סיכום השיעור 📋
צום העשירי ונבואת יחזקאל
התנאים מביאים מיחזקאל על צום העשירי
יחזקאל הנביא היה בתוך הגולה, כדכתיב: “וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים” (יחזקאל א, א), ושם נאמר: “הָיְתָה עָלָיו שָׁם יַד ה'” (שם, ג). והנה יש להעיר בזה דבר מעניין, שישנו דיון תנאים במסכת ראש השנה (יח, ב) בפירוש הכתוב “צוֹם הָעֲשִׂירִי” שבדברי הנביא זכריה (ח, יט). ושני התנאים המובאים שם, הן רבי שמעון והן רבי עקיבא, מייסדים את דרשתם על פסוקים מספר יחזקאל.
רבי עקיבא היה דורש שזהו צום יום העשירי בטבת שבו סמך מלך בבל אל ירושלים, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: “בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה” (יחזקאל כד, ב), ועל משמעות נבואה זו עוד נדבר. ורבי שמעון טוען שיש לו שיטה טובה יותר, ש”צום העשירי” הוא בעצם בחמישי בטבת שבו באה השמועה לגולה, וגם זה פסוק מפורש בספר יחזקאל: “וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר” (יחזקאל לג, כא).
נמצא ששני התנאים מודים בנקודה אחת, שהפירוש לפסוק המדבר על “צום עשירי”, כלומר הצום בחודש העשירי – יש לפרשו דווקא על פי ספר יחזקאל (בפרקים כ”ד ול”ג) ולא על פי ספרי ההיסטוריה, כלומר ספר מלכים.
השאלה על הצורך במקור הזה והתחלת התשובה
והרי ישנם לנו ספרי היסטוריה בנביאים,. ויש בזה קושי, שהרי שאר הצומות – דהיינו צום השביעי, החמישי והרביעי – אנחנו יודעים את התאריכים שלהם מפסוקים בספר מלכים ב’ (כח) ובספר ירמיהו (פרקים לט ונב). כל התאריכים כפולים בשני הספרים הללו ומבטאים את אותו סיפור היסטורי; הרי גם בסוף ספר ירמיהו מופיעים פרקים היסטוריים שאינם גוף נבואתו אלא נספחו לשם.
והנה כאן, בעשרה בטבת או ב”צום העשירי”, כולם מביאים פסוק מספר יחזקאל שלכאורה אינו רלוונטי לסיפור ההיסטורי הפשוט. ולא שזקוקים אנו לספר יחזקאל כדי לדעת את תאריך תחילת המצור, שהרי התאריך הזה עצמו מפורש גם בספר ירמיהו ובספר מלכים, בדיוק כמו התאריכים ששייכים לשאר הצומות, ואין ביניהם סתירה (כמו שיש לגבי צומות אחרים) או פרט מידע חסר; המידע מפורש פעמיים בירמיהו ופעם נוספת במלכים, שנראה כהעתקה מאותו מקור.
על כן נראה שלומדים אנו מכך יסוד חשוב, והוא שקביעת הצום תלויה במשמעות נבואת יחזקאל כולה, שהיא נבואה מרכזית מאוד. האבודרהם (הלכות תעניות) מבקש ללמוד מכאן הלכה, מחמת שכתוב בנבואה זו “עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה”.
ספר יחזקאל כסיפור אחד
אכן מדובר בקטע מעניין ביותר, שכן יש להתבונן בספר יחזקאל מראשיתו כסיפור אחד רצוף, וכדרכם של נביאים שיש להם סיפור חיים המלווה את נבואתם. בספר יחזקאל הדיבור הוא בגוף ראשון, וגם אצל ירמיהו מצינו זאת אך באופן שונה.
יחזקאל מספר את סיפורו של נביא הנמצא בגולה, וזהו מצב תמוה ביותר. הנה הקשו בגמרא (חגיגה יג, ב; ובמכילתא דרבי ישמעאל, בא, א) כיצד תיתכן נבואה בחוץ לארץ? ותרצו בתירוץ דחוק, שהיה הנביא כבר בארץ ישראל קודם לכן. וכביכול כשאדם בא להיכנס לשמיים לקבל נבואה ומגיע מבבל, אומרים לו שאסור, והוא משיב שכבר “קנה כרטיס” בארץ ישראל ולכן מסתדרים עמו. רש”י (בפירושו ליחזקאל א, ג) מביא את הדעה על פסוק ‘היה היה‘, ש”כבר היה” הנביא בארץ, ויש המדייקים בפסוקים שישנן נבואות שמתאימות יותר להיאמר בארץ ישראל.
בכל אופן, התירוץ הזה נראה כדוחק, וכדרך התירוצים שבגמרא הבבלית, שאין בהם כדי לבטא באמת את עומק הבעיה או את פתרונה.
יחזקאל כנביא בגולה
ליחזקאל הייתה בעיה ממשית; הוא גולה, ולא סתם יהודי שגלה אלא מ”גולי יכניה”, שזוהי חצי גלות או אולי גלות שלמה. ישנו סיפור שלם על משמעות היהדות שם, שהרי בבל של תורה התחילה מיחזקאל ואנשי גלות יכניה. אותם יהודים שמשתמשים בתירוצים כגון “קניתי כרטיס בארץ”, טוענים בעצם שבמהותם הם ישראלים גמורים ורק בדרך מקרה הם נמצאים בבבל.
הנביא כצופה
בקיצורו של עניין, ליחזקאל יש בעיה. וניתן להבין זאת כך: קיימת בעיה קלאסית בלהיות נביא – או שאתה כשקרן או שאין מאמינים לך, אלו שתי האפשרויות ביחס שבין הנביא לחברה. אנו מוצאים זאת במאבקי ירמיהו ויחזקאל מול נביאי השקר. היו נביאים שנראו כחסידים אך היו נביאי שקר, כנראה משום שהתאימו את המסר למה שכולם חפצו לשמוע, ועל כן היו להם חסידים רבים. ולעומתם נביאי האמת היו בבעיה, שיכלו לומר רק את אשר שמעו, ולנביאים אלו לא היה ביקוש רב.
מצינו סיפור אצל המלך יהושפט (במלכים א’, כב) שמחפש נביא לה’, והנביא מיכיהו בן ימלה מגיע ואומר לו שאינו רוצה באמת לשמוע, ומתברר שצדק; איש אינו חפץ לשמוע נבואת אמת.
יתרה מכך, אף לנביא עצמו אין בכך עניין תמיד. ירמיהו מתאר זאת בתיאוריו, ויחזקאל מכנה זאת “יַד ה'”, ואין זו יד נעימה, זה משהו תקיף כמו ‘יד ה’ הויה במקנך‘. הכוונה היא שהקב”ה אילץ אותו, אחז בידו וסחבו לבקעה לדבר עמו, ולא שאל לרצונו אם חפץ להיות נביא.
בבעיה זו עוסק כל ספר יחזקאל כשיחה אחת ארוכה, והדבר מפורש אצלו יותר מאשר אצל ירמיהו ואחרים. יחזקאל מתייחס לשאלה זו הכי הרבה, ובפסוק החוזר פעמיים – הן בתחילת הספר (ג, יז) והן לפני נבואת ביאת הפליט בפרק ל”ג (פסוק ז) – נאמר לו שהנביא הוא “צֹפֶה”. תפקידו להזהיר ולהתריע, התפקיד שלו לא כולל את זה שישמעו לו; “וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ” (יחזקאל ג, יט). עליך לתקוע בשופר ולהזהיר, והאחריות לשמיעה היא עליהם ולא עליך.
גישה זו שונה, לדעתי, מגישת ירמיהו. התשובה הזו היא בעצם הכפלה של הבעיה הנבואית הרגילה לבעיה של נביא בתוך הגולה, הנמצא עם אנשים הרואים עצמם כישראלים החיים בגלות ולא כבבלים, אך מאידך אינם בטוחים אם הארץ עדיין שייכת להם.
“לנו ניתנה הארץ”
ישנו קטע החוזר פעמיים, בתחילה ובסוף, המדבר על כך שהם אומרים “לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ” (יחזקאל יא, טו; לג, כד). אנשי הגולה אומרים זאת. יחזקאל מבטא זאת כאילו אנשי ירושלים אומרים זאת, והדבר אינו ברור לגמרי, אך טענתם היא: יש לנו ארץ, לנו ניתנה הארץ למורשה.
“אחד היה אברהם” – מחלוקת הפירושים
ישנו פסוק מפורסם מאוד: “בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה” (יחזקאל לג, כד). כולם מכירים את המדרש המאוחר עליו, [שאברהם היה ‘אחד כנגד כל העולם’] אבל מעניין שעלאותו פסוק יש מחלוקת רבי שמעון ורבי עקיבא באותו ברייתא של ‘ארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואני איני דורש כמותו’.
פשוטו של מקרא הוא טענתם: אברהם ירש את הארץ כשהיה אדם אחד בלבד, וזוהי וריאציה אחרת לסיפורי אברהם; הוא נתפס כראשון כובשי הארץ. אף שלא כתוב כך במפורש בחומש, כנראה כך הבינו, שהיה “ציוני” כזה שכבש את הארץ בחוזק יד. בתורה הודגשה ההבטחה, אך כנראה עסק גם בכיבוש, שהרי לא סביר שהכנענים נתנו לו את הארץ במתנה. וטענתם הייתה: קל וחומר שאברהם היה יחיד, ואנחנו רבים ויש לנו כוח צבאי רב, ואף שיש בעיה עם מלך בבל – נסתדר. ויחזקאל מאוד אינו אוהב את הדיבורים הללו.
פירוש רבי עקיבא
הפירוש שהזכרנו אינו נתפס כפשט לא אצל רבי עקיבא ולא אצל שאר התנאים. רבי עקיבא דרש דרשה מעניינת (המובאת בספרי דברים שנב): הם אמרו, אברהם עבד רק לאל אחד ובכל זאת ירש את הארץ, כל שכן אנחנו שעובדים אלוהים הרבה, שאנו צריכים לרשת את הארץ.
זו טענה מעניינת של רבי עקיבא; לכאורה הוא מלגלג עליהם שחשבו שעבודה זרה תסייע להם, אך יש כאן טענה רצינית מצדם – אל אחד הוא “מעט מדי”, ובפרט אם האל שייך לארץ ישראל ואילו בחוץ לארץ נחשב כ”גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסָּתֵחַ בְּנַחֲלַת ה'” (שמואל א’ כו, יט). והם הרי יצאו לחוץ לארץ. לכן טענו שאם יעבדו אלים רבים יוכלו לכבוש בכל החזיתות, ואם אין להם עזרה מאל אחד – אלים אחרים יעזרו. כביכול אברהם היה עני היה לו רק אל אחד הם עשירים יש להם הרבה אלים. כך פירש רבי עקיבא.
פירוש רבי שמעון
ורבי שמעון, בכל הדרשות הללו, טוען: “חס ושלום, חס ושלום לומר שישראל עבדו עבודה זרה” (כך במכילתא דרבי ישמעאל). הוא מפרש פירוש הפוך, אם כי בעומק הדברים זהו אותו כיוון. הוא אומר: לאברהם הייתה רק מצווה אחת (לכאורה הייו ברית מילה), ואנחנו יש לנו תרי”ג מצוות, וכל שכן שזוכים אנו לרשת את הארץ.
כמובן שבין ריבוי מצוות לבין ריבוי אלילים המסייעים לאדם – המרחק אינו רב; זו רק וריאציה “יהודית” יותר לאותו רעיון. ויחזקאל אינו מסכים לטענה זו, שהרי בהקשר שם ברור שזו טענה פסולה, כי האמונה צריכה להיות שה’ נותן את הארץ, ולא בזכות המצוות או ריבוי האלים.
בכל מקרה, היכן אחזתי? זהו חלק מהטענות המלוות את הנביא לאורך הדרך.
שתיקת יחזקאל ופתיחת פיו
הפסוק הראשון בפרק ג’ מתאר שיחזקאל חוזר ממראה המרכבה ומגיע אל הגולה ב”תל אביב” (יחזקאל ג, טו), והוא יושב שם שבעה ימים “מַשְׁמִים” בתוכם. שבעה ימים שבהם אינו יכול לפתוח פיו ואינו יודע מה לומר. וה’ אומר לו “לך אמור להם”, ואז הוא הולך. ואז מופיע הפסוק שבו ה’ אומר לו במפורש: “וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ… כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה” (יחזקאל ג, כו). ה’ סוגר את פיו באופן מילולי ומוחשי – לא תדבר אליהם אף פעם.
אם כן, מה פשר כל הפרקים הבאים שבהם הוא מדבר? כנראה שדיבור זה אינו נחשב כ”דיבור” אליהם. הוא מבין שהוא מדבר כנביא בבבל שכביכול פונה לאנשי ירושלים. לא ברור כיצד הגיעו דבריו – אולי שלח להם פקסים או משהו – אך הוא אינו מדבר עם איש באמת. הוא מדבר בעיקר לעצמו ולמען העתיד, שיידעו את הדברים בסוף.
הנבואה של עשרה בטבת – תחילת הגאולה
וזהו הקטע של הנבואה הראשונה שרבי עקיבא מביא (בפרק כ”ד), ולפיה אנו נוהגים. נבואה זו של עשרה בטבת מבשרת את תחילת הגאולה של יחזקאל. יש כאן “גלות לדיבור” – יחזקאל אילם ואינו יכול לדבר, ופעם ראשונה שה’ אומר לו שיתחיל לסייע לו: “כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם הזה אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה”.
הכתיבה חשובה מאוד. ישנו פשט פשוט שיכתוב זאת כדי שיוכלו לאמת את המידע לאחר מכן, שיראו שצפה את היום הנכון. לדעתי זהו פירוש חלש, שהרי יכלו להיות דרכים אחרות לידיעה, ואין בכך הוכחה גמורה.
הכתיבה כהכנסה לכתבי הקודש
אני סבור שהכתיבה מבטאת משהו עמוק יותר. ישנו פסוק מפורש ביחזקאל על נביאי השקר: “וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ” (יחזקאל יג, ט). נביאי השקר הכותבים נבואות – נבואתם לא תיכתב, והפשט הוא שלא תיכנס לספר התנ”ך.
גם יחזקאל נאבק עד שנכנס ל”כתב” ‘ניתנה להיכתב’, ולספר. וה’ אומר לו: כעת, בפעם הראשונה, תוכל לכתוב את הנבואה המתרחשת כאן. כנראה עד אז כתב בנפרד (ויש אומרים שרק אנשי כנסת הגדולה כתבו, כי אסור לכתוב ספרים בחוץ לארץ), אך כעת הכתיבה מכניסה את יחזקאל לתוך התנ”ך וכתבי הקודש.
הסיר והבשר – משל הביטחון המדומה
הוא כותב את הנבואה על “ביום הזה סָמַךְ מלך בבל”, המתכתבת עם נבואה קודמת של המשל שהיו אומרים: “הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר” (יחזקאל יא, ג). כוונתם הייתה שאנו בטוחים בתוך חומות העיר ואיננו דואגים מנבואות יחזקאל.
ויחזקאל אינו מדבר עם איש, והעם אומר: “יַאֶרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן” (יחזקאל יב, כב). וזו הפעם הראשונה שה’ מבטיח לו: “בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד” (יחזקאל כד, כז). בבוא הפליט עם הבשורה על המצור – אז אפתח את פיך ואכריז עליך כנביא אמת, כפי שנאמר על שמואל הנביא ‘וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל נביא לה’.
הפליט ופתיחת הפה
ממשיכים בספר, ובאמת יחזקאל מאז – או אולי מהתחלה – אינו מדבר עם איש. ישנם סיפורים שבהם לכאורה הוא מדבר, אך באיזשהו שלב הוא מבטא ייאוש וחוזר על הקביעה: “הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל” (יחזקאל ג, כז). הוא מוסיף נבואות על עמים שונים וכדומה.
ואז בפרק ל”ג הוא חוזר על הנבואה, ופתאום מגיע הפליט. הדבר טעון עיון, שכן הפליט אינו מספר את הסיפור שיחזקאל סיפר; ועל כך עומדת בעצם המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי שמעון.
כי הפליט מגיע ומספר על חורבן העיר, ויחזקאל הרי אמר שזה מה שיספר. אבל זה לא רק ‘סמך מלך בבל’, ישנה נבואה קודמת על מות אשתו, המשמשת סימן לחורבן המקדש, ואז מגיע הפליט ומספר על שריפת המקדש. מבחינת השנים, זה קרה כשנתיים-שלוש לאחר יום “סמך מלך בבל”. זהו זמן רב לאחר החורבן, שמשם הוא תחילת הסיפור עוד הרבה שנים לפני זה כשהם הגיעו לבבל עם יכניה, ועד לסוף המר.
מתוכחות לנחמות
למפרע מתברר שביום בוא הפליט יהיה לנביא פתחון פה, ואז הוא הופך לנביא ממש. והדבר המעניין ביותר – מאותו רגע יחזקאל חדל מדברי תוכחה. יש אולי תוכחה אחת או שתיים, אך הוא מתחיל לנבא נבואות נחמה. הספר נחלק לשניים: חציו הראשון תוכחה, וחציו השני דברי נחמה.
יום שמועה – יותר מיום שריפה
מה אני מבקש להבין כאן? ישנו עניין הזמן. אם נלך לפי סדר המאורעות, היה את “סמך מלך בבל” בעשרה בטבת הראשון, אך זה לא שינה לאיש דבר ולא האמינו ליחזקאל. בבבל כלל לא שמעו את החדשות או שלא התייחסו אליהן ברצינות .
רק לאחר חורבן הבית ישנו “יום שמועה”. ועשו את יום השמועה כיום שריפה, ובאמת אין זה רק כיום שריפה. שהרי אם כך היו צריכים לקבוע שלא יצומו בתשעה באב כלל אלא בעשרה בטבת, ואת זה גם רבי שמעון לא אומר. אלא רבי שמעון אומר שעשו “יום שמועה”. יום שמועה זהו היום שבו שמעו על נבואת יחזקאל; הם מתחילים להבין שישנו נביא ושדבריו הם מראות אלוהים ולא סתם דברים בעלמא. וזה עשרה בטבת.
מסר הנביא – אין חומה אמיתית
ומהו המסר שלו? יחזקאל אומר כל הזמן: לא אכפת לי אם תאמינו שיקרה משהו מסוים או לא. מה שחשוב הוא עניין התשובה, וההבנה שישנה תוכנית אלוהית שצריכה להתקיים, ואם תעשו תשובה יחזרו כל הטובות.
וזה מה שקורה. ישנה מחלוקת מפרשים כיצד לקרוא זאת, אך מאז יחזקאל מפסיק לתבוע תשובה בפשטות. הוא אומר בפרקים המאוחרים (כמו בפרק ל”ו) שה’ יפעל לבדו: “וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם… וְאֵת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם”. ה’ יבצע את הכל בעצמו כי אין למי לחכות.
לא ויתור אלא פריצה
אני סבור שאין זה ויתור על האנשים, אלא זהו עניינו של “יום שמועה”. יום שמועה מעניין הרבה יותר מיום שריפה. מה לי מתי קרה המאורע בהיסטוריה? חשוב מתי שמעו עליו, ומתי הבינו שנבואתו הראשונה של יחזקאל הייתה נבואת אמת.
כל טענותיהם – “אנו הסיר”, “לנו ניתנה הארץ כי אחד היה אברהם” – התבררו כטעות. יש רק אלוהים אחד, הוא המנהל את העניינים.
בדידות הנביא
אף אחד לא שמע לו בתחילה. ואז ישנו רגע אחד של שמועה שהכל נחרב, ואיש לא שרד מלבד פליט אחד שסיפר את הסיפור על המקדש והחומה שנפרצה. אז הם מבינים שהישיבה לבטח הייתה רק אשליה, והנביא צדק שהחומה אינה קיימת באמת. הקושי העיקרי של בני אדם זה שהם לא מסוגלים להביט מעבר לכאן ועכשיו, ולכן באמת גם נבואות נחמה אינם יכולים לשמוע.
משל חומת הברזל
יחזקאל חוזר על כך בפרק ל”ג. פריצת החומה בירושלים היא דימוי למשל שנתן יחזקאל בתחילה – “מַחֲבַת בַּרְזֶל” שנתן כקיר ברזל בינו לבין העיר (יחזקאל ד, ג). זוהי חומה בין הנביא לעיר, ופריצתה מסמלת את הסרת המחיצה. מה באמת מנע מהם לשמוע את הנביא?
חזקת מרא קמא
מנעה מהם “חזקת מרא קמא”. התחושה שאתמול הייתה חומה וגם מחר תהיה, וכיון ששרדנו עד כה – נמשיך לשרוד. זוהי הטיה עמוקה מאוד, להסתמך על המוכר והרגיל.
ואז בא הנביא ואומר: דעו שאינכם חיים על חומה, אלא על “תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה” (איוב כו, ז). אלוהים הוא המנהל את העסק, וזהו המסר העמוק. אומרים על זה ‘השם מנהל את הכל’, אבל אלו מילים חיוורות מאד על זה שהנביא אומר.
רגע הפריצה
השמועה על החורבן ופריצת החומה גורמת להם להבין שהביטחון בחומה היה רגעי בלבד, וכי הנביא צדק שהיא אינה קיימת באמת. רגע פריצת החומה הופך את מה שהיה ידיעתו הבלעדית של הנביא אל ‘מידע נפוץ’ ‘קומון נולדזש’. וזה הנקודה של ‘נפרצה העיר’ שהוא הסוד של עשרה בטבת.
ישנם אנשים “בלתי נורמליים” הסבורים שהעולם אינו נורמלי. לעיתים העולם משתגע לזמן מה, אך תפיסת צום עשרה בטבת כנוסד על נבואת יחזקאל באה להדגיש שהעולם אינו מבוסס ואין חומה אמיתית. כפי שנאמר: “אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה” (ויקרא כה, ל, וקרי ב”לא” באל”ף), משמע שאין לו חומה עכשיו אבל היה לו קודם לכן (גמרא מגילה). מתוך חוסר החומה הזה צומחת האופציה לתבנית הבית החדש מן השמים, ולגאולות בלתי רגילות כגון מלחמת גוג ומגוג. כי זה שחושבים שמקדש משמים לא אפשרי זה מאותו סיבה שחושבים שנבואת החורבן לא אפשרית, ‘יארכו הימים וארכו כל חזון’.
טוב, איני יודע אם זהו שיעור מבוא ליחזקאל או שיעור סיכום (“הדרן”).
תלמיד: אני באמצע דברי.
זה גם וגם, כנראה. זה רעיון חזק מאוד.
תלמיד: כעת עלי ללמוד שוב את כל ספר יחזקאל, עשית לי בלאגן בראש. אך ההקבלה בין מצב יחזקאל למצב האומה מזכירה את ירמיהו ב”קינת הגבר” (איכה ג).
נכון.
תלמיד: אך בקיצור, לגבי הפשט – האם הוא דיבר או לא?
כן?
תלמיד: על מה מדובר? על יחזקאל.
תלמיד: הרי כתוב מפורש שאסור לו לדבר מפרק ג’ עד פרק ל”ג.
אך איני מבין, הרי זקני יהודה יושבים לפניו (יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א) והוא אומר להם נבואות! מה פשר הדבר?
תלמיד: זו הקושיה שהזכרתי.
לא, זו קושיה טובה.
תלמיד: תמיד הבנתי זאת באופן מטאפורי, שדבריו פשוט לא נשמעו.
איני יודע, הרי הציוויים שם נראים כפשוטם. ראיתי שמפרשים מודרניים אומרים שזה לא כפשוטו, אך אני חושב שכן; ואם כתוב שדיבר, עלינו לומר שאין זה “דיבור” אמיתי.
תלמיד: אז הדיבור הכתוב אינו כפשוטו?
מה עשה עם הדברים שכתב?
תלמיד: האם פרסם אותם אחר כך? מה המשמעות?
הוא אמר אותם, אך לא באמת אמר. לא רק שלא שמעו, אלא… איני יודע. אני מנסה לדמיין את המצב: יחזקאל יושב והאומה לפניו, מצפים לשמוע את פיו.
שכחתי לציין – הרי בסוף, בפרק ל”ג, ישנו קטע חריף שבו הוא אומר להם לאחר בוא הפליט: אתם תובעים נבואה, אך מתייחסים אליה כאל “שִׁיר עֲגָבִים” (יחזקאל לג, לב). אתם שומעים אותי כמשורר יפה, נהנים מהקול ומנענעים בראשכם. הוא זועק עליהם: משוגעים, אני מדבר על חורבן ואתם נהנים? האם ציירתי לכם סרט יפה?
זהו קטע חזק מאוד בפרק ל”ג או ל”ד. הם שומעים, אך כהנאה אסתטית ולא כדבר נבואה. זהו יסוד חזק מאוד.