה. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין את זה, הוא יכול לשכוח, יכול להיות לא במחשבה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת. הוא יכול לשכוח את זה גם, זו שכחה תמידית, זו הבחינה של שבירת הלוחות. אבל לימוד האמת הוא יכול אפילו לומר בנשמתו נשאר לנצח, בדעת המופשט שלו, בגוף שלו, שהוא כבר לא יסחב את עצמו.

פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – “לראות ולא רק להאמין”

כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר

כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר, כן? זהו ההבדל בין אמונה לדעת. אפשר אפילו לומר ש”רגשות”, שהם סוג של אמונה, באים והולכים. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין אותו – הוא אמנם יכול לשכוח אותו, יכול להיות שזה לא בתודעה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת.

הוא יכול לשכוח את זה גם כן – זוהי הבחינה של “שכחת הלימוד” – אבל על כל פנים, הוא יכול אפילו לומר שנשמתו נשארת קשורה. הדעת המופשטת שלו, שהיא למעלה מהשכל, זה לא משולב בדעתו, זוהי הבחינה של “זכור תמיד”, זוהי “אותיות ברכה” שמביאה קיום ושפע.

דעת היא ראייה ברורה

אבל הבחינה של דעת, זוהי ראייה ברורה. לא רק שמע, לא רק האמין, אלא ראה. “ראה” – זה נקרא דעת. זוהי הבחינה של “זכור”. זוהי הנוסחה של “לשבת ולמועד”, זוהי הנוסחה של תורה.

כל המעלה של תורה היא שאנחנו צריכים לעשות דבר חדש, אנחנו צריכים לעשות “הלילה הזה לה'”. ה”לילה הזה לה'” היא העבודה שלנו. זוהי עבודה רצינית מאוד, צריך לעשות כל מה שאפשר בעניין הזה.

בואו נקבל על עצמנו בשבועות שלומדים על יציאת מצרים [ימי השובבי”ם], שאנחנו לוקחים על עצמנו קצת יותר לתת כמה דקות בשבוע לזה, להבין, להתיישב בדעתו איך אפשר לראות. לא להאמין – להאמין לא עולה כסף, להאמין זה גם דבר יפה, אבל להאמין זה “דבר שיש לו אחר הפסק”. לקדושת ירושלים יש “אחר הפסק”, אבל לדעת יש “אחר הפסק”? דבר שאדם יכול להבין נשאר.

“טוב רוצה אדם בקב שלו” – המעלה של הבנה עצמית

הוא יכול לומר על פרט אחד – והאמת היא, כמו שאני אומר, “בכלל מסעי אמונים” – אדם יאמר: “הכלל הרי כולל את כל העולמות, והפרט האחד הרי רק דבר קטן אחד?” כן, אבל הדבר הקטן האחד – למרות שוודאי הדבר הקטן האחד בנוי על זה שכל העולמות קיימים – אבל את הדבר הקטן האחד אתה מבין.

יש דין [בבא מציעא ל”ח.]: “טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”. כן? יש דין: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” [תהלים קכ”ח:ב].

אנחנו יכולים להבין מעט מאוד, אנחנו יכולים להוציא מעט מאוד את הבחינה של “ראיתיך בעיני”, לראות בבירור, “מלא עיניך והתבונן בעיניך” – מעט מאוד. אבל קצת מזה, שווה הרבה מאוד מאמונה. הרבה מאוד. זו לא סתירה, להיפך, זה נכלל בזה.

וכשמדברים על זה, אדם אומר: “אני מבין את זה, אני מבין את זה”, נעשה שוב דרגות, את המדרגה הבאה נבין גם אותה. אבל להבין קצת את זה זה חלק גדול מזה. אני חושב שזה חלק גדול מלקחת על עצמו לראות, לראות “כי מעשיך מראים אותך”, עניינים נפלאים. זה לא רק דבר שצריך לומר ולחזור ולהאמין. הרבה מזה קל יותר לקחת על עצמו.

הסכנה של ענווה מזויפת

האמונה היא אכן “אני נכלל בדבר שגדול ממני”. וזוהי הגאווה של אדם שאומר: “מה, אני אנסה להבין? אני הרי לא מבין כלום, אני לא יכול להבין פירור אחד, טיפה מן הים”. עדיף לומר “קח אמונה”, תבנה את עצמך באמונה, כן? עדיף, במקום שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה – אני לא יכול, אהיה חסיד של מישהו שיודע את כל התורה כולה.

וזה אמת, הביטול. אבל מה למעשה זה בכלל לא ביטול כל כך גדול, יכול להיות שזה בא דווקא מגאווה גם כן. יכול להיות שיותר נכון לומר: “אני יכול לדעת הכל? אני יכול לדעת דבר אחד”. וחלק מלדעת זה לדעת מה לא יודעים, להיות ברור מה השאלה, מה התירוץ.

זו הרי אות. למשל זו אות, אות אחת. “לא תביאנו לידי אות אחת”. אה, אני רוצה להיות חסיד של רבי שיודע הכל ולומד את כל התורה כולה טוב מאוד. יפה מאוד, זה לא עולה לך. “לא תביאנו לידי אות אחת” – כשאתה רואה אות אחת, אות אחת, שתי אותיות, עשר אותיות – לא כל כך הרבה, כן? זה לא אחד על עשר. עשר זה מספר שאפשר עוד לזכור בעל פה. אחת, שתיים – כל אחד זכר אז לעצמו, כל אחד זכר את כולם. זו מדרגה חדשה לגמרי.

משה רבינו פתח את השער

וזוהי הפעולה של יציאת מצרים. שמאיפה לא היתה לנו אמונה, כמו שאומרים, כל יהודי למעשה – כמו שכתוב שם לגבי עשרת הדברות של יציאת מצרים ומתן תורה – על אותו דבר בהיסטוריה, כן?

אם לא היינו באים מכל המסורה, אם לא היתה לנו כל האמונה הכללית, כל המסורה, כל ההשראות שיש לנו – אדם כבר לא נולד היום, כבר היו לו דקות שונות של התעוררות, של דביקות, של אהבה, של השגה – לא הייתי יכול לעבוד על זה. אמת.

אבל משה רבינו כבר שבר את השער. הנקודה היא השער, הוא כבר פתח את השער, הוא כבר שם דם על הפתח, הוא כבר פתח את הפתח, הוא כבר פתח את השער. אפשר כבר לפעמים.

העבודה שלנו היא אכן להיכנס לשער הזה. צריך להתחיל לעשות איזה מקום למשהו כמו מקדש, משהו “מקדש ה’ כוננו ידיך”, משהו דבר קבוע. כן, “ה’ ימלוך לעולם ועד” זה לא רק על היום שהצליח אז הוא מולך, אלא זה דבר קבוע, זה דבר הקיים, זו בחינת “זכר”, זו בחינת זכר.

זוהי העבודה של היום. העבודה ביחס לדורות הקודמים, ביחס לאתמול, ביחס לאמונה הכללית שיש ליהודי – צריך קצת להקדיש זמן להבין בפרטיות כמה, כמה כן.